אחת הבעיות בדיון על קיומו של אלוקים היא שהמושג "אלוקים" הוא טעון מאד. הרבה מאד משמעויות והגדרות מיוחסות אליו, כך שכאשר אדם אומר "אני מאמין באלוקים" עלול השומע להסיק מכך שהוא מתנגד לאבולוציה ודורש ממנו להניח תפילין כל בוקר – שזה כמובן נושא אחר.
אותו מטען היסטורי שנכרך סביב המושג "אלוקים" מסיט לעיתים קרובות את הדיון למקומות לא רצויים, שמציגים ותוקפים אנשי קש במקום לרדת לעומקן של טענות. כך למשל, רוב המאמינים אינם סבורים שאלוקים הוא איזה זקן עם זקן לבן שיושב על ענן ומשליך ממנו ברקים או מושך בחוטים; גם האתאיסטים מודעים לכך שלא זו עמדתם של המאמינים. אף על פי כן, בפועל נוטים רבים משני הצדדים לתאר לעצמם את אלוקים בדיוק בצורה הזו – רק בלי הזקן הלבן. כלומר, הם יצהירו באופן רשמי שלאלוקים אין גוף ולא דמות הגוף, ושהוא מופשט ובלתי נתפס ואינסופי וכן הלאה, אבל בפועל הם יתייחסו אליו כאל סוג של "ישות" אנושית למדי, בעלת תבונה ורצונות ורגשות, רק שהוא שקוף ובלתי מוחשי וכל יכול. ואז עולות השאלות, מניין לנו שאלוקים כזה אכן קיים, ומה ההיגיון בכך שהוא עושה כך ולא אחרת, וכן הלאה.
אני לא אומר שיש משהו בעייתי בתפיסה המאנישה הזו של אלוקים, שתואמת היטב את הכתוב בתנ"ך ובדברי חז"ל ומושרשת היטב במחשבה היהודית, למרות ניסיונות של הוגים כמו הרמב"ם לעקור אותה. אבל צריך לדעת שזו לא התפיסה האפשרית היחידה של אלוקים, וייתכנו גם תפיסות נוספות – מופשטות יותר – שהביקורת המופנית כלפי התפיסה המאנישה פשוט מפספסת אותן. להלן נראה שתי תפיסות כאלה: אלוקים כסיבה הראשונה ואלוקים כטוב שבמציאות.
הטיעון בדבר הסיבה הראשונה אומר משהו כזה: ליקום שאנו מכירים יש תכונות מסוימות. ראשית, עצם קיומו, ושנית, כל התכונות המסוימות שהופכות אותה למה שהוא, החל מחוקי הטבע הבסיסיים ועד לפרטים הקטנים. אבל הרי ניתן היה להעלות על הדעת מציאות אחרת, בה היקום אינו קיים כלל או שיש לו תכונות אחרות לגמרי. ישנם הרי אינספור יקומים אפשריים שניתן להעלות על הדעת. אז למה יש בכלל יקום, ולמה הוא כפי שהוא ולא אחרת? בהכרח ישנה סיבה כלשהי שגרמה לכך, שהיא זו שהעניקה ליקום את קיומו ואת דמותו הנוכחית. וסיבה זו ניתן לכנות בשם "אלוקים".
בשלב זה יזנק האתאיסט ויטען שיש פה קפיצה בלתי מוצדקת. מה פתאום אני מכניס לתמונה את אותו זקן שקוף בתור הסיבה ליקום? ואם הוא ברא את היקום, מי ברא אותו? ואם נאמר שאלוקים נצחי ואף אחד לא ברא אותו, אז למה לא נאמר שהיקום עצמו הוא כזה, ואז אין לנו צורך באלוקים? וכן כיוצא בזה.
אבל השאלות הללו מחטיאות את המטרה, פשוט משום שהן מייחסות לאלוקים את כל המטען המפוקפק שתואר לעיל. כאשר אנו אומרים שיש סיבה לכך שהיקום קיים כפי שהוא, גם אם אנו קוראים לה אלוקים, לא אמרנו שום דבר על זקנים שקופים למיניהם ובטח לא דרשנו מאף אחד להניח תפילין. כל מה שעשינו הוא להניח הנחה פשוטה: לכל דבר יש סיבה, ולכן גם להיותו של היקום קיים כפי שהוא יש סיבה. כפי שכתב ריצ'רד טיילור בספרו "מטאפיזיקה", אילו היינו הולכים במדבר ורואים מולנו על החול כדור זכוכית שקוף, היינו מניחים שיש סיבה לכך שהוא קיים ונמצא שם, ולא מסתפקים בקביעה שהוא שם "סתם כך". נניח אם כן שכדור הזכוכית הזה הוא כל היקום – מדוע שלא נחשוב בדיוק באותה מידה שיש סיבה לכך שהוא קיים כפי שהוא? האם כדור זכוכית פשוט לא יכול להתקיים בלי סיבה, אבל היקום כולו כן?
אבל הרי בהכרח כל שרשרת סיבתיות צריכה להיעצר בשלב כלשהו, או להיקלע לרגרסיה אינסופית. אם נאמר שיש סיבה ליקום, תעלה השאלה ומה הסיבה לאותה סיבה, וכן הלאה, עד שנגיע לאיזה "ככה זה" ונעצור בו, או שנמשיך עד לאינסוף עם סיבות בסיסיות יותר ויותר. למה אם כן לא לומר שהיקום עצמו הוא הדבר הבסיסי ביותר, שאין סיבה שקדמה לו? התשובה היא, שאין שום דבר הכרחי ביקום שלנו. כל דבר שקיים בו, ניתן היה להעלות על הדעת שיהיה אחרת, או שלא יהיה בכלל. לכן נדרשת סיבה לכך שהדברים הם אכן כפי שהם. וכדי שאותה סיבה לא תיפול תחת אותה שאלה, היא חייבת להיות מופשטת ובלתי מוגבלת לחלוטין, כך שלא ניתן להעלות על הדעת משהו אחר שהיא יכלה להיות. כל דבר מוגבל, בהכרח אינו הסיבה הראשונה, שכן נדרשת סיבה לכך שיש לו תכונות מסוימות דווקא ולא אחרות; רק סיבה אינסופית ובלתי מוגבלת אינה דורשת סיבה אחרת שקדמה לה. ולסיבה הראשונית הזו אנו קוראים אלוקים.
המחשה לתפיסה זו של אלוקים נמצאת אצל הטאואיזם, אותה פילוסופיה או דת סינית שבבסיס אמונתה נמצא מושג ה"דאו" או ה"טאו", מלה שפירושה "דרך". בניגוד לאלוקים כפי שהוא מתואר בדתות אחרות, הדאו עצמו חסר הגדרה לחלוטין ואינו בעל תכונות כלשהן. לא ניתן אפילו לומר עליו שהוא ישנו או איננו, שכן גם זה סוג של הגדרה. אף על פי כן, הוא אינו חסר משמעות; מתוך הדאו נובעות השלכות על האופן בו מתקיימת ומתנהלת המציאות, ומה הדרך הראויה לחיות ולהתנהל בה. למרות ההבדלים בין הפילוסופיה היוונית והנוצרית שהסיקה באופן לוגי את קיום הסיבה הראשונה, לבין הפילוסופיה הסינית שיצאה מנקודות מוצא אחרות, הרי שבסופו של דבר שתיהן קובעות קביעה דומה: אלוקים, או הטאו, הוא פשוט הסיבה הבסיסית לכך שהדברים הם כפי שהם. לא ניתן לומר דבר על עצמותו – לא משום שהוא שקוף וגדול מדי, אלא משום שבמהותו הוא חסר כל הגדרה, ולכן הוא הסיבה הראשונה לכל הדברים המוגבלים והמוגדרים שקיימים. ביטויים דומים לאלה של הטאואיזם נמצאים גם אצל הוגים יהודים כמו הרמב"ם והרב קוק, שלדבריהם לא ניתן אפילו לייחס לאלוקים את תכונת ה"יש" או "הקיום" בלי לחטוא בהגדרה, אלא שהאמירה "אלוקים לא קיים" מחטיאה יותר את האמת מאשר האמירה "אלוקים קיים". הרלבנטיות שלו מבחינתנו היא האופן בו מתקיימת ומתנהלת המציאות, והאופן בו עלינו לפעול בה.
ראינו אם כן את ההשקפה לפיה אלוקים הוא לא "דמות" כלשהי אלא פשוט הסיבה הבסיסית לקיומם של כל הדברים. השקפה אחרת, שאינה סותרת את הראשונה אלא יכולה לבוא בנוסף אליה, היא שאלוקים הוא הטוב שבמציאות. גישה זו מתבטאת בשפה האנגלית, בביטויים כמו "thank goodness". חשוב לשים לב לנקודה הזו – לפי אותה השקפה, אלוקים אינו "מישהו" שיצר את הטוב שבמציאות, אלא הוא הטוב עצמו. הרי אי אפשר להכחיש את העובדה שקיים טוב בעולם, כאשר "טוב" מוגדר לפי המושגים שלנו: סדר, יופי, הרמוניה, הנאה, שמחה, התפתחות, צדק, אושר, מוסר וכדומה. הדברים האלה אכן קיימים במציאות, החל מרמת חוקי הטבע ועד לרגעים קטנים של שמחה אישית. אפשר לדון מה יש יותר במציאות – סדר או אקראיות, הנאה או סבל, שמחה או צער וכו' – אבל אין ספק שלמרות כל הרע שקיים, יש במציאות גם הרבה מאד טוב - כולל עצם קיומה. והטוב הזה, הוא-הוא אלוקים. המושג "טוב" לכשעצמו אינו ניתן להגדרה עצמית, כפי שהבהיר הפילוסוף ג"א מור בספרו Principia Ethica; בדומה למושגים כמו "צהוב", אנו יכולים להצביע על מקרים בהם הוא מופיע, אבל לא להגדיר אותו בנפרד מהם. אף על פי כן, אין הוא זהה עם המקרים אלא קיים כסוג של אידיאה שמתבטאת במציאות בדרכים שונות. תיאור זה נשמע מתאים בהחלט לאלוקים, שכפי שראינו קודם, גם הוא חסר הגדרה לכשעצמו, וניתן רק להצביע על הופעותיו במציאות.
כאשר המאמינים מצביעים על דברים כמו סדר, מורכבות ויופי כראיה לקיומו של אלוקים, מגיבים האתאיסטים בכך שזהו "טיעון מהבּוּרוּת" – זה שאיננו יודעים איך נוצר היקום וכל הדברים הללו, לא מצדיק קפיצה למסקנה שאלוקים הוא זה שעשה זאת. אבל טענה זו מניחה שוב שאלוקים הוא "מישהו" או "ישות" מסוימת שאת קיומו מנסים להוכיח, בעוד שלפי ההשקפה המתוארת כאן, אלוקים הוא פשוט הטוב שבמציאות – והוא קיים באופן ברור ומובחן בדיוק כמו הצבע הצהוב. כשם שקיומם של חלמונים וחרציות מוכיח את קיומו של הצבע הצהוב, כך קיומם של סדר, יופי ושמחה מוכיח את קיומו של אלוקים – לא כישות נפרדת, אלא כעיקרון המתגלם באותם דברים. ומכיוון שהטוב, בהופעותיו השונות, כולל חלקים כה נרחבים ובסיסיים במציאות, הרי שמוצדקת ההנחה שהוא לא סתם אידיאה אלא האידיאה העליונה, העיקרון הבסיסי שממנו נובעת המציאות כולה. מדוע אם כן יש בעולם גם רע – זו כבר שאלה אחרת, שניתן להשיב עליה בדרכים שונות (למשל, שגם הרע משרת את הטוב בסופו של דבר, או שאיננו מבינים את הטוב עד הסוף, או שהטוב פועל מתוך מגבלות מסוימות וכדו'). אבל כל עוד יש טוב במציאות, אפילו אם הוא אינו כולל את כולה, הרי שהקביעה לפיה "יש אלוקים" היא נכונה בהגדרה.
ראינו אם כן שתי תפיסות של אלוקים, שאינן רואות אותו כזקן עם זקן לבן ואפילו לא כזקן שקוף וחסר צורה, אלא פשוט כתכונה בסיסית של המציאות: כסיבה לקיומה כפי שהיא, וכטוב שקיים בה. לפי תפיסות אלה, ברגע שקיים עולם ושקיים בו גם טוב – הרי שבהגדרה, יש אלוקים. לא כמסקנה עקיפה הנובעת מאותם נתונים, שניתן להקשות קושיות על ההיסק שמוביל אליה, אלא כחלק מהגדרת המציאות עצמה. מה שנותר הוא רק לברר את ההשלכות של זה.
One of the problems in discussing the existence of God is that the concept of "God" is very loaded. Many meanings and definitions are attributed to it, so when a person says "I believe in God," the listener may infer that he opposes evolution and demands that he wear tefillin every morning – which, of course, is a different issue.
The same historical baggage that has become associated with the concept of "God" often diverts the discussion to undesirable places, presenting and attacking straw men instead of getting to the heart of the arguments. For example, most believers do not think that God is some old man with a white beard sitting on a cloud and throwing lightning bolts or pulling strings; even atheists are aware that this is not the position of believers. Nevertheless, in practice, many on both sides tend to imagine God exactly in this way – only without the white beard. That is, they will officially declare that God has no body or form, and that He is abstract and incomprehensible and infinite and so on, but in practice they will treat Him as a kind of human-like "entity," with intelligence and desires and emotions, only that He is transparent and intangible and omnipotent. And then the questions arise, how do we know that such a God actually exists, and what is the logic in Him doing this and not otherwise, and so on.
I am not saying that there is something problematic about this anthropomorphic conception of God, which corresponds well to what is written in the Bible and in the words of the Sages and is well-rooted in Jewish thought, despite attempts by thinkers like Maimonides to uproot it. But one must know that this is not the only possible conception of God, and there may also be additional conceptions – more abstract – that the criticism directed at the anthropomorphic conception simply misses. Below we will see two such conceptions: God as the First Cause and God as the Good in Reality.
The argument for the First Cause says something like this: The universe we know has certain properties. First, its very existence, and second, all the specific properties that make it what it is, from the basic laws of nature to the smallest details. But it was possible to imagine another reality, in which the universe does not exist at all or has completely different properties. There are countless possible universes that can be imagined. So why is there a universe at all, and why is it as it is and not otherwise? There must be some reason that caused this, which is what gave the universe its existence and its current form. And this reason can be called "God."
At this point, the atheist will jump up and claim that there is an unjustified leap here. Why am I suddenly bringing that transparent old man into the picture as the cause of the universe? And if he created the universe, who created him? And if we say that God is eternal and no one created him, then why not say that the universe itself is like that, and then we have no need for God? And so on.
But these questions miss the point, simply because they attribute to God all the dubious baggage described above. When we say that there is a reason why the universe exists as it is, even if we call it God, we have not said anything about transparent old men of any kind and certainly have not demanded that anyone wear tefillin. All we have done is make a simple assumption: everything has a cause, and therefore the universe being as it is also has a cause. As Richard Taylor wrote in his book "Metaphysics," if we were walking in the desert and saw a transparent glass ball on the sand in front of us, we would assume that there is a reason for its existence and presence there, and not be satisfied with the statement that it is there "just because." Suppose, then, that this glass ball is the entire universe – why shouldn't we think in exactly the same way that there is a reason for its existence as it is? Can't a simple glass ball exist without a cause, but the entire universe can?
But necessarily every causal chain must stop at some point, or fall into an infinite regression. If we say that there is a cause for the universe, the question will arise, what is the cause of that cause, and so on, until we reach some "that's just how it is" and stop there, or we continue to infinity with more and more basic causes. Why not say, then, that the universe itself is the most basic thing, that there is no cause that preceded it? The answer is that there is nothing necessary in our universe. Everything that exists in it could have been imagined to be different, or not to exist at all. Therefore, a reason is required for things to be as they are. And in order for that reason not to fall under the same question, it must be completely abstract and unlimited, so that it is impossible to imagine something else that it could have been. Anything limited is necessarily not the First Cause, since a reason is required for it to have certain properties rather than others; only an infinite and unlimited cause does not require another cause that preceded it. And we call this primary cause God.
An illustration of this conception of God is found in Taoism, that Chinese philosophy or religion whose belief is based on the concept of "Tao," a word meaning "way." Unlike God as described in other religions, the Tao itself is completely undefined and has no properties whatsoever. It cannot even be said that it exists or does not exist, since that is also a kind of definition. Nevertheless, it is not meaningless; from the Tao flow implications for how reality exists and operates, and what is the proper way to live and behave in it. Despite the differences between Greek and Christian philosophy, which logically deduced the existence of the First Cause, and Chinese philosophy, which started from different starting points, in the end both make a similar statement: God, or the Tao, is simply the basic reason why things are as they are. Nothing can be said about its essence – not because it is transparent and too big, but because in its essence it is devoid of any definition, and therefore it is the First Cause of all the limited and defined things that exist. Similar expressions to those of Taoism are also found in Jewish thinkers such as Maimonides and Rav Kook, who say that it is not even possible to attribute to God the property of "being" or "existence" without sinning in definition, but that the statement "God does not exist" misses the truth more than the statement "God exists." Its relevance for us is the way reality exists and operates, and the way we should act in it.
We have seen, then, the view that God is not some "figure" but simply the basic reason for the existence of all things. Another view, which does not contradict the first but can come in addition to it, is that God is the Good in Reality. This approach is expressed in the English language, in expressions like "thank goodness." It is important to pay attention to this point – according to that view, God is not "someone" who created the good in reality, but He is the Good itself. It is impossible to deny the fact that there is good in the world, when "good" is defined according to our concepts: order, beauty, harmony, pleasure, joy, development, justice, happiness, morality, and so on. These things do exist in reality, from the level of the laws of nature to small moments of personal joy. It is possible to discuss what there is more of in reality – order or randomness, pleasure or suffering, joy or sorrow, etc. – but there is no doubt that despite all the evil that exists, there is also a great deal of good in reality - including its very existence. And this good, is God. The concept of "good" in itself is not self-definable, as the philosopher G.E. Moore clarified in his book Principia Ethica; similar to concepts like "yellow," we can point to cases where it appears, but not define it separately from them. Nevertheless, it is not identical with the cases but exists as a kind of idea that is expressed in reality in different ways. This description sounds perfectly suited to God, who, as we saw earlier, is also undefined in Himself, and we can only point to His appearances in reality.
When believers point to things like order, complexity, and beauty as evidence for the existence of God, atheists respond by saying that this is an "argument from ignorance" – just because we do not know how the universe and all these things were created does not justify jumping to the conclusion that God is the one who did it. But this claim again assumes that God is "someone" or a certain "entity" whose existence is being tried to prove, while according to the view described here, God is simply the Good in Reality – and He exists clearly and distinctly just like the color yellow. Just as the existence of yolks and chrysanthemums proves the existence of the color yellow, so the existence of order, beauty, and joy proves the existence of God – not as a separate entity, but as a principle embodied in those things. And since the Good, in its various manifestations, includes such vast and basic parts of reality, the assumption that it is not just an idea but the supreme idea, the basic principle from which all reality stems, is justified. Why, then, is there also evil in the world – that is another question, which can be answered in various ways (for example, that even evil ultimately serves the good, or that we do not understand the good to the end, or that the good operates from certain limitations, etc.). But as long as there is good in reality, even if it does not include all of it, the statement that "there is God" is correct by definition.
We have seen, then, two conceptions of God, which do not see Him as an old man with a white beard and not even as a transparent and shapeless old man, but simply as a basic property of reality: as the cause of its existence as it is, and as the good that exists in it. According to these conceptions, the moment there is a world and there is also good in it – then by definition, there is God. Not as an indirect conclusion stemming from those data, which can be questioned about the inference that leads to it, but as part of the definition of reality itself. What remains is only to clarify the implications of this.
