רש"ר הירש בראשית א':א'
ברא – "ברא" קרוב ל"ברח", "ברה", "פרח", "פרא", ו"פרע", שכולם מציינים שאיפה לצאת, יציאה מן הכח אל הפועל, או שחרור מעבדות. מכאן ש"ברא" מציין הוצאה לאור, יציאה לפועל, הוצאה למציאות חיצונית. גם בארמית, "ברא" פירושו "בחוץ", "דבר הנמצא בחוץ". נמצא שפירוש "ברא" הוא: להוציא אל הפועל מחשבה החבויה בתוככי הלב. "ברא" מציין יצירה שלא קדמו לה אלא מחשבה ורצון, וזהו המושג של בריאת יש מאין. לכן, אפשר לומר "ברא" רק על מעשהו של ה'. בטרם היה העולם, הייתה הבריאה קיימת רק כמחשבה בדעתו של הבורא – אם נדבר בלשון בני אדם. מעשה הבריאה הוציא מחשבה זו אל הפועל והפך אותה למציאות חיצונית מוחשית. כל העולם, בכלליו ובפרטיו, אינו אלא ההתגשמות של מחשבת ה'. רעיון זה אנו מוצאים גם בשורש "היה", שהוא השם היהודי להוויה וקיום (עיין פסוק ב).
משמעות זו של "ברא": היות דבר חיצוני ממשי ומוחשי, קרובה למשמעות אחרת של "ברא": היות בריא ובעל גוף. ומכאן "ברה"; "בִּרְיָה" (שמואל ב יג, ה–ז); "בָּרוּת" (ראה פירוש לתהלים סט, כב) – ארוחה ראשונה בבוקר או לאחר צום, שכן הסעודה מרעננת את האדם מהבחינה הגופנית, וגורמת לו להרגיש שוב חזק. וכן גם: "וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם" (יהושע יז, טו), "וּבֵרֵאתוֹ" (שם יז, יח) – תפַנו שם מקום לעצמכם כדי שתוכלו להתפשט בנוחות; או יתכן שהוא קשור ל"ברא" בארמית – המרחב החפשי שבחוץ, ופירושו: תהפכו את היער למרחב חפשי. בדומה לכך, "וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם" (יחזקאל כג, מז), "ברא" אין פירושו להרוג, אלא לקרוע ולפתוח את הגוף על ידי דקירות כדי לגלות את המעיים המכוסים. במובן זה אפשר לפרש גם את "ברא" האמור ביער: לפנות ולדלל, לגלות את המקומות החבויים במעבה היער.
אלקים – השורש "אלה" נמצא בכינוי הגוף בלשון רבים "אֵלֶה", המציין דברים רבים המצטרפים יחד לאחדות אחת. וכך, בעוד ש"אֵלֶה" מציין את הריבוי של העולם, הרי ש"אלוק" מציין את היחיד המיוחד אשר כחו ורצונו מאחד את הריבוי והופך אותו לאחדות אחת. ובאמצעותו ובאמצעות יחס הריבוי אליו, מתאחדים כל הפרטים בעולם למציאות אחת – היינו עולם אחד. נמצא שפירוש "אלוק" הוא: ריבון העולם, המשליט בו סדר, ושם לו חוק ומשפט. זוהי באמת מידת הדין. ומכאן בהרחבה, גם האנשים המחוקקים והשופטים בעולמו הקטן של האדם, נקראים "אלקים".
עבודת האלילים מפצלת את העולם כולו לקבוצות רבות ותחומים רבים. בראש כל תחום עומד שליט המרכז בידיו כחות מיוחדים. גישה זו היא פועל יוצא מהטעות היסודית שהוזכרה לעיל. אם חומר העולם קדם לבריאה, הרי שהאל הנותן צורה לחומר, מוכרח ומוגבל על ידי החומר. עקב כך הושפלה תפיסת האל, והוא הפך להיות כח מכחות הטבע, אשר איננו חפשי ביצירתו. אל כזה אין בידו ליצור ניגודים אמיתיים, ותופעות השונות זו מזו מעצם מהותן. אך מכיון שהעולם מלא ניגודים ותופעות שונות, על כרחך שהוא נוסד על ידי אלים רבים – כמספר הקבוצות של התופעות המנוגדות.
היהדות כופרת באלהים הרבים האלה, ומשייכת את הכח המיוחס אליהם לאל היחיד והמיוחד – הוא לבדו נקרא "אלקים". בכך מאחדת היהדות את כל סוגי הכח שהופרדו על ידי האלילות. איחוד כל הכחות האלה באל אחד, מעלה את האל היחיד של ישראל למעלה מכל תפיסה של כח טבע גרידא. שכן, רק רצונו החפשי הכל־יכול של יחיד, יכול לברוא עולם של ניגודים. רק הוא יכול לאחד את הניגודים, למטרה אחת גדולה.
בלשון העברית, מצוי שמשתמשים בלשון רבים במובן זה גם במקומות אחרים, ותמיד היא מורה על ריבוי של כחות המרוכזים בידי אדם אחד. דבר זה שכיח בלשונות של אדנות ושלטון: "אדונים" "בעלים". מילים אלה מורות על אדם יחיד, המרכז בידיו את כל הכח והמרות, הנותנים לו שלטון על אדם או על חפץ; כך שהאדם או החפץ על כל יחסיו, נתון כולו תחת מרותו הבלעדית של אדם זה.
מובן זה של "אלה" – אדון העולם, מחוקק, שופט – מוליך למובן אחר שלו: "אָלָה" – שבועה. והיינו משום שביהדות, שבועה איננה רק פנייה אל האל, אלא היא משעבדת את כל עולמו הנגלה של הנשבע, לפסק דינו של כח ה' הגומל והמעניש. (תפיסה זו מתגלה גם בפועל "השבע", ראה אוסף כתבים כרך ג עמ' קא.)
בהרחבה נוספת מציינת "אלה" – קללה. הקללה מגלה לנו את כחו של אדון העולם, המעניש את מי שנשבע לשקר. "אלח" הוא כנראה צורה מוגברת של "אלה", וכאשר הוא בא בצורת נפעל, פירושו: להיות מקולל. כמו: "נִתְעָב וְנֶאֱלָח" (איוב טו, טז), "יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ" (תהלים יד, ג; ושם נג, ד).
חז"ל (מגילה ט.) עמדו על שלא נאמר כאן "אלקים ברא בראשית", אלא "בראשית ברא אלקים". אם שם "אלקים" נגזר מ"אלה", אין לקראו "אלקים" אלא לאחר בריאת העולם, שהרי שם "אלקים" מציין את היחס שבין ה' לבין העולם. נמצא, שפירוש הפסוק הוא: האל, המתגלה היום כאדון העולם, הוא זה אשר ברא את העולם הזה ברצונו ובכחו הכל יכול.
את נגזר משורש "אות", ומכאן: "אותי", "אותך" וכו'. "אות" קרוב ל"אוד": ידית ומנוף, אמצעי המסבב תוצאה. ומכאן "אוד": עץ לחתות בו אש. "אודות": הגורמים, הסיבות, ומכאן: "על אודות". מכאן אולי גם: "איד" העולה מן הארץ, המביא בעקבותיו את הגשם. "אות": אמצעי המביא לידי הכרה. היא סימן לדבר ורמז לו – אך אינה הדבר בעצמו. זוהי גם משמעות מילת היחס "את". היא מציגה את הדבר בתכונותיו, בתוצאותיו וביחסיו, שבהם מתבטאת מהותו של הדבר, ובהם יוכר הדבר. כביכול, הם משמשים לו סימנים מובהקים, וכאמצעים שעל ידיהם יוכר.
אחד הדברים האופייניים ללשון העברית הוא, שאין מקדימים תיבת "את" לנושא אלא למושא. הפעולה יוצאת מהנושא אל המושא, ומכירים את המושא רק מנקודת מבטו של הנושא. נמצא, שרואים ומבינים את המושא, לא מצד מהותו העצמית כדבר העומד בפני עצמו, אלא מצד איך שהוא נראה לזולת. והנה, מהותו האמיתית של כל דבר נותרת מוסתרת מעיני אחרים ואינה מושגת על ידיהם. אנו יודעים על הדבר רק על ידי ה"אותות" שלו ובאמצעות תוצאותיו; הנותנות ביטוי לסגולתו המיוחדת והמאפשרות את הכרתו.
חז"ל, בעומק הבנתם בלשון, הבחינו בין מושא שנזכר רק בשמו, ובין מושא הנאמר באמצעות תיבת "את". בראשון, משמעות השם שייכת אל המושא בלבד; ובשני, יוצאת משמעות השם גם אל הדברים האחרים. כך, אילו אמר הכתוב "כבד אביך", היה האב בלבד המושא של הכבוד; ואילו "כבד את אביך" מרחיב את מושג האב: על הכבוד להנתן לכל נציגי האב, המייצגים את אישיותו בעצם יחסם אליו. משום כך: "את אביך" – לרבות אשת האב, "את אמך" – לרבות בעל האם (כתובות קג.).
אנו רואים, אם כן, ש"את" הוא לאמיתו של דבר ריבוי, הוא תופס את המושא בהיקפו הרחב. וכן הוא בפסוקנו: "את השמים" כולל את כל צבא השמים, ו"את הארץ" כולל את כל יצורי הארץ, משום שבאמצעותם באים תוצאות השמים והארץ לידי ביטויָם האופייני.
את השמים ואת הארץ – במקום אחר (אוסף כתבים כרך ח עמ' לב והלאה) נסינו להבין את מושג ה"שמים" וה"ארץ" על ידי עיון בשרשי המילים. "שמים" מציין את העולם הגדול שמחוץ לכדור הארץ, שהרי "שמים" אינו אלא "שָׁם" כפול, "שָׁם" עליון ו"שָׁם" תחתון, מרחב כפול אשר אין לו חקר למעלה ולמטה מן הארץ. או אפשר ש"שמים" נגזר משורש "שום", שמשמעותו: לקבוע מקומו של דבר. לפי זה, "שמים" הם מכלול כל הגופים שמחוץ לכדור הארץ, אשר על ידי כחותיהם המושכים והדוחים זה את זה, נמצאת הארץ – כמו כל הגופים האחרים בחלל – במקום שנקבע להם. נמצאנו למדים, שכל גוף בחלל יש לו "שמים" משלו. הווי אומר, המרחב הנמצא סביב, וכל הגופים אשר בתוכו, הרי הם ה"שמים" של כל גוף בבריאה.
מכל מקום, עצם תיבת "שמים" מלמדת אותנו, שאין לנו לצפות כאן לגילויי בריאה על עולמות עליונים מופלאים. העולם שמחוץ לכדור הארץ נזכר ונידון כאן רק בייחסו אל הארץ. "תורת" ה' היא "תורה" כשמה, היא מורה את דרכנו בעולם הזה, ומכוונת את צעדנו בארצות החיים. רצון התורה הוא, שנבין את עצמנו ואת עולמנו, ושנייחס את קיומנו אל ה' הבורא. התורה מעמידה אותנו אל מול השמים שלנו והארץ שלנו ואומרת לנו: "את" השמים ו"את" הארץ. השמים הללו על רוב כוכביהם לאין חקר, והארץ הזו על רוב יצוריה לאין מספר, כל ריבוי הדברים השונים והמשונים האלה שאין להם קץ, כולם מתאחדים בידי ה' לעולם אחד. הוא האחד שברא עולם זה בימים קדמונים והביא אותו לידי הוויית בראשית.
בפסוק ראשון זה כבר גילתה התורה את האמת הרָאשית והיסודית, את המציאות הרָאשית והיסודית, ההופכת לחלוטין את כל ההשקפה שלנו על עולמנו ועל עצמנו. די היה בפסוק יחיד זה כדי שנראה את העולם כעולמו של ה' ואת עצמנו כיצירי ה', וכדי שנכיר את העולם ואת עצמנו – שנבראו בידי ה' – כקניניו הקדושים של ה'. די היה בפסוק יחיד זה כדי ללמדנו את החובה המוטלת עלינו: לעשות את רצונו של ה', בעולמו של ה', בכל כחותינו – שגם הם קנויים לו.
אולם התורה אינה מסתפקת בהודעה כללית, בפסוק אחד בודד, שהאל הבורא ברא את העולם במאמר אחד של בריאה. מטרתו היחידה של כל ספר ראשון זה, המספר על ראשית מוצאם של העולם, של דברי ימי האדם, ושל עם ישראל, היא להוות הקדמה למצוות שעתידות להנתן לישראל. משום כך מציגה בפנינו התורה את כל פרטי הבריאה השונים והמנוגדים, כדי ללמדנו לראות את דבר ה' המחוקק והצר צורה, לא רק בכלל העולם, אלא אף בכל מין ובכל קבוצת מינים. והבנה זו תאפשר לנו לעלות למרום פיסגת ההכרה שהובעה על ידי דוד בצלילי הכינור: מכיון שכל אחד ואחד מיצורי ה' בכל מקומות ממשלתו, איש איש בתחומו ובהוייתו המיוחדת, מקיים את רצון ה' ושומע בקול דברו. לכן, "ברכי נפשי את ה' " (תהלים קד) – גם עלינו לשמוע אל המצווה אשר ציוונו ה', ובשמיעתנו אל ה' נמצא את אושר כל חיינו.
עוד לימדונו חז"ל: "בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות" (אבות ה, א). מי שמאבד את הסדר האלקי, אפילו רק בתחום קטן, הרי הוא כאילו איבד את הסדר של כלל העולם; והמקיים בנאמנות את סדר העולם, אפילו רק בתחום קטן, הרי הוא כאילו קיים את כל העולם. הנה, לא במאמר אחד נברא העולם על כל תופעותיו השונות והמשונות, אלא בעשרה מאמרות. לא רק העולם בכללותו והסדר שלו, אלא אף כל יצור וכל פרט וסדרו של כל פרט הם עולם אלקי וסדר אלקי. אוי לו למאבד את עולמו של ה'! אשרי המקיים עולמו של ה'!
