רש"ר הירש שמות ד'
(א) והן לא יאמינו לי וגו' לא נראה אליך ה' – ה' אמר למשה זה עתה, שהופעתו לפני פרעה לא תביא לתוצאות מידיות. משה היה רשאי לחשוב אפוא, ש"כשלונה", כפי הנראה לעין, של שליחותו, יעורר בהם ספקות בדבר האמון שאפשר לתת בו: "לא יתכן שהאל שאתה מדבר עליו נראה אליך; כיון שאילו נראה אליך, דבריך אל פרעה היו מביאים לתוצאות".
בעיקרו של דבר, לא הייתה סיבה לתת ביד משה "אות", מעשה נסים. הערבון להצלחה כלול במילים שנאמרו למשה ולנו, לכל הדורות: "כי אהיה עמך וזה לך האות" (לעיל ג, יב). הנתיב ההיסטורי בו צעדנו לאורך הדורות, חלשים כפי שהיינו, כשאין בידינו דבר זולת התורה, מהווה עדות נאמנה לָנֶצח שמשה אמת ותורתו אמת.
אולם כאן, בראשית הדרך, לפני שהאירה לנו ההצלחה, ואף נובאו לנו מראש כשלונות חוזרים ונשנים, היה מקום להסתפק באמיתות שליחותו של משה. ומשה צדק בצפותו לכך שיעלו ספקות בלב העם.
(ב-ה) ויאמר אליו ה' מזה בידך וגו' – שינוי צורה זה – שמטה יכול להפוך לנחש, ולאחר מכן לשוב ולהיות מטה, לפי רצונו של המשַנֶה – הוא עצמו מהווה "אות" ("אות": צורה מוגברת של "אוד" – מנוף רוחני [השווה פירוש, בראשית א, א ד"ה את]). הוא אמצעי להוליד את האמונה, שהאדם שניתנה בידו יכולת הפיכה כזו, הוא אכן שלוחו של כח יחיד ומיוחד, אשר כונן את הסדר הטבעי ואת מהלך כל הדברים. כח אשר ברצונו לבד נוסדו חוקי הטבע וממשיכים לנהוג את מנהגם; ואשר על ידו, לא רק שכל הדברים באו לכלל הוויה, אלא הם אף מוסיפים להתקיים.
אולם עיון מעמיק יותר, יסביר גם מדוע בחר ה' באות זה דווקא ולא באות אחר. ויחד עם זאת, הה"א החטופה בתיבת "מַזֶּה" – הממהרת לעבור את ה"מה" ושׂמה את עיקר תשומת הלב על ה"זה" – מזכירה לנו, שהיה ביד ה' להראות את כוחו הנסי באותה המידה, בכל חפץ אחר שהיה שם באותה שעה.
על כל פנים, בדומה לירמיהו, אשר נשאל "מָה־אַתָּה רוֹאֶה?" (ירמיהו א, יא,יג), נתבקש משה בראש ובראשונה להתבונן במה שאחז בידו.
ובכן, מהו "מטה"? "מטה" הוא הסמל הטבעי ביותר של שליטת האדם על הטבע. ל"מטה" תפקיד כפול, במקביל למשמעות הכפולה של שורשו, "נטה". "נטה" פירושו: א. להשען, לרכון. ב. להושיט את היד מעל דבר. ובאותו האופן מציין "מטה": א. הארכה של היד, שעליה יכול אדם להשען ולהתמך כאשר הוא עומד על הארץ; ב. הרחבת תחום כוחו של אדם; סמל למרותו.
אות זה ביד משה יראה לעם, שאם יחפוץ ה' בכך, הרי הדבר שעליו נשען האדם ובו הוא שולט, יכול להשתנות להיפוכו הגמור: נחש. כל בעלי החיים מתחברים אל האדם, במידה רבה או מועטת, בשונה מהדו־חיים [שרצים החיים לסירוגין במים וביבשה], ובפרט הנחשים הנוטרים איבה כלפי האדם (השווה בראשית ג, טו), והאדם נרתע מהם.
נמצא שדבר ה' אל משה הוא כך: נשלחת על ידי האל האחד והיחיד, אשר אם יחפוץ בכך, יוכל לגרום לדבר עצמו שעליו אדם נשען ונתמך, והמשמש ככלי מרותו, למרוד בו. ולהפך, אם יחפוץ אחרת, יוכל לקחת כח מתנגד ושונא שאדם ירא ממנו ונס מפניו, ולתתו בידו כמשענת נוחה וככלי העושה את רצונו. דבר זה יעיד שמי ששלחך הוא אכן ה', אותו אחד אשר ברצונו תלוי כל רגע שיבוא, כל רגע מרגעי העתיד.
חשובה היא מאד גם החזרה על "אלקי אבתם אלקי אברהם" וגו' (פסוק ה ולעיל ג, טז), כאילו בא לומר: מראשית היותכם, פרשׂ עליכם ה' את הנהגתו והשגחתו, במידה שווה, בכל תהפוכות הגורל ובכל המצבים. הוא אלקי יעקב, בדיוק כפי שהוא אלקי אברהם (השווה פירוש שם). גורלו של העבד, כגורלו של השר, באים ממנו. אם ירצה בכך, בידו לעשות את פרעה לעבד ואותך למושל; בכחו להפוך את מטה פרעה לרצועת מרדות, או להפוך את רצועת פרעה למטה בידך.
(ו) הבא נא ידך בחיקך – בציווי להשליך את המטה לארץ (פסוק ג), לא נאמרה תיבת הבקשה "נא". אולם כאן, כשידו של משה אמורה להיות מצורעת, והבקשה אינה נעימה – נאמר "נא". חילוקים דקים מעין אלה בלשון, מעידים על נאמנותם של דברים כתובים מקוריים [אותנטיים].
(ז) ויאמר השב ידך אל חיקך וגו' – זה שאדם יעשה את ידו מצורעת באמצעות הבאתה "בחיקו", ולאחר מכן ישיב אותה לבריאותה על ידי הבאתה לשם פעם נוספת, הוא בעצמו אות שאותו אדם נשלח על ידי ה'. שכן מוכח מכאן, שלא רק המטה, אלא גם היד האוחזת ומנהיגה את המטה, נתונה לשליטת ה'. מכאן אנו גם למדים, שאם יהפוך ה' את הנכנע לאדם להיות לו לשונא, ולהפך; הרי שאף אם יבקש האדם לסגת אל עצמו ולסמוך רק על כוחותיו, איננו יכול להיות בטוח בעצמו. אם ה' ירצה, בידו לזרוע מחלוקת אף בתוככי עצמיותו הפנימית. אין לה' צורך לשבור את המטה. בסתר מחסה חיקו המגן של האדם, מייבש ומצמק ה' את ידו שלו, אם יחפוץ בכך; ואם יחפוץ אחרת, הוא משיב אותה לחיים.
אך יתכן שלאות זה ישנה משמעות נוספת. מהפסוק "מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה" (תהילים עד, יא) למדנו, ש"לטמון יד בחיק" הוא ביטוי לחוסר מעש. לפיכך, אות זה היה מכוון להעביר לעם את הדברים הבאים: "הבאת ידו בחיקו" – היינו, הימנעות מעשייה – יכולה להוביל לכליה, אם זהו רצון ה'. אך אם ההימנעות מעשייה וההישארות בשב ואל תעשה, הם על פי בקשת ה', תוכל לבוא מכאן הישועה. על העם ללמוד מאות זה להמתין בסבלנות. ה' יודע את העת הנכונה להבאת היד בחיק, ואת העת הנכונה להוצאתה משם.
(ט) והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה וגו' – אם, לאחר שני האותות האלה, אין להם עדיין אמון מלא בך, עליך להתחיל להראות ולהדגים לנגד עיניהם את עשר המכות. הראה להם שנשלחת להרים ידך על הארץ עצמה. הראה להם שלאל ששלח אותך, יש את הכח לשבור את המטה האדיר – משענתה של ממלכה זו. שכן הנילוס הוא משענתה של מצרים והביטוי לעוצמתה.
(י) ויאמר משה אל ה' וגו' – בפסוק ח נאמר: "ישמעו לקל האת", ולאחר מכן שוב: "והאמינו לקל האת". אלה הן יותר מאשר מליצות לשון גרידא לנתינת אמון או מניעתו, שכן ענין זה מובע בפסוק ט אף ללא תיבת "קול": "אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה". אלא "קול" משמעו, שעשיית האות צריכה לבא ביחד עם הסבר מחכים ומעורר, אשר ידבר אל לבם ודעתם של העם. ביאורים שכאלה, סבר משה, דורשים צחות לשון.
בי – מהשורש "בהה", מבולבל, לא ברור (השווה פירוש, בראשית א, ב) – היא תיבת קריאה המביעה תחושות של דאגה ואי־שקט. וכך אומר משה: "אני עדיין מודאג; ואינני חש עדיין שביכולתי למלא שליחות זו".
גם מתמול וגו' – נראה שהטענות והמענות בדו־שיח זה לא נאמרו זו אחר זו ללא הפסק; אלא קודם לכן התבונן משה היטב בדבר, ואחר כך הביע את חששותיו לפני ה'. עד כה, הוא גם לא גוּנָה בשל ספקות אלה.
כבד פה – בעיה כללית ביכולת לדבר. כבד לשון – בעיה בלשון בייחוד. וכך אומר משה: "ככלל, יש לי קושי לדבר; ובנוסף, אני נתקל בלשוני ואינני שולט בה".
מצער הדבר, כאשר אדם הנושא את דבריו ברבים, ובפרט מי שמבקש להשפיע על קהל גדול, מושם ללעג. תוכן הדברים יכול אמנם לכסות על חוסר הרהיטות, אך זאת רק לפני קהל בעל מידה רבה של בינה והבנה. אולם מי יצפה להבנה כזאת מהמון העם, הכולל נשים וילדים?
