B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
The Innovation of Wissenschaft des Judentums
A. The initiators of Wissenschaft des Judentums in Germany imagined that they had opened a new era in the study of Judaism. And there were also those who flattered themselves that they had brought forth a foundation for a new and original creation, unparalleled in all of Jewish theoretical literature from generation to generation. Already at the beginning of the germination of Wissenschaft des Judentums, Emanuel Wolf declared that its goal was: "the creation of a new and comprehensive science."
Indeed, every lover of science, if he is unbiased by preconceived notions, will recognize the great importance of the contribution of Wissenschaft des Judentums to the cultivation and development of the study of Judaism in its various fields, and to encouraging talents to devote themselves to the scientific clarification of some problems in the formation and evolution of Jewish culture.
But were the fathers of Jewish studies right, who claimed that they had "invented" a new science in Judaism, which had never existed before? Were they the first in their scientific approach to clarifying spiritual, historical, and literary phenomena, and were the nature and quality of this method not revealed to previous generations? Were there not before them sages who strove to penetrate the depths of the occurrence of the past and the creations of the generations with the help of logical analysis and the exposure of the circumstances of the place and time of their formation?
Rabbi Zvi Hirsch Chajes, who, in addition to being one of the greatest Torah scholars in the traditional sense, was also one of the first researchers of Jewish studies, already stood on the superficiality of this perception. Being one of the most famous Torah scholars, and the paths of Jewish literature for all its periods were clear to him, he was more qualified than anyone among the scholars of Jewish studies to judge whether the builders of Wissenschaft des Judentums in the West were right that they had paved completely new paths for the study of Judaism. Indeed, Rabbi Zvi Hirsch Chajes did not intend his words against the founders of Wissenschaft des Judentums, but rather against the criticism of the rabbis, who at the time distanced themselves from the scientific method precisely because of its novelty, and therefore it contradicted in their opinion the accepted Torah study. The "innovation," which was considered by the people of Wissenschaft des Judentums to be a great advantage, seemed to the rabbis to be a serious disadvantage because they had abandoned a sacred path and fabricated from their hearts a new method in Torah study. Rabbi Zvi Hirsch Chajes, in refuting the innovation in Wissenschaft des Judentums, in proving that the great men of Israel from ancient times used the scientific method, automatically refuted not only the criticism of his fellow rabbis, but also the claim of the founders of Jewish studies. He writes: "And I said to present here also briefly the essence of the matter of criticism and the events of this wisdom—Wissenschaft des Judentums—in our nation, which is not new in our time, as some rabbis imagine, but it is a wisdom that our masters, the authors of the Mishnah and the Talmud, have engaged in since then, to investigate every hidden thing in this place, and to illuminate it from another place. And the results of this wisdom have multiplied in various ways: a) To investigate the famous people in the nation, in what time they were, like Job in what time he was, and if he was an Israelite or a Gentile, Habakkuk in what time he was. b) About the books of the Holy Scriptures, who was their author, like Moses wrote the book of Job, Samuel wrote Judges and Ruth, Jeremiah wrote Kings, Psalms by ten elders. And so they sought to hide the book of Ecclesiastes and Proverbs. Joshua wrote eight verses at the end of the Torah of Moses, Phinehas and Eleazar wrote the end of the book of Joshua, Nehemiah finished the book of Ezra, Hosea, the father of Beeri, wrote two verses, "Seek to the fathers and the wizards," and there was not enough in them for a book and they were attached to Isaiah." In connection with these quotations, Rabbi Zvi Hirsch Chajes mentions the source criticism of the new Bible critics, and adds: "The matter of removing some verses from the Holy Scriptures from an author, and attributing them to later authors, this matter is a common thing with us, and only the sages of the nations practice it today"...
Elsewhere, I have tried to prove that even the sages of the Talmud did not prevent themselves from explaining some Halachos of the Tannaim according to the scientific method, in their effort to stand on their source and formation in terms of the circumstances of the place and time, and they also emphasized the influence of the general worldview of the author of the Halacha on the design of his Halachos, which were transmitted to us in his name. All these scientific considerations in the study of Talmudic literature, which the writers of Wissenschaft des Judentums thought were renewed in their Beis Midrash, are really from the ways of Torah study of the ancient sages of Israel.
In the field of historical research, Rabbi Zvi Hirsch Chajes counts those who preceded the period of the sages of Wissenschaft des Judentums, such as the Tanna Rabbi Yossi, who composed "Seder Olam," Rabbi Sherira Gaon, author of the famous letter on the history of the Mishnah, the orders of the yeshivas of Babylon, and the events of the Geonim. Indeed, in this field, it is necessary to mention first of all Josephus, first in rank and time among the Jewish historians.
In addition to these, the Rambam (Maimonides) in his introduction to the commentary on the Mishnah, Rabbi Joseph Tov-Elem in "Toldos HaTannaim veHaAmoraim," Rabbi Kalonymus of Speyer, the teacher of the author of the "Sefer HaRokeach," in his book "Yichusei Tannaim veAmoraim," and especially it is necessary to point to Rabbi Samson, author of "Sefer HaKeritut," who already established at that time the fundamental rule in the study of the Talmud, saying: "One of the great corners necessary to know the ways of the Talmud is to know who the Tanna and the Amora is and in what place he was." Before us, therefore, is a correct definition of the scientific approach in the study of Talmudic literature long before Wissenschaft des Judentums.
It is also worth mentioning the historians from the fifteenth century, about three hundred years before Wissenschaft des Judentums, such as Abraham Zacuto in the Sefer Yuchasin; Joseph HaCohen in "Emek HaBakha," who was second in rank to Josephus, also relying on Roman, French, and German sources; Gedaliah ibn Yahya in "Shalshelet HaKabbalah," Solomon ibn Verga in "Shevet Yehuda," and many others, who contributed much to Jewish historical research, and above all Rabbi Azariah dei Rossi, who in his book "Me'or Einayim" paved the way for the study of history with the help of comparison to foreign sources also for those who came after him. His great influence can be learned from his famous rivals, such as Rabbi Joseph Karo, who wanted to excommunicate him, the Maharal of Prague, and others, and also from other great Torah scholars who rely on his research, such as the author of "Tosafot Yom Tov" and in the Responsa Chavos Yair, and also several times his investigations were mentioned for praise in "Tzemach David" and in "Seder HaDoros" and in the books of Rabbi Zvi Hirsch Chajes and others.
B. We mentioned that in the field of scientific research of Talmudic literature, the scholars of Wissenschaft des Judentums did not plow in virgin soil. It is enough to point to two researchers from the seventeenth and eighteenth centuries, who engaged in free criticism of the Talmud, namely: Judah Aryeh Modena, who under the guise of another author named "Amitai ben Yediah" came out with a scathing criticism against the Talmud in his book "Kol Sakhal." Clear proof that Modena himself and no other composed this libel against the Talmud are his negative comments against the sages of the Talmud in his commentary "HaBoneh" on "Ein Yaakov." In his footsteps also went Yishar of Candia in his sharp criticism of Kabbalah and the Talmud in his book: "Matzref LeChochma" and more. (The copier's note: There are exaggerations here, in the commentary 'HaBoneh' there is no sharp criticism of the Talmud, and neither in Matzref LeChochma. Criticism of Kabbalah is a separate issue, also the attribution of Kol Sakhal to Di Modena is not clear).
However, the lion among the Torah scholars in recent generations, who laid new foundations for scientific investigation of the Talmud, and who was truly the first for Jewish studies in Eastern Europe even before Wissenschaft des Judentums sprouted in the West, was the Gaon Rabbi Elijah of Vilna (the Vilna Gaon). Rabbi Yitzchak Isaac Weiss was so impressed by the scientific method of the Vilna Gaon in the study of Talmudic literature that he called him the father of Talmud criticism and Wissenschaft des Judentums. Rabbi Ze'ev Yavetz also appreciated the scientific work of the Vilna Gaon, writing: "Rabbi Elijah's love of knowledge in every wisdom paved for him a special path in the Talmud of our Torah to also manage it in a scientific way... And Rabbi taught to study the Talmud in a very precise scientific way, removing from it the casuistry of distinctions."
The scientific method of the Vilna Gaon was unique, since in the Haskalah movement, and after it in Western Wissenschaft des Judentums, a fixed opinion prevailed that scientific investigation cannot but contradict the traditional perception of Torah scholarship. And here with the Vilna Gaon we are witnesses that the greatest and most revered among the Torah scholars, his deep faith in the sanctity of the Oral Torah, and his devotion with all his heart and soul to the study of the Torah and the observance of its commandments, all these did not prevent him from demanding with all force the scientific path, without which it is impossible, in his opinion, to understand the true content of Talmudic literature.
Rabbi Israel of Shklov testified about his teacher the Vilna Gaon: "Thus said the Vilna Gaon: All the wisdoms are needed for our holy Torah and are included in it, and he knew them all to their end and mentioned them: the wisdom of algebra, and triangles, and geometry, and the wisdom of music, and praised it greatly. He used to say then that most of the reasons for the Torah and the foundations of the songs of the Levites, the foundations of "Tikkunei Zohar" cannot be known without it."
And so testified his second student Rabbi Baruch of Shklov. At the request of the Vilna Gaon, Rabbi Baruch translated Euclid's book into Hebrew, and on this occasion he heard from his teacher the Vilna Gaon these words: "For as much as a person lacks knowledge of the rest of the wisdoms, so much will he lack a hundred hands in the wisdom of the Torah, for the Torah and wisdom are attached together" and therefore he commanded him to translate from the wisdoms what is possible to the holy tongue.
In accordance with this view, the Vilna Gaon himself composed the book "Ayil Meshulash" on "the wisdom of triangles," that is, trigonometry, and the rules of geometry and algebra. In particular, the Vilna Gaon contributed a huge scientific project to the scientific study of Talmudic literature in his work to clarify the correct formulas in this literature and to cleanse it from the countless castrations and distortions that had crept into it over the generations, and distorted their true intention. As is known, several great men of Israel in their time, such as Rashi and his students, also engaged in correcting the formulas. The need to remove the many errors was so great that even those who were not authorized to do so allowed themselves to send their hand in the books and to correct as they saw fit, until Rashi's grandson, Rabbeinu Tam, saw the necessity to excommunicate the correctors of the books. And so the books were corrupted in the various manuscripts by the many copyists and also by the irresponsible "correctors," and a scientific researcher did not find his hands and feet on which version to rely as a reliable source for his work, until the Vilna Gaon came and laid reliable foundations for accurate editions of these texts, the sifting of the versions in ancient books, which has recently become rightly a respectable profession in Jewish studies, being a prior and necessary condition for all scientific investigation, its ingenious initiator was the Vilna Gaon.
The Vilna Gaon's annotations were made with amazing genius, but also with great labor that cannot be described.
And so Rabbi Chaim of Volozhin, the Vilna Gaon's most prominent student, testified that he heard from his revered teacher, "that every method or annotation that he innovated in the revealed Torah, he did not establish it until it had been long established according to that annotation or method for no less than fifteen to twenty Sugyos (Talmudic passages) from all the words of the Tannaim and Amoraim that are with us." And indeed, the conclusive proof that all the Vilna Gaon's annotations, which were made with such great responsibility and caution, hit the truth, and were not just mere speculations, is the fact that several ancient editions and old manuscripts, which were discovered and published after the Vilna Gaon, hold the same versions that the Vilna Gaon raised from his broad mind.
The Vilna Gaon also stood on the importance of Hebrew linguistics for understanding our ancient literature. He composed for this purpose the "Dikduk Eliyahu" to teach his students the rules of Hebrew grammar. In particular, he greatly valued the study of our ancient literature from a historical point of view, and also in this he preceded Wissenschaft des Judentums. He emphasized that historical events can shed much light on the actions of the nation's leaders in ancient times and also clarify the words of the authors of the Talmud. Kalman Schulman reports that Rabbi Rosh of Amstislav wrote to him that the Vilna Gaon longed for a Hebrew translation of Josephus' books from Greek, and justified this wish of his "that through it we can come to the purpose of the intention of our rabbis in the Talmud and Midrashim, in many places in matters of our holy land and our holy temple, and the processions of our holy ministers in ancient times." He also cared for scientific instruments that facilitate the understanding of the Tanakh and its period, and published a map of the Land of Israel at the time of the Tanakh and arranged an account of the years of the judges and kings of Israel and Judah until the destruction of the First Temple.
In his aspiration for the Torah of truth on the basis of scientific clarification, he opposed the study of pilpul, which takes the words of the ancients out of their plain meaning and distorts their intention. Rabbi Abraham ben HaGra reports in the name of his father that he warned against the sharp innovations, saying: "In them sin will increase and audacity will grow, and pleasant speech will be lost and truth will be banished from the congregation of the Lord," and added, "that from the conditions of study: straight consideration, hating most of the questions, admitting to the truth, and he commanded to prevent words of innovation." In his commentary on Proverbs, he warns against the damage and emptiness in the study of pilpul, which is hinted at, in his opinion, in the verse "Bread of deceit is sweet to a man, but afterward his mouth will be filled with gravel," "and the matter is that it is sweet to a man to say laws that are not good, and false plain meanings, and glorious sermons and distinctions, in order to boast and exalt himself, but after that his mouth will be filled with gravel."
We have elaborated a little on the description of the Vilna Gaon's contribution to the study of Talmudic literature, as it includes a complete scientific methodology from the aspects of history, criticism of the formulas, linguistics, and the use of general sciences as auxiliary instruments for understanding the creations of Judaism, a contribution that predates Wissenschaft des Judentums. From this valuable work, and also of his predecessors, to Jewish studies, we have therefore witnessed that Wissenschaft des Judentums did not constitute a "new science" in our history, and its merit is enough that it continued and expanded the Torah of the first ones.
New Horizons
A. The last generation of Wissenschaft des Judentums excelled more than all its predecessors in its loyalty to the Judaism of the generations: it largely restored the crown to its former glory, in returning to the concept of Wissenschaft des Judentums its ancient meaning, namely the wisdom of the Torah. It finally integrated with the spiritual existence of the nation. The path of repentance of Wissenschaft des Judentums in the last period is reflected especially in the return of the most prominent thinkers in it, Hermann Cohen and Franz Rosenzweig, to the bosom of faithful Judaism. From complete immersion in German culture and alienation from Judaism, they reached in their old age a fervent devotion to the faith of Israel and its Torah. And not only that. Hermann Cohen revealed in his old age the great spiritual forces hidden in Eastern European Jewry. After his visit to the Jewish settlements there, he concluded his last essay "The Polish Jew" in which he tells what motivated him to seek the proximity of the Jews of the East. It is worth mentioning here this path of repentance that characterizes a revolution of Western researchers to the values of the Judaism of Eastern Europe. Every Friday evening his mother would pray that God would provide her with a guest for Shabbat, whose origin was always from Poland. These strange guests were in his eyes a symbol of the wretched wanderer worthy of compassion. But on Shabbos his father once invited a guest from to a Shabbso meal, and they began to converse in words of Torah, the eyes of the child Cohen were opened to see that the foreign pauper was full and overflowing with Torah and wisdom. The poor wretch suddenly rose in his eyes as a son of ancient princes, whose crown of Torah sparkled above his head and realized that under the external despicable poverty of the Polish Jew hid the nobility of generations. Since then he aspired to get closer to them, and only in his old age, being seventy-two years old, was this desire fulfilled. The visit to the dwellings of Eastern Judaism was the most beloved experience in his life. It seems that the following words, which he wrote in the aforementioned essay about this visit, are the last he wrote before his death: "Hope will fill me that I will be privileged to continue this tour again. After all, in the days of old age a person is allowed to speak personally. Therefore, I will be allowed to say what is in my heart, that I do not aspire to a more sublime end of my life than to act among my brothers, the children of my people. Every man, whose sense of delicate nature has not yet been dulled, must respect and love the flight of their spirit and soul, their strength to bear their sufferings in peace of mind and their original originality." I have brought this passage of the head of Jewish scholars in the West from the last generation, because the fervent words symbolize the spiritual revolution in the entire course of Western thought. The last Western scholars finally recognized the moral beauty and the spiritual sublimity in Eastern Judaism that preserves the Torah.
In this way, Wissenschaft des Judentums, after wanderings and struggles, reached the recognition of its true mission. Its researchers plowed a deep and productive plowing in the field of Judaism, and drew pearls from the depths of our ancient heritage. It greatly expanded the horizon of research in Jewish studies. In addition to the cultivation in the fields of biblical and Talmudic literature, it opened new gates to the areas of Hebrew philosophy, the history of Israel, and Hebrew linguistics. Moreover, Wissenschaft des Judentums began to expand also the scope of its mission. Many of its representatives are no longer satisfied with the work of ending and summarizing the spiritual conquests of the nation in the past, but their eyes are set on fortifying the continuation of the nation's creation in the present and in the future, so that the exposure of the possessions of the past will serve as a stimulating and encouraging factor for new achievements in the spiritual and national renewal of Israel.
Thus, for example, the study of ancient Hebrew law, the law of the Torah and the Talmud and the Poskim, has become not only a matter of satisfying our curiosity to know the possessions of the past, but its main mission is to clarify the foundations of the original Hebrew law, in order to revive it again and to base on it the new Hebrew legislation. The in-depth treatment of the ancient Hebrew language does not come for the sake of abstract linguistics alone, or for the sake of clarifying difficult-to-understand places in our old literature, but it intends first and foremost to contribute to the wonderful revival of Hebrew in our generation, to diversify its style and to make its expression flexible, and to discover supports for a new Hebrew terminology for the many needs of our technological era. Also the study of the history of our people has today a more comprehensive mission than knowing the history of our ancestors alone. Sometimes we want to compare the ways of the wars of the ancient Israelites on their land to the wars of liberation of the IDF soldiers in our day, and sometimes we want to expose lines and directions in our history in the past, in order to learn from them a lesson for our path in the future. And even the archaeological excavations today in the State of Israel have a new national character and a different historical meaning than in days gone by. Every additional Hebrew archaeological discovery highlights internally, and especially to the hostile world, the continuity of the historical connection between the people of Israel and its land.
The revival of independent political life of Israel in its land has therefore breathed a correct spirit and freshness into Wissenschaft des Judentums, and has connected it again with the vibrant and renewed life of the nation rising to revival. Wissenschaft des Judentums has returned in this with repentance, with repentance of weight, in striving to correct what it damaged in the past in the spheres of the wholeness of Judaism. Instead of its founders creating it from the outset for the sake of diminishing the image of the Torah transmitted, for the sake of severing the traditions of Zion, forgetting the longings for redemption, and blurring the national and religious uniqueness, it has developed over the course of time into an active motivator in riveting and tightening the connection of the people to its land, in deepening Jewish awareness, and in the full national renewal in Israel.
Wissenschaft des Judentums has come to its correction in its return to its Hebrew source both in terms of language and in terms of place. One of the heads of Wissenschaft des Judentums in the West foresaw as early as 1924 this development: "The complete goal—he wrote about Wissenschaft des Judentums—will be achieved with the opening of a Hebrew university and a Hebrew academy in the Land of Israel, which will accumulate within them all the spiritual aspirations of the Hebrew people... With this change of the situation, the question of the use of the Hebrew language becomes for Wissenschaft des Judentums a question of its existence. Only in this will it be able to find its complete expression necessary for the development of all science, and only with its help will it be able to be in constant contact with living Judaism."
B. We have witnessed that two opposing directions have walked in Jewish studies: the archaeological direction, which narrowed it, as Hermann Cohen's aforementioned expression, to "a science of antiquities," which is separated from the people of Israel in the present and from its aspirations for the future, and the national direction, which considered Wissenschaft des Judentums to be a link in the chain of continuous Hebrew culture.
Not only in the ancient tradition of Israel and in its emotional ties to the land and language of its fathers did the owners of the archaeological view deny, but they also did not feel futures for Wissenschaft des Judentums itself. This depressed spirit and narrowness of their scientific vision are reflected in the words of one of the representatives of Jewish "science of antiquities," as reported to us by Professor Solomon Schechter: "At a memorial assembly held in honor of the researchers of Jewish studies who died, one of the elders of its scholars arose and said: The death of the great teachers in Wissenschaft des Judentums is indeed a loss that has no compensation, but let us not forget that the work they engaged in has already been completed in its entirety, and even if they had lived longer, they would not have been able to add anything to the summary of their work... Our libraries have already been researched, the manuscripts found in them have already been examined, our history has already been written... Everything that could have been written about our liturgy has already been written... The future does not promise much for scientific investigation." Therefore, the end has come not only to the continuation of ancient Hebrew culture, but even its study is finished and complete, but just as their gloomy prophecy of the national future of the people of Israel has not been fulfilled; so too the calculations of the end for Wissenschaft des Judentums have been disproved. On the contrary, with the establishment of the State of Israel, new horizons have been revealed for Jewish studies, and its research boundaries have been expanded to an extent that no one has ever estimated. Jewish studies has developed into a magnificent enterprise, whose face is towards the renewing nation, and whose aspiration is to encompass all the positive scientific professions for a sovereign nation.
Even those professions in which Wissenschaft des Judentums was engaged without interruption in the Diaspora, even these have been perfected in recent times in the Land of Israel to an unexpected degree not only in content and scope; but mainly in a wonderful refreshment of all their activity. This turning point is reflected in the increased interest of the general public, which has begun to see in these studies not only the affair of a closed and isolated sect of scientists immersed in exposing hidden worlds from the distant past, but positive enterprises that come to enrich the lives of their generation, to deepen their national feelings, and to attach the tasks of the present to the possessions of the fathers, in one: the discovery.
חידושה של חכמת ישראל
א. מחוללי חכמת־ ישראל בגרמניה דימו בנפשם, כי פתחו תקופה חדשה בחקר היהדות. והיו גם כאלה שהתברכו בלבם, כי הגיחו יסוד ליצירה חדשה ומקורית, שאין משלה בכל הספרות העברית העיונית מדור דור. עוד בראשית נביטתה של חכמת־ישראל הכריז עמנואל וולף, כי מטרתה היא: ״יצירת מדע חדש ומקיף״.
אמנם כל שוחר־מדע, אם הוא בלתי משוחד מדעות קדומות, יכיר בחשיבותה הרבה של תרומת חכמת־ישראל לטיפוחו ופיתוחו של חקר־היהדות למקצועותיו השונים, ולעידוד כשרונות להתמסר לבירור המדעי של כמה בעיות בהתהוותה והשתלשלותה של תרבות ישראל.
אבל האם צדקו אבות מדע־היהדות, שהתימרו, כי ״המציאו״ מדע חדש ביהדות, שלא היה עוד לעולמים ? האם היו הם הראשונים בגישתם המדעית לבירור חזיונות רוחניים, היסטוריים וספרותיים, ולדורות קודמיהם לא נתגלו טיבה וסגולתה של שיטה זו? כלום לא היו לפניהם חכמים, שחתרו לחדור לנבכי התרחשות העבר ויצירות הדורות בעזרת ניתוח הגיוני וחשיפת נסיבות המקום והזמן של התהוותם ?
על שטחיות התפיסה הזאת עמד כבר רבי צבי חיות, אשר מלבד היותו אחד מגדולי־התורה במובן המסורתי היה גם מראשוני החוקרים של מדע־היהדות. בהיותו מתופשי-התורה המפורסמים, ושבילי ספרות ישראל לכל תקופותיה היו נהירים לו, היה מוסמך מאין כמוהו בין חכמי מדע־ היהדות לשפוט, אם צדקו בוני חכמת־ישראל שבמערב, כי סללו נתיבות חדשות לגמרי לחקר-היהדות. אמנם ר״צ חיות לא התכוון בדבריו כנגד מיסדי חכמת־ישראל אלא כלפי ביקורת הרבנים, שהסתייגו בשעתו מן השיטה המדעית דווקא מפני חידושה, ומשום כך היא נוגדת לדעתם ללימוד־התורה המקובל. ״החידוש״, שנחשב בעיני אנשי חכמת־ישראל ליתרון גדול, נראה בעיני הרבנים לחסרון חמור על אשר עזבו דרך מקודשת ובדו מלבם שיטה מחודשת בלימוד־התורה. ר״צ חיות בהפריכו את החידוש שבחכמת־ישראל, בהוכיחו שגדולי־ ישראל מימים קדומים השתמשו בשיטה המדעית, סתר מאליו לא רק את ביקורת חבריו הרבנים, אלא גם את יומרת המיסדים של מדע־היהדות. הוא כותב: ״ואמרתי להציג פה גם כן בקצרה מהות ענין ביקורת וקורות חכמה זו —חכמת־ ישראל— בעמנו, אשר לא חדשה היא בזמננו, כאשר ידמו קצת הרבנים, רק היא חכמה, אשר נתעסקו בה רבותינו בעלי המשנה והתלמוד מני אז, לחקור אחר כל דבר הסתום במקום זה, ולהאירו ממקום אחר. ותוצאות החכמה הלזו רבו פארותיה על פנים שונים: א) לחקור על האנשים המפורסמים באומה לאנשי־ אמת מופת, באיזה זמן היו, כמו איוב באיזה זמן היה, ואם היה ישראל או נכרי, חבקוק באיזה זמן היה. ב) על הספרים מכתבי־הקודש, מי היה מחברם, כמו משה כתב ספר איוב, שמואל כתב שופטים ורות, ירמיה ספר מלכים, תהלים על־ידי עשרה זקנים. וכן ביקשו לגנוז ספר קהלת ומשלי. יהושע כתב שמונה פסוקים בסוף תורת־ משה, פנחס ואלעזר כתבו סוף ספר יהושע, נחמיה סיים ספרו של עזרא, הושע, אביו של בארי, כתב שני פסוקים, ״דרשו אל האבות והידעונים״, ולא היה בחם כדי ספר ונטפלו לישעיה״. בקשר למובאות אלה מזכיר ר״צ חיות ביקורת המקורות של מבקרי־המקרא החדשים, ומוסיף: ״נדון הסרת איזו פסוקים מכתבי־הקודש ממחבר, וליחסם למחברים אחרונים, ענין זה דרך חול אצלנו, ונהגו בו רק חכמי־ האומות היום״…
במקום אחר ניסיתי להוכיח, כי גם חכמי התלמוד לא מנעו את עצמם לבאר כמה הלכות התנאים על־פי השיטה המדעית, בעמלם לעמוד על מקורן והתהוותן מבחינת נסיבות המקום והזמן, וגם הטעימו את השפעתה של השקפת עולמו הכללית של בעל ההלכה על עיצובן של הלכותיו, שנמסרו לנו בשמו. כל השיקולים המדעיים האלה בחקר הספרות התלמודית, אשר סופרי חכמת־ישראל חשבו שנתחדשו בבית־מדרשם, הם באמת מדרכי דרישת התורה של חכמי־ישראל הקדמונים.
במקצוע חקר ההיסטוריה מונה הר״צ חיות את הקודמים לתקופת חכמי־ישראל, כמו התנא רבי יוסי, שחיבר ״סדר עולם״, רבנו שרירא גאון בעל האגרת הידועה על תולדות המשנה, סדרי ישיבות בבל וקורות הגאונים. אכן בשטח זה יש להזכיר ראשית כל את יוסף בן מתתיהו, ראשון במעלה ובזמן בין ההיסטוריונים היהודיים.
– נוסף לאלה עסקו במקצוע ההיסטורי של תקופת התלמוד הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשניות, רבי יוסף טוב־עלם ב״תולדות התנאים והאמוראים״, רבי קלונימוס משפירא, רבו של בעל הרוקח, בספרו ״יחוסי תנאים ואמוראים״, וביחוד יש להצביע על רבנו שמשון בעל ״ספר הכריתות״, שקבע כבר בשעתו את הכלל היסודי בחקר התלמוד לאמור: ״מן הפינות הגדולות ההכרחיות לדעת דרכי התלמוד הוא לידע התנאי והאמוראי מי הוא ובאיזה מקום היה״. לפנינו, איפוא, הגדרה נכונה לגישה המדעית בחקירת הספרות התלמודית זמן רב לפני חכמת־ישראל.
מן הראוי להזכיר עוד את ההיסטוריונים מן המאה החמש־עשרה, כשלוש מאות שנה לפני חכמת־ישראל, כגון אברהם זכות בספר היוחסין; יוסף הכהן ב״עמק הבכא״, שהיה שני במעלה ליוסף בן מתתיהו, המסתיע גם במקורות רומיים צרפתיים וגרמניים; גדליהו אבן־חייא ב״שלשלת הקבלה״, שלמה אבן־ווירגא ב״שבט־יהודה״, ועוד רבים, שתרמו הרבה למחקר ההיסטורי היהודי, ועל כולם רבי עזריה מן האדומים, אשר בספרו ״מאור עיבים״ סלל דרך לחקירת ההיסטוריה בעזרת השוואה למקורות לועזיים גם לבאים אחריו. על השפעתו הרבה אפשר ללמוד מן יריביו המפורסמים, כמו רבי יוסף קארו, שרצה להחרימו, מהר״ל מפראג ועוד, וגם מן גדולי־תורה אחרים המסתמכים על מחקריו, כמו בעל ״תוספות יום טוב״ ובשו״ת חות יאיר , וכן כמה פעמים נזכרו חקירותיו לשבח ב״צמח דוד״ וב״סדד הדורות״ ובספרי ר״צ חיות ועוד.
ב. הזכרנו, כי בשדה המחקר המדעי של הספרות התלמודית לא חרשו בעלי חכמת־ ישראל בקרקע בתולה. די רק להצביע על שני חוקרים מן המאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה, אשר עסקו בביקורת חופשית על התלמוד והם: יהודה אריה מודינה, אשר תחת מסווה של מחבר אחר בשם ״אמיתי בן ידעיה״ יצא בביקורת זעומה נגד התלמוד בספרו ״קול סכל״. הוכחה ברורה, כי מודינה עצמו ולא אחר חיבר את כתב הפלסתר הזה נגד התלמוד, הן הערותיו השליליות נגד חכמי התלמוד בפירושו ״הבונה״ על ״עין יעקב״. בעקבותיו הלך גם יש״ר מקנדיה בביקורתו החריפה על הקבלה והתלמוד בספרו: ״מצרף לחכמה״ ועוד. (הערת המעתיק, יש כאן הגזמות, בפירוש 'הבונה' אין ביקורת חריפה על התלמוד, וגם לא במצרף לחכמה. ביקורת על הקבלה היא נושא נפרד, גם ייחוס קול סכל לדי מודינא לא ברור, חיבורו הרשמי הוא נגד קול סכל, י.ע.).
אולם הארי שבחכמי־התורה בדורות האחרונים, שהניח יסודות חדשים לחקירה מדעית של התלמוד, ושהוא היה באמת הראשון למדע־היהדות באירופה המזרחית עוד טרם צמחה חכמת־ישראל במערבה, היה הגאון רבי אליהו מווילנה (הגר״א). רא״ה ווייס כה התרשם משיטתו המדעית של הגר״א בחקירת הספרות התלמודית, עה שקראו אביה של ביקורת התלמוד וחכמת־ישראל. וכן העריך ר׳ זאב יעבץ את מפעלו המדעי של הגר״א, בכתבו: ״אהבת רבנו אליהו את הדעת בכל חכמה סללה לו דרך מיוחדת בתלמוד תורתנו לכלכל גם אותה בדרך מדע … ואת התלמוד הורה רבנו ללמוד בדרך מדע מדויק עד מאד, בהרחיקו מעליו את פלפולי החילוקים״.
שיטתו המדעית של הגר״א היתה מיוחדת במינה, הואיל ובתנועת ההשכלה, ולאחריה בחכמת־ ישראל המערבית, רווחה דעה קבועה, כי החקירה המדעית אי אפשר לה שלא תהיה ג*גדת לתפיסה המסורתית של הלמדנות התורנית. והנה אצל הגר״א אנו עדים, בי הגדול והנערץ ביותר שבין חכמי־התורה, אמונתו העמוקה בקדושת התורה שבעל־פה, ומסירותו בכל לבו ונפשו ללימוד התורה וקיום מצוותיה, כל אלה לא הניעוהו לדרוש בכל תוקף את הדרך המדעי, שבלעדיו מן הנמנע, לדעתו, להבין התוכן האמיתי של הספרות התלמודית.
רבי ישראל משקלוב העיד על רבו הגר״א: ״כה אמר הגר״א: כל החכמות נצרכות לתורתנו הקדושה וכלולות בה, וידען כולן לתכליתן והזכירו: חכמת אלגברא, ומשולשים, והנדסה, וחכמת המוסיקה, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז, כי רוב טעמי תורה ויסודות שירי הלוויים, יסודות ״תיקוני הזוהר״ אי אפשר לידע בלעדיה״.
וכן העיד תלמידו השני רבי ברוך משקלוב. על־ פי דרישת הגר״א תירגם רבי ברוד את ספר אוקלידס לעברית, ובהזדמנות זו שמע מפי רבו הגר״א את הדברים האלה: ״כי כפי שיחסרו לאדם ידיעות משארי החכמות, לעומת. זה יחסרו לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדות יחד״ ולפיכך ציווהו לתרגם מז החכמות מה שאפשר ללשון הקודש.
בהתאם להשקפתו זו חיבר הגר״א בעצמו את הספר ״איל משולש״ על ״חכמת המשולשים״, כלומר טריגונומטריה, וכללי הנדסה ואלגברא. ביחוד תרם הגר״א מפעל מדעי אדיר לחקר מדעי של הספרות התלמודית בעבודתו לברר את הנוסחאות הנכונות בספרות זו ולנקותה מן הסירוסים והשיבושים לאין מספר שנשתרבבו בה במשך דורות, וסילפו את כוונתם האמיתית. בתיקון הנוסחאות עסקו, כידוע, גס כמה גדולי־ישראל בשעתם, כמו רש״י ותלמידיו. הצורך להסיר את השגיאות הרבות היה כה גדול, עד שגם בלתי מוסמכים לכך הירשו לעצמם לשלוח ידם בספרים ולהגיה כראות עיניהם, עד שנכדו של רש״י, רבנו תם, ראה הכרח להחרים את מגיהי הספרים. וכן נשתבשו הספרים בכתבי־ יד השונים על־ ידי המעתיקים הרבים וגם על־ ידי ״המגיהים״ הבלתי אחראים, וחוקר מדעי לא מצא את ידיו ואת רגליו על איזו גירסה לסמוך כמקור נאמן לעבודתו, עד שבא הגר״א והניח יסודות נאמנים למהדורות מדוקדקות של הטכסטים האלה, ניפוי הגירסאות בספרי קדמונים, שנעשה בתקופה האחרונה בצדק למקצוע נכבד במדע־היהדות, בהיותו תנאי קדום והכרחי לכל חקירה מדעית, מחוללו הגאוני היה הגר״א.
הגהותיו של הגר״א נעשו בגאוניות מפליאה, אבל גם ביגיעה רבה שאין לתארה.
וכן מסר רבי חיים מוולוזין , תלמידו המובהק של הגר״א, ששמע מפי רבו הנערץ, ״כי כל שיטה או הגהה, שחידש בנגלה, לא קבעה עד אשר עלתה ארוכה על־פי אותה הגהה או שיטה ללא פחות מחמש־עשרה עד עשרים סוגיות מכל דברי התנאים ואמוראים הנמצאים אתנו״. ואמנם ההוכחה הניצחת, שכל הגהות הגר״א, שנעשו באחריות ובזהירות כה גדולה, קלעו אל האמת, ולא היו רק השערות גרידא, היא העובדה, שכמה מהדורות עתיקות וכתבי־יד ישנים, שנתגלו ונתפרסמו אחרי הגר״א, מחזיקים אותן הגירסות, שהעלה הגר״א מדעתו הרחבה.
הגר״א עמד גם על חשיבות הבלשנות העברית להבנת ספרותנו הקדומה. הוא חיבר לשם זה את ״דיקדוק אליהו״ להורות לתלמידיו כללי הדיקדוק העברי. ביחוד החשיב מאד את חקר ספרותנו העתיקה מבחינה ההיסטורית, וגם בזה הקדים את חכמת־ישראל. הוא הטעים, כי אירועים היסטוריים עשויים להפיץ אור רב על פעולות מנהיגי האומה בימים קדמונים וגם להבהיר דברי בעלי התלמוד. קלמן שולמאן מוסר, שהרב רא״ש מאמשציסלב כתב לו, כי הגר״א השתוקק לתרגום עברי של ספרי יוסף בן מתתיהו מיוונית, ונימק את משאלתו זו ״שעל ידו נוכל לבא אל מטרת כוונתם של רבותינו בתלמוד ובמדרשים, במקומות רבים בעניני ארץ־קדשנו ובית־ מקדשנו, ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם״. הוא דאג גם למכשירים מדעיים המקילים על הבנת התנ״ך ותקופתו, והוציא מפת ארץ־ישראל בזמן התנ״ך וסידר חשבון השנים של השופטים ומלכי ישראל ויהודה עד חורבן בית ראשון.
תוך שאיפתו לתורת־אמת על־יסוד הבירור המדעי התנגד ללימודי הפילפולים, המוציאים את דברי הקדמונים מידי פשוטם ומסלפים את כוונתם. רבי אברהם בן הגר״א מוסר בשם אביו שהתריע על החידודים החריפים באמרו: ״בהם ירבה הפשע ויגדל העוז, ויפסיד הדיבור הנעים ויגורש האמת מעדת ה״׳, והוסיף, ״כי מתנאי הלימוד: ישר העיון, שונא רוב הקושיות, מודה על האמת, ודברי חידודין ציווה להמניע״. בפירושו למשלי הוא מזהיר מפני הנזק והריקנות שבלימוד מפולפל, המרומז, לדעתו, בכתוב ״ערב לאיש לחם שקר, ואחר ימלא פיהו חצץ״, ״והענין שמתוקים לאיש לומר חוקים אשר לא טובים, ופשטים שקרים, ודרושים מפוארים וחילוקים, בכדי להתפאר ולהתנשא, אבל אחרי כך ימלא פיהו חצץ״.
הארכנו מעט בתיאור תרומתו של הגר״א לחקר הספרות התלמודית, בהיותה כוללת מתודולוגיה מדעית שלמה מבחינות ההיסטוריה, ביקורת הנוסחאות, הבלשנות והשימוש במדעים כלליים כמכשירי־עזר להבנת יצירות היהדות, תרומה הקדומה לחכמת־ישראל. מעבודתו רבת־ערך זו, וגם של קודמיו, למדע־היהדות נוכחנו איפוא, כי חכמת־ישראל לא היוותה ״מדע חדש״ בתולדותינו, ודיה זכותה, שהמשיכה והרחיבה תורת־ראשונים.
אופקים חדשים
א. הדור האחרון של חכמת־ישראל הצטיין יותר מכל קודמיו בנאמנותו ליהדות הדורות: הוא החזיר במדה רבה את העטרה ליושנה, בהשיבו למושג חכמת־ישראל את הוראתו הקדומה, לאמור חכמת התורה. היא השתלבה סוף סוף עם ההויה הרוחנית של האומה. דרך התשובה של חכמת־ישראל בתקופה האחרונה משתקפת ביחוד בשיבת ההוגים היותר בולטים בה, הרמן כהן ופראנץ רוזנצווייג, לחיק היהדות הנאמנה. מהשתקעות גמורה בתרבות הגרמנית והתנכרות ליהדות הגיעו בסוף ימיהם לדבקות משולהבת באמונת ישראל ותורתו. ולא זו אף זו. הרמן כהן גילה לעת זקנתו את הכחות הרוחניים הכבירים הכמוסים ביהדות מזרח־אירופה. אחר ביקורו בישובי היהודים שם, סיים את מסתו האחרונה ״היהודי הפולני״ בה הוא מספר מה המריצו לבקש את קרבת יהודי המזרח. מן הראוי להזכיר כאן את דרך תשובתו זו המאפיינת מהפכה של חוקרי המערב לערכי היהדות של מזרח אירופה. בכל ערב שבת היתה אמו מתפללת, שה' יזמין לה אורח לשבת, שמוצאו תמיד היה מפולין. האורחים המוזרים האלה היו בעיניו לסמל ההילך המיסכן הראוי לחמלה. אך בשבת אביו פעם אחת לסעודת שבת בחברת אורח מה, והתחילו לשוחח ביניהם בדברי תורה, נפקחו עיני הילד כהן לראות, כי האביון הזר הוא מלא וגדוש תורה וחכמה. הדל העלוב התעלה פתאום בעיניו כבן נסיכים קדומים, אשר כתר התורה יתנוצץ מעל ראשו ונוכח, כי תחת העניות החיצונית המנוולת של היהודי הפולני הסתתר אצילות דורות. מאז שאף להתקרב אליהם, ורק לעת זקנתו, בהיותו בן שבעים ושתים, נתמלא חפצו זה. הביקור במישכנות היהדות המזרחית היה להוויה הנלבבת ביותר בחייו. דומה שהדברים הבאים, שרשם במסה האמורה על ביקורו זה, הם האחרונים שכתב לפני פטירתו: ״התקווה תפעמני, כי אזכה עוד פעם להמשיך את התיור הזה. הלא בימי שיבה רשאי אדם לדבר באופן אישי. לפיכך יורשה לי להגיד את אשר עם לבבי, שאין אני שואף לסיום יותר מרומם של חיי, מאשר לפעול בתוך אחי בני עמי אלה. כל איש, אשר חושו לטבעיות עדינה לא טומטם עוד, מוכרח לכבד ולאהוב את מעוף רוחם ונפשם, את כוחם לשאת סבלותיהם בשלוות נפש ואת מקוריותם הראשונית״. הבאתי את הקטע הזה של ראש חכמי־ישראל במערב מן הדור האחרון, כי הדברים הנפעמים מסמלים את המהפכה הרוחנית בכל מהלך־המחשבה המערבי. חכמי־המערב האחרונים הכירו סוף־סוף את היופי המוסרי ואת השגב הרוחני שביהדות המזרחית שומרת התורה.
בדרך זו הגיעה חכמת־ ישראל אתרי תעיות ולבטים להכרת תעודתה האמתית. חוקריה חרשו חרישה עמוקה ומניבה בשדה היהדות, ודלו פנינים מנבכי מורשתנו העתיקה. היא הרחיבה בהרבה את אופק החקירה במדע היהדות. מלבד הטיפוח במקצועות הספרות המקראית והתלמודית, היא פתחה שערים חדשים לשטחי הפילוסופיה העברית, תולדות ישראל, ובלשנות עברית. יתר על כן, חכמת ישראל התחילה להרחיב גם את תחומי תעודתה. רבים מנציגיה אינם מסתפקים עוד בעבודת סיום .וסיכום של הכיבושים הרוחניים של העם בעבר, אלא עיניהם נשואות לבצר את המשך יצירת האומה בהווה ובעתיד, כך שחשיפת קניני העבר תשמש גורם מעורר ומעודד להישגים חדשים בהתחדשות הרוחנית והלאומית של ישראל.
כן, למשל, נהיתה חקירת המשפט העברי העתיק, משפט התורה והתלמוד והפוסקים, לא רק ענין להשביע את סקרנותנו להכיר את קניני העבר, אלא עיקר משימתה הוא לברר את יסודות המשפט העברי המקורי, למען החיותו שוב ולאשש עליו את התחיקה העברית החדשה. הטיפול המעמיק בלשון העברית הקדומה אינה באה לשם בלשנות מופשטת גרידא, או לשם הבהרת מקומות קשי־הבנה בספרותנו הישנה, אלא הוא מתכוון בראש וראשונה לתרום תרומה לתחייה המופלאה של העברית שבדורנו, לגוון את סגנונה ולגמש כשרון בטויה, ולגלות סמוכים למינוח עברי חדש בשביל הצרכים המרובים של תקופתנו הטכנולוגית. גם חקר תולדות עמנו יש לו כיום משימה מקיפה יותר מאשר דעת קורות אבותינו בלבד. יש שאנו רוצים להשוות דרכי מלחמות בני־ ישראל הקדמונים על אדמתם למלחמות השחרור של חיילות צה״ל בימינו, ויש שאנו רוצים לחשוף קווים וכיוונים בדברי ימינו לשעבר, למען הסק מהם לקח לדרכנו בעתיד. ואפילו לחפירות הארכיאולוגיות יש כיום במדינת ישראל צביון לאומי חדש ומשמעות היסטורית שונה מאשר בימים עברו. כל תגלית ארכיאולוגית עברית נוספת מבליטה כלפי פנים, וביחוד כלפי חח העוין, את רציפות הקשר ההיסטורי שבין עם ישראל וארצו.
תקומת חיים מדיניים עצמאיים של ישראל בארצו הפיחה, איפוא, רוח נכון ורעננות בחכמת־ישראל, וחיברה אותה שוב עם החיים התוססים והמתחדשים של האומה הקמה לתחיה. חכמת־ישראל שבה בזה בתשובה, בתשובת־המשקל, בהתאמצה לתקן מה שפגמה בעבר בספירות שלמות היהדות. תחת אשר מייסדיה יצרוה מלכתחלה לשם המעטת דמות התורה המסורה, לשם ניתוק מסורות ציון, השכחת כיסופי הגאולה וטישטוש הייחוד הלאומי והדתי, היא התפתחה במרוצת הימים למניע פעיל בריתוק והידוק קשר העם לארצו, בהעמקת ההכרה היהודית ובהתחדשות הלאומית המלאה בישראל.
חכמת־ישראל באה על תיקונה בשיבתה למקורה העברי גם מבחינת הלשון ומבחינת המקום. אחד מראשי חכמת־ישראל האחרונים שבמערב צפה מראש עוד בשנת 1924 את ההתפתחות הזאת: ״המטרה השלמה— כתב על חכמת־ישראל— תושג עם פתיחת אוניברסיטה עברית ואקדמיה עברית בארץ־ישראל, שתצברנה לתוכן את כל השאיפות הרוחניות של העם העברי… עם שינוי זה של המצב, נעשית בשביל חכמת־ישראל השאלה בדבר השימוש בשפה העברית לשאלת קיומה. רק בזה תוכל למצא את בטויה השלם הדרוש להתפתחות כל מדע, ורק בעזרתה תוכל להיות בקשר תמידי עם היהדות החיה״.
ב. נוכחנו, ששני כיוונים נוגדים התהלכו במדע ־היהדות: הכיוון הארכיאולוגי, אשר צימצם אותו, כביטויו הנזכר של הרמן כהן, ל״מדע עתיקות״, המתבדל מן עם ישראל בהווה ומשאיפותיו לעתיד, והכיוון הלאומי, שחשב את חכמת־ישראל לחוליה בשרשרת התרבות העברית המתמדת.
אבן לא רק במסורת העתיקה של ישראל ובקשריו הנפשיים לארץ ולשון אבותיו כפרו בעלי ההשקפה הארכיאולוגית, אלא אף לא חשו עתידות לחכמת־ישראל עצמה. רוח נכאה זו וצרת ראייתם המדעית משתקפות בדברי אחד מנציגי ״מדע העתיקות״ היהודי, כפי שנמסרו לנו מאת פרופ' שלמה שכטר: ״באספת זכרון, שנערכה לכבוד חוקרי מדע־היהדות שמתו, קם אחד מזקני חכמיו ואמר: מות המורים הגדולים שבחכמת־ישראל היא אמנם אבדה שאין לה תשלומים, אבל אל נא תשכחו, כי העבודה שעסקו כה, כבר נגמרה בשלמות, ולו גם חיו יותר, לא היו יכולים להוסיף מאומה על סיכום פעולתם … הספריות שלנו כבר נחקרו, כתבי־היד הנמצאים בהן כבר נבדקו, ההיסטוריה שלנו כבר נכתבה … כל מה שאפשר היה לכתוב על דבר הליטורגיה שלנו כבר נכתב … העתיד אינו מבטיח הרבה לחקירה המדעית״. ולכן הקיץ הקץ לא רק על המשך של התרבות העברית הקדומה, אלא אף מחקרה תם ונשלם, אולם כשם שלא נתקיימה נבואתם הזעומה של עתידו הלאומי של עם ישראל; כך נתבדו חישובי הקץ לחכמת־ישראל. להפך, עם קום מדינת־ישראל נתגלו אופקים חדשים למדע־היהדות, ונתרחבו גבולותיו המחקריים במידה שאיש לא שיערום מעולם. מדע־היהדות התפתח למפעל רב פארות, שפניו כלפי העם המתחדש, וששאיפתו להקיף את כל המקצועות המדעיים החיוביים לאומה ריבונית.
אפילו אלה המקצועות, שבהם היתה חכמת־ישראל עוסקת ללא הפוגות בתפוצות, אף אלה השתכללו בזמן האחרון בארץ־ישראל במידה בלתי צפויה לא רק בתוכן ובהיקף; אלא ובעיקר בהתרעננות מופלאת של כל פעולתם. המפנה הזה משתקף בהתענינות מוגברת של הקהל הרחב, שהתחיל לראות במחקרים אלה לא רק ענינם של כת־מדענים סגורה ומתבדלת בלבד השקועים בחשיפת עולמות נעלמים מן העבר הרחוק, אלא מפעלים חיוביים הבאים להעשיר את חיי דורם הם, להעמיק את תחושותיהם הלאומיות, ולהצמיד משימות ההווה לקניני אבות, באחת: גילוי העבר לשם יצירת העתיד.
ננסה נא לסקור בקצרה את הרחבת־גבולים זו של מדעי־היהדות במדינת־ישראל, שנעשתה כיום המרכז העיקרי והטבעי לחכמת־ישראל. הצבענו כבר על שינוי הגישה למשפט, לבלשנות ולארכיאולוגיה העברים. כמו כן חל שינוי מהותי במקצוע ביקורת־ המקרא, שהתחילו בה, כידוע, ר׳ אברהם אבן־עזרא ב״סודותיו״ הגלויים בפירושו לתורה (הערת המעתיק: אין לחבר בין ראב"ע לשפינוזה, בין הטהור לטמא, י.ע.), והמשיך בה שפינוזה, וכיבשוה אחרי־ כך חוקרים נוצרים, שקראוה בשם ביקורת־המקרא, לרמז על מגמות שליליות המונחות מראש ביסוד מחקריהם כלפי תורת־ישראל. היטיבו, איפוא, לעשות בארץ־ישראל, שכינו לשטח חקירה נכבד זה בשם חקר־המקרא, לאמור, חקירה מדעית ללא משפטי־קדומים. המחקר הזה זכה שם לא רק להישגים חשובים כשלעצמם, אלא גרם להתענינות ציבורית מרשימה לחקר התנ״ך ולימודו. נוסד איגוד מיוחד למקצוע זה בשם ״חברה לחקר התנ״ך״, שבאספותיה השנתיות משתתפים אלפים מכל שדרות העט, הבאים לשמוע -את ההרצאות המדעיות של החוקרים. ההערצה הזאת לתנ״ך ומחקרו לא פסחה גם־ על פתחי ראשי השלטון בישראל, ואחת לשבועיים הם מתכנסים בביתו של ראש- הממשלה לדיונים בבעיות מדעיות של התנ״ו, ומהם המתפרסמים בדפוס. אין מעניננו פה לבדוק, אם צדקה התלונה, כי בהבלטת יקרת תורה־שבכתב יש משום עוקץ כלפי האמונה בתורה שבעל־פה, אבל אין ספק, שנוצרה שם תנועה עממית לעצם קידום לימוד התנ״ך ומחקרו ללא כל נטיות צדדיות.
נוכח ההתפתחות הזאת נראית מוזרה תמיהת יקותיאל גינצבורג על אשר, לדעתו, ״חכמת־ישראל החדשה לא הקימה אף מבקר מקראי אחד״. אם ״מבקרים״ בנוסח החקירה הנוצרית הם נדירים ואולי גם נעדרים במדינת־ישראל, הנה הקים חקר־ המקרא שם קבוצה של מלומדים בעלי־משקל, אשר תרמו רבות למקצועם. אמנם גם בתפוצות היו יותר ממבקר מקראי אחד יהודי, אם רק נזכיר את עבודותיהם החשובות של יעקב בארט, יאמפל, צ. פ, חיות, קאמינקא, טור־סיני ועוד אחרים, אולם גם בישראל קמו חוקרים עצמאיים כהמנוח יחזקאל קויפמן, קסוטו, סגל ואחרים, ששיחררו את חקר־־המקרא משיעבודו למגמתיות הנוצרית. בכל אופן דרישת המקרא הצליחה להשתרש בישראל ולעורר ענין רב גם מחוץ לכותלי בית־המדרש.
ב. חכמת־ישראל בתור מדע המעורה בעם מחייבת, באמור, הרחבת חוג־פעולתה על מקצועות חדשים, _החיוניים לאומה חיה ויוצרת. ואמנם מדע־היהדות בישראל הכניס בתוך. היקף מחקריו את המקצועות הנוגעים להווי היהודי הנוכחי, כמו מצבן המדיני, הרוחני והכלכלי של התפוצות (לשם זה נוסד מכון מיוחד לחקר יהדות זמננו, על־ידי האוניברסיטה בירושלים), הסוציולוגיה ותהליכי הדמוגרפיה של העם, קורות הפזורה בדורות •האחרונים, תולדות האמנות היהודית והחינוך העברי, ידע־ העם, שגם לו מוקדשת חבורה מיוחדת, תולדות הזרמים והתנועות הלאומיים, הרעיוניים, הדתיים והחברתיים.
מפעלים נכבדים לקידום ספרות המחקר הוקמו על־ ידי מוסד ביאליק ומוסד הרב קוק בירושלים, בממדים שלא הרהבנו לחלום עליהם בגולה. בשטח זה יש להזכיר את הוצאת האנציקלופדיות הגדולות, שהן תרומה כבירה לחכמת־ישראל, בגון האנציקלופדיה העברית, האנציקלופדיה התלמודית, האנציקלופדיה המקראית, ועכשיו מתכוננים להוצאת אנציקלופדיה מיוחדת של היהדות בעשרה כרכים בעברית ובאנגלית. מלבד החברות האמורות לחקר־המקרא ולידע־־עם, קיימת חברה מיוחדת לחקר עתיקות ארץ־ישראל ומוסדות מיוחדים למקצועות־מחקר מסויימים, כמו האקדמיה ללשון העברית, מכון בן־צבי לחקר קהילות יהודיות נדחות ושפות יהודיות גלותיות כלאדינו ועוד. מקצוע חדש פותח באוניברסיטה העברית בירושלים לחקר טיבה ותולדותיה של תורת־הנסתר ביהדות, ובקרוב יתווסף באוניברסיטה זו גם מכון לחקירת המשפט העברי.
לציון מיוחד ראויים המפעלים המדעיים הקיבוציים, ההולכים ומוקמים במדינת־ ישראל, העתידים להיות אבני־יסוד להתפתחות שיטתית חדשה למדע־היהדות, והם: היסטוריה יהודית בת עשרים כרך, בהשתתפות מלומדי ישראל והתפוצות, בניצול כל החומר הרב שנצבר בתגליות חדשות; מפעל הביבליוגרפיה העברית, שיכיל 12 כרך, בהשתתפות חבר חכמים. חיבור הכרחי לחקירת היהדות, שיכיל כל הפיר־ סומים מיום התחלת הדפוס עד ימינו, שהופיעו בעברית, ובשאר לשונות אם נדפסו באותיות עבריות.
ולבסוף אנציקלופדיה של מטבעות ארץ־ישראל, שתצא במדינת ישראל בשבעה־ עשר כרך, בשם ״קורפוס מטבעות ארץ־ישראל״, בהשתתפות חוקרים מומחים בשדה זה. שלשה כרכים באנגלית כבר הופיעו. בתוכם יהיו כרכים מיוחדים על מטבעות בית חשמונאי, בית הורדום, מטבעות המרד הראשון, מרד בר־כוכבא, מטבעות ממשלת המנדאט, ובסיום מטבעות מדינת־ישראל. ואולי יש במפעל הנומיסמאטיקה הזה משום סמל, המאפיין את תכונתה החדשה של חכמת־ישראל בארץ־ישראל: צירוף החוליות בשרשרת הדורות, מן מטבעות בית־חשמונאים ומטבעות בר־כוכבא עד מטבעות מדינת־ישראל.
לשבחה של חכמת־ישראל יאמר, איפוא: ראשיתה בניתוק, ואחריתה בריתוק השלשלת, ״אין אדם מקבל תנחומים על החי״. גם לנו אין ניחומים על מרכזי תורה וחכמה המפוארים שנחרבו באירופה, היות וגם הם בחינת־חי הם לנו, את מימיהם אנו שותים, ואת שמות חכמיהם אנו מזכירים בהמית־לב עד היום. אכן הדור האחרון של חכמת ישראל חזה, שהקרקע נשמטת מתחת רגליו, ואדר תורתם חולד וכבה, נשאו עיניהם לציון המשתחררת, שמשם תצא תורה. וראה: לא שקעה שמשה של חכמת־ישראל באירופה עד שזרחה שמשה בארץ־ישראל, ומקצתה גם באמריקה, כאמור, לא נאמרו הדברים כתנחומים לאבדה שאין לה תמורה, אלא צוינה בזה התגשמות חזונו של דור הולך, אשר ציווה לחכמת־ישראל חיים בארץ החיים.
