פרשגן בראשית ג':א'
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן
וְחִיוְיָא (תאג': וְחִוְיָא) הֲוָה עָרִים (ח"נ: חֲכִים) מִכָּל חַיַּת בָּרָא דַּעֲבַד ה' אֱלֹהִים וַאֲמַר לְאִיתְּתָא בְּקוּשְטָא אֲמַר ה' לָא תֵיכְלוּן מִכָּל אִילַן גִּינְתָא
חִיוְיָא – לשון חיות ולשון חיווי
א. "וְהַנָּחָשׁ" – "וְחִיוְיָא". חז"ל ציינו שהחטא בא כתוצאה מקשר הנחש עם האשה דווקא; "משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא" (שבת קמו ע"א). לדעת הרמב"ם, משמעות דבריהם היא שהחטא בא מהתגברות כח הדמיון על החומר שאותו מייצגת האשה. הקשר בין הנחש לאשה נשמע היטב בארמית בדמיון הצלילי שבין חַוָּה לחִוְיָא.
לעומת וְחִיוְיָא שבכל הנוסחים, התאג' גורס וְחִוְיָא בכתיב חסר וייתכן שהשוני בנוסחים משקף הבדלי משמע: לעומת חִיוְיָא הנגזר משורש חי"ה לשון חיים כמו "חֵיוַת בָּרָא" (דניאל ד יח, חית השדה), חִוְיָא גוזר את שם הנחש משורש חו"י, לשון חיווי והגדה [כמו "מִי הִגִּיד לְךָ" (פסוק יא) "מַן חַוִּי לָךְ"]. ומצאנו דרשות חז"ל הקושרות אשה עם חִיוְיָא לשון חיים וגם עם לשון חיווי:
"ויקרא האדם שם אשתו חוה" – ניתנה לו לְחִיּוּתוֹ ומיעצתו כְּחִוְיָא... ור' אחא אמר: חִוְיָא – חִוְיִיךְ, וְאַתְּ – חִוְיָא דאדם ("הנחש" – נחש שלָךְ, ואת "נחשו" של האדם. ב"ר כ יא).
ומכל מקום נוסח וְחִוְיָא שבתאג' עדיף, כי לפי מסורות חז"ל עיקר חטאוֹ של נחש היה בדיבור. השווה: "אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ (תהלים קמ יב) – זה הנחש, שאמר לשון הרע על בוראו" (ב"ר שם).
ערום אך לא חכם
ב. "הָיָה עָרוּם" – "הֲוָה עָרִים" לשון עורמה, ולא כבמקצת נוסחים "וְחִוְיָא הֲוָה חַכִּים" לשון חכמה, "שאין נופל לשון חכמה במיני הנבראים השפלים כי אם במין האדם לבדו. ועוד, כי לא מחכמה העביר הנבראים על מצות בוראם". אבל המיוחס ליונתן תרגם "וְחִוְיָא הֲוָה חַכִּים לְבִיש", חכם להרע.
"אַף כִּי" – שאלה רטורית
ג. צירופי "אַף כִּי" שבתוך משפט משמעם אֲפִילוּ, מִכָּל שֶׁכֵּן. הואיל וכאן "אַף כִּי" הוא בראש משפט התקשו בכוונתו. ורא"ם התקשה בת"א "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים" – "בְּקוּשְטָא אֲמַר ה' ". יש שפירשו את התרגום כמשפט חיווי "אמת הוא כי השם גזר עליכם שלא תאכלו מכל עץ הגן" וכנגדם טוען רא"ם: "מאין ידע הנחש זה עד שיהיה חולק עם האשה?". וכן טען כנגד רוב מפרשי ת"א שפירשוהו כמשפט תמיהה [האמנם אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן?], כי מדבריהם עולה שהאשה ספרה לנחש שהאכילה נאסרה עליה ואין לכך רמז בכתוב. אבל ייתכן שאונקלוס מפרש "אף כי" כשאלה רטורית שאינה מחייבת שיחה או דיבור מוקדם. לכן כמו שתרגם "הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד" (בראשית יח יג) "הַבְּקוּשְׁטָא אוֹלֵיד?", גם כאן "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים" – "בְּקוּשְטָא אֲמַר ה'?".
