B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
Streams in Western Jewish Studies
If we follow the aforementioned development, in which Western Jewish Studies moved from its assimilated fathers to its integration into the positive values of the nation, we will notice three directions. For the most part, this development took place in chronological order, and each later period moved further away from assimilation trends, but there are times when destructive trends did not completely cease even in later times as remnants of the past.
The first direction was a direct result of the Enlightenment movement, which sought to use Jewish Studies as a weapon against the traditional way of life, in order to pave the way for reform and the entry of Jews into the culture of the Gentiles. Although most of them removed from their necks even the yoke of the commandments in the Torah of Moshe, they mainly waged war on the Torah of the Talmud. A. Geiger wrote in his German magazine: "We need people who are not afraid to prove that, contrary to popular opinion, many things do not stem from tradition or from the Written Torah according to its correct interpretation, but rather their source is in historical time, and therefore it is possible to reject them in the change of times." This direction can be defined as: studying Judaism for the sake of its abolition.
The second direction was mainly directed outwards. It did not rush to engage in internal destruction like its predecessor, but rather strove to reveal the light in Judaism to the eyes of the outside world, in order to justify the civil equality of the Jews. The people of this stream made an effort to denounce the distortions of Israel's enemies in their forged quotations from our literature for the purpose of leveling false accusations against the Jews. In this apologetic direction there was already a bit of positivity, in refraining from diminishing the image of the Torah of the Fathers, and in highlighting the eternal possessions in it. However, in general, it remained indifferent to the spiritual needs of the people in the present, and negatively related to the religious and national aspirations of the nation for the future.
In the third direction, the positive foundations were fortified. Since they realized that the Enlightenment, and Jewish Studies that followed it in its first period, emptied the content of the people and took the youth out of the fortresses of Judaism, they began to look for a spiritual basis for the continuation of the existence of Western Judaism. The shining aspirations for enlightened Europe and international brotherhood ended in disappointment. Christian society remained foreign and alienated as before. The generation's confusion grew. In the outside world it was not absorbed, and to return to the sources of Judaism it no longer had the strength, being shaken from the knowledge of Judaism. In their distress, they searched for a new scientific justification for Judaism, which could save the stray generation from national destruction; and although this attempt failed, as we have seen above, nevertheless it had some positivity in it, because for the first time Jewish Studies gave up the desire to adapt Judaism to the taste of the Christian nations, and focused on the renewal of Judaism from within. And indeed, since Jewish Studies began. To stand on its internal purpose, it approached to an increasing extent the faithful Judaism and its aspirations.
However, it is worth emphasizing that the positive direction was not entirely born in the last period, because at the beginning of the foundation of Jewish Studies in Germany, there arose one sage who did not kneel to the idol of "rights," and laid the foundation for a science of Judaism faithful to the heritage of Israel, and he is R' Zechariah Frankel (1801-1875). There is no doubt that what Jewish Studies, after wanderings and hesitations, finally found its way as a positive factor in Judaism, is largely due to the fact that from the beginning of its creation there was a school, albeit modest at its beginning, that knew how to merge scientific inquiry with loyalty to historical Judaism. And it was when the free scholars of the West were disappointed, and realized the dangers involved in abandoning traditional Judaism, they found before them a conservative scientific method founded by Frankel, which could be grasped.
At first, Frankel joined the sect of reformers, thinking that their faces were only for external improvements in order to adapt to the taste of the generation. But since he realized that their intention was to uproot accepted Judaism, he withdrew from them and founded the rabbinical seminary in Breslau in a conservative spirit. He left the assembly of reforming rabbis that convened in Frankfurt in 1845 because of their decision to replace the Hebrew language with the language of the state in the order of prayers. The Charedim opposed him at the time, because he also held to the scientific method in the study of Judaism, and sometimes expressed opinions that contradicted accepted views, but on the other hand he was in constant war with the reformers. Frankel was the first in the West who did not abandon Hebrew in his research work, and wrote his main books, "Ways of the Mishna" and "Introduction to the Jerusalem Talmud," in the Hebrew language. He also influenced his friends and students who published their compositions in Jewish Studies in Hebrew, like R' Weiss, the author of "Dor Dor Vedorshav," and others.
Under the influence of Frankel and his students, a significant change occurred in the attitude of some Western scholars to historical Judaism. The group of teachers and their students, who gathered around Frankel's rabbinical seminary, almost all abandoned the ideas of assimilation, which clouded the methods of the fathers of Jewish Studies, and contributed greatly to the dissemination of knowledge of Judaism and its research. Suffice it to mention here some of the large entourage of distinguished researchers from this seminary, who enriched and glorified our research literature in all its scientific fields.
In the field of Jewish history, the head of Jewish historians, Zvi Graetz, author of "History of Israel," M. Gidmaz and David Kaufman in the history of culture in Israel, stood out. In the field of philosophical literature: Julius Guttmann, author of "The Philosophy of Judaism"; M. Joel on the religious philosophers Ibn Gabirol, Maimonides, Ralbag and Hasdai Crescas; Jacob Guttmann on the relationship of scholasticism to Judaism; Hermann Cohen in his fundamental book "The Religion of Reason from the Sources of Judaism." In the study of Talmudic literature, Frankel excelled in his aforementioned books "Ways of the Mishna" and "Introduction to the Jerusalem Talmud"; Israel Levy on the editing of the Mishna and the Talmud; Michael Guttmann, author of "Key to the Talmud" and "Introduction to Halacha"; Aryeh Schwartz on the measures by which the Torah is required; Ze'ev Bacher on the legends of the Talmud; Alexander Kohut, author of "Aruch Hashalem"; Moshe Shmuel Zuckermandel on the Tosefta; Shaul Horowitz, author of the "Corpus Tana'iticum." In the study of the translations of the Tanakh, Frankel was the first to pave the way for this new field in Jewish Studies in his book on the Septuagint translation, and his students followed him, such as S. Maiboom on the translation of Onkelos; Shmuel Cohen on the Samaritan translation; H. Grunmann on the Jonathan translation and its relationship to Talmudic Halacha; Joseph Perlis on the Peshitta. In the field of Jewish Hellenistic literature, Jacob Brines made a name for himself in his work on the ancient period; B. Ritter and Yitzchak Heinemann on the writings of Philo. Students of Frankel's seminary sat in the chairs of rabbinical seminaries in Vienna and London, and they imparted from their rabbi's moderate and conservative spirit to these institutions, and they also made significant contributions to Jewish Studies in the spirit of the Breslau school.
The Breslau school, despite its approach to traditional Judaism, persisted in taking a negative stance on the Torah method of the Torah centers in Eastern Europe. Its adherence to the scientific method as the only way to clarify the truth in the spiritual events in the history of Israel, made it difficult for Frankel and his students to see in the right light the great value of the love of Torah and its study for its own sake in the East in terms of their religious and moral importance. Apparently, they did not properly appreciate the influence of the accepted Torah in the East on the broad strata of the people, as a tremendous educational and spiritual force, which sustained a nation in exile in the purity of its faith and loyalty in the storm of generations, and preserved its cultural qualities even in periods when it lived among ignorant and dark nations that ruled it.
However, there were unique individuals also in the West, who, despite their loyalty to scientific research, stood on the great testimony of traditional Torah study, which produced wonderful men of character, perfect personalities in their righteousness and firm faith. These dreamed of a merger of the new scientific method with Charedi scholarship, and aspired to bring into the tent of Western Jewish Studies the feeling of holiness and spiritual devotion of the Torah holders in the East.
The initiator of this stream was R' Azriel Hildesheimer (1820-1899), the founder of the Charedi Rabbinical Seminary in Berlin in 1873. His goal was to unite Torah and wisdom, scientific research and loyalty to Halacha, general education and devotion to the accepted holy things of the nation. However, at times the influence of the Berlin environment prevailed and the scientific foundation prevailed, and at times the longing for the spiritual perfection of the great Torah scholars in the East and the enthusiasm of study in the yeshivas strengthened, and then the desire to break free from the cold science and immerse oneself completely in the continuation of Torah study in its religious form increased. But in the end, the direction of Hildesheimer the founder prevailed, and in his seminary the desired merger of Jewish Studies and Torah of Israel came into being.
A number of distinguished researchers, teachers and directors of this institution, who took a prominent place in the study of Judaism, were counted on this Charedi direction, such as R' Avraham Berliner, who excelled as a researcher in the history and literature of Israel, R' David Zvi Hoffman, a researcher of the Tanakh, the first to refute the Bible criticism of Wellhausen in a scientific way, and excelled in his investigations in Talmudic literature, the last posek of German Jewry in publishing his book of questions and answers in Halacha "Melamed Lehoil"; Jacob Bart, a famous orientalist and Hebrew linguist; Shimon Epstein the historian; R' Shmuel Hacohen Greenberg, a researcher of the Tanakh and R' Yechiel Yaakov Weinberg, one of the great Torah scholars of his generation. Important studies in this Charedi institution were published in the German journal "Magazine for the Science of Judaism" edited by Berliner and Hoffman, and in the monthly "Yeshurun," which also published studies in the Hebrew language, edited by Yitzchak Wohlgemut.
It is clear that this Charedi stream greatly influenced the return of Jewish Studies to the traditional direction, especially in the last generation before the Holocaust that befell European Jewry. The desire to straighten out the edges and sweeten the contradictions between the study of the Torah accepted in the East and the scientific research that developed in the West was felt. The recognition matured that mutual completion between these two methods could bring blessing and prosperity to the science of Torah in general.
Even when the magnificent centers of Judaism stood on their foundations in Eastern Europe, and the contradiction between East and West was in effect, I wrote: "Jewish Studies in the West should not be dismissed with a stroke of the pen. Indeed, there is no doubt that knowledge of the Torah in the West has not reached the level of "genius" in the East. There in the West, as a rule, the Torah is not placed in a box, but rather each and every field of the Torah is studied there for the needs of a known research, and only within the boundaries of this research. And therefore it often happens that important sources found in other fields are ignored, which may illuminate and explain the subject. Because in the absence of comprehensive knowledge, error is sometimes found in simple things to those who dwell in the tent of Torah. This is not the case in the East: here there is comprehensive control over all its treasures from the first vessel, integration and rooting in all the depths of its foundations, mental penetration into all the stirrings of its formation and forms of manifestation of this wonderful creation that is wider than the sea."
"But from the point of view of scientific research, what is the greatness in the Torah in the East similar to? To a gold dinar that is not detailed, to a large and precious possession, but silent. We emphasized from the point of view of scientific research, because the things said do not come to diminish even something from all the other positive qualities, and especially from a religious point of view - and from the point of view of the continuation of the Hellenic creation - that there is to this Torah requirement."
"And how wonderfully did the Sages describe to us in a tangible way the advantage of the systematic study and the scientific order that Solomon the King, who "weighed and researched" in the Torah, would say: "A large palace, which had many entrances, and everyone who entered it was mistaken from the path of the entrance. A clever man came and took a ball of yarn and hung it through the entrance. Everyone was entering and leaving through the ball of yarn. So until Solomon stood up, no one could understand the words of Torah."
"And therefore, let us not take lightly those clever people, the introducers of the ball of yarn into the palace... Indeed, the palace itself is not in the West, but without the ball of yarn of science "no one could understand the words of Torah." However, how great would the blessing have been, if "East and West kissed" and it did not occur to bring into the magnificent Torah palace in the East the method of the clever people in the West, how great are their words to understand the words of Torah."
From the day these words were written, the Torah temples in Eastern Europe were destroyed due to our sins, and the Eastern method of study remained for escape only in the Torah centers in the Land of Israel and in a few diasporas. Indeed, even today this method is called "Eastern," since its main growth and perfection was in Eastern Europe.
Positive and Negative
A. We have seen that the achievements of Jewish Studies are many and important. By introducing the scientific method in the study of Judaism, a new light shone on the light of the wonderful creation of the nation, and the mysteries of our great past were revealed. But we have already stood on the amazing phenomenon, which has no parallel in the culture of the nations. And it is: building a spiritual capital for the sake of abandoning it. The builders of Jewish Studies in Western Europe invested in its foundation a destructive trend with the deliberate intention of undermining the entire capital that was built with great effort and talent. When we read today the writings of the fathers of Western Jewish Studies, it seems to us as if the main purpose of their research was more for the sake of uprooting the values of heritage than for the sake of striving for scientific truth. A strange picture is received of building with one hand and contradicting it with the other, cultivating knowledge of Judaism with the aim of alienating it in the end, delving into the culture of Israel in order to make it a stepping stone and passage to the culture of the Gentiles. We have already proven that the abolition of the national uniqueness of Israel, the denial of the aspirations of generations and its revival in its land and the open preaching of assimilation among the nations of the bear were among the first tasks of the initiators of Jewish Studies in Germany.
And Shadal has already warned his Western friends who made an effort to establish in their investigations a monument of honor to the Torah of Judaism, in order to show the outside world that the children of Israel also once had in the distant past a rich culture that qualifies them for emancipation in the present that is intended to pave the way for complete assimilation. Shadal rightly predicted that Jewish Studies as a corridor for assimilation will not last, since the alienation from Judaism will also burn after any connection to the science of Judaism. To one of his students he gives his bitter conversation, saying:
"The Israeli wisdom, which some of the sages of Ashkenaz are engaged in in this generation, cannot be sustained, because they themselves are not engaged in it to be in their eyes something precious in itself, because in the end Goethe and Schiller are greater and more honorable in their eyes than all the prophets and the Tannaim and the Amoraim, but they investigate the antiquities of Israel as others investigate the antiquities of Egypt and Assyria, Babylon and Persia, that is, for the love of science or for the love of honor. They also intend another intention, which is to give Israel grace and honor in the eyes of the nations, and they exalt the virtue of some of our ancestors, in order to hasten the first redemption, which in their opinion is emancipation. And this wisdom has no existence, but it is immediately canceled when the redemption comes or when those people die who learned Torah in their childhood and who believed in God and in Moses before they went to study before Eichhorn - the enlightened one - and before his students."
In accordance with their negative attitude towards the possessions of the past, the Western researchers disqualified the contributions of the faithful of tradition to Jewish Studies on the pretext that their adherence to the heritage of the fathers prevents them from an unbiased scientific approach. However, over the course of time, Jewish Studies overlooked the destructive tendencies of some of its founders, and the sobering up from the intoxication of national suicide increased in it. In the end, the recognition penetrated that if a preconceived personal opinion against the national and spiritual existence of Israel does not disqualify the holder of it from being counted among the scientists of Judaism, why should not "a priestess as an innkeeper" include within the borders of the scholars of Israel also the Charedi researchers with a positive view of the eternity of the nation and its national uniqueness?
An instructive example of this measure of double standard, which was accepted among the veterans of Jewish Studies, is the historian Yitzchak Mordechai Just. Just's wish was that his history books be accepted as a product of objective research, which only has historical truth before his eyes. He emphasizes that in his composition he set for himself as a line and weight "the most meticulous accuracy without favoritism." But in truth it is possible to recognize in his writings that he was significantly influenced by his negative opinions about the national qualities of Judaism, personal opinions on imaginary foundations, which have nothing to do with "meticulous scientific accuracy." Because in his historical composition, which in his opinion is free from any preconceived trend, his arbitrary view passes like a scarlet thread, that with the destruction of the Second Temple the Hebrew nation ceased to exist, and became a religious society.
B. Graetz, apparently wanting to object to this general assumption of Just, found it necessary to emphasize the national characteristic of the history of the people of Israel and rejected with both hands the opinion that the Jews constitute only a religious institution devoid of national qualities. With special emphasis he further emphasizes the national character imprinted on the history of Israel, and the special qualities of the history of a nation and a people living on the land are evident in all their signs to their signs and have not descended to the level of a book of history of a sect or a religious church alone. Because their subject is not only Torah or principles of faith and rules of morality but a living and existing people."
In particular, Dubnow counts Just for investing his personal tendencies in his historical composition, writing:
"Just wrote the history of Israel in the world, and he himself lacked a sense of criticism. He was a moderate assimilator and a moderate reformer and all these moderate intentions he also invested in his history books. Just judges the zealots of Judah who fought in Rome unfavorably, and proves that most of the nation did not stand on the side of these "rebels." He also finds fault with the Jewish Talmudic "isolation," and does not feel that this isolation originates in the struggle for the existence of the nation. In the legend and in the Midrash, these treasure houses of the people's views, he sees only nonsense. He tries to sweeten the persecutions and misfortunes of the Jews, and for any concession to the persecuted he holds gratitude to the enlightened kings of grace." And yet Just was not removed from the entourage of Jewish scientists because of this. Because with our reservations today about his mistaken approach to the history of our people, we do not ignore his great effort in collecting important historical material and his being the first historian in the modern period. Our ancient sages have already taught us that we must separate between the errors of the sage and his creation, which is entitled to appreciation according to the truth in it, and not according to the qualities of its creator, and said: "Why is a Torah scholar compared to a nut? To tell you what, this nut, even though it is dirty with mud and excrement, what is inside it is not disgusting, so a Torah scholar, even though he has sinned, his Torah is not disgusting."
But that same Just himself, whose prejudices are glaring, harshly criticizes Rabbi Zvi Chayot, whose writings contain treasures of true scientific inquiry, for not being objective enough in Just's eyes, in his research, being enslaved to the Charedi rabbinate.
And by the way, it is worth mentioning that even Dubnow himself, who rightly rejects the influence of Just's private opinions on his composition. historical, even he was not cleansed of preconceived notions, which have become obsolete. His historiography is based on the assumption that exile is a normal and continuous phenomenon in the life of a "world people," and full and proper Jewish life is also possible in the diaspora, an assumption that the destruction of the European diaspora and the spiritual distress of Russian Jewry have proven its futility. The writers of the history of Israel in later periods therefore confirm the rule that Cicero the Roman has already established, that "every historian is influenced by his political and social opinions in the present and by his plans for the future."
We will therefore understand the spirit of Gershom Scholem, who did not hesitate to define the fathers of Jewish Studies in Germany as "scholars of liquidation," since their work was intended to liquidate faithful Judaism, to embalm a living, vibrant and struggling people for its redemption, as a body without a living spirit and without hope for its revival. Geiger and Steinschneider, the prophets of liquidation, were hostile to Graetz all their lives because of his positive direction in his writings and because of his belief in the eternity of the nation and its national destiny.
A typical story, which comes to teach about the Jewish "vision" of these heads of Jewish science, is reported there by Gershom Scholem about Moshe Steinschneider, who was revered in his generation as one of the great scholars of Jewish Studies. One of his students came to visit his elderly rabbi, and was impressed by the sight of his huge library, which adorned the walls of his apartment, and began to complain before Steinschneider about the precious treasures hidden in Israeli literature, and about the spiritual and national revival that would spring from it. To this Steinschneider, the ninety-year-old, answered him: "Please, sir, we have no other role than to arrange a "decent burial" for all this."
Indeed, to the credit of Jewish Studies it must be emphasized that it has now completely shaken off such corrupt thoughts, and it sees it as a privilege to be an encouraging and arousing factor for the spiritual renewal of our people. But we must still free ourselves from some other prejudices, which roam within us as assumptions that cannot be challenged. It is believed and accepted to this day that there is no part of poskim with Halacha with the builders of Jewish science. We need in general a new approach regarding the boundaries of Jewish Studies. It is necessary to expand its narrow borders, in order to encompass first of all the creations of science themselves, and not only the compositions that survey and criticize them. Rabbi Zvi Chayos apparently felt this deficiency and was careful in his writings not to call this scientific work by the name Jewish Studies, even though at his time this name was common to everyone, but rather called it by the name the science of criticism and said: "All these investigations are called today - criticism," because it does not include the body of Jewish Studies itself but only criticisms and evaluations of some of its fields.
However, sometimes it generally includes in the field of Jewish Studies not only those who clarified the methods of others, but even the creators of the methods themselves such as Philo, Spinoza and Hermann Cohen. So for example in the field of linguistics, the science of Judaism encompassed the linguists and grammarians themselves who founded and cultivated this research, and not only those who wrote its history. It is different with the holders of Halacha. Only the books dealing with Talmudic law such as "Dor Dor Vedorshav" by Weiss and "History of Halacha" by Rabbi Tze'ir, appear as contributions to the science of Judaism, but the scholars of the Halacha themselves were not considered worthy to come to the congregation of the builders of Jewish Studies.
Elsewhere I have tried to prove that the poskim after the Talmudic period until the authors of the questions and answers of our day are the ones who continue the original Hebrew law and the evolution of the Talmudic Halacha. Despite all the changes and substitutions in the circumstances of place and time in the presentation and in the terminology, an uninterrupted continuity has been preserved in Hebrew law in all generations from the point of view of its fundamental views and its moral principles that are fixed and standing from the days of Sinai until the last of the poskim. They were not limited only to the explanation and interpretation of the Talmud alone, but were active partners in the evolution of Hebrew law as the scholars of the Talmud themselves, because they too were seated on the throne of judgment and in their hands was the rod of the legislators to solve in the spirit of the Torah the questions of the time, and to decide on legal problems, that surfaced and arose in every generation. They contributed to the perfection of Hebrew law, to its adaptation to the needs of the period and to its theoretical foundation similar to the sages of the Mishna and the Talmud. The words are of course not about the talkative, sharp-witted people whose teachings are not fixed, but about the people of Halacha who seek the Torah of truth of the type of the Chatam Sofer, Rabbi Zvi Chayot, Rabbi Herzog and the like great Torah scholars.
Is it not right that such personalities, who have preserved the continuity of Hebrew law, this magnificent and ingenious creation of Israel, should take their rightful place in Jewish Studies?
זרמים בחכמת ישראל המערבית
אם נעקוב אחר ההתפתחות האמורה, בה עברה חכמת־ישראל המערבית מן אבותיה המתבוללים עד השתלבותה בערכי־האומה החיוביים, נבחין בה שלשה כיוונים. על פי רוב חלה התפתחות הזאת לפי סדר זמני, וכל תקופה מאוחרת יותר התרחקה יותר ממגמות הטמיעה, אך יש ומגמות הרסניות לא חדלו כליל אף בזמנים מאוחרים בתור שרידי העבר.
הכיוון הראשון היה תולדה ישרה של תנועת ההשכלה, ששאפה להשתמש בחכמת־ ישראל בתור נשק נגד ההווי המסורתי, כדי לסלול דרך לרפורמה ולכניסת היהודים לתרבות הגויים. אמנם רובם פרקו מעל צוארם אף עול המצוות שבתורת משה, אולם בעיקר קשרו מלחמה על תורת התלמוד. א. גייגר כתב בבטאונו הגרמני: ״אנו זקוקים לאנשים, שאינם יראים להוכיח, כי בניגוד לדעה המקובלת דברים רבים אינם נובעים מן המסורת או מן התורה שבכתב לפי פירושו. הנכון, כי אם מקורם בעת ההיסטורית, ועקב זאת אפשר לדחותם בחילוף הזמנים״. את הכיוון הזה אפשר להגדיר: חקר היהדות לשם ביטולה.
הכיוון השני היה מופנה בעיקר כלפי חוץ. הוא לא הרגה לעסוק בהריסה פנימית כקודמו, אלא התאמץ לגלות את המאור שביהדות לעיני העולם החיצוני, כדי להצדיק את השוויון האזרחי של היהודים. אנשי הזרם הזה התעשו ביתוד להוקיע את סילופיהם של צוררי ישראל במובאותיהם המזויפות מספרותנו לשם הטחת אשמות שקר על היהודים. בכיוון האפולוגטי הזה היה כבר קורטוב של חיוב, בהמנעו המעטת־דמות של תורת־אבות, ובהבליטו את קניני הנצח שבה. אולם בכלל הוא נשאר אדיש לצרכי־העם הרוחניים בהווה, והתייחס בשלילה לשאיפות הדתיות והלאומיות של האומה לעתיד.
בכיוון השלישי התבצרו והלכו היסודות החיוביים. מכיוון שנוכחו, כי ההשכלה, וחכמת־ישראל שהלכה בעקבותיה בתקופתה הראשונה, רוקנו את תוכן העם והוציאו את הנוער ממבצרי היהדות, החלו לחפש אחר בסיס רוחני להמשכת קיום היהדות המערבית. השאיפות המזהירות על אירופה הנאורה ואחווה בין־לאומית נסתיימו במפח־נפש. החברה הנוצרית נשארה נוכרית ומתנכרת כמקודם. מבוכת הדור גדלה. בעולם החיצוני לא נקלט, ולשוב למקורות היהדות לא עצר עוד כח, בהיותו מנוער מדעת היהדות. בצרת נפשם חיפשו אחר הנמקה מדעית חדשה ליהדות, שתוכל להציל את הדור התועה מכליון לאומי; ואף שהנסיון הזה נכשל, כפי שנוכחנו למעלה, בכל זאת היה בו מן החיוב, מפני שבפעם הראשונה וויתרה חכמת־ישראל על חפץ התאמת היהדות לטעם העמים הנוצרים, והתרכזה בהתחדשות היהדות מבפנים. ואמנם מתוך שחכמת־ישראל התחילה. לעמוד על תעודתה הפנימית, התקרבה במדה גוברת והולכת ליהדות הנאמנה ושאיפותיה.
אמנם מן הראוי להטעים, שהכיוון החיובי לא נולד כולו בתקופה האחרונה, כי עוד בראשית יסוד חכמת-ישראל קם בגרמניה חכם אחד, שלא כרע לאליל ה״זכויות״, וירה יסוד למדע־ יהדות הנאמן למורשת ישראל, והוא רבי זכריה פראנקל (1875— 1801). אין ספק שמה שחכמת־ישראל, אחרי תעיות ותהיות, מצאה סוף סוף דרכה .בתור גורם חיובי ביהדות, יש לזקוף בהרבה על העובדה הזאת, שעוד מתחילת ברייתה היתה בה אסכולה, אם גם צנועה בראשיתה, שהשכילה למזג את החקירה המדעית עם נאמנות ליהדות ההיסטורית. והיה כאשר נתאכזבו חכמי־המערב החופשים, ונוכחו בסכנות הכרוכות בעזיבת היהדות המסורתית, מצאה לפניהם שיטה מדעית שמרנית מיסודו של פראנקל, שאפשר היה להאחז בה.
בראשונה הצטרף פראנקל לכת המתקנים, בחשבו שפניהם רק לשיפורים חיצוניים כדי להסתגל לטעם הדור. אך מכיוון שנוכח, שכוונתם היא עקירת היהדות המקובלת, פרש מהם ויסד את בית־המדרש לרבנים בברסלאו ברוח שמרני. הוא עזב את אספת הרבנים המתקנים שנתכנסה בפרנקפורט בשנת 1845 בגלל החלטתם להמיר את השפה העברית בשפת־המדינה בסדר התפילות. החרדים התנגדו לו בשעתו, מפני שגם הוא החזיק בשיטה המדעית בחקר־היהדות, והביע לפעמים דעות הנוגדות להשקפות המקובלות, אולם מאידך היה עומד בקשרי מלחמה תמידית עם המתקנים. פראנקל היה הראשון במערב, שלא עזב את העברית בעבודתו המחקרית, וכתב את ספריו הראשיים, את ״דרכי המשנה״ ואת ה״מבוא לירושלמי״, בלשון העברית. הוא השפיע בזה גם על חבריו ותלמידיו שפירסמו את חיבוריהם בחכמת־ישראל. בעברית, כמו רא״ה ווייס בעל ״דור דור ודורשיו״ ואחרים.
בהשפעת פראנקל ותלמידיו חל שינוי ניכר .ביחס כמה מחכמי המערב ליהדות ההיסטורית. חבר המורים ותלמידיהם, שהתרכזו מסביב לבית־המדרש לרבנים של פראנקל, עזבו כמעט כולם את רעיונות הטמיעה, שהעכירו את שיטותיהם של אבות חכמת ישראל, ותרמו במידה מרובה להפצת דעת היהדות ומחקרה. דיינו אם נזכיר בזה אחדים מתוך הפמליה הגדולה של חוקרים מובהקים מבית מדרש זה, שהעשירו והאדירו את ספרותנו המחקרית לכל מקצועותיה המדעיים.
בשטח ההיסטוריה היהודית התבלטו ראש ההיסטוריונים היהודיים צבי גרץ בעל ״תולדות ישראל׳ מ. גידמז ודוד קויפמן בתולדות התרבות בישראל. בתחום ספרות ההגות: יוליוס גוטמן בעל ״הפילוסופיה של היהדות״; מ. יואל על הפילוסופים הדתיים בן־גבירול, הרמב״ם, הרלב״ג וחסדאי קרשקש; יעקב גוטמן על יחס הסכולסטיקה, ליהדות; הרמן כהן בספרו היסודי ״דת התבונה על־פי מקורות היהדות״. בחקר הספרות התלמודית הצטיינו: פראנקל בספריו הנזכרים ״דרכי המשנה״ ו״מבוא לירושלמי״; ישראל לוי על עריכת המשנה והתלמוד; מיכאל גוטמן בעל ״מפתח התלמוד״ ו״מבוא להלכה״; אריה שווארץ על המידות שהתורה נדרשת בהן; זאב באכר על אגדות התלמוד; אלכסנדר קוהוט בעל ״ערוך השלם״; משה שמואל צוקרמאנדל על התוספתא; שאול הורוביץ בעל ה״קורפוס תנאיטיקום״. בחקירת תרגומי התנ״ך היה פראנקל הראשון, שסלל דרך למקצוע חדש זה בחכמת־ישראל בספרו על תרגום השבעים, ותלמידיו מלאו אחריו, כמו ש.מאיבוים על תרגום אונקלוס; שמואל כהן על התרגום השומרוני; ה. גרונמן על תרגום יהונתן ויחסו להלכה התלמודית; יוסף פרליס על הפשיטא. בתחום הספרות ההלניסטית היהודית עשו להם שם יעקב בריינס בעבודתו על התקופה הקדומה; ב. ריטר ויצחק היינמן על כתבי פילון. מתלמידי בית־מדרשו של פראנקל ישבו בקתדראות של בתי־מדרש לרבנים בווינה ובלונדון, והם האצילו מרוח רבם המתון והשמרני על מוסדות אלה, וגם הם תרמו תרומות ישובות לחכמת־ ישראל ברוח אסכולת ברסלאו.
אסכולת ברסלאו, למרות התקרבותה ליהדות המסורת, התמידה בנקיטת עמדה שלילית לשיטה התורנית של מרכזי התורה שבמזרח אירופה. דבקותה בשיטה המדעית כדרך יחידה לברר את האמת שבהתרחשויות הרוחניות בתולדות ישראל, הכבידה על פראנקל ותלמידיו לראות באור הנכון את ערכה הרב של אהבת התורה ולימודה לשמה של המזרח מבחינת חשיבותם הדתית והמוסרית. כנראה לא העריכו כראוי את השפעתה של התורניות המקובלת במזרח על השדרות הרחבות של העם, בתור כוח חנוכי ורוחני עצום, שקיים עם־גולה בטהרת אמונתו ונאמנותו בסערת הדורות, ושמר על סגולותיו התרבותיות אף בתקופות, אשר בהן חי בתוך עמים נבערים וחשוכים ששלטו בו.
אמנם נמצאו יחידי־סגולה גם במערב, אשר למרות נאמנותם למחקר המדעי עמדו על העיד הגדול של לימוד־ התורה המסורתי, אשר העמיד אנשי־מידות נפלאים, אישיות מושלמות בצדקותן ובאמונתן המוצקה. אלה חלמו על מזיגה של השיטה המדעית החדשה עם הלמדנות החרדית, ושאפו להכניס באהלה של חכמת־ישראל המערבית את רגש הקדושה ודבקות נפשית של תופשי־התורה במזרח.
מחולל הזרם הזה הייה ר׳ עזריאל הילדסהיימר (1899—1820), המיסד של בית־ המדרש לרבנים חרדים בברלין בשנת 1873. מטרתו היתה לאחד תורה וחכמה, מחקר מדעי ונאמנות להלכה, השכלה כללית ומסירות לקדשי־האומה המקובלים. אמנם עתים גברה השפעת הסביבה הברליבית והיסוד המדעי הכריע, ועתים חזקו הגעגועים לשלמות־הנפש של גדולי־התורה שבמזרח ולהתלהבות הלימוד שבישיבות, ואז גברה התשוקה להשתחרר מן המדע הקר ולהשתקע כליל בהתמדת לימוד התורה בדמותה הדתית. אולם סוף סוף ניצח הכיוון של הילדסהיימר המיסד, ובבית מדרשו קם ונהיה המיזוג הנכסף של חכמת־ישראל ותורת־ישראל.
על הכיוון החרדי הזה נמנו מספר חוקרים מובהקים, מורי המוסד הזה ומנהליו, שתפסו מקום נכבד בחקר היהדות, כמו ר׳ אברהם ברלינר, שהצטיין כחוקר בתולדות ישראל וספרותה, ר׳ דוד צבי הופמן, חוקר התנ״ך, הראשון שיצא לסתור את בקורת המקרא של וולהויזן באופן מדעי, והצטיין בחקירותיו בספרות התלמודית, הפוסק האחרון של יהדות גרמניה בפירסום ספרו שאלות ותשובות בהלכה ״מלמד להועיל״; יעקב בארט, מזרחן מפורסם ובלשן עברי וגם אחד הטורים בבית המדרש של הילדסהיימר; שמעון אפשטיין ההיסטוריון; ר׳ שמואל הכהן גרינברג, חוקר התנ״ך, ויבדל לחיים ר׳ יחיאל יעקב וויינברג, מגדולי התורה שבדורנו. מחקרים חשובים בדוח חרדי זה נתפרסמו בכתב־עתי הגרמני ״מגזין למדע היהדות״ שנערך על־ידי ברלינר והופמן, ובירחון ״ישורון״, שפירסם גם מחקרים בשפה העברית, בעריכת יצחק ווהלגמוט.
ברור, שהזרם החרדי הזה השפיע הרבה על שיבת חכמת־ישראל לכיוון המסורתי, ביחוד בדור האחרון שלפני השואה שניתכה על יהדות אירופה. מורגשת היתה השאיפה ליישר את ההדורים ולהמתיק את הניגודים שבין לימוד־התורה המקובל במזרח ובין החקירה המדעית שהתפתחו במערב. בשלה ההכרה, כי השלמה הדדית ־בין שתי שיטות אלו עשויה להביא ברכה ושיגשוג למדע התורה בכלל.
עוד בזמן שמרכזי היהדות המפוארים עמדו על תילם באירופה המזרחית, והניגוד בין מזרח ומערב היה בתוקפו, כתבתי: ״אין לבטל במשיכת־קולמוס את חכמת־ ישראל במערב. אכן אין הדבר מוטל בספק, שידיעת התורה לא הגיעה במערב למעלת ״הגאונות״ שבמזרח. שם במערב ברגיל אין התורה כמונחת בקופסא, אלא כל מקצוע ומקצוע מן התורה נלמד שם לצרכי מחקר ידוע, ורק בגבולות המחקר הזה. ולפיכך יקרה לרוב, שמתעלמים ממקורות חשובים הנמצאים במקצועות אחרים, העשויים להאיר ולבאר את הנידון. כי בהעדר הדעת המקפת מצויה לפעמים השגיאה בדברים הפשוטים ללן באוהלה של תורה. מה שאין כן במזרח: כאן יש שליטה מקיפה בכל מכמניה מתוך כלי ראשון, התערות והשתרשות בכל עומקי יסודותיה, חדירה נפשית לכל רחשי התרקמותה וצורות התגלותה של היצירה הנפלאה הזאת הרחבה מני ים״.
״אפס מבחינת המחקר המדעי גדלות בתורה שבמזרח למה היא דומה ? לדינר זהב שאינו נפרט, לרכוש גדול ויקר, אך דומם. הדגשנו מבחינת המחקר המדעי, בי אין הדברים האמורים באים למעט אף משהו מכל שאר הסגולות החיוביות, וביחוד מבחינה דתית — ומבחינת המשך היצירה ההלנית — שיש לדרישת התורה הזו״.
'״ומה הפליאו חז״ל לתאר לנו באופן מוחשי את יתרונו של הלימוד השיטתי והסדר המדעי שיחסום לשלמה המלך ש״איזן וחקר״ בתורה: ״פלטין גדולה, שהיו בה פתחים הרבה, וכל שהיה נכנס לתוכה היה טועה מדרך הפתח. בא פיקח אחד ונטל פקעת ותלאה דרך הפתח. היו הכל נכנסים ויוצאים דרך הפקעת. כך עד שלא עמד שלמה, לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה״.
״ולפיכך אל־ נא יהיו קלים בעינינו אותם הפקחים, מכניסי הפקעת תוך הפלטין… אכן הפלטין עצמו לא במערב הוא, אך בלעדי פקעת־ המדע ״לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה״. אמנם מה גדולה היתה יבולה להיות הברכה, אלמלי ״מזרח ומערב נשקו״ ולא עלה הדבר להכניס לתוך פלטין התורה המפואר שבמזרח את שיטת הפיקחים שבמערב כמה גדולים דבריהם להשכיל דברי תורה״.
מיום שנכתבו דברים אלה נחרבו בעוונותינו היכלי התורה באירופה המזרחית, ודרך הלימוד המזרחי נשאר לפליטה רק במרכזי התורה בארץ־ישראל ובתפוצות מעטות. אכן גם כיום מכונה השיטה הזאת בשם ״המזרחית״, הואיל ועיקר גידולה ושיכלולה היה באירופה המזרחית.
חיוב ושלילה
א. נוכחנו, שרבים וחשובים הם השגיה של חכמת־ישראל. בהכניסה את השיטה המדעית בחקר־היהדות נגה אור חדש על אור יצידתה המופלא של האומה, ונחשפו תעלומות עברנו הגדול. אולם עמדנו כבר גם על החזיון המתמיה, שאין משלו בתרבות העמים. והוא: בנין בירה רוחנית לשם עזיבתה. בוני מדע־היהדות באירופה המערבית השקיעו ביסודו מגמה הרסנית בכוונה מחושבת לערער את כל הבירה שהוקמה ברב עמל וכשרון. בקוראינו היום את כתבי אבות חכמת־ ישראל המערביים נדמה עלינו כאילו עיקר חקירתם בא יותר לשם עקירת ערכי מורשה מאשר לשם חתירה לאמת מדעית. מתקבלת תמונה מוזרה של בנין ביד אחת וסתירתו בשניה, טיפוח דעת־היהדות במטרה להתנכר לה בסופה, התעמקות בתרבות־ישראל על מנת לעשותה מדרס ומעבר לתרבות הגויים. כבר הוכחנו, כי ביטול יחודו הלאומי של ישראל, התכחשות לשאיפות דורות ותקומתו בארצו והטפה גלויה לטמיעה בעמי הדוב היו מן המשימות הראשונות של מחוללי חכמת־ישראל בגרמניה.
וכבר התריע שד״ל על חבריו המערביים שהתעשתו להקים בחקירותיהם מצבת־ כבוד לתורת־היהדות, למען הראות לעולם החיצוני שגם לבני־ישראל היתה פעם בעבר הרחוק תרבות עשירה המכשירתם לאמנציפציה בהווה המיועדת לפלס את הדרך להתבוללות גמורה. שד״ל ניבא בצדק, כי חכמת־ ישראל כפרוזדור לטמיעה אין סופה להתקיים, שכן, ההתנכרות ליהדות תבער גם אחרי כל זיקה למדע־היהדות. לאחד מתלמידיו הוא מתנה את מרי־שיחו לאמור:
״החכמה הישראלית, שקצת מחכמי אשכנז עוסקים בה בדור הזה, אי אפשר שתתקיים, כי הם עצמם אינם עוסקים בה להיותה בעיניהם דבר יקר בעצמו, כי סוף סוף געטהע ושיללער גדולים ונכבדים בעיניהם יותר מכל הנביאים והתנאים והאמוראים, אך הם חוקרים קדמוניות ישראל כמו שאחרים חוקרים קדמוניות מצרים ואשור, בבל ופרס, כלומר לאהבת המדע או לאהבת הכבוד. גם כוונה אחרת הם מתכוונים, והיא לתת את ישראל לחן ולכבוד בעיני העמים, והם מרוממים מעלת קצת מקדמונינו, כדי למהר הגאולה הראשונה, שהיא לדעתם האמנציפציון. והחכמת הזאת אין לה קיימא, אבל היא בטלה מיד בבוא הגאולה או כשימותו האנשים האלה שלמדו תורה בילדותם ושהיו מאמינים באלהים ובמשה קודם שהלכו ללמוד לפני אייכהורן — המשכיל — ולפני תלמידיו״.
בהתאם ליחסם השלילי לקניני העבר פסלו חוקרי המערב את תרומותיהם לחכמת־ ישראל של נאמני המסורת בתואנה, כי דבקותם במורשת אבות מונעת מהם גישה מדעית בלתי משוחדת. אמנם במרוצת הימים הבליגה חכמת־היהדות על הנטיות ההרסניות של כמה ממיסדיה, וגברה בה התפכחות מן שכרון ההתאבדות הלאומית. סוף סוף חדרה ההכרה, שאם דעה אישית קדומה נגד הקיום הלאומי והרוחני של ישראל אינה פוסלת את המחזיק בה להמנות עם מדעני היהדות, מדוע לא תהיה ״כוהנת כפונדקאית״ להכליל בגבולות חכמי־ישראל גם את החוקרים החרדים בעלי השקפה חיובית על נצחיות העם וייחודו הלאומי?
דוגמה מאלפת למידת־איפה־ואיפה זו, שהיתה מקובלת בין וותיקי חכמת־ישראל, משמש ההיסטוריון יצחק מרדכי יוסט. משאלתו של יוסט היתה, שספרי ההיסטוריה שלו יתקבלו כפרי מחקר אובייקטיבי, אשר רק האמת ההיסטורית לנגד עיניו. הוא מטעים, שבחיבורו שם לו לקו ולמשקולת ״דיוק קפדני ביותר ללא משא־פנים״. אולם לאמיתו של דבר אפשר להכיר בכתביו, כי הושפע במידה ניכרת מדעותיו השליליות על הסגולות הלאומיות של היהדות, דעות אישיות על יסודות מדומים, שאין ביניהן ובין ״דיוק מדעי קפדני״ ולא כלום. כי בחיבורו ההיסטורי, שהוא לדעתו נקי מכל מגמה קדומה, עוברת כחוט־השני השקפתו השרירותית, כי עם חורבן בית שני פסקה להתקיים האומה העברית, והפכה לחברה דתית.
ב. גרץ, בחפצו כנראה להסתייג מן ההנחה הכללית הזאת של יוסט, מצא לנחוץ להדגיש את התכונה הלאומית של תולדות עם ישראל ודחה בשתי ידים את הדעה, כי היהודים מהווים רק כנסיה דתית בלבד נעדרת סגולות לאומיות. בהטעמה מיוחדת הוא מטעים עוד הצביון הלאומי טבוע על תולדות ישראל, וניכרת בהן בכל סימניהן לאותותיהן התכונות המיוחדות לתולדות לאום ועם חי על האדמה ולא ירדו למדרגת ספר תולדות כיתה או כנסיה דתית לבד. כי נושאן אינו רק תורה או עקרי אמונה וכללי המוסר כי אם עם חי וקיים״.
ביחוד היה דובנוב מונה את יוסט על השקיעו נטיותיו האישיות בחיבורו ההיסטורי בכתבו:
״יוסט כתב את דברי ימי ישראל בעולם, ובעצמו מחוסר היה חוש הביקורת. היה מתבולל מתון ומתקן מתון וכל אלה הכוונות המתונות השקיע גם בספרי ההיסטוריה שלו. יוסט דן לכף חובה את קנאי יהודה שנלחמו ברומי, ומוכיח שרוב בני האומה לא עמדו על צד ״המורדים״ הללו. כמו כן מוצא הוא דופי ב״התבדלות" היהודית התלמודית, ואינו מרגיש בדבר, שהתבדלות זו מקורה במלחמת הקיום של האומה. באגדה ובמדרש, אלה בתי הגנזים של השקפות העם, אין הוא רואה אלא דברי הבאי. את רדיפות היהודים ופורענותיהם משתדל הוא להמתיק, ובשביל הנחה כל שהיא לנרדפים הוא מחזיק טובה למלכי חסד הנאורים״. ובכל זאת לא הורחק יוסט בשל כך מתוך הפמליה של מדעני היהדות. כי עם הסתייגותנו כיום מן גישתו המוטעת לקורות עמנו, אין אנו מתעלמים מן עמלו הרב באיסוף חומר היסטורי חשוב ומן היותו ההיסטוריון הראשון בתקופה החדשה. עוד חכמינו הקדמונים הורונו כי עלינו להפריד בין תעיות החכם לבין יצירתו, הזכאית להערכה לפי האמת שבה, ולא לפי תכונות יוצרה, ואמרו: ״למה נמשל תלמיד־ חכם לאגוז? לומר לך מה, אגוז זה אף על־ פי שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד־חכם אף־על־פי שסרח אין תורתו נמאסת״.
אבל אותו יוסט עצמו, אשר המשפטים הקדומים. שבספרו מנקרים את העינים, מבקר קשה את רבי צבי חיות, שכתביו מכילים אוצרות של חקירה מדעית אמיתית, על שאינו די אובייקטיבי בעיני יוסט, במחקריו, בהיותו משועבד לרבנות החרדית.
ודרך אגב מן הראוי לציין, כי אף דובנוב עצמו, השולל בצדק את השפעת דעותיו הפרטיות של יוסט על חיבורו. היסטורי, אף הוא לא נוקה מהשקפות קדומות, שאבד עליהן כלח. ההיסטוריוגרפיה שלו מושתתת על הנחה, שהגלות היא תופעה תקינה ומתמדת בחיי ״עם עולם״, וחיים יהודיים מלאים ומתוקנים יתכנו גם בתפוצות, הנחה אשר השמדת גלויות אירופה ומצוקתה הרוחנית של יהדות רוסיה הוכיחו אפסותה. כותבי תולדות־ישראל בתקופות המאוחרות מאשרים איפוא את הכלל שקבע זה כבר ציצרו הרומי, כי ״כל היסטוריון מושפע מן דעותיו המדיניות והחברתיות בהווה ומתוכניותיו לעתיד״.
נבין איפוא לרוחו של גרשם שלום, שלא היסס להגדיר את אבות חכמת־ ישראל שבגרמניה בתור ״חכמי החיסול״, היות, ועבודתם היתה מיועדת לחיסול היהדות הנאמנה, לחנוט עם חי, תוסס ונאבק לגאולתו, כגוף שאין בו רוח חיים ואין תקוה לתקומתו. גייגר ושטיינשניידר, נביאי החיסול, היו עוינים את גרץ כל ימי חייהם בשל כיוונו החיובי בכתביו ובשל אמונתו בנצח האומה וביעודה הלאומי.
סיפור אופייני, הבא ללמד על ״חזונם״ היהודי של ראשי מדע־היהדות האלה, מוסר שם גרשם שלום על משה שטיינשניידר, שהיה נערץ בדורו כאחד מגדולי חכמת־ ישראל. אחד מתלמידיו בא לבקר אצל רבו הישיש, והתפעל למראה ספרייתו הכבירה, שעיטרה את כותלי דירתו, והתחיל לתנות לפני שטיינשניידר על האוצרות היקרים הגנוזים בספרות-ישראל, ועל התחיה הרוחנית והלאומית שתצמח ממנה. על זה ענהו שטיינשניידר בן התשעים: ״אל נא אדוני, לנו אין כל תפקיד אחר מאשר לערוך ״קבורה הגונה״ לכל זה״.
אכן לשבחה של חכמת־ישראל יש להטעים כי היא ניערה כיום כליל את חצנה מן מחשבות נפסדות כאלה ,והיא רואה זכות לעצמה להיות גורם מעודד ומעורר להתחדשותו הרוחנית של עמנו. אולם עלינו להשתחרר עוד מן במה דעות קדומות אחרות, המתהלכות בתוכנו כהנחות שאין לערער עליהן. סבור ומקובל הוא עד היום, שאין חלקם של פוסקים בעלי הלכה עם בוני מדעי־היהדות. אנו זקוקים בכלל לגישה חדשה בנוגע לגדרי חכמת־ישראל. דרושה הרחבת גבולותיה הצרים, למען הקף ראשית כל את יצירות המדע גופן, ולא רק את החיבורים הסוקרים והמבקרים אותן. רבי צבי חיות הרגיש כנראה במגרעת זו והלה נזהר בכתביו מלקרוא לעבודה מדעית זו בשם חכמת־ישראל, אף שבזמנו היה שם זה שגור בפי כל, אלא כינה אותה בשם חכמת־הביקורת ואמר: ״כל אלו החקירות מכונות היום — בקורת״, מפני שאינה כוללת את חכמת־היהדות גופה אלא ביקורות והערכות בלבד על כמה ממקצועותיה.
אמנם לפעמים בכללו בתחום חכמת־ישראל לא רק אלה שביררו שיטותיהם של אחרים, אלא אף יוצרי השיטות עצמם כפילון, שפינוזה והרמן כהן. כן למשל בשטח הבלשנות הקיף מדע־היהדות את הבלשנים והמדקדקים עצמם שייסדו וטיפחו את המחקר הזה, ולא רק אלה שכתבו תולדותיו. אחרת היא בתופשי־ההלכה. רק הספרים הדנים על המשפט התלמודי כמו ״דור דור ודורשיו״ לווייס ו״תולדות ההלכה״ .לרב צעיר, מופיעים כתרומות למדע היהדות, אבל בעלי ההלכה עצמם לא נחשבו לראויים לבא בקהל בוני חכמת־היהדות.
במקום אחר נסיתי להוכיח, כי הפוסקים שלאחרי תקופת התלמוד עד מחברי השאלות־ותשובות של ימינו הם הם הממשיכים את המשפט העברי המקורי ואת השתלשלות ההלכה התלמודית. למרות כל התמורות והחליפות בנסיבות המקום והזמן בהרצאה ובמינוח, נשמרה רציפות בלתי פוסקת במשפט העברי בכל הדורות מבחינת השקפותיו היסודיות ועקרונותיו המוסריים הקבועים לעומדים מימות סיני עד אחרוני הפוסקים. הם לא הצטמצמו רק בביאורו ופירושו של התלמוד בלבד, אלא היו שותפים פעילים בהשתלשלות המשפט העברי כבעלי התלמוד עצמם, כי אף הם הושבו על כס המשפט ובידם שבט המחוקקים לפתור ברוח התורה שאלות הזמן, ולהכריע בבעיות משפטיות, שצפו ועלו בכל דור ודור. הם עשו להשתכללות המשפט העברי, להסתגלותו לצרכי התקופה ולביסוסו העיוני בדומה לחכמי המשנה והתלמוד. הדברים אמורים כמובן לא במדוברים פלפלנים מחודדים שאין קבע למשנתם, אלא באישי ההלכה שוחרי תורת־אמת מסוגם של החתם־סופר, רבי צבי חיות, הרב הרצוג וכיוצא בהם חכמי־ תורה דגולים.
האם אין זה מן הדין שאישים כאלה, ששמרו על רציפות של המשפט העברי, זו היצירה-הגאונית המפוארת של ישראל, יתפסו את מקומם הראוי בחכמת־ישראל?
הרב שמעון פדרבוש ז"ל
