א. כאשר הקב"ה דיבר אל משה רבנו בעשיית המופתים כתיב בפרשה )שמות ד א -ג(
"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה', ויאמר אליו ה'
מזה בידך ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו" וכתב
רש"י "מזה בידך" לכך נכתב תיבה א' לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים.
והנה במה שהקב"ה אמר למשה 'מזה בידך' הביא רש"י את הדרש בפסוק, מדוע כתיב
בפסוק בתיבה אחת 'מזה' ורק קרי שני תיבות 'מה זה' מפני זה נדרש 'מזה שבידך – אתה חייב
ללקות שחשדת בכשרים'.
נתבונן ונראה שהפסוק תולה את המופת שהקב"ה מסר למשה "בידו" של משה ועל זה
נאמר 'מזה בידך' – מזה שבידך, צריכים אנו להבין מדוע כל זה נתלה דווקא בידו של משה רבנו.
ב. ענין זה מוצאים אנו גם באות השני )שמות ד ו( "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך
ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג" וגם שם כתב רש"י שרמז לו בזה על שחשד בבני
ישראל שלא יאמינו וזה לשון רש"י 'אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי
לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע'.
גם בזה יש לנו להבין, הלא ענין זה עם משה היה יכול להיות בפנים או ברגל ושאר חלקי
הגוף ומדוע בשני דברים הללו מדובר דווקא על "ידו של משה".
ג. וכן מוצאים אנו במופת שהראה הקב"ה למשה עם הנחש, כתיב שם )שמות ד ד(
"ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" מודגש בזה
שהקב"ה אמר למשה "שלח ידך ואחוז בזנבו" והרי יכול היה לומר לו בסתמא 'אחוז בזנבו' שמשה
רבנו יעשה איך שהוא, ובדווקא הקב"ה אמר לו "שלח ידך ואחוז בזנבו" צריכים אנו להבין מה
בא להדגיש וללמד לנו בכל זה.
ד. נראה שבא להעמיד לנו בזה את הענין שלומדים אנו בחז"ל שהקב"ה אמר למשה
בזה שעל ידי כח ידו של משה יחליש כח פרעה. ובאמת כך מוצאים אנו שכל המופתים שנעשו
אצל משה נעשו על ידי "שליחת ידו של משה".
לומדים אנו בזה שהתחיל כאן להחליש כח של פרעה על ידי שליחת ידו של משה.
נראה מה מונח מונח בדברים;
ה. בפרשה זו מתחיל כל עניינו של משה רבנו, ותחילה יש לנו להעמיק ולהבין מה הוא
עניינו של משה רבנו;
הייחוד של משה רבנו שהיה מיוחד מכל מין האדם במה שהיה אצל משה רבנו "כח
הדעת".
התואר הנזכר אצל משה תמיד הוא "משה רבנו" משה הוא הרב'ה והוא ענין של שליטת
כח הדעת. כח השכל והדעת ללמוד תורה וכפי שנקרא "תורת משה", והיינו כח "הדעת".
ו. מעתה יש לנו להבין, כאשר מדברים אנו על היד של משה רבנו זה לא סתם יד של כל
אחד ואחד, אלא היד של משה רבנו הוא יד של כח הדעת. והיינו; דהדעת גם יש לה גם יד, מפני
שמדובר בזה על היכולת להוציא אל הפועל ואל המעשה כל כח הדעת.
כי בעצם ענין מה שהדעת מחייב מצד עצמו – הוא נשאר דעת, אלא שהדעת גם צריכה
לאיזה כח מסוים ומיוחד שבא להוציא מהכח אל הפועל את אותה הדעת.
נמצאנו למדים שכל שליחת היד המדוברת כאן מיוחדת ושייכת היא במיוחד אל "כח
הדעת".
ובאופן שמפרשים אנו דבר זה; שיש מושג של ידים סתם והוא פעולה ומעשה סתם
שאדם עושה, אולם יש מעשה שכל עניינו הוא ההוצאה אל הפועל של ענין הדעת, והחידוש
הנלמד כאן שיש 'א שטיק דעת בבחינה ובאופן של מעשה'.
ז. משה רבנו הוא ה"דעת" של כלל ישראל, הוא "רבנו" והוא כל התורה כולה, שכל
השכל והדעת של הלימוד נקראת על שמו "תורת משה" ומפני שכל כולו של משה רבנו הוא "שכל
ודעת" ואם כן אף הדעת הזאת צריכה שיהא לו שכל של מעשה שלא ישאר רק במופלא ובשכל
לבד אלא שיהא לו כח להביא את כל זה לידי "עשיה".
ח. מהאי טעמא מוצאים אנו שהקב"ה שלח את משה ומסר אותו להיות הגואל, מפני
שדווקא משה רבנו שהוא העומד בתור הרב'ה "רבינו" הוא גם "הגואל" מפני ששניהם נובעים
משורש אחד;
כי השורש האחד של מה שהוא 'רבנו' ומה שהוא 'גואל' הוא השורש הזה שמוציא אל
הפועל את כל המציאות של כלל ישראל שהם הנושאים את כח השכל בעולם. ומשה רבנו הוא
המוציא ומגלה את מהות השכל ומביא את זה לעולם.
ט. וכך יש לנו ללמוד כאשר הקב"ה שלח את משה שיילך למצרים וכתיב שם )שמות ד
כ( "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמר וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה
האלקים בידו" בפסוק רק נזכר שהרכיב את אשתו ובניו על החמור, אולם ביחס למשה לא נזכר
התייחסות הזאת שרכב על החמור, מפני שכל עניינו של משה כאן שבא להוציא את בני ישראל
ממצרים והענין המתואר בזה הוא שמכל כח השכל והדעת עשה כאן מזה "בפועל" וזה מה
שמרומז כאן שהרכיבם על החמור.
י. ענין זה יש לנו ללמוד משינויי לשון הפסוק בתחילת ספר שמות כאשר בני ישראל
באו למצרים כתיב שם )שמות א א( "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו
באו" התחיל הפסוק בלשון הווה 'הבאים מצרימה' מתואר בזה שעכשיו הם באים מצרימה,
ומאידך מסיים 'איש וביתו באו' כאשר מדבר על איש וביתו התחלף ועבר אל לשון עבר. יש לנו
להבין פשר שינוי הענין בזה.
הענין המבואר בזה כך הוא; התפיסה מצד כח הרוחני הוא שבני ישראל בכל ימות
העולם הם בהווה "באים מצרימה" תמיד באים לגלות ולברר, להוציא עוד גילויים ועוד גילויים,
ועל זה מתייחס לשון הווה "שמות בני ישראל". מאידך, כאשר מדובר איך להוציא כל זה אל
הפועל, על התייחס הפסוק והזכיר ביחס ל"איש וביתו" נאמר כאן "באו" הם אלו שכבר היו
במצרים. אולם תמיד עדיין יש חלק שבאים להוציא לברר וגלות.
וזה ענין מה שאומרים אנו זכירת יציאת מצרים בכל יום, ואומרים אנו הלשון "המוציאך
מארץ מצרים" )כך הוא הלשון בתפילה, וכן הוא בדברים ח יד, יג יא( והיינו שתמיד תמיד מגלים
עוד יותר ועוד יותר ממה שבמיצר ומה שמכוסה, ותמיד צריך גילוי "ומגלים".
ועל כן אע"פ שמתחילה נכנסו למצרים היה הענין הזה "איש וביתו באו" - מפני שכאשר
נכנסו למצרים מדובר על כח ההתרבות, שכאשר באו לתוך המצרים באו תמיד מצרימה עם 'איש
וביתו' כדי לפרות ולרבות - להוציא ולגלות את הכח הזה עצמו, אולם בפסוק זה 'איש וביתו באו'
מדובר על אותו הדור שהיה אז.
יא. זה הכוונה בפסוק שקוראים אנו בהפטרה של פרשת שמות )ישעיה כז ו( "הבאים
ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה" אף כאן נזכר התואר הזה בלשון "הווה"
מפני שמדובר על אלו הבאים בכל דור ודור לגלות ולהוציא עוד יותר את כל מה שמכוסה מכח
מה שהיה במצרים.
וכך כל עבודת החיים שלנו - באים אנו להוציא ולגלות עוד ועוד את כל הכוחות
שנמצאים שם, ומאידך, אדם שסתם יושב ולא עושה כלום חסר לו בעיקר היציאת מצרים שעניינו
של יציאה זו תמיד בא "לגלות" ועל זה נאמר "הבאים מצרימה" באים אנו לגלות עוד יותר ויותר
כוחות שנמצאים שם.
זה הסדר שלומדים אנו בהפטרה 'הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ' וזה סדר החיים
שמזכירים אנו פעמיים בכל יום 'זכירת יציאת מצרים' העבודה בזה הוא כדי שנוציא יותר ויותר
מכל מה שמכוסה בכלל הבריאה, ותמיד עבודת האדם בחייו הוא לגלות להוציא ועל ידי זה האדם
ישלים את עצמו, יגדל ויפרח.
יב. אחרי שמשה חזר ולקח את אשתו ובניו בחזרה אל מצרים מוצאים אנו שהקב"ה
אמר למשה ציווי מיוחד שלא יפחד ממלך מצרים ולא יכנס תחת שעבודו בדעת, ו כתיב שם )שמות
ד כא( 'ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המפתים אשר שמתי בידך " וכתב רש"י
שם - דע שעל מנת כן תלך שתהא גבור בשליחותי לעשות כל מופתי לפני פרעה ולא תירא ממנו.
מדובר כאן על הממשלה הזאת שנקראת ומתייחסת בדייקא אל ידו של משה, ובזה
הקב"ה מזהיר אותו שלא יפחד ממלך מצרים ולא תהיה לו איזה יראה ממנו ותהא גיבור
בשליחותי. ועל זה גופא נאמר שם )פסוק כ( "ויקח משה את מטה האלקים בידו" דהיינו משה
בעצמו הוא השכל אבל מתייחס כאן על לקיחת המטה 'בידו' שהוא כח הממשלה, מפני שה'יד'
הוא המושל על מה שמשפיע וגובר עליו.
וא"כ נאמר כאן למשה רבנו שני דברים א' תקיפות ביחס לכח הדעת של משה רבנו
שקיבל את התורה בכל כח הדעת, ב' נוסף על זה מדובר על כח הידים של משה.
והכוונה בכל זה הוא, שכח הממשלה של משה יהיה דווקא מתוך ידו כמו המלך שהכל
מונח בידו, ונותנים לו את המקל הזה, וזה מה שנצרך כאן שיהא "בידו ממש".
יג. והנה למדנו מדברי רש"י על הפסוק הזה "בלכתך לשוב מצרימה" שהקב"ה ציווה
את משה שלא יתייאש ולא יפחד ממלך מצרים - שלא יכנס תחת שעבודו של מלך מצרים, והכוונה
בזה, שלא יכנס תחת שעבודו "בדעת" ועל זה הקב"ה ציווה אותו שתהיה חזק בדעתך, מפני שאם
הוא מפחד ממנו ממילא הוא נכנע ונכנס תחת ממשלת פרעה - אפילו באופן רוחני, ועל זה הוסיף
רש"י שנאמר לו כאן "שתהיה גיבור בשליחותי" מפני שזה חלק מהמציאות של משה רבנו כאשר
הוא בא לגאול את ישראל, שקודם כל שיהא הוא נגאל תחת ממשלתו, דאה"נ בוודאי משה לא
היה משועבד, אבל נאמר כאן שאפילו ה"דעת" לא יהא נמצא תחת ממשלת פרעה מפני שזה עיקר
הנקודה של משה רבנו ועל זה נאמר לו כאן שיהא גיבור בדעת והקב"ה אמר לו ד על מנת כן הוא
שליח שלא יהא נכנע ומפחד מפני שעצם הפחד ממנו הוא כבר השעבוד שנמצא תחת ממשלת
פרעה.
זו כוונת רש"י שכתב 'שתהא גיברו בשליחותי שלא תירא ממנו'.
יד. כל זה מונח בכח ה"ממשלה" שהיה "בידו" של משה; וזה ענין כל הפרשה שמוצאים
אנו מה שהקב"ה חוזר ומצווה אותו ביחס לשליחת ידו וכמו שהבאנו בתחילה "את המטה הזה
תקח בידך " מפני שביחס לענין השנוי כאן ישנם שני דברים מיוחדים; א' עצם הדבר שמשה הוא
השליח ומוסר התורה, ב' שיהא גיבור בידו שהוא מושל ושולט, וזה על ידי מה שאוחז את המטה
ומסמל את כח שליטתו של משה רבנו.
ודבר זה יש לנו ללמוד מדברי הרמב"ן כאן בפסוק הזה שהקב"ה אמר למשה "ראה כל
המפתים אשר שמתי בידך" והקשה הרמב"ן מה הפירוש במה שאמר לו על המופתים 'ששמתי
בידך' הלא עדיין עשה את המופתים הללו.
אלא כתב הרמב"ן בזה הלשון "וענין שמתי בידך, שבידך שמתי אותם, אתה תעשם ולא
אחר )נאמר בזה שהמופתים הללו ייעשו רק על ידי משה ולא ישלח משהו אחר( שכבר הודיעו
שיעשה בו אותות ומופתים רבים כמו שאמר בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו )לעיל ג כ( וכל זה
זרז למשה כי בעבור שהיה מוכרח בשליחות מזהירו קודם מעשה ויצוה אותו בשעת מעשה בכל
מופת ומופת"
טז. נראה כי הבנת דברי הרמב"ן הללו בנוי על מה שנזכר בתחילת הספר מסילת ישרים
)פרק ב-ג( כאשר מדבר שם על המידות הראשונות, מידת הזהירות ומידת הזריזות, והזכיר שם
שיש שני מיני דעת;
כאשר אדם עושה איזה פעולה בדעת ישנם שני סוגים ומינים של דעת, א' דעת 'קודם
המעשה' שהאדם יהא מחליט והולך שצריך לעשות איזה מעשה או שרוצה לפעול איזה ענין,
תחילה הוא צריך להתבונן בכל דרכיו על מה הוא הולך ומה המטרה שיש לפניו, וזו מידת הזהירות
שהאדם צריך להיות זהיר ולחשוב ולהחליט בכל עניינו על מה הולך ומה התפקיד שלו. ב' דעת
'בשעת מעשה' והוא הדעת שעושה בשעת מעשה.
היינו חושבים ששני חלקים אלו הם אותו דבר, וכאן העמיד המסילת ישרים ששני
חלקים אלו הם ב' מדרגות שונות בענין הדעת. דמתחילה האדם מחליט ויודע בעצמו על מה הוא
הולך ומה תפקידו בעולמו, מה הוא רוצה לפעול ולהשיג, ואחר כך ישנו ענין דעת נוספת והוא
ענין שנקרא זהירות וזריזות, והיינו, שבשעת מעשה כאשר הוא עושה את המעשה אינו עושה את
הדבר סתם אלא מתלווה עם המעשה כל השכל והדעת על מה הוא הולך. וא"כ בדעת הזאת מונח
– שמלבד מה שמקיים את מה שהחליט קודם החלטה על מה הולך, יש כאן דעת מיוחדת שבשעת
מעשה האדם מלא דעת ולא סתם עושה מעשיו בלי דעת וזו הדעת שנקרא "בשעת מעשה".
מעתה יש לנו את דברי הרמב"ן כאן, כאשר הקב"ה אמר למשה 'ראה את המופתים אשר
שמתיך בידך' מפרש הרמב"ן שנאמר בזה למשה שדווקא משה יעשה את המופתים ולא יצווה
מישהו אחר, הכוונה בזה, מפני שרק על ידי זה – יהיה הדעת של משה הפועל את כל זה.
יש לנו להבין עומק דבר זה, מה מונח בדברים שרק משה רבנו יעשה את המופתים הללו.
יז. ביאור הדבר כך הוא;
כמו שהעמדנו בתחילה, משה רבנו הוא כח השכל והדעת בעולם, כל התורה כולה נתנה
על ידי משה רבנו, ואף השליחות לגאול את ישראל ממצאים נמסרה למשה רבנו, וזה כל השמות
שהקב"ה מלמדו מתחילה כמש"כ שם )שמות ג יג( "ואמרו לי מה שמו מה אומר עליהם" למדו
בזה את כל השמות, ענין כל אלו הדברים הוא "השכל" המופשט שעומד "ממעל" – למעלה מכל,
והם המושגים לבד.
ונאמר לו בזה, שדווקא הוא יעשה, דהכוונה בכל זה שאותו דעת – של משה שלמד
במופשט, - שהיה ה"דעת לבד" - עכשיו אותו דעת נכנס ונעשה חלק מהמעשים שהוא עשה. ואם
משהו אחר היה עושה את כל המעשים היה עושה את המעשים באופן של פילוג והבדל בין הדעת
להמעשה.
וא"כ נאמר בזה שכל המעשים שמשה רבנו עושה זה הרי הם מעשים שמלאים עם דעת,
מפני שקודם כל משה למד את ה"דעת לבד" ומילא את עצמו בכל הדעת שהקב"ה מלמדו, ואח"כ
הפעולה שהוא עושה – בפעולה הזאת מונח כל הדעת שלמד לפני כן.
ודוגמא לדבר בשבלינו, כאשר אדם לומד סוגיא בעומק ולומד את ההלכה בשולחן
ערוך, כל זה עומד לעצמו, אולם כאשר מגיע אליו הדבר בשעת מעשה, גם הדעת שלמד מקודם
מתלווה עמו עם המעשה. זה המכוון בהנך שני מדרגות של דעת, תחילה יש את הדעת של הלימוד,
ואחר כך יש את הדעת שמתלווה אל העשיה, שהדבר נעשה חלק מהמעשה בעשיה שעושה.
יח. זה המכוון במה שמ וצאים אנו שהיו שני שימושים שונים בעיקר הדעת של משה
רבנו; א' משה רבנו הוא "רבנו" המלמד תורה, ב' משה רבנו הוא "הגואל" להוציא את בני ישראל
ממצרים, לכאורה הם שני תפקידים שונים, יש לנו להבין שייכות שני התפקידים הללו 'הגואל'
וגם 'המלמד תורה'.
אכן המכוון בזה בדווקא באופן הזה;
מפני שדווקא על ידי הדעת הזאת שיש בו השכל הזה שתופס את כל הענינים של משה
הוא זה שממשיך ומביא את זה אל המעשה ויהא הוא הגואל, כאשר הדעת שולטת ממילא עושה
את הכל.
יט. על פי זה יש לנו להעמיק ולהבין ענין ששנינו במשנה )אבות ו ב( 'אין לך בן חורין
אלא מי שעוסק בתורה' מדוע דווקא מי שעוסק בתורה הוא נקרא בן חורין.
אכן המכוון בזה על פי מה שדברנו; מי שעוסק בתורה ממילא הוא נהיה חפצא של
השכל והדעת עד שאין שליטה על הדעת, והדעת פועל להוציא את האדם. מי שלומד ומונח בתורה
הוא נקרא "בן חורין" אין זה סתם מפני שלמד אלא הפירוש שנהיה בו בעצמו חפצא של תורה,
וענין של הדעת – הוא מה ששולט על המעשים ולא המעשים שולטים על הדעת.
כ. זה הכוונה בדברי המסילת ישרים שהעמיד בתחילת הספר שיש בעבודת האדם שני
חלקים שונים זהירות וזריזות; האחד מה שמתבונן מתחילה על 'כלל דרכיו' וזה כאשר הוא לומד
ועומד ונזכר בכל התפקידים שלו, אולם יש את הדעת שיש בשעת מעשה, בשעה שהולך לעשות
המעשה שמתלווה איתו הדעת בשעה שהוא עושה את המעשה.
והם שני בחינות הדעת שאמרנו כאן; האחד הוא מה שה'דעת' עומדת לבד, והשני הוא
מה הדעת שיש בפעולה שלו - שנהיה כמו יד לעשות את הפעולה שלו, והחידוש שלומדים אנו
כאן שזה נקרא 'יד של הדעת' – והיינו כמו שיש לאדם 'דעת' שהוא הפנים ועיקר המהות שלו כך
יש לו גם 'יד' וזה אותו יש של משה, שעליה נזכר בקפידא "ידו של משה" מפני שהיד של משה
בא להורות על כך שהפועל במעשיו הוא כח השכל שלו, וזה נקרא שהיד של דעת הוא הפועל את
הפעולה.
כא. ואם רוצים אנו לראות דוגמא רחוקה לענין זה יש לנו ללמוד מהלכה האמורה
בהלכות מיתת בית דין;
בפסוק כתוב )דברים יז ז( "יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו ויד כל העם באחרנה"
ובחז"ל נדרש כל כך )ספרי שם( 'מצוה בעדים להמיתו, ומנין שאם לא מת ביד עדים, שימות ביד
כל אדם, תלמוד לומר ויד כל העם באחרונה' והיינו שמתחילה העדים דוחפים אותו עם אבן ואם
לא מת אז יד כל העם באחרונה.
הדברים צריכים ביאור, אם ישנה מצווה על העדים להרוג את המחויב סקילה א"כ
שיוסיפו לזרוק בו עוד אבן וימיתו עוד, מה הוא סדר הדברים שנשנה כאן לכתחילה ימיתהו בית
דין ואם לא מת 'יד כל העם באחרונה'.
הענין המבואר בזה הוא, דאה"נ צורת ההמתה של המחויב סקילה הוא באופן שנאמר
מתחילה בפסוק "יד עדים תהיה בו בראשונה" שזה המתה שנעשה על ידי הדעת של העדים, מפני
שעדים הם מעמידים את ה"דעת" הזו שמחייב אותו מיתה, והם עשו פעולה של הריגה ונגמר דינו,
ואולם, בפועל אם עדיין בפועל ממש צריך למות אז 'יד כל העם באחרונה' כלומר 'כל העם' זה
הגוף של כלל ישראל, אבל "עדים" הם המשמשים כעת כמו ה"דעת" של כלל ישראל, והדעת
פעל את שלו בהריגה זו ולא אומרים שאם לא מת בפועל יוסיפו לזרוק בו אבן - מפני שיד העדים
זה הפעולה של הדעת להריגה.
זה דוגמא לענין שאומרים אנו שיש את החלק של הדעת והשכל שפועל את הפעולה
שלו, ואחר כך יש את החלק של 'יד כל העם באחרונה' זה החלק השני של הבפועל ממש.
כב. כלל הוא בידינו בצורת לימוד התורה שהאדם צריך ללמוד " על מנת לעשות" )אבות
ד ה(.
אם כן מעתה שומה עלינו לבאר ולברר מה העיקר, אטו נאמר שהעיקר הוא עשיה מפני
שצריך ללמוד על מנת לעשות?
כג. אכן התבונן וראה בלשון שאמרו חז"ל "הלומד על מנת לעשות" ולא אמרו "הלומד
כדי לעשות" והנה אם עיקר הענין היה חלק העשיה הלשון היה צריך להיות "הלומד כדי לעשות".
אלא כך הוא הכלל המבואר מרבותינו שעיקר החשיבות הוא "הלימוד" אשר מטעם זה
לא נאמר הלומד כדי לעשות אלא על מנת לעשות, והכוונה בזה, שכל היחס של העשיה יעמוד
כ"תנאי" ובאופן שהלימוד יהא על מנת כן שאחרי הלימוד יעשה את המעשה, אולם הלימוד הוא
תכלית בפני עצמו מפני שהלימוד הוא "יוצר מציאות של הדעת" – הלימוד בעצמו יוצר מציאות
בעולם על ידי הדעת של מה שהקבע בלימודו, ואולם יש תנאי לכך שיהא על מנת לעשות – שיגיע
למעשה.
חלילה לומר שלימוד התורה הוא דבר שנטפל לעשיה, אלא הלימוד עצמו הוא "יצירה"
– שהאדם בלימודו מביא לעולם יצירה של שכל התורה, וכל סוגיא שאדם לומד איזה לימוד או
דבר הלכה שהאדם לומד יש כאן "יצירה בעולם" של אותו ענין רוחני שנמצא וקיים כאן.
וכמובן אם האדם לא היה לומד על מנת לעשות – ממילא היה חסר בזה מפני שהרי הוא
מפקיע את עצמו מזה העולם.
נמצאנו למדים שענין היחס של המעשה אל הלימוד בתורה שעומד הוא כתנאי בלימוד
ואולם אינו 'כדי' לעשות דעיקר החשיבות יש בלימוד בפני עצמו, ואולם כל זה בתנאי שאם יגיע
למעשה – יעשה את המעשה.
כד. זה הכוונה במה שהקב"ה אמר למשה רבנו בענין הנחש "שלח ידך ואחוז בזנבו"
כל הפעולות שנמסר למשה רבנו מהקב"ה נמסר לו בידו, וכמו שהבאנו הקב"ה אמר לו שיהא
גיבור בשליחותו ויעשה את המופתים על ידי עצמו ולא על ידי שליח. המכוון בזה הוא; משה
רבנו הוא השכל של התורה והוא מביא את זה גם לידי המעשה, הכוונה בזה, מפני שאין השכל
של משה נמצא רק בשביל דבר העומד לעצמו, אלא הפירוש שמשה רבנו הוא המביא את השלמות
של העשיה הזאת.
וזה מה שהזכרנו מדברי רש"י שהביא את דברי המדרש "מזה בידך" לכך נכתב תיבה א'
לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים. וכן הזכרנו את דברי רש"י שמשה רבנו
נתבע על כך שסיפר לשון הרע וגנותן של ישראל ולכן היתה ידו מצורעת כשלג – דווקא בידו של
משה נעשה דבר זה.
המכוון בדברים כך הוא;
ענין לשון הרע הוא סיפור והוצאה גנות חברו - אל הגילוי, והיינו, כי הגנות צריך להיות
מוסתר ומכוסה, ובאמת כל עניינו של משה רבנו הוא לגלות ולהוציא את כל מה שטמון, וזה כל
הדברי תורה והמופתים שנתן לו לגלות את כל הרוחניות שבעולם, נתן לו בזה לגלות את כל
הפנימיות שבעולם, אבל כאשר מגלה לשון הרע – הרי זה היפך הדבר, מפני שמגלה את מה שלא
צריך לגלות.
מעתה נבין, זה גופא מה שהקב"ה אמר למשה "מזה בידך" – מזה שבידך, מזה גופא
מפני שתפס אומנות של הנחש הרי הוא נענש ונלקה בצרעת הזאת. כל זה מפני שגנות חברו הוא
דבר שצריך להישאר בה'שכל' בלבד ולא במעשים.
כה. על פי כל זה יש לנו לפרש מה שנאמר בפרשת שמות במעשה שנתערב משה רבנו
עם דתן ואבירם, ושם כתיב )שמות ב יב( "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו
בחול". ואחר כך כתיב )בפסוק יד( "הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי" ושם כתב רש"י
"מכאן אנו לומדים שהרגו בשם המפורש".
נתבונן בהאי פרשה ונראה כי מתחילה כתיב שמשה רבנו הרג את המצרי ויטמנהו בחול
ואחר כך כתיב )פסוק יג( כתיב "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה
תכה רעך" ועל זה אמר לו )פסוק יד( "הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי" ורק כאן נאמר
הלימוד הזה "מכאן שהרגו בשם המפורש".
יתירה מזו, נתבונן ונראה שנאמר כאן )פסוק יג( לימוד מיוחד וכמו שהביא רש"י שם
עה"פ "ויאמר לרשע למה תכה" אף על פי שלא הכהו, נקרא "רשע" בהרמת יד. לומדים אנו בזה
שאע"פ שעדיין לא הכהו ורק עושה פעולה של הרמת היד יש בזה התחלה זו בהסתכלות של
השכל בהדרגה של משה אומר "למה תכה רעך". ועל זה אמר "הלהרגני אתה אומר" - אצלך
האמירה לבד הוא התחלה של הוצאה אל הפועל. אשר מהאי טעמא בשביל זה לבד הוא נקרא
'רשע' אע"פ שלא עשה פעולה ממש.
כו. המכוון בכל זה הוא; שכל אלו הדברים בעולמו של משה רבנו - עומדים הם בעולם
הדעת, והתפיסה בזו עומדת בתפיסה אחרת - לא מסתכלים עד הפעולה שעשה ממש, מפני
שהעולם של משה רבנו הוא עולם של הדעת שזה תפיסה אחרת 'ממעל להמעשים' – היינו אלו
דברים המובילים אל המעשים, והם הדברים של השכל והתורה שמביאים אל המעשה.
אשר כל זה הוא עיקר המציאות של משה שאמר "למה תכה רעך" - עיקר המציאות
שמרים ידו על חברו כבר נקרא רשע מפני שעל ידי זה גופא הוא כולל בתוכו את ההכנה של הדבר
"תכה רעך". וזה בא משה רבנו ולימד את זה מפני שמשה רבנו הוא התורה, והתורה מביא אצלנו
מציאות אחרת, המציאות הזאת איננה רק שיש כאן בפועל אלא המציאות הזאת היא מה שמוכן
בהשכל ובדעת שעומד לצאת אל הפועל , זה התורה של משה רבנו.
היחס שנאמר על משה הוא כמו ענין ה'יד' שהזכרנו מהפסוק "יד עדים תהיה" – העדים
הם המביאים את החיוב, מפני שזה "היד" של העדים המכוון הוא על "יד - של השכל" ולא היד
הטבעית של משה עומדת לבדה במעשה זה.
כז. הלימוד שיש לנו בכל זה; העולם הוא לא העולם הטבעי והגשמי שאנחנו רואים
ובאופן שאין מציאות אחרת רק מה שעיננו רואות, לא כך הם פני הדברים אלא יש הרבה מציאות
שנמצא עוד לפני שמגיע אל הלמעשה.
מהאי טעמא למדו ממשה רבנו שאמר לרשע "רשע, למה תכה רעך" מי שמוכן להכות
את חברו ורק מרים יד על חברו כבר נקרא רשע, זאת אומרת - יש עולם רוחני ושכלי שהוא
"מציאות קיימת" וזה המציאות של משה רבנו וזו המציאות של לימוד התורה.
יש לנו "מציאות" של עולם מלא לפני הלמעשה בגוף הגשמי, ועל כן כבר מההכנה
להכות את חברו וכל שאר אלו הדברים שהזכרנו כל אלו הם הבחינה של התורה והשכל.
וכמו כן ענין שהזכרנו שהתורה נלמדת "על מנת" לעשות, לא "כדי" לעשות, מפני
שהתורה עומדת היא מצד השכל הזה שעניינו שייצא אל הפועל אבל עיקר עניינו בעצם הוא
מציאות גמורה לעצמו, וזה עניינו של משה רבנו וזה התורה.
כח. בענין זה שלומדים אנו בכל הפרשה הזאת רצינו לעורר; יש לנו את כל המציאות
הקיימת שרואים אנו אותה למעשה לפנינו, אבל בני תורה שעוסקים כל חייהם בתורה בשטיגען
בלימוד התורה ובשכל, המכוון בחייהם שכל ה'שכל' הינה מציאות גמורה העומדת לעצמה.
ואם רוצים להשלים את זה ויש מצוה שייצא אל הפועל – זה רק להראות איך שהדברים
האלו נמצאים גם בפועל בעולם, אבל תדעו, שהחשיבות של לומדי התורה הוא במה שעוסקים
בעולם בפני עצמו - עולם של "בפועל ממש" –"עולם השכל" ועולם של השכל הוא עולם גמור.
וזה החיים של כל בני תורה שחיים שם - יש להם עולם השכל, עושים השטיגען; "הקצות" הוא
מציאות, "אביי ורבא" הוא מציאות. וזה העולם.
ואחר כך לומדים "על מנת לעשות" לא "כדי לעשות" - כאשר הדבר נוגע למעשה
מורידים את כל מה שלמדו לעולם ולתחום העולם המעשי, אבל העסק ולימוד התורה של תלמידי
חכמים הוא באופן שנקראים 'וכל בניך לימודי ה'' )ברכות סד א( אל תיקרי בניך אלא בוניך מפני
שעוסקים בבניינו של עולם, בונים עולמות בלימודיהם ובשכליהם. ובוודאי כשמגיע למעשה גם
צריך לעשות המעשה, אבל העיקר הוא מה שבונים עולמות.
כט. וזה הוא עיקר החשיבות של לומדי התורה וכל התלמידים של משה רבנו שעניינו
הוא השכל של הקדושה שמוציא אל החוץ. וכמו שכתוב כאשר משה רבנו נולד כתוב )רש"י שמות
ב ב( נתמלא הבית אורה, "אורה" - זה המציאות הקיימת, ונתמלא הבית אורה זה עיקר המציאות,
ואין הפירוש שמי שלומד תורה היחס למעשיו כשדבר שלא מציאותי עתה, אלא יש כאן מציאות
של בונים עולמות.
ועל ענין זה הולך כל המשך הפרשה שבדווקא נאמר על משה שיקח המים, ובדווקא
נאמר שיעשה על ידי - 'ידו של משה' ולא יעשה על ידי שליח, הענין בזה כמו שאמרנו, מפני
שהידים של משה הם הידים של השכל.
ומזה נלמד שכל מעשיהם של תלמיד חכמים זה לא כמו שעם הארץ עושה איזה מעשה
אותו דבר. ואמנם כמובן זה לא כמשה רבנו ממש שהוא השורש לכל זה, אבל השורש בזה הוא
שמה שתלמיד חכם עושה פעולה – היינו שהדעת שלו יוצר פעולות.
אני יודע שאנחנו מדברים דברים קצת נשגבים ומרוממים, אבל רצינו להעלות עצמינו
קצת, לדעת על מה אנו הולכים ומה ענין המצוות שאנו עושים; ולמשל כאשר אדם בא ומניח
תפילין בבקר, ישנה הנחת תפילין, אבל ישנה הנחת תפילין של אדם שיש לו דעת ושכל - על מה
התפילין מרומם אותו בשעה שמניח את התפילין עליו - השכל מתרומם. דאנו הולכים בשטח
ובתחום אחר - זה כח השכל של התפילין.
וכן כאשר תלמיד חכם עושה מעשה ומעשה שלו נעשה ב"דעת". שומה עלינו להכיר
ולהבין שכל מצוות שנעשה שנהיה מלאים 'דעת' - ולא הלימוד לחוד ואח"כ עושה כמצוות
אנשים מלומדה, אלא עושים מצוות כתפילין תפילה כדומה שיהא התפילין מלאים עם הדעת
וממילא עומדים ממילא בשטח אחר לגמרי. זה כל אלו הם תלמידיו של משה רבנו. וזה המבוקש
היום.
נכתב ע"י הרב בנימין פינקל שליט"א
--
סיכום תוכן הלימוד
המאמר עוסק בעומק מהותו של משה רבנו, ובפרט בקשר שבין "ידו" של משה לכוח הדעת והשכל שלו, וכיצד זה משפיע על תפקידו כגואל ומלמד תורה.
א. שלושת המופתים הראשונים והיד של משה:
הקב"ה מצווה את משה לעשות מופתים באמצעות ידו (המטה שהופך לנחש, היד המצורעת).
רש"י מציין שמשה נענש על שחשד בכשרים, וזה בא לידי ביטוי דווקא בידו.
השאלה המרכזית היא מדוע המופתים והעונשים קשורים דווקא לידו של משה.
ב. מהותו של משה רבנו - כוח הדעת:
משה רבנו מצטיין בכוח הדעת, השכל והיכולת ללמוד תורה ("תורת משה").
היד של משה היא לא סתם יד, אלא יד של כוח הדעת, היכולת להוציא את הדעת אל הפועל.
יש "שטיק דעת" במעשה, כלומר, מעשה שמבטא את הדעת.
ג. משה כגואל ומלמד תורה:
משה הוא ה"דעת" של כלל ישראל, ולכן הוא גם הרב'ה וגם הגואל.
היכולת להוציא את השכל אל הפועל היא המאפשרת את הגאולה.
כאשר משה הולך למצרים, הוא לא מתואר כרוכב על החמור, כי כל עניינו הוא להוציא את בני ישראל ממצרים "בפועל" באמצעות כוח הדעת.
ד. יציאת מצרים כהווה מתמשך:
בני ישראל תמיד "באים מצרימה" כדי לגלות ולברר.
זכירת יציאת מצרים בכל יום היא תזכורת לכך שתמיד יש מה לגלות ולשחרר.
ה. ציווי הקב"ה למשה לא לפחד מפרעה:
הקב"ה מצווה את משה להיות גיבור בשליחותו ולא לפחד ממלך מצרים, שלא יכנס תחת שעבודו "בדעת".
המטה בידו של משה מסמל את כוח הממשלה והשליטה.
רש"י מדגיש שמשה צריך להיות חזק בדעתו ולא להיכנע אפילו באופן רוחני.
ו. זהירות וזריזות - שני מיני דעת:
יש דעת "קודם המעשה" (זהירות) - התבוננות והחלטה.
יש דעת "בשעת מעשה" (זריזות) - השכל והדעת שמלווים את המעשה.
הקב"ה מצווה את משה לעשות את המופתים בעצמו כדי שהדעת שלו תפעל את הכל.
ז. משה רבנו - השכל המופשט שהופך למעשה:
משה הוא כוח השכל והדעת בעולם, והוא זה שמביא את השכל אל המעשה.
הדעת של משה נכנסת ונעשית חלק מהמעשים שהוא עושה.
ח. בן חורין - מי שעוסק בתורה:
מי שעוסק בתורה נהיה חפצא של השכל והדעת, והדעת שולט על המעשים.
ט. "שלח ידך ואחוז בזנבו":
כל הפעולות נמסרו למשה בידו, כי הוא השכל של התורה שמביא את זה לידי מעשה.
לשון הרע הוא היפך מהותו של משה, כי הוא מגלה את מה שלא צריך לגלות.
י. משה והריגת המצרי:
משה הרג את המצרי בשם המפורש.
האמירה "למה תכה רעך" נאמרת גם אם לא הכהו, כי בעולמו של משה, עולם הדעת, ההכנה למעשה נחשבת.
יא. לימוד תורה "על מנת לעשות":
העיקר הוא הלימוד, היוצר מציאות של דעת בעולם.
העשייה היא תנאי, אך הלימוד הוא תכלית בפני עצמו.
יב. חשיבות לימוד התורה:
לימוד התורה יוצר עולם של שכל, והתלמידים של משה רבנו בונים עולמות בלימודיהם.
מעשיהם של תלמידי חכמים נעשים ב"דעת", והשכל שלהם יוצר פעולות.
יש למלא את המצוות ב"דעת" ולא רק לעשות כמצוות אנשים מלומדה.
איך מתדמים למשה ריבנו?
כוח הדעת: משה רבנו מתואר כ"דעת" של כלל ישראל, כמי שמייצג את השכל והתבונה. כדי להתקרב לדרגתו, יש לשאוף לרכוש תורה וידע, ולהעמיק בהבנתם.
הוצאה לפועל: הדעת של משה לא נשארה רק במישור התיאורטי, אלא יצאה לפועל במעשים. לכן, חשוב לא רק ללמוד, אלא גם ליישם את הידע ולפעול על פיו.
יד הדעת: הטקסט מדגיש את "ידו של משה" כביטוי לכוח הדעת שלו. כלומר, המעשים שלנו צריכים לנבוע מהשכל וההבנה שלנו, ולא להיות פעולות אוטומטיות חסרות משמעות.
גאולה: משה רבנו היה גואל ישראל, וזה קשור לכוח הדעת שלו. כדי להידמות לו, יש לשאוף לגאול את עצמנו ואת סביבתנו מהמיצרים הרוחניים והגשמיים.
לימוד על מנת לעשות: הלימוד צריך להיות מתוך כוונה ליישם את הנלמד, ולא רק לשם הידע עצמו.
בניית עולמות: תלמידי חכמים, כמו משה רבנו, בונים עולמות בלימודיהם ובשכליהם. לכן, יש לשאוף להעמיק בלימוד התורה ולבנות עולם רוחני עשיר.
מצוות מתוך דעת: יש לקיים את המצוות מתוך הבנה ושכל, ולא רק כמצוות אנשים מלומדה.
לסיכום, כדי לשאוף להיות כמו משה רבנו, יש לרכוש תורה וידע, להעמיק בהבנתם, ליישם אותם במעשים, ולקיים את המצוות מתוך דעת ושכל.
