Is belief in God required to be a moral person? Ostensibly, it would seem not; although surveys conducted in the United States show that people tend to view atheists with more suspicion than other population groups, various studies show that the crime rate in atheistic societies is no higher, and sometimes even lower, than the average in Christian societies. There is no evidence that atheists tend to act more immorally than believers. Indeed, atrocities and mass killings were committed in the 20th century by atheistic states such as the Soviet Union, China, North Korea, Cambodia, and Cuba, but other countries with a high percentage of atheists, such as the Scandinavian countries, are known to have a high moral standard (without going into details and subtleties). So on the face of it, belief in God does not seem to be a necessary condition for the existence of morality.
Nevertheless, even if atheists can behave morally, they will find it very difficult to explain why their form of behavior is "moral" - that is, more worthy and better than other forms of behavior. We will now explain the matter.
The main question we must ask ourselves is, is morality objective or subjective? Are there absolute moral values that do not change according to a person's will, or can a person determine moral values as he wishes and according to his discretion? This is actually the central problem that the philosophy of morality deals with.
David Enoch, in his book "Taking Morality Seriously", presents the following thought experiment: when people disagree on subjective desires - for example, the husband wants to go to a restaurant and the wife wants to go to the theater - it is clear to us that no one is more right than the other. It is a matter of taste. In such a situation, we will try to convince one of them to compromise and give up his desire, or they will decide by tossing a coin; since it doesn't really matter what the result will be, the main thing is that everyone will be more or less satisfied. On the other hand, when people disagree on an objective reality - for example, two demolition men arguing about whether the red or black wire is the one that needs to be disconnected to neutralize the bomb - it is clear to us that one is right and one is wrong. In this case, we will not suggest deciding the argument by giving up or tossing a coin, since a wrong result could cause a disaster and should not be left to chance. Instead, we will demand that each stand his ground and try to convince the other of his righteousness, until the truth is revealed.
And what about a moral argument? Do we treat it as an argument between personal desires, or as an argument about an objective truth? Suppose there is an argument between two people, one thinks it is perfectly fine to burn small kittens for pleasure, and the other thinks it is a very bad thing to do. Should we suggest that they decide the argument by compromise or tossing a coin? Most likely not. We will encourage the righteous side (the one against burning, of course) to stand his ground firmly and not give up, and perhaps even fight the other side in practice to prevent him from carrying out his plan. All the more so when it comes to even more serious moral crimes, such as torture and murder of human beings, or mass destruction, that we expect everyone who opposes them to act with all their might to prevent them without any compromise.
The obvious conclusion from this, then, is that we tend to treat moral values as objective facts and not as subjective desires. If morality expressed a person's personal inclination and nothing more, then the question of whether or not to burn cats would be a matter of taste only, which cannot be argued. Everyone will do as they please. The fact that we argue and fight with such passion around moral issues clearly shows that we believe that there is an objective truth on this subject, that there are things that are obligatory or forbidden for everyone, even for those who do not think so. Whoever acts against those moral principles is not just "different" or "other", but wrong or evil.
But if so, the obvious question is what is that objective morality? What or who determines it? And in what way does it bind all human beings, even those who do not identify with it?
Those who recognize the existence of objective morality must turn to a source beyond nature in order to establish it, since there is nothing in nature itself that can produce a moral obligation. We must always remember the naturalistic fallacy spoken of by David Hume and G.E. Moore, according to which no moral conclusion is required from any natural fact. The fact that a cat hurts when it is burned, or that people are sad when their relatives are killed, is in itself a dry fact about reality, like the green color of the grass or the noise made by the blowing wind. From these facts alone, no conclusion follows that I should refrain from burning cats or killing people. So what if they hurt and suffer? Why shouldn't I cause them pain and suffering? For this we need a moral basis beyond nature itself.
And what could that moral basis be? Some describe moral facts as a kind of Platonic ideas, abstract ideas that exist objectively regardless of man. According to them, moral facts are facts about reality just like the laws of nature. This opinion does not of course fit in with a materialistic-naturalistic worldview, according to which all that exists in reality is the material that can be examined empirically, but it fits well with a theistic worldview, according to which God is the source of objective morality, of absolute good and evil.
Of course, this position, called moral realism, raises quite a few difficulties of its own: in what way is God the source of morality? Why should we listen to his voice? And if there are objective moral facts, why are there so many disputes about them? These questions are discussed at length in the philosophical literature, and this is not the place to discuss them; for our purposes, the important point is that a theistic approach is able to claim the existence of absolute and objective morality, in a way that is consistent with our intuitions as we have seen above.
But what will someone do who is not willing to accept the existence of supernatural moral facts? He must turn to an approach called the moral error theory, and claim that our intuitions are simply wrong; it is true that we feel that burning cats and killing people is objectively bad, but this feeling deceives us. We simply project our personal aversion to such actions, and attribute objective validity to it, as if there is some absolute truth behind it. But the truth is that there is no such truth, and there are no objective moral facts, but only subjective tendencies and personal desires.
This approach sounds very rational and simple, and it is exempt from dealing with all the difficulties raised by moral realism. What is problematic about it is its conclusions: if there is no absolute morality, and there is no objective good and evil - then morality is really a matter of taste only. Whoever burns cats for his pleasure is no worse a person than whoever adopts abandoned street cats, and whoever feeds hungry children in Africa is no better than whoever beheads people in Syria or sells girls into slavery in Eastern Europe. They are simply different, that's all; one enjoys doing things of a certain kind, and the other enjoys things of a different kind. Yes, even the Nazis, the terrible and horrible Nazis who must appear in every moral discussion, are not really evil; they simply have different preferences than ours. If man is the one who determines his own values, then they have determined their own values, and what basis do we have to criticize them?
We find, therefore, that the atheist can indeed choose to behave in a highly moral way personally - but he has no possibility of criticizing those who have chosen to behave differently from him. He can loathe them personally, but not attribute any blame or error to them. He can point out that they cause damage and suffering, but this fact alone does not require them to refrain from it. He can also go out to fight against them in a rage and with a sense of righteousness - but then he must remember that there is no real basis for this righteousness, and that his war is no different from the war of lovers of clementines against haters of clementines. Which of course raises the question, what justification does he have on the basis of his own values, to impose his values on other people. A person who believes that his position expresses objective justice, has a justification to force others to act according to it; but a person who admits that his position is an expression of a personal tendency, and generally opposes the imposition of personal tendencies on others, will find himself facing a broken trough when he tries to justify his war against the perpetrators of injustice of all kinds (especially when it is not a matter of self-defense against them).
This, then, is the real moral problem of atheism. An atheist does not have to be a Nazi, but he cannot criticize the Nazis. He can behave in a way that he and others consider moral, but he is not worthy of special praise for this choice, just as a person who enjoys eating clementines is no more worthy of praise than one who enjoys eating guavas. He simply acts according to his nature. An atheistic world is a world in which there is no good and evil, only personal desires, and therefore there is no moral judgment, neither condemnation nor praise. His only possible response to acts of injustice is the use of force, the only justification behind which is a personal desire, which makes him completely identical to the one against whom he is fighting. In an atheistic world, the Nazis and the Allies are equal - these killed in the name of their personal desire, and these killed in the name of their personal desire, and no one is really right or evil. Everything is relative.
The argument between a believer and an atheist should not be about who killed more people, the Christian Crusades or the religious persecutions of Stalin the atheist. The real point is the question of whether there is an objective basis for morality, from which the Crusades and the Soviet purges can be condemned at all. A believer has such a basis - he can claim that such acts of injustice are contrary to the absolute divine moral laws. This is a position that requires clarification and explanation, but it is possible. It is important to note that the believer does not need God to threaten him with punishment if he acts immorally, as quite a few atheists mistakenly believe. The function that God fulfills in the current context is not as a judge and punisher, but as a basis for absolute morality. The atheist, on the other hand, has no such basis, no position from which to condemn the actions that so outrage him. The demand that is heard so often these days - "believe in what you want, as long as you do not harm others or impose your opinion on them" - is itself baseless in an atheistic world. What's wrong with hurting others or imposing my opinions on them? Who said I'm not allowed to do that? Can the rabbit condemn the wolf, or the monkey the leopard? In the natural world there are only facts, not values, and what decides is only power and not justice. Do we want to live in such a world?
There were philosophers, like Kant, who claimed that the existence of moral obligation is proof of the existence of God. But even if we do not claim this, it should be clear that without some supreme and supernatural power, there can be no real moral obligation. Anyone who believes that there is indeed such an obligation, knowingly or unknowingly believes in God.
האם כדי להיות אדם מוסרי נדרשת אמונה באלוקים? לכאורה נראה שלא; למרות שסקרים שנעשו בארצות הברית מראים שאנשים נוטים להתייחס לאתאיסטים בחשדנות מרובה יותר מאשר לקבוצות אוכלוסיה אחרות, הרי שמחקרים שונים מראים שרמת הפשע בחברות אתאיסטיות אינה גבוהה יותר, ולפעמים אף נמוכה יותר, מהממוצע בחברות נוצריות. אין כל ראיה לכך שאתאיסטים נוטים לפעול בצורה בלתי מוסרית יותר מאשר מאמינים. מעשי זוועה והרג המוניים נעשו אמנם במאה ה-20 בידי מדינות אתאיסטיות כמו ברית המועצות, סין, צפון קוריאה, קמבודיה וקובה, אבל מדינות אחרות בעלות אחוז גבוה של אתאיסטים, כמו ארצות סקנדינביה, ידועות דווקא כבעלות רמה מוסרית גבוהה (מבלי להיכנס לפרטים ולדקויות). כך שעל פניו לא נראה שאמונה באל היא תנאי הכרחי לקיומו של מוסר.
אף על פי כן, גם אם אתאיסטים יכולים להתנהג בצורה מוסרית, הם יתקשו מאד להסביר למה בעצם צורת ההתנהגות שלהם היא "מוסרית" – כלומר ראויה וטובה יותר מצורות התנהגות אחרות. נסביר כעת את הדברים.
השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו היא, האם המוסר הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי? האם ישנם ערכי מוסר מוחלטים שאינם משתנים לפי רצונו של האדם, או שהאדם יכול לקבוע לו ערכי מוסר כרצונו ולפי שיקול דעתו? זוהי למעשה הבעיה המרכזית בה עוסקת הפילוסופיה של המוסר.
דויד אנוך, בספרו "Taking Morality Seriously", מציג את הניסוי המחשבתי הבא: כאשר אנשים חלוקים ביניהם על רצונות סובייקטיביים – למשל, הבעל רוצה לצאת למסעדה והאשה רוצה לצאת לתיאטרון – ברור לנו שאף אחד לא צודק יותר מהשני. זהו עניין של טעם וריח. במצב כזה ננסה לשכנע אחד מהם להתפשר ולוותר על רצונו, או שיכריעו באמצעות הטלת מטבע; שהרי לא משנה באמת מה תהיה התוצאה, העיקר שכולם יהיו מרוצים פחות או יותר. לעומת זאת, כאשר אנשים חלוקים ביניהם על מציאות אובייקטיבית – למשל, שני חבלנים שמתווכחים האם החוט האדום או השחור הוא זה שצריך לנתק כדי לנטרל את הפצצה – ברור לנו שאחד צודק ואחד טועה. במקרה זה לא נציע להכריע את הוויכוח באמצעות ויתור או הטלת מטבע, שהרי תוצאה שגויה עלולה לגרום לאסון ואין למסור אותה ביד המקרה. במקום זאת נדרוש מכל אחד לעמוד על שלו ולנסות לשכנע את השני בצדקתו, עד שתתברר האמת.
ומה לגבי ויכוח מוסרי? האם אנחנו מתייחסים אליו כאל ויכוח בין רצונות אישיים, או כאל ויכוח על אמת אובייקטיבית? נניח שקיים ויכוח בין שני אנשים, האחד חושב שזה בסדר גמור לשרוף חתלתולים קטנים לשם הנאה, ואילו השני חושב שזה מעשה רע מאד. האם נציע להם להכריע בויכוח באמצעות פשרה או הטלת מטבע? קרוב לוודאי שלא. אנו נעודד את הצד הצודק (המתנגד לשריפה, מן הסתם) לעמוד על שלו בתוקף ולא לוותר, ואולי אף להילחם בפועל בצד השני כדי למנוע ממנו לבצע את זממו. על אחת כמה וכמה שכאשר מדובר בפשעים מוסריים חמורים עוד יותר, כמו עינוי ורצח של בני אדם, או השמדת המונים, שאנו מצפים מכל מי שמתנגד להם לפעול בכל תוקף למניעתם ללא שום פשרה.
המסקנה המתבקשת מכך אפוא היא שאנו נוטים להתייחס לערכים מוסריים כאל עובדות אובייקטיביות ולא כאל רצונות סובייקטיביים. אילו המוסר היה מבטא נטייה אישית של האדם ותו לא, הרי שהשאלה האם לשרוף חתולים או לא היתה עניין של טעם וריח בלבד, שאין להתווכח עליה. יעשה כל אחד כרצונו. העובדה שאנו מתווכחים ונלחמים בלהט כזה סביב סוגיות מוסריות, מראה בבירור שאנו סבורים שיש אמת אובייקטיבית בנושא זה, שיש דברים שהם חובה או איסור עבור כולם, גם עבור אלה שאינם חושבים כך. מי שפועל בניגוד לאותם עקרונות מוסריים אינו סתם "שונה" או "אחר", אלא טועה או רשע.
אבל אם כך, השאלה המתבקשת היא מהו אותו מוסר אובייקטיבי? מה או מי קובע אותו? ובאיזה אופן הוא מחייב את כל בני האדם, גם את מי שאינו מזדהה איתו?
אלה שמכירים בקיומו של מוסר אובייקטיבי, חייבים לפנות למקור שמעבר לטבע על מנת לבסס אותו, שהרי בטבע עצמו אין שום דבר שיכול להפיק חובה מוסרית. יש לזכור תמיד את הכשל הנטורליסטי עליו דיברו דיוויד יום וג"א מור, לפיו מאף עובדה טבעית לא מתחייבת מסקנה מוסרית. העובדה שלחתול כואב כששורפים אותו, או שאנשים עצובים כשהורגים קרובי משפחה שלהם, היא לכשעצמה עובדה יבשה על המציאות, כמו הצבע הירוק של הדשא או הרעש שמשמיעה הרוח הנושבת. מעובדות אלה לכשעצמן לא נובעת שום מסקנה לפיה עלי להימנע משריפת חתולים או הריגת אנשים. אז מה אם כואב להם והם סובלים? למה שלא אגרום להם כאב וסבל? לשם כך נדרש לנו בסיס מוסרי שמעבר לטבע עצמו.
ומה יכול להיות אותו בסיס מוסרי? יש המתארים את העובדות המוסריות כסוג של אידיאות אפלטוניות, רעיונות מופשטים שקיימים באופן אובייקטיבי ללא תלות באדם. לשיטתם, עובדות מוסריות הן עובדות על המציאות בדיוק כמו חוקי הטבע. דעה זו אינה משתלבת כמובן עם תמונת עולם מטריאליסטית-נטורליסטית, לפיה כל מה שקיים במציאות הוא החומר הניתן לבחינה אמפירית, אבל היא תואמת היטב לתמונת עולם תיאיסטית, לפיה אלוקים הוא המקור למוסר האובייקטיבי, לטוב ולרע המוחלטים.
כמובן שעמדה זו, הנקראת ריאליזם מוסרי, מעוררת לא מעט קשיים משל עצמה: באיזה אופן אלוקים הוא המקור למוסר? למה עלינו לשמוע בקולו? ואם קיימות עובדות מוסריות אובייקטיביות, למה יש מחלוקות כה רבות סביבן? שאלות אלה נידונות באריכות בספרות הפילוסופית, ולא כאן המקום לדון בהן; לענייננו, הנקודה החשובה היא שגישה תאיסטית מסוגלת לטעון לקיומו של מוסר מוחלט ואובייקטיבי, באופן שתואם את האינטואיציות שלנו כפי שראינו לעיל.
אבל מה יעשה מי שאינו מוכן לקבל את קיומן של עובדות מוסריות על-טבעיות? על כורחו עליו לפנות לגישה הנקראת תיאוריית השגיאה המוסרית, ולטעון שהאינטואיציות שלנו פשוט שגויות; נכון שאנו חשים שלשרוף חתולים ולהרוג אנשים זה רע באופן אובייקטיבי, אבל התחושה הזו מתעתעת בנו. אנו פשוט משליכים החוצה את הסלידה האישית שלנו ממעשים כאלה, ומייחסים לה תוקף אובייקטיבי, כאילו יש אמת מוחלטת כלשהי מאחוריה. אבל האמת היא שאין שום אמת כזו, ואין שום עובדות מוסריות אובייקטיביות, אלא אך ורק נטיות סובייקטיביות ורצונות אישיים.
גישה זו נשמעת מאד רציונלית ופשוטה, והיא פטורה מלהתמודד עם כל הקשיים שמעלה הריאליזם המוסרי. מה שבעייתי בה הוא המסקנות שלה: אם אין מוסר מוחלט, ואין טוב ורע אובייקטיביים – הרי שמוסר הוא באמת עניין של טעם וריח בלבד. מי ששורף חתולים להנאתו אינו אדם רע יותר ממי שמאמץ חתולי רחוב עזובים, ומי שמאכיל ילדים רעבים באפריקה אינו טוב יותר ממי שעורף ראשים בסוריה או מוכר ילדות לעבדות במזרח אירופה. הם פשוט שונים, זה הכל; אחד נהנה לעשות דברים מסוג מסוים, והשני נהנה מדברים מסוג אחר. כן, אפילו הנאצים, הנאצים האיומים והנוראים שחייבים להופיע בכל דיון מוסרי, הם לא באמת רעים; הם פשוט בעלי העדפות אחרות מאלה שלנו. אם האדם הוא זה שקובע לעצמו את ערכיו, הרי שהם קבעו לעצמם ערכים משלהם, ואיזה בסיס יש לנו להעביר עליהם ביקורת?
נמצא אפוא, שהאתאיסט יכול אמנם לבחור להתנהג בצורה מוסרית לעילא באופן אישי – אבל אין לו שום אפשרות להעביר ביקורת על אלה שבחרו להתנהג בצורה אחרת ממנו. הוא יכול לסלוד מהם באופן אישי, אבל לא לייחס להם האשמה או טעות כלשהי. הוא יכול להצביע על כך שהם גורמים נזק וסבל, אבל עובדה זו לכשעצמה לא מחייבת אותם להימנע מכך. הוא יכול גם לצאת להילחם נגדם בחמת זעם ובתחושת צדקנות – אלא שאז עליו לזכור שאין שום בסיס אמיתי לצדקנות זו, ושמלחמתו אינה שונה ממלחמתם של אוהבי הקלמנטינות בשונאי הקלמנטינות. מה שמעלה כמובן את השאלה, איזו הצדקה יש לו על בסיס ערכיו שלו, לכפות את ערכיו על אנשים אחרים. אדם שמאמין שעמדתו מבטאת את הצדק האובייקטיבי, יש לו הצדקה לכפות אחרים לנהוג לפיה; אבל אדם שמודה שעמדתו היא ביטוי לנטייה אישית, ומתנגד באופן כללי לכפיית נטיות אישיות על הזולת, ימצא את עוצמו מול שוקת שבורה כשינסה להצדיק את מלחמתו בעושי העוולות למיניהן (בעיקר כשלא מדובר בהגנה עצמית מפניהם).
זוהי אם כן הבעיה המוסרית האמיתית של האתאיזם. אתאיסט לא חייב להיות נאצי, אבל הוא אינו יכול לבקר את הנאצים. הוא יכול להתנהג בצורה שהוא ואחרים מחשיבים למוסרית, אבל הוא לא ראוי לשבח מיוחד על בחירה זו, כשם שאדם שנהנה מאכילת קלמנטינות אינו ראוי לשבח יותר מזה שנהנה מאכילת גויאבות. הוא פשוט פועל לפי טבעו. עולם אתאיסטי הוא עולם שאין בו טוב ורע, רק רצונות אישיים, וממילא אין שיפוט מוסרי, לא גנאי ולא שבח. התגובה היחידה האפשרית שלו למעשי עוול היא שימוש בכוח, שההצדקה היחידה שעומדת מאחוריו היא רצון אישי, מה שהופך אותו לזהה לחלוטין למי שנגדו הוא נלחם. בעולם אתאיסטי, הנאצים ובעלות הברית שווים – אלה הרגו בשם רצונם האישי, ואלה הרגו בשם רצונם האישי, ואף אחד לא צודק ולא רשע באמת. הכל יחסי.
הויכוח בין מאמין לאתאיסט לא אמור להיות סביב השאלה מי הרג יותר אנשים, מסעות הצלב הנוצריים או רדיפות הדת של סטאלין האתאיסט. הנקודה האמיתית היא השאלה האם יש בסיס אובייקטיבי למוסר, ממנו ניתן לגנות בכלל את מסעות הצלב ואת הטיהורים הסובייטיים. לאדם מאמין יש בסיס כזה – הוא יכול לטעון שמעשי עוולה כאלה מנוגדים לחוקי המוסר המוחלטים האלוקיים. זו עמדה שדורשת בירור והסבר, אבל היא אפשרית. חשוב לציין, שהמאמין לא נצרך לאלוקים כדי שיאיים עליו בעונש אם יפעל בצורה לא מוסרית, כפי שסבורים בטעות לא מעט אתאיסטים. הפונקציה שהאל ממלא בהקשר הנוכחי היא לא כשופט ומעניש, אלא כבסיס למוסר המוחלט. לאתאיסט לעומת זאת אין שום בסיס כזה, שום עמדה לגנות ממנה את המעשים שכה מקוממים אותו. הדרישה שנשמעת לעתים כה קרובות בימינו – "תאמין במה שאתה רוצה, כל עוד אינך פוגע באחרים או כופה עליהם את דעתך" – היא עצמה חסרת בסיס בעולם אתאיסטי. מה רע בלפגוע באחרים או לכפות עליהם את דעותיי? מי קבע שאסור לי לעשות זאת? האם הארנבת יכולה לגנות את הזאב, או הקוף את הנמר? בעולם הטבע יש רק עובדות, לא ערכים, ומה שמכריע הוא רק הכוח ולא הצדק. האם אנו מעוניינים לחיות בעולם כזה?
היו פילוסופים, כמו קאנט, שטענו שקיומה של החובה המוסרית מהווה הוכחה לקיומו של אלוקים. אך גם אם לא נטען כך, צריך להיות ברור שבלי כוח עליון ועל-טבעי כלשהו, לא תיתכן חובה מוסרית של ממש. כל מי שמאמין שאכן קיימת חובה כזו, הרי שביודעין או בלא יודעין הוא מאמין באלוקים.
