סימן ו
המפסיק בחצי תיבה כגון שם משמעון אי הוה הפסק
אור ליום ד' לסדר וישתחוו לך בני אמך התשד"מ בנ"י יצו"א.
אחד הי' אברהם בצדקתו ובתמימותו מרביץ תורה לעדרים שמו נודע בשערים סיני ועוקר הרים ה"ה רב האי גאון המפורסם ענותן ושפל ברך ירו"ש רב פעלים מקבצי' כג"ת מוה"ר אברהם גניחובסקי שליט"א ראש ישיבה בישיבת כוכב מיעקב דטשעבין ירושלים עיה"ק תו"א.
אחדשכג"ת בידידות נאמנה,
פקידתו שמרה נפשי וכו' על אשר העיר מרוב ענותנותו דמר וביקש לחוו"ד במה דקיי"ל דדיבור הוי הפסק בברכות אי הפסיק בשם משמעון כלומר שהתחיל בחצי תיבה ולא סיים במה שהיתה כוונתו ומ"מ הו"ל תיבה כולה במקום אחר אי כמו בשבת מחלוקת ר"י וחכמים (שבת ק"ג ע"א וע"ב) או דילמא בשבת מלאכת מחשבת בעינן והרי גם על זה היתה מחשבתו משא"כ לענין הפסק בתפלה או ברכות.
ולפענ"ד נראה ראשונה דלכאורה מצינו מחלוקת רבותינו הצדיקים האחרונים בשיעור הפסק דיש מרבותינו ס"ל דעד תלתא תיבות לא הוי הפסק וראייתם מדקיי"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ותוך כדי דבור הוי כדי שאילת תלמיד לרב שהוא ג' תיבות שלום עליך רבי עיין מכות ו' ע"א ובנדרים פ"ז ע"א ובב"ב קכ"ט ע"ב וכ"פ הרמב"ם פ"ב מהלכות שבועות הי"ז ובטוש"ע יו"ד סי' רל"ד סל"א ובח"מ סי' כ"ט ס"א ועוד בכמה מקומות ועיין ב"ק ע"ג ב' דתרי תכ"ד הוי אחד כדי שאילת רב לתלמיד וחד כדי שאילת תלמיד לרב וכתבו התוס' לפי כשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו או גדול הימנו בחכמה יוכל ליתן לו שלום ומפני טעם זה תקנו לו שיוכל לחזור בו וא"כ עכ"פ עד ג' תיבות אין בו משום הפסק ומה שאמרו בש"ס דילן ברכות מ' טול ברוך לא הוי הפסק דמשמע דוקא משום דהוי צרכי סעודה משום דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו הא בלאו הכי הוי הפסק היינו משום דאמר טול ברוך ב' פעמים שהוא ד' תיבות אבל ג' תיבות בכ"מ לא הוי הפסק ועיין פאת השלחן הלכ' ארץ ישראל סקי"ט ולי נראה דאמירה זו לא הוי הפסק דקיי"ל שאילת תלמיד לרב לא הוי הפסק. ובבית ישראל האריך בזה.
ובשו"ת בית שערים למרן כק"ז א"ח סי' י"ט מתחלה נמי עלתה במחשבתו לפרש כן ושוב דחה לעצמו ממ"ש המחבר סי' תפ"ז טעה וחתם מקדש השבת ותכ"ד חתם כדינו יצא אחרי שיודע שהוא יו"ט ומשמע שאם סבר שהוא שבת אפילו תוך כ"ד נמי לא יצא וכמ"ש המג"א והרי התם רק שתי תיבות מקדש השבת ואפ"ה הוי הפסק ודחה לעצמו כיון דרוב הפוסקים ס"ל דבכל אופן יצא וגם י"ל דהתם שאני משום חסרון כונה דמצ"כ ולא משום הפסק קאתי עלה אלא דהרא"ש בהלק"ט הל' תפילין סי' ט"ו כתב אם הפסיק לענות קדושה או אמן נמי דאין עבירה כ"כ מ"מ איכא איסורא שגורם לברך ברכה שא"צ משמע דאמן נמי הוי הפסק וכ"ה ברמב"ם פ"ה מהל' ברכות הי"ז וז"ל ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם וכו' וכן כל כיוצא בה מברכות שמברכין אותה תחלה לדבר כגון שמברכין לפני קריאת המגילה והדלקת נר חנוכה למען לא יפסיק באמן בין ברכה ובין הדבר שבירך עליו ע"כ ועיין כ"מ שם בשם הרר"י ז"ל ומ"ש בתוספתא אחר המצות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן ה"ז דרך בורות לא אמרו כן אלא בברכה שלפניו שאם משבירך על עשיית המצוה יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק כו' ומבואר דעניית אמן נהי הוי הפסק אף דלא הוי אלא תיבה אחת.
ואגב נראה לפרש מה שכתב שם הרמב"ם בהי"ח ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה מפני שהוא ברכה אחת ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת וכו' להודיע שכבר השלים כל ברכותיו ולפיכך עונה אמן ובהשגות כתב הראב"ד לא ידעתי מהו זה וכבר אמרו הטעם לברכת המצות ומה בין ברכת הפירות לברכת המצות ואם אמר על ברכה אחרונה של שבעת המינים גם זה הבל כי בודאי על אותה ברכה עונין אמן אחריה ואין חוששין לדבריו עכ"ל ובכ"מ שם ביאר דהראב"ד ז"ל נסתפק בכונת הרמב"ם אם אמר כן על ברכה ראשונה שלא יענה אמן או על ברכה אחרונה ולכך אמר אם על ברכה ראשונה אמר טעמא בכלל ברכת המצוות דהיינו כדי שלא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדיבור שבירך עליו ומה צורך לטעם אחר ואם אמר על ברכה אחרונה שאין מברך אחריה אמן זה הבל שבאמת ס"ל דברכה אחרונה מצטרפת עם הראשונה ועונה אמן אחריה כלומר אחר ברכת מעין שבע ועיין מגדל עוז שם.
ולולי דמיסתפינא הינלפענ"ד לומר דבר חדש במחלקותם והוא לפמ"ש בגמ' ברכות מ"ז ע"א אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים ופרש"י ז"ל אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרינן בפ' כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה ע"כ ובירושלמי פ' שלשה שאכלו ר' אבא בר זבדא הוה משמש קומי ר"ז מזג ליה כסא אמר ליה סב ובריך והב דעתך למשתי אוחרן דתניא השמש מברך על כל כוס וכוס ואין מברך על כל פרוסה ופרוסה א"ל כמה דאנא יהיב דעתי מפקי יתך י"ח כן הב דעתך למפיק יתי באמן הביאו הש"ג אות ט"ז סביב המרדכי ברכות ע"ש. והנה נראה מדברי הירושלמי ומדברי ש"ס דילן לפי פרש"י דבאמת ברכת הנהנין אינה נגמרת עד שיענה אחריה אמן והוא גמר הברכה והעונה אמן מוציא את המברך וכלשון רש"י דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרינן כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה א"כ נראה דכל שלא אמר אמן לא כלתה הברכה עדיין ולפ"ז המברך על הפירות או כיוצא בה הי' לו לענות אמן בעצמו כדי שיגמור הברכה דהרי אף אמן מן הברכה הוא ויש לטעות דלא דמי לברכת המצות דהברכה הוא על המצוה והתם אפשר דאין עניית אמן מן הברכה רק בברכת הנהנין ולא בברכת המצות ולכן שפיר בברכת הנהנין צריך לענות אמן כדי שתכלה הברכה ולכן כתב הרמב"ם דבאמת הי' לו לענות אמן אלא דאין עונה מפני שממילא אין זה גמר וסוף הברכה דגמר הברכה לא הוי אלא היכא דכבר השלים ואז עונה אמן על שהשלים ולכן בברכת המצות כיון דליכא ברכה אחרת שהיא סוף השלמה אין עונין אמן מטעם דלא יפסיק ובברכת הפירות וכיוצא בה נתן טעם מפני שהוא ברכה אחת.
ובמ"ש יש להבין נמי דברי התוספתא שהביא הכ"מ שם בהט"ז וז"ל אחר המצות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן הרי זה דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משברך על עשיית מצוה יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק וכן בברכת הנהנין אלא בברכה אחרונה סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן והכ"מ כתב על רבינו יונה שאין כן דעת הרמב"ם והמעיין בדברי התוספתא ובדברי רבינו יונה לכאורה צ"ב שכתבו שהעונה בסוף אמן הרי זה דרך בורות ולמה כתבו דרך בורות היל"ל חוזר ומברך שכיון שהפסיק בעניית אמן חוזר ומברך. ולהנ"ל לכאורה אתי שפיר דבאמת כיון דלא נשלם הברכה בלי עניית אמן דאף עניית אמן מן הברכה א"כ לכאורה הי' מקום לומר שכן בעצמו יענה אמן אם אין אחר לענות. ועיין רמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"א והעונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך עצמו (עיין כ"מ שם) ולכן לא כתבו דהוי הפסק ממש וחוזר ומברך אלא הרי זה דרך בורות. אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דהברכה נגמרת אפילו בלי עניית אמן וכמ"ש בהי"א הנ"ל וז"ל, כל השומע ברכה מן הברכות מתחילה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן וכל העונה אמן וכו', ולכן ס"ל דהו"ל הפסק לגבי ברכת המצות ולגבי ברכת הפירות וברכת הנהנין בכלל שהי' מקום לחלק מטעם דמברכין לאחריה והוא כבר השלמה בברכה ולכן נתן טעם דעכ"פ לא הוי ברכה שקדמה אותה ברכה אחרת וק"ל.
והנה בש"ע א"ח סי' כ"ה ס"ט כתב אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש ואם הפסיק מברך על של ראש על מצות תפילין ובפסקי מהרא"י סי' ק"ז ובלבוש או"ח סי' כ"ה ובמג"א סקי"ד ובא"ר ובמחה"ש דאיסור שיחה היא עבירה כשלעצמה ולא משום דגרם ברכה שאינה צריכה לו ולדעת מהרא"י והלבוש גם בתפילין דר"ת או בחוה"מ לאותן שאין מברכין ומניחין בחוה"מ מ"מ אין לשוח בין תפלה לתפלה ולדעת הלבוש אפילו לענות אמן או יש"ר אסור וכ"כ הא"ר אות י"ד והר"ן שלהי מס' ר"ה, ובהלק"ט ח"א סי' י"ז כתב דאפילו לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו הוי הפסק בין תש"י לתש"ר ועיין פר"ח יו"ד סי' י"ט ומכל הנ"ל לכאורה נראה דלא כדעת הפאת השלחן ז"ל אלא אפילו פחות מג"ת נמי הוי הפסק. גם בש"ע הגרש"ז סי' קפ"ח ס"ט טעה ולא הזכיר של יו"ט אומר ברכה בפני עצמה כשנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב שכל שלא פתח ברכה שלאחריה לא נקרא סיום ברכה אבל אם נזכר אחר שהתחיל הטוה"מ אפי' אם לא אמר אלא תיבת ברוך בלבד אין לו תקנה בהזכרה כיון שהוא שלא במקומה ע"כ ועיין רמב"ם פ"ה מה"ת הט"ז וכן לא יענה אמן יהש"ר והוא באמצע התפלה ואצ"ל בשאר הברכות ועיין כ"מ ולח"מ שם כלומר שלא יפסוק לעניית אמן לשאר ברכה מן הברכות ע"כ.
ובחי' משנת העמרמי א"ח סי' י"ט הבאתי מחלוקת הראשונים ז"ל בטעם תכ"ד לאו כדבור דמי דדעת התוס' ב"ק ע"ג ע"ב ד"ה כי בשם ר"ת דתקנתא דרבנן הוא כדמוכח במס' נזיר דקאמר שוב לא שבקת רווחא לתלמיד ובברכות ו' ע"ב הנותן שלום לחבירו ואינו מחזיר לו נקרא גזלן ובתוס' ב"ב קכ"ט ד"ה והלכתא, ובר"ן נדרים פ"ז ע"א ד"ה והלכתא תכ"ד הביא דעת הרמב"ן בשם ר"ת ז"ל שהוא תקנתא דרבנן ופליג עליה דהוא הלכה מדאורייתא משום דאין אדם מחליט דבריו בתכ"ד ולא גמר בדעתו חוץ ממגדף ומקדש וע"ז ע"ש, ומעתה לא מיבעיא לדעת הר"ן דהוא דמדאורייתא א"כ כ"ש בדידן אלא אפילו להתוס' דהוא דרבנן מ"מ כיון שתקנו דתכ"ד לאו כדיבור דמי הם אמרו והם אמרו הם אמרו שלא להפסיק במקומות שאסור להפסיק והם אמרו דג"ת לא הוי הפסק.
אלא דאתי מחשבה ומבטל מחשבה ואדרבה לאחר התעפרות בעפר רגלי צדיקים לא זכיתי להבין דבריהם דנלפענ"ד דמה דתקנו דתכ"ד לאו כדיבור דמי לא תקנו אלא בדבר שתולה בדעת האדם והגדרתו או בהודעת עדות או במקח וממכר או בכלל בדבור שהאדם עושה או מבטיח לחבירו אמרינן כיון שדרכו של אדם לחשוב מחשבות ולהסתפק בדבריו אין אדם מחליט וגמר בדעתו עד לאחר כדי שאילת תלמיד לרב אבל לענין תפילה שתקנו מאי שייך בזה גמירת דעת והסכמה גמורה בדבר שזה נוסחתו ואין בידו לשנות וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא הוי ברכה ופשוט דאם יאמר ברכה או ברוך אתה ה' ובתוך כדי דבור יחזור בו לא מהני וכבר עבר על ברכה לבטלה וכיוצא בו אם לא אמר בשכמל"ו בשוגג וצ"ע.
ולפמ"ש הפוסקים לדמות הפסק בתפלה לתכ"ד א"כ לא מיבעיא למ"ד עד תלתא תיבות לא הוי הפסק א"כ נפשט דידן דחצי תיבה ודאי לאו כלום הוא אלא אפילו למ"ד תיבה אחת נמי הוי הפסק מ"מ נראה דעכ"פ בעינן תיבה שלימה בכונתו שנראה שאמר דבר שנראה ענין אחר באמצע התפילה אבל כל שלא גמר התיבה לא הוי ענין אחר כלל.
שוב נתיישבתי דחקירת מעכ"ג אתי שפיר אפילו למ"ד ג' תיבות והיינו שאמר ב' תיבות גמורות והשלישית היתה שם משמעון שלא גמרה וכגון שאמר לו ראית את שמ ולא סיים עון ומספקא לי' אי כה"ג הוי הפסק בשלש תיבות או שאמר האם ראית את שמ' ולא סיים שמעון וכיוצא בזה.
וחשבתי קצת די"ל זיל בתר טעמא דהטעם שיכול לומר שלום עליך רבי או שחוזר ממקח א"כ התם בעי לומר תיבות שלימות ואם לא גמר התיבה השלישית אכתי לא תיקן כלום והתקון הי' לג' תיבות שלמות א"כ כה"ג כיון שלא אמר תיבה גמורה רק חצי תיבה אכתי לא הוי הפסק וגם לפי דעת הר"ן שמדאורייתא הוא דלא גמר ומחליט א"כ תלוי בהחלטתו ובדעתו וכיון שדעתו היתה על תיבה שלימה ולא על חצי תיבה דהגם דבמקום אחר הוי תיבה זו תיבה מ"מ כאן התורה תלתה בדעתו ודעתו היה על תיבה כולה ולא דמי לשבת כנלפענ"ד.
שנית נלפענ"ד לפמ"ש מרן כק"ז בבית שערים א"ח סי' י"ט שהקשה מהא דלוקח כוס של שכר או מים ובירך עליו בפה"ג ובתכ"ד נזכר שטעה ואמר שהנ"ב יצא ואמאי לא הוי הפסק וכתב לחלק דהתם מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדיבורו וכמו שהוכיח המג"א שם סק"ג וא"כ ל"ה היסח הדעת ומשו"ה לא הוי הפסק אף שהוא תוך כדי דיבור ולפ"ז בעניית אמן דמבואר בסי' קכ"ד ס"ו דצריך שיכוין בלבו אמת הוא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה ועיין ט"ז סק"ג ולכוין כ"ז הוא יותר מכ"ד והוי היסח הדעת ושפיר הוי הפסק ובא"ח סי' תפ"ז בטעה וחתם מקדש השבת ונזכר תוכ"ד וחתם כדינו יצא אחר שיודע שהוא יו"ט ומשמע שאם סבר שהוא שבת לא יצא וכמ"ש המג"א שם וחזינן דאפילו בשתי תיבות הוי הפסק כשיש הפסק והיסח הדעת, וכתב לחדש לפ"מ דאמרינן זבחים ג' חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה וה"נ לענין עניית אמן דכל שמכוין ומסיח דעתו למצוה אחרת מחריב בה והוי הפסק אבל בא"י שהוא י"ט או עשיית מלאכה ואינו סובר שהוא שבת הו"ל כשוחט לשם חולין ואינו מחריב בה ולא הוי היסח הדעת והפסק ע"ש וא"כ י"ל בדידן נמי בחצי תיבה שלא כיון כלל על חצי תיבה ובלי כוונה נאמרה כלל כה"ג לכו"ע דלא מינה הוי ואינו מחריב ולא הוי הפסק.
עוד בו שלישיה לפענ"ד דלא דמי הפסק במקום שאסור להפסיק, למלאכת שבת, דהפסק בתפלה וכיוצא בה הוא מדין היסח הדעת או מדין שלא לשוי' ארעי ובגמ' ר"פ אין עומדין אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ובתר"י אע"פ שאין לו להפסיק ולדבר אפ"ה יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסק בשום מקום ע"ש ועיין לבוש סי' ק"ד ס"ג והובא במלאכת שלמה, והרא"ש פ' מי שמתו סי' ל"ט אם נפל טליתו מעליו לא היה מתעטף בו דחשיב ליה הפסק ובמעד"י שם אות ת' מצינו בתפלה דחשיב הפסק שלא בדיבור אלא בהתעסקות בלבד וכו' ע"ש וברא"ש פ' אין עומדין סי' ג' ובמעד"י שם אות מ' לא יפסיק היינו לדבר אבל ללכת ממקומו לנענע ברגליו כדי שישליכנה ממנו וכו' ובפ' מי שמתו אות ע"ו פי' המעד"י בד"ח שם דאין לחלק בין הפסק שתיקה להפסק דבור.
ובגמ' ברכות ט"ז ע"א תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך אלמא לא בעי כונה ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל כו' אשתיק א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת והוא שמבטלין ממלאכתן וקורין ופריך והתניא ב"ה אומרים עוסקין במלאכתן וקורין ומשני לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ופרש"י פרק ראשון פ' שמע בעי כונה והתוס' שם ד"ה הא כתבו פ"ר לאו דוקא אלא פסוק ראשון ומבואר החילוק עוד בין הפסק של מלאכה להפסק של היסח הדעת דכוונה דהפסק של מלאכה שאינו אלא משום היסח הדעת ושוי' כארעי, ולכן בפ' ראשונה שצריך כוונה ויש היסח הדעת במלאכה אסור לקרות בשעת מלאכתן ובפ' שניה שאין צריך כונה קורין בשעה שעוסקין במלאכתן דכל שאין צריך כונה המלאכה לא הוי הפסק לגבי קריאה עכ"פ והדיבור הוי הפסק אפילו לקריאה ועיין רא"ש שם סי' י"ג האי פירוקא לר' יוחנן אבל לרבא לאו משום דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמר דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לשוויה לה ארעי הוא כי הא דגרסינן בפ"ק דיומא (דף י"א) אמר ר' יצחק וכו' משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו וכו' כללא דמילתא לענין כוונה בעינן פסוק ראשון והיינו שמע ולענין דלא לשוי' ארעי בעינן כולי' פירקא ע"כ.
ומבואר מיהו דהפסק בתפילה או בברכות יש בו משום כוונה והיסח הדעת או משום דלא לשוי' ארעי וא"כ אין זה ענין למלאכת שבת דהתם העיקר אם הוא מקרי מלאכה ולר"י כיון שכתב שם משמעון הרי הוא חייב אבל הכא העיקר אם יש כאן היסח הדעת או פוסל משום כוונה או משוי' ארעי ועכ"פ הכל תלוי בו בגברא ולא בהתיבה וחצי תיבה ודו"ק כי קצרתי.
ובאמת כי מנהג כל ישראל שמנגנים כמה תפילות ובתוך הנגינה אומרים בֵי - בֵי - וכדומה ולא עלתה על הדעת דליהוי הפסק הגם שלענין שבת אלו כתב שתי תיבות אלו הי' חייב וע"כ שלענין תפילה שאני כיון שאינו מכוון לתיבה לאו כלום הוא והכ"נ כנלפענ"ד.
והנני לציין למעדרה"ג מה שראיתי לכאורה דבר חדש בפענח רזא עה"ת פ' חיי שרה שהקשה אמאי לא חשיב כלב ודוד ששאלו שלא כהוגן דכלב אמר אשר ירה את קרית ספר וגו' ודוד אמר מי יעלה אל היבוסי יגע בצנור וגו' וי"ל דההיא דקרית ספר מיירי בג' מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו וא"א שימצא זה בנתין או ממזר שאין מלמדין אותו תורה וכ"כ הביא בס' מושב זקנים עה"ת דבר זה בשם מוהר"י דאורליינ"ש דההיא דקרית ספר מיירי בש' הלכות וח"ו שימצא זה בנתין וממזר שזה לא היה יודע ללמוד שהרי אין מלמדין אותו תורה וזה לכאורה פלא דס"ל דאין מלמדין תורה לממזר ונתין, ומה שאמרו ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה צ"ל שלעצמו למד ועיין ירושלמי שבת פי"ב ה"ג על ר"י ודרשה בבי מדרשא דר' בניי אפילו ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה וכו' סברי מימר לפדות ולכסות ולהחיות הא לישיבה לא א"צ אף לישיבה וכו' וצ"ע.
ובזה הנני ידי"נ המבקש סליחתו על הטריחתו וכו' ידי"נ קשור באהבתו דושכהדר"ג וכאש"ל בלב ונפש.
מנשה הקטן
