הפחד הגדול ביותר בחיים שלנו הוא השיעמום. אנחנו עושים הכל כדי להימנע ממנו – קוראים מיילים ברמזור, עונים להודעות בשיעור, גולשים לאתרים שבכלל לא מעניינים אותנו כשחבר יוצא לרגע מהחדר. כמובן, הצורך לברוח מעצמנו איננו חדש. כל תרבות הבידור נועדה להשיג בדיוק את זה – לגרום לנו להתבדר, להתפזר ברוח במקום להיות חדים וממוקדים. העברית אפילו מצאה לתחושה הזו ביטוי קולע – כשרוצים להעביר את הזמן במשהו נעים קוראים לזה "לבלות", כמו נעליים שמתבלות ונקרעות עם הזמן.
בואו נסתכל לשיעמום בעיניים. נדבר עליו, נכיר בו, נראה אותו כשהוא שם. אם הקדוש ברוך הוא ברא אותו הרי שיש לו תכלית, אבל מה היא?
ראשית, צריך לדעת שיש מחיר לחוסר היכולת שלנו להשתעמם. מנאש זומורודי, מחברת הספר Bored and Brilliant ('משתעמם ומבריק'), טוענת שלשיעמום יש חלק מכריע בתהליכי היצירה ופתרון הבעיות במוח שלנו. כשאנחנו אף פעם לא משועממים, אנחנו למעשה פוגעים ביכולת שלנו לחשוב יצירתית. לדברי זומורודי, בזמן שיעמום מתעוררת במוח שלנו רשת שנקראת 'מצב ברירת המחדל' שמתרחש רק בזמן פעולות מונוטוניות, או אפילו ללא פעילות כלל. וכך היא אומרת: "יש מדענים שקוראים למצב הזה 'רשת הדמיון', משום שכאשר הגוף עובר למצב של טייס אוטומטי – למשל מקפל את הכביסה או נוסע לעבודה – המוח עסוק ביצירת קשרים בין רעיונות שונים ומוצא פתרונות לבעיות מציקות".
בשלב הזה נכנסת לפעולה תופעה שהיא מכנה 'תכנון עצמי' – אנחנו מתבוננים על מה שקורה בחיינו, מקטלגים את האירועים והרגשות השונים ומפנים תשומת לב לרגעים הגדולים. "הסיפור האישי עוזר לנו להציב מטרות עתידיות ולתכנן את הצעדים הדרושים לביצוען", היא אומרת, "אבל אי אפשר לנצל את כוח המוח אם אתה כל הזמן מקיש על המסך". מסתבר שכשאנחנו לא עושים כלום, אנחנו עושים הרבה.
חלון אל הנצח
אבל מה הוא בעצם שיעמום? אנדריאס אלפידורו, פרופ' לפילוסופיה מארה"ב, כותב כי השיעמום הוא מעין אזעקה פנימית שמתריעה בפנינו על כך שמשהו לא בסדר. "חוויית השיעמום השלילית והמעיקה מדרבנת אותנו – אולי אפילו דוחפת אותנו – לחפש מצב שונה, כזה שנראה משמעותי או מעניין יותר, בדיוק כמו שכאב חד מדרבן אותנו להפסיק לדחוף סיכות לגופנו" .
המשורר יוסף ברודסקי, זוכה פרס נובל לספרות, אמר שהשיעמום הוא "חלון לנצחיותו של הזמן". הוא מאפשר לנו לראות את חיינו בפרספקטיבה נכונה ומביא אותנו לדיוק וענווה. וככל שאתה לומד על מקומך באמת, כך מתחדדות אצלך תחושות החמלה. בתחושות השקטות האלה מתרחשות חוויות שאינן יכולות להתרחש בשום צורה אחרת, בין היתר דברים שכלל איננו יכולים לצפות מראש. הבריחה מן השיעמום בעצם גורעת מאיתנו אפשרויות והזדמנויות להגיע לתובנות ומצבים חדשים שכלל לא יכולנו להעלות בדעתנו קודם לכן.
יפה, נכון? אבל אם זה כך, למה אנחנו כל כך נלחמים בשיעמום? בקרב בין חוסר הנעימות שהוא מעורר בנו ובין התבוננות על נצחיות הזמן, די ברור מי מנצח. סדר היום שלנו מובנה מראש, הפעילויות מתקתקות, אחר הצהריים מתמלא בחוגים, והמשפט שממנו חרד כל הורה (ובמיוחד בחופש הגדול) הוא: "אמא, משעמם לי!!!" אני מכיר אנשים שאפילו את החופשות שלהם דוחסים באטרקציות ברצף, רק כדי שלא יגיעו לרגע הזה שבו לא יידעו מה עושים עכשיו. הזמינות של הסמארטפונים ביטלה את השיעמום מן העולם, אפילו כשמחכים לאוטובוס.
מה מתחבא שם
לדעתי, דווקא מהעולם היהודי צריכה לצאת בשורה בנוגע לשיעמום. נדמה לי שכל עוד אנחנו מנסים לפתור את בעיית הטכנולוגיה ותרבות הפנאי בהגבלת שעות, סינוני תוכן, חסימת אתרים, השבתת התרעות ועוד שיטות עבודה (שכולן ללא עוררין חשובות מאוד) אנחנו נשארים ברובד החיצוני. אם אנחנו רוצים להתמודד באמת עם תחושת השיעמום, עלינו להיכנס פנימה לתוכו.
מצד אחד, חכמינו אמרו "בטלה מביאה לידי שעמום" (כתובות נט:), ורש"י מסביר מהו שיעמום? "שגעון"! מחלת עצבנות המוכרת לנו היטב… הבטלה נחשבת לדבר מסוכן מכיוון שחוסר מעש מוביל לדברים לא טובים. שמירת השבת של היהודים נחשבה בעולם העתיק לדבר מגונה מאוד מפני ה'התבטלות' שבה, ואפילו פרעה אמר על בני ישראל "נרפים הם" מפני שביקשו לצאת לחופשה קצרה במדבר. אבל אם הבטלה מסוכנת כל כך, מדוע התורה עצמה מצווה עלינו לשבות בשבת וחג, ואפילו מנחה לשבות מעבודה חקלאית, שיא הבטלה, למשך שנה שלמה כל שבע שנים?
שיעמום שטחי או פעיל?
כדי להבין את העניין נביא דוגמה מתחום אחר. מומחים לתקשורת בין־אישית מדברים על כך שיש שני סוגים של הקשבה. יש הקשבה שבה האדם אמנם שומע מה שמדברים אליו אבל למעשה הוא לא נוכח, ראשו עסוק בדברים אחרים והוא בכלל לא מרוכז במה שאומרים לו. הקשבה ברמה נמוכה כזו היא שטחית ואינה מייצרת תקשורת איכותית. לעומת זאת ישנה "הקשבה פעילה", שבה אף על פי שהאדם נראה פסיבי, שהרי הוא בסך הכל שומע ולא מפגין מאמץ כלשהו, למעשה הוא נמצא בפעילות מאוד אינטנסיבית של הקשבה עמוקה ואיכותית, מזדהה עם הזולת ומפגין כלפיו אמפטיה. הקשבה כזו יוצרת תקשורת איכותית שמובילה לקשר יותר חזק ואיכותי.
באותו אופן אפשר לומר שיש שני סוגים של שיעמום. יש שיעמום 'רגיל', שטחי, שממנו חששו חז"ל מפני שבו האדם עלול להגיע לשיגעון ועצבנות יתר. במצב כזה אכן רצוי שהאדם יעסיק את עצמו, ועדיף שזה יהיה בדברים שמוסיפים ערך לעצמו ולעולם: לימוד תורה, חסד, פרנסה וכדומה. מצד שני יש 'שיעמום פעיל' ומודע, שבו אף על פי שלכאורה לא קורה כלום, בעצם קורה בו הרבה. אם האדם לומד להתיידד עם השיעמום הזה ומפסיק לפחד ממנו, יכולים לקרות בו המון דברים מרתקים, יצירתיים, מעשירים ומעוררי עניין. אלא שהחידושים האלה הם נימים דקים שבנפש, שקשה לשים אליהם לב מיד. הם לא מגרים ומפתים כמו אטרקציות אחרות, גם לא משכיחים את צרות היום־יום ולא מוחשיים כל כך. צריך עדינות וקשב ומיומנות כדי להרגיש בהם, אבל הנימים הדקים הללו הם הלב והמהות והתכלית של האדם – הם מה שמאפשר את פאר היצירה האנושית, והם שמעשירים את חיינו בעושר שאין כדוגמתו. אם לא נדע להשתעמם, איך נדע למצוא אותם בתוכנו?
The greatest fear in our lives is boredom. We do everything to avoid it – reading emails at traffic lights, answering messages in class, browsing websites that don't interest us at all when a friend leaves the room for a moment. Of course, the need to escape ourselves is not new. The entire entertainment culture is designed to achieve exactly that – to make us entertained, to scatter in the wind instead of being sharp and focused. Hebrew even found a fitting expression for this feeling – when you want to pass the time with something pleasant, it's called "לבלות" - to wear out, like shoes that wear out and tear over time.
Let's look boredom in the eye. Let's talk about it, acknowledge it, see it when it's there. If the Holy One, Blessed be He, created it, then it has a purpose, but what is it?
First, you need to know that there is a price to pay for our inability to be bored. Manoush Zomorodi, author of the book Bored and Brilliant, claims that boredom plays a crucial role in the creative processes and problem-solving in our brains. When we are never bored, we are actually harming our ability to think creatively. According to Zomorodi, during boredom, a network called the 'default mode network' is activated in our brain, which occurs only during monotonous activities, or even without any activity at all. And this is what she says: "Some scientists call this state the 'imagination network,' because when the body goes into autopilot – for example, folding laundry or driving to work – the brain is busy creating connections between different ideas and finding solutions to nagging problems."
At this stage, a phenomenon she calls 'self-planning' comes into play – we look at what is happening in our lives, categorize the different events and emotions, and pay attention to the big moments. "The personal story helps us set future goals and plan the steps needed to achieve them," she says, "but you can't harness the power of the brain if you're constantly tapping on the screen." It turns out that when we do nothing, we do a lot.
A window to eternity
But what is boredom anyway? Andreas Elpidorou, a professor of philosophy from the USA, writes that boredom is a kind of internal alarm that warns us that something is wrong. "The negative and oppressive experience of boredom encourages us – perhaps even pushes us – to look for a different state, one that seems more meaningful or interesting, just as a sharp pain encourages us to stop pushing pins into our bodies."
The poet Joseph Brodsky, winner of the Nobel Prize for Literature, said that boredom is "a window to the eternity of time." It allows us to see our lives in the right perspective and brings us to accuracy and humility. And the more you learn about your place in truth, the more your feelings of compassion are sharpened. In these quiet feelings, experiences occur that cannot occur in any other way, including things that we cannot anticipate at all. Escaping boredom actually detracts from us possibilities and opportunities to reach new insights and situations that we could not have imagined before.
Beautiful, right? But if so, why do we fight boredom so much? In the battle between the discomfort it evokes in us and the contemplation of the eternity of time, it is quite clear who wins. Our schedule is pre-structured, the activities are ticking, the afternoon is filled with after-school activities, and the sentence that every parent dreads (especially during the summer vacation) is: "Mom, I'm bored!!!" I know people who even cram their vacations with attractions in a row, just so they don't get to that moment when they don't know what to do now. The availability of smartphones has eliminated boredom from the world, even when waiting for the bus.
What's hiding there
In my opinion, the Jewish world should be the one to bring a message about boredom. It seems to me that as long as we try to solve the problem of technology and leisure culture by limiting hours, filtering content, blocking websites, disabling alerts, and other work methods (all of which are undoubtedly very important), we remain on the external level. If we really want to deal with the feeling of boredom, we must go inside it.
On the one hand, our sages said, "Idleness leads to boredom" (Ketubot 104a), and Rashi explains what boredom is? "Madness"! A disease of nervousness that we know well... Idleness is considered a dangerous thing because inaction leads to bad things. The Jewish observance of Shabbat was considered very reprehensible in the ancient world because of the 'idleness' in it, and even Pharaoh said of the children of Israel, "They are idle" because they asked to go on a short vacation in the desert. But if idleness is so dangerous, why does the Torah itself command us to rest on Shabbos and holidays, and even instructs us to refrain from agricultural work, the height of idleness, for a whole year every seven years?
Superficial or active boredom?
To understand the matter, let's bring an example from another field. Experts in interpersonal communication talk about the fact that there are two types of listening. There is listening in which the person does hear what is being said to him, but in fact he is not present, his head is busy with other things and he is not focused at all on what is being said to him. Listening at such a low level is superficial and does not produce quality communication. On the other hand, there is "active listening," in which, even though the person seems passive, since he is only listening and not showing any effort, in fact he is in a very intense activity of deep and quality listening, identifies with the other and shows him empathy. Such listening creates quality communication that leads to a stronger and more quality connection.
In the same way, it can be said that there are two types of boredom. There is 'regular', superficial boredom, which the sages feared because in it a person may reach madness and excessive nervousness. In such a situation, it is indeed desirable for a person to occupy himself, and it is better that it be in things that add value to himself and to the world: Torah study, kindness, livelihood, and so on. On the other hand, there is 'active' and conscious boredom, in which, even though seemingly nothing is happening, a lot is actually happening in it. If a person learns to befriend this boredom and stops being afraid of it, many fascinating, creative, enriching, and stimulating things can happen in it. However, these innovations are thin capillaries in the soul, which are difficult to notice immediately. They are not stimulating and tempting like other attractions, nor do they make us forget the troubles of everyday life, nor are they so tangible. It takes gentleness and attention and skill to feel them, but these thin capillaries are the heart and essence and purpose of man – they are what enables the glory of human creation, and they are what enriches our lives with unparalleled wealth. If we don't know how to be bored, how will we know how to find them within us?
