בחר הוא יתברך בליל פסח להודיע מעשיו לבאי עולם להכיר את שמו בעולמו בהוציאו את עמו ממצרים 1). וענין זה ראינו ששמה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל, ומצות הרבה באו בשביל היציאה שעל ידם יהיה לעינינו יסוד הזה ומאצלנו בל ימוט, כמו מצות סוכה שאמרה התורה (ויקרא, כג) למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים, ואף השבת נאמר בו (דברים, ה) וזכרת כי עבד היית במצרים וכן הפסח וחג המצות בודאי זכר ליציאת מצרים, וכן כל יום טוב כולם אנו מקדשים ואומרים זכר ליציאת מצרים, נוסף על זה שאנו חייבים לזכור יציאת מצרים בכל יום, ולרבי אליעזר בן עזריה ביום ובלילה, שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמו חוץ מהנסים שעשה ביציאה הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל 2). אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם כי אם ליציאת מצרים. ואף כי לפי השגת בני אדם קצרי השכל נראה כי יש דבר שיש בו שנוי טבע ממנהגו של עולם שנראה לאדם בחוש הראות שהוא יותר גדול נס ופלא מיציאת מצרים בעצמו, אינו כן לדעת התורה, כי נראה מן התורה ששמה יציאת מצרים עיקר ויסוד האמונה מן הראיות אשר אמרנו למעלה, כי תמצא בתורה ברוב דברים זכר היסוד הזה. ובמכילתא בפרשה וישמע יתרו (פ"א) כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים מלמד ששקולה יציאת מצרים נגד כל הנסים והגבורות שעשה הקב"ה לישראל, הרי שהם ז"ל הוכיחו מן הכתוב כי יציאת מצרים בעצמו שקולה כנגד כל הנסים 3):
On Passover night, He, may He be blessed, chose to make His deeds known to those who come into the world, to make His name known in His world by taking His people out of Egypt. And we have seen that the Torah calls this event, the Exodus from Egypt, the foundation of foundations and the root of everything, and many commandments came about because of the Exodus, so that this foundation will be before our eyes and will not be shaken from us, like the commandment of Sukkos, which the Torah said (Leviticus, 23) "That your generations may know that I made the children of Israel dwell in booths when I brought them out of the land of Egypt," and even about Shabbos it is said (Deuteronomy, 5) "And remember that you were a servant in Egypt," and so Passover is certainly a reminder of the Exodus from Egypt, and so every holiday we all sanctify and say "a reminder of the Exodus from Egypt", in addition to the fact that we are obligated to remember the Exodus from Egypt every day, and according to Rabbi Eliezer ben Azariah day and night, all of which indicates that the Exodus from Egypt itself, apart from the miracles he performed in the Exodus, is the foundation of faith on which everything is built. Although the Holy One, blessed be He, performed countless miracles and wonders with Israel, the Torah did not set them to be remembered and to make a memorial to them except for the Exodus from Egypt. And even though according to the understanding of short-minded people it seems that there is something in which there is a change of nature from the custom of the world that seems to man in the sense of sight that it is a greater miracle and wonder than the Exodus from Egypt itself, it is not so according to the understanding of the Torah, because it appears from the Torah that it calls the Exodus from Egypt the main thing and the foundation of faith from the proofs that we said above, because you will find in the Torah in most things a memory of this foundation. And in the Mekhilta in the chapter Vayishma Yitro "All that the Lord did for Moshe and for Israel his people, for the Lord brought Israel out of Egypt" teaches that the Exodus from Egypt is equal to all the miracles and mighty deeds that the Holy One, blessed be He, did for Israel, behold, they, may their memory be blessed, proved from the scripture that the Exodus from Egypt itself is equal to all the miracles:
1) בפירוש המיוחס לרשב"ם [תהלים קיג, ג] כתב: "ממזרח שמש עד מבואו - כי על ידי יציאת מצרים נודע שמו בעולם". והעקידה [שיה"ש ח, ג] כתב: "כי ביציאת מצרים נודע שמו בעולם, וכמו שאמר בפירוש [שמות ט, טז] 'ולמען ספר שמי בכל הארץ'". והשם משמואל [פרשת צו ושבת הגדול, שנת תרע"ה], כתב: "עתה שהגיעה עת היציאה שהיא באותות ובמופתים, כי כך היה הרצון לפניו יתברך שמו שתהיה יציאת מצרים יוצאת מהיקש הטבע, למען יתפרסם שמו הקדוש בעולם" [ראה להלן פ"ט הערה 110]. ולשונו כאן מורה שהודעה זו ["להודיע מעשיו"] היא אף לאומות העולם, ולא רק לישראל, שהרי כתב "להודיע מעשיו לבאי עולם... בהוציאו את עמו ממצרים", הרי "באי עולם" לחוד ו"עמו" לחוד. ואכן בהרבה פעמים נאמר במקרא שמכות מצרים נועדו להשיג מטרה זו. וכגון, נאמר "וידעו מצרים כי אני ה'" [שמות ז, ה, ושם יד, פסוקים ד, יח]. וכן נאמר לפרעה [שמות ז, יז] "כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם". ונאמר [שמות ט, יד] "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". וכן נאמר לפרעה כמה פעמים "למען תדע" שה' הוא אלקים [שמות ח, פסוקים ו, יח, שם ט, כט]. ויש להקשות, כי פסוקים אלו נאמרו על מכות מסויימות שנעשו למצריים, ולא על הנעשה בליל טו ניסן דייקא. וגם אם תבאר שאף הנעשה בליל טו נועד "להודיע מעשיו לבאי עולם", מ"מ אין זה יחודי לליל טו, שהרי משפט מצריים נמשך למשך שנים עשר חודש [עדיות פ"ב מ"י], ומדוע שיגביל זאת ל"ליל פסח". לכך נראה שהמלים "להודיע מעשיו לבאי עולם" אינן מוסבות על מכות ונסי מצרים, אלא על כל המעשים העתידיים לבא במשך ימי העולם, שהקב"ה יודיע לבאי העולם באמצעות עם ישראל את שמו ואת מעשיו, כי ישראל הם הם המרכבה לכך. והואיל וישראל נולדו בליל פסח [כמבואר למעלה פ"א הערה 18, וכן יתבאר להלן בפרק זה], לכך כל מה שיתגלה במשך ימי העולם על ידי כנסת ישראל נתלה בליל פסח. וכן כתב בסמוך, וז"ל: "כי יציאת מצרים בעצמו, חוץ מהנסים שעשה ביציאה, הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל". הרי יציאת מצרים חולקת חשיבות לעצמה מלבד לנסים שנעשו במהלכה, וחשיבות זו היא יצירתה ולידתה של כנסת ישראל, שהיא נושאת כליו של הקב"ה בעולמו. וכן אבי האומה הראשון אמר על עצמו "אמר לו [אברהם לאליעזר], עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות. אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" [רש"י בראשית כד, ז]. וזהו דיוק לשונו הזהב כאן, שכתב: "להכיר את שמו בעולמו בהוציאו את עמו ממצרים", ולא כתב "בהוציאו את ישראל ממצרים", אלא "את עמו", שהם נושאי כליו שדרכם העולם יכיר את שמו. וכן המשך הפרק שלפנינו כולו מוקדש לבאר את מעלת ישראל, כי לכך כוונתו במשפט זה. וענין זה מבואר היטב ברמב"ן [דברים לב, כו], שכתב: "לכך הזכיר משה בתפלתו [במדבר יד, טו] 'ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו'', והשם יתברך הודה לו בזה [שם פסוק כ] 'ויאמר ה' סלחתי כדברך'. והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו, ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו, רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים" [ראה להלן פ"ט הערה 110]. ועוד אודות שישראל הם אלו המורים לכל העולם את מציאות ה' יתברך, כן נאמר [ישעיה מג, כא] "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", ופירש רש"י שם "עם זו יצרתי לי - למען תהלתי יספרו". ובנר מצוה [י:] כתב: "האומה הזאת [ישראל] נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'... כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'... ולפיכך אמר עם 'זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד" [ראה להלן הערה 60, פ"ה הערה 113, פ"ו הערה 47, ופ"ט הערה 65]. ובגו"א בראשית פ"א אות ז [ז:] כתב: "ואין זה רק באומה הישראלית, ועליהם נאמר 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', שלכך יצרתי אותם כדי שיספרו תהלתי". ולהלן פכ"ג כתב: "השם יתברך נגלה בעולמו כפי המציאות שיש לישראל, וכפי מדריגת ישראל. ואם ישראל במעלה החשובה והגדולה, אז השם יתברך נאמר עליו כפי שהם ישראל. ואם הם בשפלות, מאחר שהוא יתברך שמו מתיחס אל ישראל, לכך נמצא ונגלה על עולמו כפי מדריגת ישראל", ושם מאריך בזה טובא לבאר יסוד זה [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 100]. וכן דרשו חכמים [ספרי דברים לג, ה] את הפסוק [ישעיה מג, יב] "ואתם עדי נאם ה' ואני אל", שאמרו "כשאתם עדי אני אל, וכשאין אתם עדי אין אני אל. כיוצא בדבר אתה אומר [תהלים קכג, א] 'אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים', אלמלא אני לא היית יושב בשמים". ואבוהון דכולהו הוא הפסוק [יהושע ז, ט] "וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", הרי ששמו יתברך תלוי בכנסת ישראל. ופסוק זה הביא בכמה מקומות בספריו, וכגון, בגו"א במדבר פל"א אות ה [תקו:] כתב בביאור דברי רש"י שם [במדבר לא, ג] "שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה", וז"ל: "היינו מפני שכתיב 'והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול', כי שם ה' נקרא על ישראל, ולפיכך העומד עליהם כאילו עומד על הקב"ה". בדר"ח פ"ו מ"י [שמח.] כתב: "ישראל הם נבראים לעצמו יתברך, דהיינו שבישראל תולה אלקותו, כיון שנקרא שמו יתברך על ישראל. וזה שאמר הכתוב 'והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול'". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלח:] כתב: "שאם ח"ו יעשה כליה בישראל 'ומה תעשה לשמך הגדול', וכי יהא נקרא שמו הגדול על עצים ואבנים". וכן הוא בנצח ישראל פ"י [רס:], שם פס"ב [תתקלו:], ודרשת שבת הגדול [ריא:]. וכן כתב הרמב"ן [שמות כט, מו], וז"ל: "רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו 'תעבדון את האלקים על ההר הזה' [שמות ג, יב], ויפה פירש. ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב [ישעיה מט, ג] 'ישראל אשר בך אתפאר'. ואמר יהושע [יהושע ז, ט] 'ומה תעשה לשמך הגדול', ופסוקים רבים באו כן". ויש בזה הטעמה מיוחדת; ישנם שלשה עשר עיקרים של אמונתנו כפי שקבעם הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק [וכן מה שישראל אומרים ב"אני מאמין" לאחר שחרית]. ולכאורה יש כאן השמטה גדולה, והיא; בחירת עם ישראל לעם סגולה, שאינה מופיעה בעיקרים אלו, ותיבת "ישראל" לא הוזכרה אפילו פעם אחת. והשאלה העולה מאיליה היא, כיצד עיקר יסודי זה נעדר מעיקרי אמונתנו [זו הערה אלימתא ששמעתיה מפי מו"ר שליט"א]. ונראה ליישב על פי לשונו הזהב של המהר"ל כאן; אין לישראל שום חשיבות עצמית מלבד היותם מרכבה למקום, ודרכם יתקיים הערך של "להכיר את שמו בעולמו". וראה בנצח ישראל פי"ג שהמהר"ל הקדיש את כל הפרק לבאר יסוד זה. לכך ישראל לא הוזכרו בפני עצמם בשלשה עשר עיקרים, כי אין להם חשיבות בפני עצמם. ואילו החשיבות שלמענה נבראו ["להודיע מעשיו לבאי עולם, להכיר את שמו בעולמו"], אכן היא הוזכרה בעיקר הראשון והשני, והם: "[א] אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. [ב] אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד, ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלקינו, היה הוה ויהיה".
And there is a special reason for this; there are thirteen principles of our faith as determined by the Rambam in his introduction to chapter Chelek. And seemingly there is a great omission here, and that is; the choice of the people of Israel as a treasured people, which does not appear in these principles, and the word "Israel" was not even mentioned once. And the question that arises by itself is, how is this fundamental principle absent from our principles of faith. And it seems to resolve according to the golden language of the Maharal here; Israel has no intrinsic importance except for being a chariot for Hashem, and through them the value of "to make His name known in His world" will be fulfilled. And see in Netzach Israel, chapter 13, that the Maharal dedicated the entire chapter to explaining this foundation. Therefore, Israel was not mentioned on its own in the thirteen principles, because they have no importance in themselves. But the importance for which they were created ["to make His deeds known to those who come into the world, to make His name known in His world"], indeed it was mentioned in the first and second principles, and they are: "[A] I believe with complete faith that the Creator, may His name be blessed, is the Creator and Leader of all creatures, and He alone has made, makes, and will make all deeds. [B] I believe with complete faith that the Creator, may His name be blessed, is one, and there is no unity like His in any way, and He alone is our God, He was, is, and will be."
2) יש להבין איך מוכיח מהחיוב התמידי של זכירת יציאת מצרים שזהו אינו מחמת הנסים שעשה ה' ביציאה, אלא מחמת יציאת מצרים עצמה. והרי הראשונים למדו שחיוב זכירת יציאת מצרים הוא אכן משום הנסים שנעשו אז. וכגון, הרמב"ן ס"פ בא [שמות יג, טז] כתב: "ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ז בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה; מהם כופרים בעיקר... ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית... ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם, ואין עמהם עונש או שכר... וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד, ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוק מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם, ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה... ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ [שמות יב, טו], ובעזיבת הפסח [במדבר ט, יג]... ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב... ושנעשה סוכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצות רבות, זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים". ובספר החינוך מצוה כא כתב: "מצות סיפור יציאת מצרים... ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות... ובידו לשנותם... כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם". והטור או"ח סימן תרכה כתב: "תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו. והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה, שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים". אמנם כוונתו מתבהרת מיד בהמשך דבריו, שלא מצינו שיהיה חיוב לזכור שאר נסים שנעשו לישראל, ומוכח שחיוב זכירת יצ"מ אינו משום הנסים שנעשו בה.
3) סתם המהר"ל ולא ביאר מדוע "יציאת מצרים בעצמו חוץ מהנסים שעשה ביציאה הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל" [לשונו למעלה לפני ציון 9]. הרי הרבה מהראשונים ביארו שיצ"מ היא יסוד האמונה דוקא מחמת הנסים הרבים שנעשו במהלך יצ"מ [עשר המכות ושאר נסים]. ואם לדעת המהר"ל חשיבותה של יצ"מ אינה מחמת הנסים שנעשו בה, אם כן מפאת מה היא חשיבותה. וכן בהמשך הפרק לא יחזור יותר לענין זה, אלא יבאר כיצד הקב"ה התחבר לישראל כדי להוציאם ממצרים. אלא שישוב הדבר הוא כפי מה שהתבאר למעלה; חשיבותה של יצ"מ היא שביציאה זו נולדה כנסת ישראל, ולידה זו של כנסת ישראל היא היא המעניקה ליציאת מצרים את חשיבותה. ומזוית זו נבחנת יצ"מ כיסוד האמונה; הואיל ואומה זו לא נוצרה אלא כדי להורות על בוראה, ובאמצעותה של אומה זו יתוודע לכל העולם שמו יתברך, לכך יצ"מ היא יסוד האמונה שלנו, משום שהיא מורה בעליל על מציאותו של הקב"ה בצורה מוחשית וגלויה. ואם תקשה, א"כ אין זה דין ביציאת מצרים, אלא דין בכנסת ישראל, שנולדה ביציאת מצרים. זה אינו, כי הטעם שכנסת ישראל מורה על מציאות הקב"ה היא רק משום שכל הוויתה של כנסת ישראל היא אלקית ולא טבעית, וזה נתברר ביציאת מצרים, וכמו שיבאר בהמשך פרק זה [שא"א שלידה זו היתה מתרחשת על פי הטבע]. באופן שיציאת מצרים מורה שהאומה שנולדה אז היא אומה הקשורה בטיבורה בהקב"ה, ומתוך כך אומה זו מעידה על הקב"ה בכל הליכותיה ודרכיה. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [יומא סט:] "למה נקרא שמן 'אנשי כנסת הגדולה', שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר 'האל הגדול הגבור והנורא' [דברים י, יז]. אתא ירמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו, לא אמר נורא. אתא דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו, לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו, אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן ["ירמיה ודניאל" (רש"י שם)] היכי עבדי הכי, ועקרי תקנתא דתקין משה. אמר רבי אלעזר, מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא ["מסכים על האמת ושונא את השקר" (רש"י שם)], לפיכך לא כיזבו בו". וכתב על כך הפחד יצחק פסח, מאמר ס אותיות כ-כא, בזה"ל: "הלא ידענו דנביאים שלפני אנשי כנסת הגדולה לא אמרו 'הגבור והנורא', כי מתוך שידעו בו בהקב"ה שאמיתי הוא, לא כיזבו בו. ועל כן, כל זמן שהיה בדעתם כי הנהגת ההשגחה אינה בבחינת תארים הללו של 'גבור' ו'נורא', היה להם בלתי אפשרי באמירת תארים הללו. אם כן יפול לב האדם עליו כיצד אפשר לנו לקבוע בתפלה את שבח האחדות ["אתה אחד ושמך אחד" בתפלת מנחה דשבת], הלא מפורש שנינו [פסחים נ.] כי הנהגת ההשגחה לפי התאר של 'אתה אחד' היא הנהגת ה'יום ההוא' [זכריה יד, ט], והנהגת ה'יום הזה' אינה לפי בחינת תאר האחדות... אמנם לאמיתו של דבר בנוגע לתואר האחדות לא היה גם בתחלה מקום לשאלה מעין 'איה גבורותיו'. כי אחדותה של כנסת ישראל בעצם הנהגת ה'יום הזה' הוא שורש לגילוי שלמות תואר האחדות בהנהגה של ה'יום ההוא'. ואם בנוגע לתוארים של 'גבור' ו'נורא' הוצרכנו לחידושם של אנשי כנסת הגדולה כי 'הם הם גבורותיו', הנה בנוגע לתאר האחדות, ברור הוא כי אחדותה של כנסת ישראל הנראית לעינינו, היא היא הדוגמא לשלמות הנהגת האחדות של העתיד בעצם הנהגת ה'יום הזה'". ועל פי זה ביאר הפחד יצחק באופן נפלא הערה לשונית, שבמאמר הנ"ל אות ד כתב: "'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' [תפילת מנחה דשבת]. בודאי ראוי לנו להתעורר על השינוי בביטוי אחדותם של ישראל, מביטויי האחדות הקודמים. כי בעוד שביטויי האחדות הקודמים נתנסחו בצורת משפט של הנחה פשוטה, הרי ביטוי אחדותם של ישראל נתנסח בתמיהה קיימת, שהיא כרוז בלשון שאלה ["ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דהי"א יז, כא)]". ובאות כב יישב שאלה זו בזה"ל: "מכיון שהיתר אמירת 'אתה אחד ושמך אחד' נעוץ הוא באחדותה של כנסת ישראל הנראית לעינינו בעצם ה'יום הזה', לכן בא הוא שבח האחדות של כנסת ישראל בנוסח כרוז של שאלה, המורה על ענין הוה ונוכח, ולא על ענין עתיד ונסתר. כי רק מפאת היות שבח אחדותם של ישראל ענין הוה ונוכח, יתכן לקבוע בתפלה שבח אחדות של שמו של מקום, שגילויו הוא בעצם ענין של עתיד ונסתר". נמצינו לצדים שאחדותה של כנסת ישראל היא המאפשרת את ראיית אחדותו יתברך, לכך ברי הוא שיצירת כנס"י היא יסוד האמונה, כי היא מעלה את אמונתנו בו יתברך לדרגת ראיית עינים. לכך אע"פ שכל הנסים מורים על מציאותו יתברך [כמבואר למעלה בהערה 9], אך יצ"מ שקולה לכל הנסים, כי ביצ"מ נולדה האומה המעידה בתמידיות בעצם קיומה שה' הוא האלקים.
