B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
Its Contribution to the People
A. A significant difference developed not only between Eastern European Torah scholarship and Western Wissenschaft des Judentums (the scientific study of Judaism), but also within the field of Wissenschaft des Judentums itself, between that of the West and that of the East. The founders of Eastern Wissenschaft des Judentums, R' Tzvi Hirsch Chayos [Ratz Chayos], R' Shimon Yehuda Rappaport [Shir], and R' Nachman Krochmil [Renak], and among them also the Italian R' Shmuel David Luzzatto [Shadal], faced their people. They did not make their scientific work a stepping stone to the aspiration of emancipation, nor did they strive to break the boundaries of tradition between Israel and the nations. They lived and worked within their people and did not stray from the tent of Torah, and their love for it did not cease even in their old age. They did not aspire to replace the study of Torah with scientific research, but rather sought to introduce the logical method and scientific order into the study of Torah. And because they wrote their words for their people, they composed their books in the Hebrew language. Even Renak, who was influenced by German philosophy, expressed the musings of his spirit in the language of his people, while the scholars of the West either replaced Hebrew with a foreign language. And let not the matter of language be light in our eyes, for it comes to teach about the nature of Wissenschaft des Judentums in the West and its aims.
This sin, the sin of language of Western Wissenschaft des Judentums with all its negative consequences, was denounced by Bialik in his vigorous letter to the editors of the Hebrew journal "Dvir," which began to appear in Berlin in 1923 by the heads of Wissenschaft des Judentums at that time. In it, he discusses the problem of the Hebrew language, and incidentally criticizes the entire attitude of Wissenschaft des Judentums to the revival aspirations of the people of Israel.
"That day," Bialik writes in his aforementioned article "One Hundred Years of Jewish Science," "when Hebrew creation was uprooted from its home and came to dwell permanently in foreign languages—that day is harder in my eyes than the two destructions combined. It weighs in my eyes as the day of the removal of the Shechinah (Divine Presence) from Israel. A people that violates the covenant of language—I wonder if it still has a remedy. It has violated the sanctity of covenants! It has severed with its hand the last connection between it and its Shechinah and its Holy Spirit. Everything has a substitute, except for language. Go and check: every Jewish community in which you find the uprooting of language, its end is destruction…".
"The early ones grasped the evil in its smallness: 'Two readings of the Scripture and one translation.' The foreign language served them only as a kind of branch and support for Hebrew, and they did not permit it except out of necessity and for the need of the hour… The best of their creations, especially those intended for the entire nation in all its diasporas—these were written in Hebrew, in the language of the entire nation."
"What is not so with the latter ones. These betrayed the language of their people out of 'knowledge and choice.' They denied the principle of language. In their pursuit of paltry rights, they did not fear to break with their own hands the only leg that remained for escape in our national 'throne,' and they have no knowledge or understanding that there is no higher right of a people, no greater happiness for it than to think and create in its own language. They are the ones who gave birth to the strange 'sandal,' this hybrid creation, the daughter of Western Judaism, whose name is 'Wissenschaft des Judentums in foreign languages'—a creation that has no parallel in any nation or language. To our physical dispersion is now added spiritual division: the single soul of Israel is torn into ten pieces, and the Torah of Israel has become like ten Torahs…".
"Not all builders of Wissenschaft des Judentums from the latter ones were, of course, in the same sin. Those of them who were not seized by the bulimia of 'rights' like their colleagues in the West, did not rush to give in their price the most precious of their people's virtues. In the countries of the South and the East, for example, there arose for Wissenschaft des Judentums in its early days unique individuals and profound of character like Shadal and Renak and Shir, they and the like, who out of a delicate national sense held on to the language of their people with all their might, and folded into it all the content of their spirit and the fruit of their lives… They did not make their wisdom merely a 'science,' but strove to elevate it to the level of Torah—this lofty and sublime national concept, which includes within it the entire account of the nation's world."
"And therefore, when your word reached me about the upcoming journal for Wissenschaft des Judentums, which is about to be published under your editorship… I said in my heart that 'Wissenschaft des Judentums' will be done for Wissenschaft des Judentums without double quotation marks. In returning to connect through language to the source of the living creation of the entire nation, it will return and be also a limb of the living, a new heart and a steadfast spirit will come to it, and it will return and feel on its own the heartbeat of the nation and all its pains and its revealed and hidden desires… For 'whoever is joined to all the living has confidence,' and Wissenschaft des Judentums, in joining the life of Israel, will be able to trust that not only will it itself return to life, but it will also have enough to revive its owners and all who take refuge in its shadow."
Indeed, abandoning Hebrew had another serious consequence, besides the alienation from one of the nation's most important possessions. For the foreign language had a detrimental effect on the very scientific research. Those writing in the language of the ruling people must necessarily look to find favor in the eyes of the hostile environment, and they silenced any vision in our culture that might highlight the national and religious uniqueness of Israel, and they did not hesitate sometimes to reveal for this purpose aspects of the Torah of Judaism that were not in accordance with Jewish law.
Rabbi Shmuel David Luzzatto already warned about this mishap in one of his letters1: "In the past," Shadal complains, "they wrote in Hebrew because they wrote for us and for our people, and they wrote what they thought. Now they write in Italian, German, French, English, and therefore it is impossible for the writers not to think about what the Gentiles will say, and they change everything, and they honor the external, and they go slowly towards Christianization, and the simplicity of Judaism goes and changes in a flurry to beautiful forms without any content." The use of foreign languages left its serious marks on the literature of Israel not only during the period of Wissenschaft des Judentums alone. If we follow this phenomenon from its ancient beginning, we will find that since then the measure of corruption of foreign languages in our spiritual world has been great. In the situation of the Jews in the countries of the Diaspora, being frequently surrounded by forces that slander and defame Israel and its Torah with the intention of bringing destruction upon the communities of Israel, it is no wonder that there were those who did not stand the test and were tempted, in order to defend their brothers, to castrate the foundations of Judaism and adapt them to the spirit and taste of the ruling people.
And so it was transmitted to us that even in the first translation of our Torah, the Septuagint, which according to an ancient tradition was translated by the sages of Israel into Greek for Ptolemy, the king of Egypt, they introduced thirteen changes into the Torah in order to remove hatred from the heart of the foreign reader against Judaism. This was the first castration in the Holy Scriptures in order to prevent the publication of slander against the religion of Israel. One of these changes was in the verse "For in their anger they slew a man, and in their self-will they uprooted an ox," and they translated into Greek "and in their self-will they houghed a stall [אבוס]." Rabbi Zvi Chayot's assumption is reasonable that the Egyptians worshiped the ox, "אפוס," as their chief idol, and the translators feared that if they wrote that the sons of Jacob houghed an ox, they would be suspected of intending to highlight their contempt for Egyptian worship in this act. They therefore changed the verse so as not to anger the Egyptians.
It turns out that what our sages said that when they translated the Torah into Greek, it was a difficult day for Israel as the day the Golden Calf was made, "that the Torah could not be translated as needed," does not refer to the difficulty of the translation itself, for the translation of Onkelos into Aramaic was praised by the Sages, but they regretted the translation into Greek because of its necessary distortions, because due to their situation in Egypt they were unable to produce an accurate translation as their hearts desired, and this is what they emphasized in their language "that the Torah could not be translated as needed."
But this mishap was not only prevalent in translations. In all periods, the conditions of the Diaspora forced Jewish writers in foreign languages to reveal aspects of the Torah that were not in accordance with Jewish law and to adapt it to the culture of the Gentiles. The first Jewish philosopher, Yedidia the Alexandrian, who also lived in Egypt, created in the Greek language the allegorical method in the interpretation of the Torah, and with its help, he took the entire Torah out of its true meaning and introduced into it opinions that were appropriate to the Greek philosophy of his time. In this, he proved to the educated Gentiles that there is no contradiction between the Torah of Moses and their literature and separated the words of blasphemy of the haters of Israel. It is reasonable to assume that if Philo had written his compositions in Hebrew, their content would have been more directed to the truth of his people's Torah.
Josephus Flavius can also serve as conclusive proof of deviation from the truth in his foreign writings. One example: in his polemic with Apion in his Greek composition, he raises on a banner the tolerance of the faith of Israel and boasts of this, that the religion of the Jews forbids them to mock the idols of the nations and despise them. There is no doubt that Flavius knew how far this view was from the opinion of the Torah, which commanded: "The graven images of their gods you shall burn with fire… for it is an abomination unto the Lord your God… you shall utterly detest it, and you shall utterly abhor it; for it is a cursed thing." And as for the supposed prohibition to mock the idols, it seems that out of his diligence in defending his people, he ignored the wonderful mockery of the prophet Isaiah in his description of the idol made of a tree trunk, in part of which the man lit his oven, baked bread in it, roasted meat and ate, and from the remainder he made an abomination to pray to it as a god to save him in time of trouble. There is no doubt that an author writing in Hebrew would not have dared to publish something in the name of the Torah of Israel that is in complete contradiction to what is written in it.
Moreover, even in the genius of Israel, Maimonides, one must distinguish between the enormous difference between his two main compositions, between the Hebrew "Mishneh Torah" and the Arabic "Guide for the Perplexed." When we compare the Book of Knowledge [הלכות דעות] in the Mishneh Torah, which also deals with religious philosophical problems, to the Guide for the Perplexed, we will stand on the difference between them. His Hebrew composition is entirely in an atmosphere saturated with the spirit of original Judaism with its legislation and morality, but in the "Guide" we see the "Great Eagle" struggling in Arabic with a world that is not his, the world of Aristotle's thought. And sometimes he is caught in strained interpretations of the scriptures in order to make an artificial peace between our Torah and the foreign way of thinking. And Maimonides went very far in this in his writing that if he had come to a logical conclusion that the sages of the Gentiles who say that the world is eternal were right, he would have interpreted the story of the creation of the world in the Torah in this way, even though its true meaning is a clear contradiction to the opinion of the eternity of the world. And all this why? In order to give currency to the Torah of Judaism among thinkers who grew up on the knees of a foreign language and its culture. And my heart tells me that if Maimonides had written the Guide in Hebrew, its content would also have been much different and more identified with his halakhic composition from the point of view of Jewish thought. And it is possible that because of this necessity to take into account in a foreign book with the external world, which sometimes does not allow the author to be "his pen and his heart are equal," Maimonides regretted that he composed books in the Arabic language, and expressed himself about it: "The language of Kedar that darkened my suns."
This assumption has also been confirmed in later periods. It is to be assumed that if, for example, Spinoza had written his Theological-Political Treatise in the language of his people, he would have been saved from falsifying the truths of Judaism and from excessive flattery of Christianity. In his desire to appease the opinion of the Christian readers and to defend himself against their religious zeal, he ignored the obvious contradiction in everyone's eyes between his pantheistic method and the Christian myth.
That phenomenon went on and was repeated during the period of Wissenschaft des Judentums, which we are dealing with. The German language of its Western founders forced on their writings a characteristic of apologetic literature. It is worth noting that Zunz's first publication was a pamphlet in German on the names of the Jews, in which he proved that from ancient times the Jews were accustomed to be called by Gentile names. The purpose of this research was to induce the Prussian government to allow the assimilated to call their children by foreign names. By the way: elsewhere I have proven that the rare foreign names among the sages of the Talmud were given to them by parents who were not Torah scholars, but the scholars of the Talmud themselves never called their sons by foreign names. On the contrary, they attributed national and religious value to the Hebrew names, and said that those who did not change their Hebrew names in Egypt were not assimilated into the people of the land and were redeemed, to teach us the value of the Hebrew name for the fulfillment of the nation's destiny in the Diaspora. It is clear that if Zunz's compositions were rooted in the realm of the Hebrew language, his views would also draw more from the sources of the culture of Israel, and he would not cling to the aspiration to blur the boundaries of his people with the assimilated.
The writings of the well-known thinker Hermann Cohen were harmed by the foreign language. Although he sought to base his moral doctrine on the foundations of Judaism, and in his book "Religion of Reason out of the Sources of Judaism" he gave expression to his devotion to the Torah of Israel. And yet, since he wrote in German, he was not cleansed of distinct apologetic deviations, which led him to distort for us some essential principles of Judaism. It seemed to him that it was his duty to prove to the Gentiles the loyalty of his brothers, the children of his people, to the German homeland, and he was not satisfied until he raised in his sophistry the absurdity of the identity of the spirit of Yisrael Saba with the "German spirit." In accordance with this strange conception, he harbored a blind hatred for the prisoners of the hope of Zion and for the aspiration to renew the kingdom of Israel. He stripped Judaism of all its national virtues, turning the people of Israel into a strange fiction of national Germans of the Jewish religious sect. If this believing and enthusiastic thinker had not written in a foreign language and his eyes had not been wandering "outward," he would have found his way to innocent Judaism.
Franz Rosenzweig, Cohen's student, felt the shortcomings of his teacher's aforementioned doctrine, and he also blamed the apologetic tendency of the Western researchers, issuing a harsh judgment on it, saying: "Apologetics improperly brings Judaism closer either to pagan opinions or to Christian opinions."
Indeed, it cannot be denied that among the researchers with prejudices there are also those whose zeal for tradition sometimes transgressed their scientific opinion (like the author of "Dorot HaRishonim"), but we must collect and preserve their contributions based on true research in the treasury of Jewish science.
In summary: Wissenschaft des Judentums has so far been reduced to "the science of criticism," as defined by Maharatz Chayos, thereby depriving not the essence of Jewish wisdom but its history and criticism. However, in order to justify its pretentious name, it must include not only the gatekeepers of the capital of Judaism, but first and foremost the owners and builders of the capital, that is, the scientific achievements themselves, which constitute the entirety of Jewish wisdom. And on the other hand, its evaluation and development, their honor is in its place and their rights are many, but they are only its interpretation.
Expanding its borders is necessary, as mentioned, also from another point of view. The free and wise researcher with tradition were both necessarily influenced by personal beliefs and opinions, and there is no justification for preferring one over the other. And for that reason, if researchers did not abandon the language of their people and believed in the uniqueness of Israel and its future, would their value be diminished? Without their contributions, Wissenschaft des Judentums will remain a truncated Mishnah. Its lovers and seekers of its peace and perfection should strive for it to reflect the treasures of Judaism in all their shades and virtues.
תרומתה לעם
א. הפרש מהותי התפתח לא רק בין התורניות המזרחית וחכמת־ישראל המערבית, אלא אף בתחום חכמת־ישראל גופו, בין זו שבמערב לזו שבמזרח. מיסדי חכמת־ ישראל המזרחית ר״צ חיות, שי״ר ורנ״ק, ובתוכם גם שד״ל האיטלקי, פניהם היו כלפי עמם. את עבודתם המדעית לא עשו מדרס לשאיפת האמנציפציה ולא חתרו לפרוץ גדרי מסורת .בין ישראל ועמים. בתוך עמם ישבו ופעלו, ולא. משו מאהלה של תורה, ואהבתה לא סרה מהם גם בזקנותם. הם לא נשאו נפשם להמיר את לימוד התורה במחקר מדעי, אלא שאפו להכניס את השיטה ההגיונית וסדר מדעי בדרישת התורה. ומפני שכתבו דבריהם בשביל עמם, לפיכך חיברו את ספריהם בלשון. העברית. אף רנ״ק, שהיה מושפע מן הפילוסופיה הגרמנית, העלה את הגות רוחו בשפת. עמו; בשעה שחכמי־המערב או המירו את העברית בלועזית. ואל יהא ענין הלשון. קל: בעינינו, כי הוא בא ללמד על תכונתה של חכמת־ישראל במערב ועל מגמותיה.
את החטא הזה, חטא הלשון של חכמת־ישראל המערבית על כל תוצאותיו השליליות, הוקיע ביאליק במכתבו הנמרץ לעורכי המאסף העברי ״דביר״, שהחל להופיע בברלין בשנת תרפ״ג על־ידי ראשי חכמת־ישראל אז. בו דן על בעית השפה. העברית, ודרך־אגב ביקר את כל היחס של חכמת־ישראל לשאיפות התחיה של עם ישראל.
״אותו. היום— כותב ביאליק במאמרו הנזכר ״מאה שנות מדע היהדות״ — שנעקרה בו היצירה העברית' מבית חייו, ובא לדור . בלשונות נכריות דירת־קבע— אותו היום קשה בעיני משני החורבנות גם יחד. שקול הוא בעיני כיום של סילוק שכינה מישראל. עם שהפר ברית הלשון—תמהני אם יש לו עוד תקנה. את הקדושה שבבריתות הפר! נתק ניתק בידו את הקשר האחרון שבינו ובין שכינתו ורוח קדשו. לכל יש תמורה, חוץ מן הלשון. צא ובדוק: כל קיבוץ ישראלי שאתה מוצא בו עקירת הלשון, סופו כליה…״.
״הראשונים תפשו את הרע במיעוטו: ״שנים מקרא ואחד תרגום״. הלעז לא שימש להם אלא כעין סניף ומסעד לעברית, ולא נהגו בו היתר אלא מהכרת ולצורך השעה… מבחר יצירותיהם, וביחוד אלה שנועדו לאומה כולה לכל תפוצותיה- הללו עברית נכתבו, בלשון האומה כולה״.
״מה שאין כן האחרונים. הללו בגדו בלשון עמם מתוך ״ידיעה ובחירה״. הם כפרו בעיקר הלשון. ברדפם אחרי הזכויות העלובות לא יראו משבור בעצם ידם את הרגל היחידה שנשארה עוד לפליטה ב״תרונום״ (כסא) הלאומי שלנו, ולא דעת להם ולא תבונה, כי אין לך זכות עליונה של עם, אין אושר גדול לו מהגותו ומיצרו בלשונו הוא. הם הם שהולידו את ״הסנדל״ המשונה, בריאת־כלאים זו, בת היהדות המערבית, ששמה ״חכמת־ישראל בלשונות נכריות״— בריה שאין דוגמתה בשום אומה ולשון. על פזורנו הגשמי נוסף מעתה הפירוד הרוחני: נשמת־ישראל האחת נקרעה לעשרה קרעים, ותורת־ישראל נעשתה כעשר תורות…״.
״לא כל בוני חכמת־ישראל מן האחרונים היו, כמובן, באותו החטא. אלה מהם שלא היו אחוזי בולמוס ה״זכויות״ כחבריהם שבמערב, לא מיהרו לתת במחירן את היקרה בסגולות עמם. בארצות הדרום והמזרח, למשל, קמו לחכמת־ישראל בימיה הראשונים יחידי סגולה ועמוקי תכונה כשד״ל וכרנ״ק וכשי״ר, הם וכיוצא בהם, שמתוך חוש לאומי עדין החזיקו בלשון עמם בכל עוז, וקיפלו בה את כל תוכן רוחם ופרי חייהם … לא עשו את חכמתם ״מדע״ בלבד, אלא השתדלו להעלותה למדרגת תורה— מושג לאומי נעלה ונשגב זה, הכולל בתוכו את כל חשבון עולמה של האומה״.
״ולפיכך כשהגיעני דברכם על דבר המאסף העתי לחכמת־ישראל, שעתיד לצאת בעריכתכם… אמרתי בלבי, כי ״חכמת־ישראל״ תעשה לחכמת־ישראל בלי מרכאות כפולות. בשובה להתחבר דרך הלשון למקור היצירה החיה של האומה כולה, תשוב ותהיה גם היא לאבר מן החי, לב חדש ורוח נכון יבואו לה, ושבה והרגישה מאליה את דפיקת לב האומה ואת כל מכאוביו ומשאלותיו הגלויים והנעלמים … בי ״מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון״, וחכמת־ישראל בהתחברה אל חיי ישראל, יבולה לבטוח, כי לא רק היא עצמה תשוב לתחיה, אלא יהי בה גם כדי להחיות את בעליה ואת כל החוסים בצלה״.
ב. אכן לעזיבת העברית היתה עוד תוצאה חמורה, מלבד ההתנכרות לאחד מקניניה החשובים של האומה. שכן היתה ללעז השפעה נפסדת על עצם המחקר המדעי. הכותבים בשפת העם השולט בהכרח ישאו עיניהם למצא הן בעיני הסביבה העוינת, והשתיקו כל חזיון בתרבותנו העשוי להבליט את יחודו הלאומי והדתי של ישראל, ולא נרתעו לפעמים לגלות לשם זה פנים בתורת־היהדות שלא כהלכה.
על תקלה זו כבר התריע רבי שמואל דוד לוצאטו באחת מאיגרותיו1: ״לפנים — מתאונן שד״ל — כתבו עברית, כי כתבו בשבילנו ובשביל אנשינו, וכתבו מה שחשבו. עכשיו כותבים איטלקית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, ועל כן אי אפשר שלא יחשבו הכותבים מה יאמרו הגויים, ומשנים כל דבר, ומכבדים החיצוניות, והולכים לאט לאט הלוך והתנצר, והפשטות של היהדות הולכת ומשתנית בתנופה לצורות יפות בלי שום תוכן״, השימוש בלשונות נכר נתן את אותותיו החמורים בספרות ישראל לא רק בתקופת חכמת־ ישראל בלבד. אם נעקוב אחרי התופעה הזאת מראשיתה הקדומה, נווכח כי מאז היתה מרובה מידת הקלקלה של הלועזיות בעולמנו הרוחני. במצב היהודים בארצות הגולה, בהיותם מוקפים תכופות כוחות מעלילים ומשמיצים את ישראל ותורתו בכוונה להמיט שואה על קהילות ישראל, אין פלא שהיו כאלה שלא עמדו בנסיון ונתפתו, לשם הגנה על אחיהם, לסרס יסודות היהדות ולהתאימם לרוחו וטעמו של העם השולט בכיפה.
וכן נמסר לנו, כי עוד בתרגום הראשון של תורתנו, תרגום השבעים, אשר לפי מסורת עתיקה תירגמו חכמי ישראל ליוונית בשביל תלמי מלך מצרים, הכניסו שלשה עשר שינויים בתורה, כדי להוציא טינא מלבו של הקורא הנוכרי נגד היהדות. זה היה סירוס ראשון בכתבי־הקודש לשם מניעת הוצאת דיבה על דת ישראל. אחד השינויים האלה היה בכתוב ״כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור״, והם תרגמו ליוונית ״וברצונם עקרו אבוס״ , השערת רבי צבי חיות מתקבלת על הדעת, כי המצריים עבדו לשור, ״אפוס״, בתור אלילם הראשי, ׳והמתרגמים חששו, שאם יכתבו, כי בני יעקב עקרו שור, יחשדו שבמעשה זה התכוונו להבליט את זילזולם בפולחן המצרי. שינו איפוא את הכתוב שלא להרגיז את המצרים.
מסתבר, שמה שאמרו חכמינו שבשעה שתירגמו התורה ליוונית, היה יום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל ״שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה״, אין הכוונה לקשי התרגום כשלעצמו, והלא את תרגום אונקלוס לארמית שיבחו חז״ל י אלא הצטערו על התרגום ליוונית עקב סילופיו ההכרחיים, שמחמת מצבם במצרים לא היה ביכולתם להוציא מתחת ידם תרגום מדויק כאשר עם לבבם, וזה שדיקדקו בלשונם ״שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה״.
ג. אבל לא רק בתרגומים היתה תקלה זו רווחת. בכל התקופות היו תנאי הנכר מכריחים סופרים יהודיים בלשונות נוכריות לגלות פנים בתורה שלא כהלכה ולסגלה לתרבות הגויים. הפילוסוף היהודי הראשון ידידיה האלכסנדרוני, שחי גם הוא במצרים, יצר בשפת יוון את השיטה האליגורית בביאור התורה, ובעזרתה הוציא את כל התורה מפשוטה האמיתי, והכניס בה דעות המתאימות לפילוסופיה היוונית שבזמנו. בזה הוכיח למשכילים הנוכרים, שאין סתירה בין תורת־משה לבין ספרותם והפריד את דברי הבלע של שוטמי ישראל. הדבר מתקבל על הדעת, שאילו כתב פילון את חיבוריו עברית היה תוכנן מכוון יותר לאמיתות תורת עמו.
גם יוסף בן מתתיהו יוכל לשמש הוכחה חותכת לסטיה מן האמת בכתביו הלועזיים. דוגמה אחת: בפולמוסו עם אפיון בחיבורו ביוונית הוא מרים על נס את סובלנותה של אמונת־ישראל ומתפאר ־בזה, שדתם של היהודים אוסרת עליהם ללגלג על אלילי העמים ולבזותם. אין ספק, שפלאוויוס ידע מה רחוקה השקפה זו מדעת התורה שציוותה: ״פסילי אלוהיהם תשרפון באש … כי תועבת ה׳ אלהיך הוא … שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא״. ואשר לאיסור המדומה ללגלג על האלילים נראה שמתוך שקידתו על הגנת עמו התעלם מדעת מן הליגלוג הנפלא של הנביא ישעיה בתיאורו את הפסל העשוי מבול העץ, אשר בחלקו הסיק האיש את תנורו, ואפה בו לחם וצלה בשר ואכל, ומן הנותר עשה תועבה להתפלל אליו באל אל להצילו בעת צרה. אין ספק בדבר, שמחבר הכותב עברית לא היה מרהיב בנפשו לפרסם דבר בשם תורת־ישראל, שהוא בניגוד גמור למד, שכתוב בה.
יתר על כן. גם בגאון ישראל הרמב״ם יש להבחין בהבדל העצום שבין שני חיבוריו הראשיים, בין ״יד החזקה״ העברי לבין ה״מורה נבוכים״ הערבי. באשר נשווה את ספר המדע-שביד החזקה, העוסק אף הוא בבעיות פילוסופיות דתיות, למורה נבוכים, נעמוד על ההפרש שביניהם. חיבורו העברי נמצא כולו באווירה הספוגה רוח היהדות המקורית על תחיקתה ומוסרה, ואולם ב״מורה״ אנו רואים את ״הנשר הגדול״ נאבק בלשון ערבית עם עולם שאינו שלו, עולם ההגות של אריסטו. ויש שנתפס לפירושים דחוקים של הכתובים למען שים שלום מלאכותי בין תורתנו ובין דרך המחשבה הלועזית. והרחיק הרמב״ם מאד ללכת בזה בכתבו, כי לוא בא לידי מסקנה הגיונית, שצדקו חכמי הגויים האומרים שהעולם קדמון, היה מפרש כך את .סיפור בריאת העולם שבתורה, אף שמובנו האמיתי הוא ניגוד גלוי לדעה של קדמות העולם. וכל כך למה ? כדי לתת מהלכים לתורת היהדות ביו הוגים, שגדלו על ברכי שפת לועז ותרבותה. ולבי אומר לי, שאלמלי כתב הרמב״ם את המורה עברית, היה גם תוכנו שונה בהרבה ומזדהה יותר עם חיבורו ההלכי מבחינת מחשבת ישראל. ויתכן בי עקב הכורח הזה להתחשב בספר לועזי עם העולם החיצוני, שאינו מניח לפעמים למחבר להיות ״עטו ולבו שווים״, היה הרמב״ם מצטער על שחיבר ספרים בלשון הערבית, והתבטא עליה: ״לשון קדר אשר הקדיר שמשי״.
ההנחה הזאת נתאמתה גם בתקופות המאוחרות. יש לשער, שלוא כתב למשל שפינוזה את מסכת התיאולוגית־המדינית שלו בלשון עמו, היה ניצול מזיוף אמתות היהדות ומן חנופה מופרזת לנצרות. בשאיפתו להפיס דעתם של הקוראים הנוצרים ולהתגונן מפני קנאותם הדתית התעלם מן הסתירה הגלויה לעיני כל בין שיטתו הפנתיאיסטית לבין המיתוס הנוצרי.
ד. אותו החזיון הלך ונשנה בתקופת חכמת־ישראל, שאנו עוסקים בה. שפתם הגרמנית של מיסדיה המערביים כפתה על כתביהם תכונה של ספרות אפולוגטית. מן הראוי לציין, כי פירסומו הראשון של צונץ היה קונטרס בגרמנית על שמות היהודים, בו הוכיח, שמימים קדמונים היו היהודים נוהגים להקרא בשמות גויים, מטרת מחקרו זה היתה להניע את הממשלה הפרוסית להרשות למתבוללים לקרא לילדיהם בשמות נכרים. אגב: במקום אחר הוכחתי, ששמות הלועזיים הנדירים אצל חכמי התלמוד, ניתנו להם על ידי הורים שלא היו בני־תורה, אבל בעלי התלמוד עצמם לא קראו מעולם לבניהם בשמות נוכרים. להפך, הם יחסר ערך לאומי ודתי לשמות העבריים, ואמרו, כי מסות שלא שינו שמותיהם העבריים במצרים לא נטמעו בעם הארץ ונגאלו, ללמדנו ערך השם העברי לקום יעודה של האומה בנכר. ברור הדבר, שאם היה חיבורי צונץ מושרשים בתחום השפה העברית, היו גם השקפותיו יונקות יותר ממקורות תרבות ישראל, ולא היה נטפל לשאיפת טישטוש גבולות עמו עם המתבוללים.
כתביו של ההוגה הנודע הרמן כהן נפגעו מן הלועזיות. אמנם את משנתו המוסרית שאף להשתית על יסודות היהדות, ובספרו ״דת התבונה ממקורות היהדות״ נתן ביטוי לדבקותו בתורת־ישראל. ובכל זאת מכיוון שכתבו גרמנית לא נוקה מן סטיות אפולוגטיות מובהקות, שהניעוהו לעקם עלינו כמה עיקרים מהותיים של .היהדות. דומה היה עליו שמחובתו להוכיח לגויים את נאמנותם של אחיו בני עמו למולדת הגרמנית, ולא נחה דעתו עד שהעלה בפילפולו את האבסורד של זהות רוח ישראל סבא עם ״הרוח הגרמני״. בהתאם לתפיסה המוזרה הזאת רחש איבה עיוורת לאסירי תקוות ציון ולשאיפת התחדשות מלכות ישראל. הוא עירטל את היהדות מכל סגולותיה הלאומיות, הפך את עם ישראל לבדיה משונה של גרמנים לאומיים בני כת דתית יהודית. אלמלא היה ההוגה המאמין והנלהב הזה כותב לועזית ועיניו מטייפות ״כלפי חוץ״, היה מוצא את דרכו ליהדות התמימה.
פראנץ רוזנצווייג, תלמידו של כהן, הרגיש במגרעותיה של משנת רבו האמורה, וגם הוא תלה את הקולר במגמה האפולוגטית של החוקרים המערביים, בהוציאו עליה משפט חרוץ לאמור: ״האפולוגטיקה מקרבת שלא כדין את היהדות או לדעות עובדי־אלילים או לדעות נוצריות״.
אמנם אין לכחד, כי בין החוקרים בעלי משפטים קדומים יש למצא גם כאלה, אשר קנאתם למסורת העבירה אותם לפעמים על דעתם המדעית (כבעל ״דורות הראשונים״), אבל את תרומותיהם המיוסדות על חקירת־אמת עלינו לאספן ולשמרן באוצר מדע ־היהדות.
בסיכום: חכמת־ישראל הצטמצמה עד כה ל״חכמת־הביקורת״, כהגדרתו של ר״צ חיות, בכך קיפח לא את עצם חכמת־היהדות אלא את תולדותיה והביקורת עליה. אולם למען הצדק את שמה היומרני, שומה עליה להכליל לא רק את שומרי־הסף בלבד של בירת היהדות, אלא בראש וראשונה את בעלי הבירה ומקימיה, כלומר את ההישגים המדעיים גופם, שהם הם המהווים את מכלול חכמת-ישראל. ומאידך הערכתה והשתלשלותה, כבודן במקומם מונח וזכויותיהן מרובות, אבל הן רק פירושה.
הרחבת גבוליה דרושה, כאמור, גם מבחינה אחרת. החוקר החופשי והחכם בעל המסורת שניהם הושפעו בהכרח מאמונות ודעות אישיות, ואין הצדקה לבכר את האחד על פני השני. וכי בשביל כך שאילו חוקרים לא נטשו את שפת עמם והאמינו בייחוד ישראל ועתידו יגרע ערכם ? בלעדי תרומותיהם תשאר חכמת־ישראל משנה קטועה. על שוחריה ודורשי שלומה ושלמותה לשאוף, שהיא תשקף את שכיות היהדות על כל שלל גווניהן וסגולותיהן.
הרב שמעון פדרבוש ז"ל
