Shvua Bi-lashon Arur

Here. 

Delicious BS"D!

Vayichan - Rav Efrem & Yocheved Goldberg

Rabbi Maurice Lamm z"l, dedicating his book "Consolation" to his brother Rabbi Norman Lamm z"l

Bitachon And Hishtadlus - How Do They Work In Tandem ?

ידוע מה שאמרו חז"ל דאין סומכין על הנס, והתורה אמרה "וברכך ה"א בכל אשר תעשה" דוקא — דאף ש"ברכת ה' היא תעשיר", מ"מ אין ברכה זו חלה על האדם כאשר הוא יושב "בטל", אלא מוטלת עליו החובה לעשות דבר מה עבור פרנסתו, "אשר תעשה".

אמנם מאידך, עליו לידע ולהכיר ש­אין מלאכתו אלא עשיית כלי, דהיינו, שהשתדלותו ועשייתו אינם הסיבה וה­גורם המביא ומזמין לו מזונו ופרנסתו, אלא שהם רק "כלי" לברכתו של הקב"ה, שבו משפיע לו הקב"ה מזונו ופרנסתו. כלומר: הקב"ה רצה שמזונו של אדם יתלבש ויבוא בכלי טבעי, בדרכי הטבע, והטבע — הוא ית' קבעו וטבעו בעולם, ולכן ציווה לאדם לעשות כלים טבעיים לפרנסתו, אבל גוף מזונו של האדם הוא רק "ברכת ה'" כנ"ל. ומכיון שכן, אין מקום להחשיב העסק כשלעצמו, מאחר שכל עיקרו אינו אלא כלי שבו שורה "ברכת ה'", ועיקר השתדלות האדם צרי­כה להיות להכשיר ולעשות את עצמו ראוי ל"ברכת ה'".

ובעומק יותר:

זה ש"ברכת ה' היא תעשיר" אינו רק משום שמזונו של האדם (הבא לו על ידי עסקיו בדרכי הטבע) תלוי אך ורק בהקב"ה (מנהיג הטבע) — אלא עוד זאת, ועיקר — שבני ישראל אינם נתונים מעי­קרא תחת שלטון והנהגת הטבע; וכ­מבואר בכמה מקומות, שבנ"י מקבלים חיותם משם הוי' שלמעלה מן הטבע, והיינו שהוא ית' משגיח ומנהיג את כל עניני ישראל בהשגחה מיוחדת ובהנהגה נסית שאינה מוגבלת בחוקי הטבע.

ולפי זה, מה שלקבלת ברכת ה' זו צ"ל מעשה האדם ("אשר תעשה"), הוא רק משום שרצה הקב"ה שהנהגה הנסית הזו תעבור על ידי הטבע, ולכן הלביש "נסים" אלו בלבושי הטבע, עשי' בדרכי הטבע — "בכל אשר תעשה". אבל עשי' זו היא רק "לבוש" חיצוני לגמרי לה­השפעה דלמעלה (שמקורה משם הוי' ש­למעלה מן הטבע).

[והמחשיב את העסק שלו מבלי להר­גיש כדבעי את הענין ד"ברכת ה' היא תעשיר" — למה הדבר דומה? לאדם ה­עוסק במרץ וביגיעת נפש בתפירת כי­סים להניח בהם כסף, אבל אינו עושה בעניני עסק להשגת הכסף עצמו...].

ה. ומכל זה יובן גם במצבם של ישראל בימי אחשורוש:

בנ"י הנמצאים בגלות תחת שליטת ה­אומות צריכים לתת כבוד למלכות ו­דינא דמלכותא דינא, ו"דרשו את שלום העיר. . והתפללו בעדה וגו'", כו'. ולכן, כאשר אחשורוש זימן את היהודים לסעודה היו מוכרחים להשתתף (כפשוט — כרצון איש זה מרדכי, באופן ה­מותר, במאכלים כשרים וכו').

אבל ביחד עם זה היתה צריכה להיות הידיעה וההרגשה וההכרה הברורה, ש­קיומו של עם ישראל אינו תלוי כלל באחשורוש ח"ו (אע"פ שהי' מולך ב­כיפה), כ"א אך ורק בידי הקב"ה; ו­עוד זאת, שקיומם של בנ"י הוא בגדר נס המלובש בטבע, ולפעמים נס גלוי — ככבשה אחת בין שבעים זאבים (כנ"ל), ד"גדול הרועה" ששומר את בני ישראל בהנהגה נסית שלמעלה מן הטבע.

וזהו התוכן (הפנימי) במה שאמרו ש­חטאם של בני ישראל הי' בזה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע": השתתפותם בסעודה זו לא היתה מפני כבוד המלכות וכיו"ב, אלא מפני שהחשיבו את אחש­ורוש עד כ"כ שטעו לחשוב שקיומם תלוי בחסדו של (המלך אחשורוש) רשע — היינו אדם שהוא הפכו של קיום רצון בורא העולם! ולכן הביאה האפ­שרות להשתתף בסעודתו להנאה ותענוג.

ו. על פי הנ"ל בגדר חטאם של ישר­אל בימי גזירת המן, יבואר היטב גם אופנו המיוחד של נס ההצלה בימי פורים, שבו נשתנה מנס ההצלה בימי חנוכה (ועאכו"כ — בגאולת מצרים) — שההצלה דימי חנוכה היתה ע"י נסים גלויים שלמעלה מן הטבע (מסרת גבו­רים ביד חלשים כו'), משא"כ ההצלה ד­ימי פורים באה על ידי נס המלובש ב­טבע (שהרי "לא הי' דבר נראה לעין שהוא למעלה מהטבע") —

דיש לומר, שזהו בהתאם לסיבת ה­גזירה בימים ההם [שבני ישראל הורידו עצמם תחת ההנהגה של דרכי הטבע, עד להנהגה של (אחשורוש — בהיותו) אותו רשע, ועד "שנהנו מסעודתו של אותו רשע"]:

נס המלובש בטבע מלמדנו, שההנהגה הנסית דלמעלה אינה מוגבלת ב"למעלה ­מן ­הטבע", באופן המכריח שידוד מער­כות הטבע, אלא יכולה להתלבש גם בתוך לבושי הטבע עצמו.

החידוש בנס פורים, נס המלובש ב­טבע, שהוא נס כמו נס גלוי, שלכן מבר­כים הברכה "שעשה נסים" הן בחנוכה (נס שאינו מלובש בטבע) והן בפורים (נס מלובש בטבע), והיינו דמה שהציל הקב"ה את בנ"י בימי הפורים לא הי' באופן של הנהגה טבעית, אלא בהנהגה נסית, שלכן "נראה בחוש שכל הסבות היו רק למעלה מהטבע" — ואעפ"כ ה­נס התלבש בלבושי הטבע, כי גם ב­"טבע" דבנ"י מלובש "נס" שלמעלה מה­טבע.

ז. שני קצוות אלו שמבקשים ודור­שים מכאו"א מישראל — מחד גיסא אין סומכין על הנס ועליו לעשות בדרך הטבע דוקא, וביחד עם זה עליו להכיר שכל הטבע שבחייו הוא רק "לבוש" וכל עניניו באים מההנהגה הנסית דלמעלה — באו לידי ביטוי בהשתדלותה של אסתר בביטול הגזירה:

מחד גיסא הלכה אל אחשורוש (ב­שליחותו של מרדכי) "להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה", שבשביל כך היתה צריכה למצוא חן בעיניו, ובפרט אשר (א) לא נקראה למלך "זה שלשים יום", (ב) בואה אל חצר המלך הפנימית הי' ש"לא כדת" וסכנת נפשות ממש ("אחת דתו להמית"), וא"כ בודאי שהיתה זקוקה לנשיאת חן מיוחדת.

ויחד עם זה צמה "שלשת ימים לילה ויום" — תענית ועינוי — שע"פ טבע גורם להעדר נשיאת החן.

ולכאורה — ממנ"פ: באם ההצלה היתה צריכה לבוא על ידי השתדלות ב­דרכי הטבע — איך מתענין — ומחלי­שה עי"ז האפשרות למצוא חן בעיני ה­מלך? ואם סמכה אסתר שההצלה תבוא בדרך נס מלמעלה, ולכן גם ההשתדלות היא (רק) בזה שמתפללים להקב"ה (מתוך תענית שמדרכי התשובה היא) — איך נכנסה לסכנת נפשות ממש ללכת אל המלך?

וע"פ הנ"ל מובן, כי דוקא הנהגה כזו היא המבטלת ומתקנת החטא "שנהנו מסעודתו כו'":

יסוד הטעות שגרם ל"הנאה" מסעודתו של אותו רשע הי' בכך שחשבו דכאשר נמצאים במצב שצריכים להשתדל בדרך הטבע, אזי "הממשלה" לחוקי הטבע ו­תלויים בהם — ובהנהגתה של אסתר הראתה להם בעליל, שהליכתה לאחש­ורוש היא באופן של רק "לבוש" להצלה הבאה מלמעלה, באופן של נס למעלה מן הטבע. ולכן לכל לראש זקוקים לתפלה ותענית כדי להיות ראויים לנס זה; אולם מאחר שרצה הקב"ה שההצלה נסית דלמעלה תהי' לה אחיזה בדרכי הטבע, לכן ציווה עלי' מרדכי בדבר ה' — ללכת לאחשורוש (ואף שסכנה בדבר).

ובמילא מובן שאין מקום להתחשב כ"כ בה"לבוש" (אם אינו בהתאם לגמרי עם כל הדרוש על פי דרכי הטבע) — כי העיקר אינו הלבוש שבו באה ה­הצלה, כ"א סיבת ההצלה.

[לקו"ש כרך ל"א פורים שיחה א'] 

Capitalism

Continuing the thought:

The entire Capitalistic endeavor is predicated upon the understanding that man is primarily concerned with fulfilling his own needs. Here is how it goes: I need money. Desperately. My life and those of my closest loved ones depends on it. As Abraham Maslow famously taught, the most basic and critical needs must first be met before thinking about more elevated needs [such as safety, love/belonging, esteem and self actualization]. These are physiological needs which are biological requirements for human survival, e.g. air, food, drink, shelter, clothing, warmth and sleep [sexual relations are on the list but I don't think that it is as fundamental as air food and drink. There have been plenty of people in history who lived long lives but were never sexually intimate with another person. The same can't be said about people who didn't have air to breathe or food to eat]. If these needs are not satisfied the human body cannot function optimally. Maslow considered physiological needs the most important as all the other needs become secondary until these needs are met. Without money there is no food or shelter etc. So how am I going to get money? Capitalism offers a solution - find a product or service that people want and offer it to them on condition that they will give you money. If they will not part with their money then you will withhold the product or service and they will find themselves lacking what they want. The more valuable your service - the more people will be willing to pay for it. So if I sell a pencil for a thousand dollars then nobody will buy it. But if I sell a smartphone for 300 dollars, I will sell hundreds of millions. Go into smartphones and not into expensive pencils....

But why won't people just give me money because I exist and need it? Because that is not the way we work. We all feel innately that people should earn their keep. [This is related to the notion of נהמא דכיסופא - bread of embarrassment. Hashem didn't want us to feel that we are being given an undeserved gift so He put us here to EARN our reward]. We ALSO don't want to part with our money unless we will get something of commensurate value in return. So if I offer you a service or product - you will be willing to part with your money if you feel it is worth your while. 

The field of marketing is essentially the science of how to get people to give you their money. Saying "please give us your money, we really need it", doesn't work. At least in large sums. So instead you are offered shoes or a vacation in exchange. The chochma of marketing is getting into people's heads and figuring out how to convince them to give away their money. The basic approach is to convince to the people that it will be in their OWN BEST INTERESTS to give away their money. It even works this way with tzedaka campaigns. They won't say "give money to our organization because it is the right thing to do and you MUST do the right thing". Why not? Isn't it true? Isn't it the right thing to give? We all believe that!! But that doesn't work. Instead, the pitch is something like "Give us 100 dollars, feel good that you helped those poor handicapped kids [look at their pictures. Isn't that sad? Don't YOU feel better that you gave??!] and enter a raffle which might win you a trip to Israel for Pesach or a new washing machine". Now the odds of you winning are far far less than 1 percent but they don't tell you that. If they go into the odds then you won't give your money. Instead, they publicize the names of the winners. Ahhhh, you think, people won. I wish that were me. Maybe next time. I often think that they should print the names of all the people who DIDN'T win, but there is not enough space in the magazine for that.... 

So again - this is NOT a critique of human beings. This is how we were made. I often think that Hashem understands, for example, our very powerful attraction to some members of the opposite gender. He is the One who created it. He just asks that we control it. But the very attraction is part of our intrinsic nature and that should not and cannot be changed. Man, by nature, is a self centered being. He can [almost?] never completely remove himself from the picture.  

We have to use this understanding to help us become better people. To try to elevate ourselves as much as possible to do things for others with a minimum of ulterior motives and self interests. We also have to appreciate how deeply connected we are to our own welfare and use that to benefit mankind. One example [of many] would be to think of a product or service that enhances people's lives and then provide it with the intention of making people's lives more pleasurable while knowing that what we offer will also enable us to live and thrive.    

Forward Thinking - Objective Journalism

If you read "The Forward" a newspaper that has been coming out since 1897 [for most of the years it came out in Yiddish and is now in English and only available on line], keep in mind that the Editor in Chief wrote for the New York Times for many years. [As an aside - her last name is a composite of her name and her husband's. She and her husband both took part of their birth names and combined them into one unhyphentated name. That is also worthwhile knowing when reading. ודי למבין.]   

It is very hard to find any publication today that is not consistently slanted in one direction and this publication is no exception. So if you have NY Times hashkafos then you will be pleased. Otherwise - take things with not only a grain of salt but with the whole salt shaker. If you read the stuff at all. There are bigger mitzvos.... Not a storehouse of Yiras Shomayim [and neither are most of the other Jewish blogs on line]. 

Expectations And Pillow Cases

I was reading a book and a line jumped out at me: Expectation is resentment under construction. 

Much of our unhappiness stems from expectations that aren't met. It is the gap between what you actually have and what you think you should have. We all have things we want and don't [yet] have and spend a lot of time thinking about how much we want those things and being bothered that we don't have them. 

In Modern Hebrew [and I'm a modern guy😀], expectations are called "ציפיות". That same word also denotes the feathers in a pillow case. The famous basketball player turned Baal Teshuva Doron Shffer once told me that ציפיות are for pillows. Having expectations constantly not met is not a recipe for happiness. If you want something and see that you will never get it - stop wanting it!! It is an avodah but a worthwhile one. Find reasons that you really don't want it. 

We often have expectations from people. Here is a golden rule to remember: Almost nobody wakes up in the morning thinking about how their goal for the day is to fulfill your expectations of them. Your mother did when you were a baby. Maybe if you are dating and the other person is really into you then for a short time you will be at the top of his or her list. [After you get married a battle will often start - each side trying to ensure that their needs are being met]. If you are a boss maybe you will have employees who want to keep their paycheck coming so they will aspire very strongly to please you. But in general, most people are focused on their own needs. We were created that way because that is how we survive. Here and there people will meet your needs. The waitress will bring you your food [although maybe not a quickly as you expect...], the doctor will examine you and try to give you the best medicine [we should never need it], the teller at the bank will take your deposit and insert it into your account [כן ירבו!!!] etc. etc. But after you get your service, move out of the way - there are others waiting in line. 

The person giving you the service has his own motivation for providing it. Imagine tomorrow there was a new law - nobody gets paid for doing anything. How many people would go to work?? This is not a criticism of human beings. We were created with a certain nature and we must recognize it. We are very connected to ourselves and our own needs and much less to others and their needs. Example: How many people cry when they think of the over 373,000 deaths of corona over the last couple of months? I don't see people crying. But what about the funeral of a loved one? We almost all cry. Why do we cry over the loss of ONE PERSON and not a loss THREE HUNDRED AND SEVENTY THREE THOUSANDS times more?? Because when the loved one died it is a personal loss. When people are dropping in Italy it is sad but we go on with our day. Not personal. When we have a toothache it bothers us more that the fact that at that moment millions have cancer. THAT is the human condition. Recognize the animal and conquer it!!

So when we get up in the morning we think of OUR needs. Thankfully, part of our needs includes also fulfilling the needs of others - be it at work or home or in various chesed projects. But our strongest concern is our very small orbit. So if I am thinking about myself so much - what are the odds that others are thinking of you? Slim. Unless they need something from you. How many phone calls-letters-emails-face-to-face-encounters do you get where you are asked for money? It never ends. How often do you get called up etc. etc. being OFFERED money? Like - never. Do people get up and say "Today - I am going to fulfill the needs of so and so". Not likely. So DON'T build up great expectations of others. Your needs are not as critical to them as they are to you. 

That all being said, the idea must be qualified. We as Jews believe that our purpose on this planet is to fulfill the needs of others. We are commanded to be like Hashem - Imitateo Dei. והלכת בדרכיו. Just as Hashem כביכול spends all day every day doing for others [for he lacks nothing Himself], so we should aspire to do the same. That is from our end. We have to work on ourselves to be focused a little less on ourselves and a little more on others. This concern should not be driven by any personal motivations but should be as pure and altruistic as possible. Our "selfish" motivation should be that this person is an extension of myself and fulfilling his or her needs is really a fulfillment of my own. [See the Hakdama to Shaarei Yosher and Rav Dessler in Michav M'eliyahu who talk about this idea]. We are all part of one large soul and the successes of others are our own and so their failures are ours.  

However, we can't expect others to see us as extensions of themselves. That is a madreiga that not everyone has reached or is even aware of. We will be a lot happier if we just appreciate whatever others actually do for us and lower our expectations of them to the barest minimum. There are a lot of very good people out there who care about others but almost never to the same degree that others care about themselves. Good to keep that in mind. It will save a lot of anger, frustration and resentment. 

Expectations are resentments under construction. 

Think about what your expectations and try to modify them or think of ways you can fulfill them without having to depend on others. 

Keilim 11-2 Bi-iyun

מחלוקת רמב"ם ראב"ד about שם כלי!! 

WOW!!

Shabbos In Shul - Leading The Conversation

From an article about a popular Chasidic journalist:

“In Shabbos in shul, I was always the one leading the conversation about political events,” he said.

RACHMANA LITZLAN!! Shabbos, in a Beis Knesses, known as "Mikdash Me'at" which has sanctity [according to at least one Shittas Rishonim - מדאורייתא] such that one is not allowed to talk about secular matters - and he boasts that he lead the conversation about the latest in שקר וכזב politics. 😨😧

OY VEY! 

So remember. You can spend you time reading articles written by dudes who talk politics in shul on Shabbos. Or you can spend that SAME TIME reading Divrei Torah written by people who go to shul and actually daven there, leaving the "נייעס" ["news"] for people with nothing better to do with their time. 

Love this doozer of a post. 😊

PS - I am not saying that one should not know what is going on. But there is knowing what is going on, which is one thing. Another is being immersed in all the commentaries and sub-commentaries.... 

New Normal

Now that so any people are talking about the "new normal", I was thinking that maybe now after all these years I will finally be considered normal. 

Not "normal normal" but "new normal".

😂😊😉

MESSIAH

WELL SAID!!

Controlling Oneself - Part 2

I just heard from my news feed [my mother 'שתחי] that they also vandalized a shul. Like - whatever happens somehow there is always a Jewish angle that makes us guilty. After 9-11 El Qaeda said that they killed over 3,000 people in Manhattan as revenge against ... ISRAEL!!! 

הר סיני - שמשם ירדה שנאה לעולם.

It is a big mistake to think that Anti-Semitism is a curable problem or that it is the result of anything Jews do or don't do. 

As discussed here. 

Controlling Oneself

In the last few years, there have been countless anti-semitic attacks on Jews all over the US and in the world over. Yet, we NEVER ever rioted or looted, as is going on in L.A. and other areas, as we speak. 

There is a point where one must make a decision in life to be a civilized human being regardless of the circumstances. Some people, sadly, never make that decision. The whole notion is foreign to them. We have an excuse to be angry? Let's terrorize the city! 

What is more - I don't think that this idea even occurred to any of us. Oh, a Jew was killed because he was Jewish? Let us burn down random buildings and loot any store we can break into. But there is a community of people who not only think that way but even act upon it.   

Chazal we so wise when they said: 

רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכותז, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו.

If not for law and order - we are finished as a civilization. 

This is definitely a ברוך .. שלא עשני moment. 

Two important notes: 

1] There are plenty of people - even black people - who are not acting like wild animals. This is not a criticism of every single person. Only those [black, white, purple and orange] who are acting crazy. 

2] I am definitely not in favor of killing innocent people of any color. Pashut.    

Keilim 11-1 In Memory Of R' Eliyahu Ben Menachem Mendel Hakohen: Defining A "Kli"

Here and here! 

Yesodos Gedolim!!! 

HOLY CHAG

TO MY SWEET BELOVED FRIENDS!!!!!

HAVE A GREAT CHAG AND SHABBOS!!! 

Even if it won't be the Shavuos we are used to  - the most important thing is to accept the Torah in your hearts with love and awe. It should then carry over to the rest of the year. 

BI-AHAVA RABBA

ME😊😀😃

Yetzer Hara - The Spice Of Life

אודות תורה – אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

וצריך להבין:

ענינו של משל – אפילו משל של חכם בשר ודם, ועאכו"כ משל שבתורה – שצריך להיות מכוון להסברת הנמשל. ולכאורה, "תבלין" אינו משל מכוון לתורה, שהרי התבלין אינו מבטל את המאכל, ואילו התורה צריכה לבטל את היצה"ר, ומהו הפירוש "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"?

והביאור בזה – שהיא הנותנת – דכשם שתבלין אינו מבטל את המאכל, אלא אדרבה, מטיבו ומכשירו להיות ראוי למאכל אדם, להיות דם ובשר כבשרו, שעי"ז יתעלה המאכל למדרגת מדבר, כך גם פעולת התורה בהיצה"ר היא לא לכלות ולאבד את היצה"ר, אלא אדרבה, לבררו ולזככו, שלא זו בלבד שלא יהי' מונע לעבודת ה', אלא שגם הוא יעבוד את ה', כמ"ש "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", "בשני יצריך".

[ועפ"ז יש לפרש מה שאומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – דלכאורה אינו מובן: הרי כל החטאים שמפרטים בהנוסח ד"על חטא" הם ע"י היצה"ר, ומהו החטא המיוחד שעליו אומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – שזהו מה שחוטאים בהיצה"ר גופא, שלא מבררים ומזככים אותו, אלא מכלים ומאבדים אותו, ובכך מסירים אותו מן הדרך, שאינו יכול להגיע לתכלית בריאתו – שהאדם יתגבר עליו וינצחו (כמובא בתניא משל הזונה שבזה"ק), ועד שיתהפך לטוב].

וזהו גם מ"ש "הליכות עולם לו", ודרשו חז"ל "אל תקרי הליכות אלא הלכות" – שענינה של התורה היא "הליכות עולם", לברר ולזכך את העולם.

ענין זה מובן גם ממארז"ל שלעתיד לבוא ישחוט הקב"ה את היצה"ר, שחיטה דייקא:

ובהקדמה – שאע"פ שענין זה נאמר אודות לעתיד לבוא, הרי, כל הענינים נפעלו כבר במתן-תורה, כידוע הפתגם שמתן-תורה לא יהי' עוד הפעם, אלא שלעתיד לבוא יהי' הדבר בגילוי.

והענין בזה – שפעולת השחיטה אינה מבטלת את גוף הדבר הגשמי, שנשאר בשלימותו, אלא שמוציאה את הדם והחיות שבו, ואז מקריבים את החלב – שמורה על ענין התענוג – על גבי המזבח.

וזהו שאמרו חז"ל "אין ושחט אלא ומשך" – שע"י משיכה לא נעשה שינוי בהחפץ הנקנה, אלא שלוקח החפץ כמו שהוא ומושכו לרשותו, והיינו, שמעבירים את הדבר הגשמי – כמו שהוא – מרשות לרשות, מרשות הרבים, טורי דפרודא, לרשות היחיד (שהרי משיכה צריכה להיות ברשות היחיד דוקא), דיחידו של עולם.

וזהו ענין שחיטת היצה"ר – שלא מבטלים מציאותו, אלא אדרבה, מעלים ומכניסים אותו לרשות הקדושה.

[תו"מ] 

SIMCHA LEINER - Fireside Kumzitz!

  At the risk of stating the obvious - He has a very good voice

How Was Our Kabbalas HaTorah Effective?

איתא בגמרא שבמתן-תורה "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם . . מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס).

וידועה השאלה בזה: הדין הוא ש"תליוהו וזבין זביני' זביני", וא"כ, מהי ה"מודעא רבה" שקבלוה באונס, הרי גם מכירה באונס הוי מכירה?

לז. יש מתרצים שהדין ד"תליוהו וזבין זביני' זביני" הוא רק בנוגע להמוכר, אבל אם כופים את הלוקח לקנות, לא מהני,

– וטעם הדבר: בבעלות יש ב' ענינים: בעלות על גוף החפץ עצמו, וענין ההשתמשות. ולמטה מזה – קנין הגוף וקנין פירות. ולכן, כאשר כופים את המוכר למכור את החפץ, הרי כיון שההשתמשות ניטלת ממנו בעל כרחו, ונשארה לו רק הבעלות על עצם החפץ (ללא השתמשות), שזוהי בעלות קלושה ביותר, יכולים להפקיעה ע"י אונס. משא"כ כאשר כופים את הלוקח לקנות את החפץ, צריך הקנין לפעול שתהי' לו הן הבעלות על גוף החפץ והן ההשתמשות (שהרי כאשר משתמש בהחפץ מצד הכפי' אין זו השתמשות), ואין האונס יכול לפעול הקנין בב' הדברים –

וכיון שבמתן-תורה צריכים בני ישראל לקנות את התורה – לא מהני קנין באונס.

אבל באמת אין זה תירוץ מספיק, שהרי האונס דמ"ת הוא לא על קבלת התורה, אלא שישעבדו את עצמם בשעבוד הגוף לקיים את התורה, וענין זה יכול שפיר להתקיים באונס, כמו מכירה באונס.

 ויש תירוץ נוסף – שהדין ד"תליוהו וזבין זביני' זביני" הוא רק כאשר נותנים את המעות מיד, דאגב אונסי' וזוזי גמר ומקני, משא"כ אם יתנו המעות לאחר זמן, לא הוי קנין. ובנדו"ד, הרי קבלת שכר על קיום התומ"צ היא רק לאחר זמן, ולכן הוי מודעא רבה לאורייתא שקבלוה באונס.

אבל, גם תירוץ זה דורש ביאור, שהרי:

ישנם כמה מצוות – ובכללם תלמוד תורה – שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה.

ונוסף לזה, כיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, הרי מצד ההבטחה על השכר כשלעצמה, "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", חשיב כאילו כבר נעשה הדבר במתן-תורה.

– ועפ"ז יש לבאר מארז"ל "מאי דכתיב . . יום הששי, ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו כו'", היינו, שכל מעשה בראשית תלוי ביום הששי, והוא ו' בסיון שניתנה בו תורה. ולכאורה אינו מובן: הרי העיקר הוא שבני ישראל מקיימים את התורה, לאחרי מ"ת, ולמה תלוי הדבר בששי בסיון שבו רק "מקבלים התורה"? אלא, מצד זה שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, נמצא, שבשעת קבלת התורה כבר נעשו כל עניני התומ"צ.

וזהו גם הביאור בשייכות ב' הפירושים במ"ש "ואהבת את ה' אלקיך", לשון ציווי ולשון הבטחה (ועד"ז בכמה ענינים דוגמתם שע"פ לשון הקודש משמשים הן בלשון ציווי והן בלשון הבטחה), דכיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, הרי הציווי עצמו חשיב כהבטחה. –

וכיון שמצד זה שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ישנו כבר גם הענין דקבלת השכר – מהי ה"מודעא רבה לאורייתא" שקבלוה באונס, הרי אגב זוזי (קבלת השכר) גמר ומקני גם באונס?

ויש לבאר זה ע"פ תורת החסידות:

מבואר בחסידות בפירוש דברי המשנה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", ש"פרס" הוא מלשון "פרוסה", היינו, שכל הגילויים אינם אלא הארה בלבד, ואילו אמיתית הענין דשכר המצוות הוא גילוי העצמות, שבזה לא שייך ענין של פרוסה, כיון שכל עצם בלתי מתחלק.

וגילוי העצמות – אמיתית הענין דשכר מצוות – יהי' לעתיד לבוא דוקא, דאף שפועלים זאת עתה ע"י קיום המצוות, מ"מ, גילוי הדבר יהי' לעתיד לבוא דוקא.

וכיון שאמיתית הענין דשכר מצוות יהי' רק לעתיד לבוא, הרי אי אפשר לומר שישנו כבר הענין דקבלת שכר, ואגב זוזי גמר ומקני, ובמילא אתי שפיר שיש מודעא רבה לאורייתא שקבלוה באונס.

[תו"מ] 

Can A Chatas Be Brought As A Nedava - Part 2

A ראיה that a חטאת CANNOT be brought as a נדבה. The Tur says so!! Also the Gemara talks about a חטאת נדבה only in the context of a Nazir but nowhere else. 

שנית, נראה לפמ"ש הטור או"ח סי' א' בפרשת הקרבנות כשיסיים פ' העולה יאמר יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי עולה בזמנה וכן יאמר בפ' המנחה והשלמים והאשם, ואחר פ' החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה ע"כ. והקשה הב"י שהרי גם אשם אינו באה נדבה ותי' כיון דתנן בכריתות כ"ה רבי אליעזר אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כבא בנדבה דמי ובאמת כי כן מבואר בטור יו"ד סי' ה' דאשם תלוי בא בנדבה ע"ש, ואאשם ודאי כתב הב"י דאפשר בכלל חטאת הוא כיון שאינו בא אלא על חטא ידוע ומאחר שכתב הטור דאחר פ' חטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה ממילא משמע דה"ה אשם ודאי, ואפשר דכיון דשם אשם אשכחן שבא בנדבה דהיינו אשם תלוי בכל אשם יכול לומר יהי רצון שיהא חשוב ע"ש. ומעתה אי נימא דגם חטאת בא בנדבה עכ"פ כשבא עם חטא כל שהוא הדרא קושית הב"י לדוכתיה למה לא כתב אשם ודאי ואין לומר משום דמשכחת עכ"פ אשם תלוי בנדבה ממילא אשם ודאי בכלל דשם אשם קאמר דהרי בחטאת נמי איכא שם חטאת שבא בנדבה ואפ"ה כתב הטור דלא יאמר יהי רצון אלא ע"כ דפשיטא ליה דבחטא ליכא לעולם חטאת הבא בנדבה ואתי שפיר חלוק הב"י בין אשם ודאי לחטאת דבאשם עכ"פ איכא שם אשם הבא בנדבה אבל בחטאת לעולם ליכא חטאת הבא בנדבה וזה ברור. גם כי מגמ' כריתות כ"ה ע"א תני רבי חיי וכו' אשם תלוי בא על הנבלה ומהשקליא וטריא שם נראה בעליל דאשם הוא דבא בנדבה אפילו לר"א דאמרו לו אבל חטאת לא עלה על דעת לומר דבא בנדבה לר"ע ע"ש והבן. 

עוד בו שלישית דהב"י הביא עוד שם בשם מהר"י אבוהב ז"ל ומהר"י בן לב ז"ל ליישב דאשם בא בנדבה שהרי אשם נזיר בא בנדבת נזירות לפי שאמרו בנדרים י' שהחסידים נודרים עצמם לנזיר כדי להביא קרבן א"כ נראה שיש לו לבא כמו נדבה. ופלא דא"כ גם חטאת כן הוא דהרי עיקר הגמ' הוא שם דחסידים הראשונים היו מתאוין להביא חטאת ואם קורא לזה אשם נדבה כ"ש דחטאת נדבה איקרי וא"כ מצינו חטאת נדבה ויאמר י"ר גם בחטאת וכבר דברו מזה הפוסקים ועיין מג"א מה שהתפלא, ומ"מ לדידן נמי איפשיט ספיקת כ"ג דעל שאר חטאים ליכא חטאת נדבה דאל"כ אכתי תקשה גם בחטאת יאמר י"ר כיון דאיכא חטאת נדבה מכל מקום וכנ"ל.

He Probably Got Tired Of Being Asked

In Lakewood 

Can A Chatas Be Brought As A Nedava?

It is April 1964. The President is Lyndon B. Johnson. The Mets are about to start another lackluster season. Bill Russell is facing off in the NBA championships against Wilt [the Stilt] Chamberlain. It was the year that President Johnson declares "war on poverty," introduces a variety of federal welfare programs, including Medicare (initially proposed by Kennedy in 1960).

Three civil rights workers murdered in Mississippi during "Freedom Summer".

24th Amendment to Constitution adopted, ensuring fair voting practices.

Race riots break out in Harlem and other U.S. cities.

Investigating the Kennedy assassination, the Warren Commission determines that "Oswald acted alone" in killing the president.

U.S. military forces launch attacks on North Vietnam in response to an alleged attack on a U.S. destroyer off the Vietnamese coast; Congress passes Gulf of Tonkin resolution that gives the President greater freedom to authorize combat actions in Vietnam.

Soviet leader Khrushchev falls from power, is ultimately replaced by Leonid Brezhnev

Anchorage, Alaska hit by massive earthquake.

The Verazanno bridge opens,

And MOST SIGNIFICANTLY, Rav Mordechai Gifter in Wickliffe, Ohio, wonders whether a Korban Chatas can be brought as a נדבה!!! 

Rav Menashe Klein in Brooklyn, has trouble comprehending the query. 

חלק רביעי 

סימן א 

אי יש חטאת באה נדבה 

מוצי"ט פסח התשכ"ד ברוקלין נ"י. 

בימי הגאולה ישלח לעם סגולה, משיח צדקינו יבא ויגאלנו, ובתוכם מע"כ ידי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם וכו' כג"ת מוה"ר מרדכי גיפטר שליט"א ר"מ ישיבת טעלז. 

אחדשכ"ג בידידות ובאהבה נאמנה וכו' בדבר מה שנסתפק בהא דאין חטאת באה נדבה אם היינו דוקא בדליכא חטא כלל או גם בדאיכא חטא ורק שפטור מחיוב חטאת וכגון במתעסק וטועה בדבר מצוה עכ"ל. והנה במתעסק צריך קצת לבאר דברי כ"ג ובאיזה מתעסק מיירי דהרי במתעסק ליכא חטא ועיין שו"ת שיבת ציון שרצה לומר במי שאוכל מאכל שיש בו תולעים בשוגג לא יהיה בו איסור דהוי מתעסק דסבור שהוא תבשיל אחר ונמצא תולעים אלא שדחה לעצמו דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ובענייתי דחיותו חוזר ונראה דהרוחנו עכ"פ בתולעים דמאיסי וכגון שרצים קטנים דנפשו של אדם חותה מהם ועיין הוריות י"א מיתיבי אכל פרעוש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר שבתי וראיתי דדבר זה שיבוש הוא דהרי עכ"פ נהנה הוא בשעה שאוכל אף שאח"כ כשנודע לו שאיסור אכל נפשו חותה מאיסור דהכא הוא בכל האיסורין כמבואר בסמ"ע חו"מ סי' רל"ד ויו"ד סי' קי"ט סי"ג ועיין ר"ש פ"ו דתרומות משנה ג' הביא ירושלמי טבלים נפשו של אדם חותה בהן וכתב דה"ה באכילת תרומה ע"ש. ופשוט דכיון דבשעת אכילה נהנה הוא. ועיין שו"ת ארץ צבי סי' פ"ח מה שתי' ע"פ דברי ירושלמי ורצה באמת לסמוך קצת להלכה באוכל תולעים במאכל ולסמוך אסברת השיבת ציון דהוי מתעסק ויש לי להאריך בדבריו ז"ל. 

וכבר ראיתי למרן כק"ז רשכבה"ג בשו"ת בית שערים או"ח סי' א' שהקשה מהא דאמרינן בכריתות י"ט מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ומאי נהנה שייך כיון דנפשו של אדם חותה וקצה באכילת איסור בשוגג, ותי' דמיהו בשעת אכילה נהנה הוא אך אח"כ כשנודע לו נפשו קצה וקלקולו יתר על תיקונו וכל שוגג הוא כן ועל הנאה כזה חייבו רחמנא ולכן גם מתעסק חייב על הנאה כזו. והנה כי כן לדידן ממ"נ אם מיירי במתעסק דחלבים ועריות הרי חייב שכן נהנה ואם במתעסק דשבת ושאר איסורים הרי ליכא איסור.

See there how he justifies the question. 

Moshe Rabbeinu And Matan Torah

זמן מתן תורתנו – ענינו הוא הנישואין דהקב"ה שנקרא חתן עם כנסת ישראל שנקראת כלה.

– ואף שאיתא במדרש  "העולם הזה אירוסין היו . . לימות המשיח יהיו נישואין", הרי, כיון שלא יהי' עוד הפעם מתן-תורה, עכצ"ל, שכל הענינים נפעלו כבר במ"ת, אלא שלעת-עתה הם בהעלם, ולעתיד לבוא יהיו בגילוי.

ולכן, גם במ"ת ישנו הסדר דקירוב חיצוני ואח"כ השפעה פנימית:

"כפה עליהם הר כגיגית" – הוא דוגמת ענין החופה. נתינת השכר עבור קיום התומ"צ, כמ"ש "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם" – הוא דוגמת נתינת הטבעת.

וכל זה הוא קירוב חיצוני, שזהו ההכנה להשפעה פנימית – היחוד שע"י קיום התומ"צ.

וכמבואר בהמאמר דשאר כסות ועונה, ששאר וכסות, הם בחי' הגילויים, שאר הוא בחי' ממלא כל עלמין, וכסות הוא בחי' סובב כל עלמין, ועונה הוא ענין המשכת העצמי.........

וזהו הטעם שעיקר כוונת ההתהוות היא למטה דוקא, כמבואר בתניא ש"תכלית השתלשלות העולמות . . אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון" – כיון שבעוה"ז ישנו כח העצמות.

ובעוה"ז גופא – הנה קודם גלות מצרים לא היו יכולים לקבל את התורה, אלא דוקא ע"י כור הברזל דגלות מצרים נעשו כלים לקבלת התורה, וכדרשת חז"ל שהסיבה לכך שבני ישראל קיבלו את התורה היא – לפי ש"למצרים ירדתם כו'".

ועפ"ז ישנו ביאור נוסף על מ"ש במתן-תורה "וידבר אלקים גו' לאמר" – דלכאורה אינו מובן תיבת "לאמר", שפירושה לאמר לאחרים, שהרי כל בני ישראל שמעו את הדברות מפי הגבורה – שצריכים להמשיך עשרת הדברות בעשרה מאמרות ("לאמר" דייקא), שלכן ניתנה התורה למטה, כיון שעיקר הכוונה היא עוה"ז התחתון דוקא.

וזהו גם מ"ש באפרים "כי הפרני אלקים בארץ עניי" – שהענין דירידת הנשמה בגוף בכלל, ובזמן הגלות בפרט, אינו כדי להתייסר ("מאַטערן זיך") ח"ו, אלא יש בזה מעלה מיוחדת – שעי"ז נעשה הענין ד"הפרני", התגלות כח הא"ס שלמעלה מהשתלשלות.

וענין זה נאמר ע"י יוסף – "צדיק עליון" – שגדלה מעלתו ביותר:

מבואר בתורת חיים (ובכ"מ) הטעם שיוסף נענש על זה שעשה כלים בטבע, אף שגם יעקב עשה כן – כיון שמדריגתו של יעקב היתה בסדר השתלשלות, והתיירא שמא יגרום החטא, ולכן הוצרך לעשות כלים בטבע, משא"כ יוסף, צדיק עליון, מצד מדריגתו הנעלית לא הי' לו להתיירא משום דבר, ולא הי' זקוק לטבע.

וכמו כן מבואר שם – בביאור מ"ש "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" – החילוק בין יוסף לשאר השבטים, שהשבטים (וכן האבות) היו רועי צאן, בהבדלה מהעולם, כדי שעניני העולם לא יפריעו להם בעבודתם, משא"כ יוסף הי' במדריגה כזו, שהי' יכול להיות בעולם, "מושל בכל ארץ מצרים", ובאופן ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכל מצרי שרצה לחגור כלי זיין הוצרך לשאול רשות מיוסף, ובהיותו עסוק בכל זה, הנה בשעת מעשה עמד בתכלית הדביקות באלקות.

ולאחרי כל זה, כיצד הגיע למעמד ומצב ד"הפרני", שנעשה אצלו תוספת אור – "בארץ עניי" דוקא.

וזהו גם תוכן הענין דלידת אפרים (עליו נאמר "כי הפרני אלקים בארץ עניי") מאסנת בת פוטיפרע, ובפרט להדעה שאסנת היתה בת דינה שנולדה משכם – כידוע שענינים נעלים בכלל, ובפרט ענינים שלמעלה מהשתלשלות, באים ע"י ענין של מרמה, וכיו"ב.

וע"ד שמצינו בברכות יצחק ליעקב, "ויתן לך האלקים מטל השמים וגו'" – שהם ברכות נעלות בענינים רוחניים, כדאיתא במדרש "מטל השמים זו מקרא וכו'" (שהרי הענינים הגשמיים נטל עשו) – שהוצרכו לבוא בדרך מרמה דוקא.

ולהעיר גם מהסיפור הידוע אודות אדמו"ר הזקן, שכאשר ר' אברהם המלאך למד עמו נסתר דתורה, הי' מסבב את מחוגי השעון אחורנית, כדי שהמלאך ילמד עמו משך זמן ארוך יותר, באמרו – על משך זמן זה – "מים גנובים יומתקו". ולכאורה אינו מובן: הן אמת שאין איסור ברמאות זו, כיון שגניבה בענינים רוחניים (עניני תורה) מותרת, כדאיתא בזהר "במה דפסקא טעמא (שיש טעם פסיק בין התיבות "לא תגנוב") אסיר ושרי", אבל אעפ"כ, מהו הטעם שהוצרך להיות באופן כזה דוקא? ומהי משמעות דברי אדמו"ר הזקן "מים גנובים יומתקו"? – אלא הביאור בזה ע"פ האמור, שענינים נעלים צריכים לבוא בדרך של מרמה דוקא.

וזהו גם תוכן הענין דמעשה יהודה ותמר, שעי"ז היתה לידת זרח ופרץ, שממנו בא משיח, שלכן נאמר בהם "תולדות מלא".

וכללות הענין בזה – שדוקא ע"י הירידה נמשך ומתגלה אור נעלה ביותר שלמעלה גם מהאור שהי' קודם חטא עה"ד, ועד שהוא למעלה גם מהאור שהי' מאיר לפני הצמצום.

וכשם שכוונת ההתהוות היא בשביל המטה דוקא, כמו כן הכוונה דמתן-תורה היא לפעול ולבטל את הענין דמצרים – לא רק מיצרים וגבולים דקדושה, אלא מצרים כפשוטו.

דהנה, הענין ד"מצרים" ישנו גם בעולמות הרוחניים, שגם שם שייך ענין של חטא, כפי שמצינו בגמרא ש"אפקוהו למט"ט ומחיוהו כו'", ועד שגם בעולם האצילות ישנו ענין של "מצרים", ויתירה מזה, שגם לפני הצמצום ישנו ענין של "מצרים" – כמובן מהמבואר בחסידות שהענין דקריעת ים סוף (שבא בהמשך ליצי"מ), "הפך ים ליבשה", ישנו בכל המדריגות שלמעלה, כולל גם לפני הצמצום, ומזה מוכח שגם לפני הצמצום ישנו הענין של מיצרים וגבולים, שזהו כח הגבול שבא"ס.

אמנם, הכוונה דמתן-תורה היא – לבטל את הענין דמצרים (לא ביחס להמיצרים וגבולים שלמעלה, אלא) כפי שהוא למטה בלעו"ז דוקא. ועפ"ז יש לבאר טענת המלאכים שהתורה תנתן להם, "תנה הודך על השמים", והמענה שהשיבו להם "מה כתיב בה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים . . למצרים ירדתם כו'"  – דלכאורה, כיון ש"אלפים שנה קדמה תורה לעולם", בודאי ידעו המלאכים מה כתוב בה, וכיון שידעו שכתוב בה אודות יצי"מ, למה ביקשו שתנתן להם התורה? – אך הענין הוא, שהמלאכים ביקשו שתנתן להם התורה כדי לבטל את ה"מצרים" (מיצרים וגבולים) שלהם, ועל זה הי' המענה "למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם כו'", שהכוונה דמ"ת היא לבטל את הענין דמצרים כפי שהוא למטה בלעו"ז דוקא, שבזה ישנו כח נעלה ועמוק יותר.

ועוד זאת, שהמענה למלאכים – "למצרים ירדתם כו'" – הוצרך להיות ע"י משה רבינו דוקא:

לכאורה אינו מובן: כיון שטענת המלאכים היתה להקב"ה – "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו . . מה אנוש כי תזכרנו . . תנה הודך על השמים" – הי' הקב"ה צריך לענות להם "למצרים ירדתם וכו'", ולמה "אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה"?

אך הענין הוא – שמענה זה הוצרך לבוא דוקא ע"י נברא מלובש בגוף דוקא, "ילוד אשה" (כלשון המלאכים).

ויובן ע"פ המבואר בנוגע לענין הנסיונות – דלכאורה מהו הצורך בענין הנסיון בה בשעה שהקב"ה יודע אם האדם יעמוד בנסיון – שזהו בשביל התועלת שנעשית אצל הנברא עי"ז שעומד בנסיון בפועל, והיינו, שהידיעה שלמעלה שיעמוד בנסיון אינה מספיקה, כיון שהידיעה שלמעלה היא בדרך מקיף, שלכן אינה מכרחת את הבחירה, וכמו כן לא מספיק מה שבכחו לעמוד בנסיון, כיון שכח חסר פועל, ולכן יש צורך בעמידה בנסיון בפועל.

וכן הוא בנוגע לכללות ענין ההתהוות, כדאיתא בע"ח שטעם הבריאה הוא כדי לגלות שלימות כוחותיו כו' – דאע"פ שגם לפנ"ז ישנם כל הענינים בכח, מ"מ, הכוונה היא שיתגלו מן הכח אל הפועל, שכן, אע"פ שלמעלה אין כח חסר פועל, מ"מ, כיון שהכוונה היא התהוות המטה, ולמטה כח חסר פועל, צריכים להיות כל הענינים בהתאם להמטה – שהשלימות היא כאשר הפועל הוא מחוץ להכח דוקא.

ועפ"ז יובן מה ש"אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה" – כי, הידיעה דלמעלה שהכוונה דמ"ת היא לפעול במצרים דלעו"ז דוקא, היא בבחי' "כח" בלבד, וכיון שלמטה כח חסר פועל, אין זה מספיק, ולכן צריך להיות המענה ע"י נברא דוקא, שזהו ה"פועל" שבענין זה.

 וענין זה מודגש ביותר אצל משה רבינו:

אודות משה – נאמר "כי מן המים משיתיהו", שנמשך מעולם התוהו, ונאמר בו "כבד פה וכבד לשון", להיותו למעלה מתושבע"פ ואפילו למעלה מתושב"כ, היינו, שהי' במדריגה נעלית יותר לא רק מתושבע"פ שנקראת "אילנא דטוב ורע" (לא טוב ורע ח"ו, אלא אילנא דטו"ר), לפי שיורדת ומתלבשת בענינים של טוב ורע, אלא גם למעלה מתושב"כ, שנקראת "אילנא דחיי", שהיא למעלה לגמרי מהתלבשות בענינים של טוב ורע.

וכל ענינים אלה האירו אצלו גם כאשר נשמתו נתלבשה בגופו – שזהו שנקרא בשם "משה", שגם בהיותו בגוף, אומרים עליו "מן המים משיתיהו".

וזהו גם מה שאמרו רז"ל ש"כשנולד נתמלא הבית כולו אורה" – ש"בית" קאי על הגוף, שגם הוא "נתמלא אורה", זו תורה.

ומבלי הבט על גודל מעלתו של משה – ירד למצרים, "וירא בסבלותם" של בני ישראל "בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה גו'", שזהו"ע של ירידה ברוחניות כו',

– ואף שראי' ("וירא בסבלותם") הו"ע של מקיף, מ"מ, עי"ז התקשר משה עם בני ישראל בפנימיות, שכן, אצל אדם שהוא בציור פנימי, גם ע"י הכחות המקיפים מתקשר הוא באופן פנימי, כפי שמצינו באדה"ר שעי"ז שהסתכל במקום הקליפות (ראי' שהיא בבחי' מקיף בלבד), נגרם הענין דחטא עה"ד כו', שממנו סובלים עד היום הזה – והיינו, שמשה רבינו הניח הצדה את כל מעלותיו שמצד הנשמה שהאירו בו גם בהיותו בגוף, וירד למטה כו' – כדי להתקשר עם בני ישראל ולסייע להם.

ונמצא, שאצל משה מודגש ביותר ענין הירידה למטה, ומשום זה "אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה" – שדוקא משה מבאר את המעלה שבירידה למטה, "למצרים ירדתם כו'", שבזה יש מעלה פנימית ועמוקה יותר.

 ומצד המעלה שבענין הירידה למטה דוקא, הנה עי"ז שמשה ירד להתעסק עם בני ישראל ולפעול עליהם, ניתוסף עילוי במשה גופא, כמארז"ל "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל".

והענין בזה:

פעולת משה בבני ישראל היא – כמ"ש "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", והיינו, שע"י האמונה במשה עבדו נעשית האמונה בה'. ועפ"ז מתורצת התמיהה בפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", דלכאורה, כשם שאסור לדמות אף אחד למשה רבינו, כמו כן – ויותר מזה – אסור גם לדמות אף אחד (כולל גם משה רבינו) להקב"ה, וא"כ למה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? – אלא פירוש הפסוק הוא, שע"י האמונה במשה עבדו נעשית האמונה בה'.

שאלו פעם אצל החסיד ר' אלחנן מרוזוב, ממי הוא אוחז יותר, מהרבי או ממשה רבינו? והשיב, שאוחז יותר מהרבי, כי, לולי האמונה ברבי, לא היתה אצלו גם האמונה במשה רבינו. –

ופעולת משה על בני ישראל היתה גם (ובעיקר) על הדור שנכנסו לארץ, שהיו במדריגה פחותה יותר מדור המדבר, כידוע שדור המדבר הי' במדריגה של ראי', ולכן לא הוצרכו כ"כ לפעולתו של משה רבינו, משא"כ הדור שנכנסו לארץ שהיו רק במדריגה של שמיעה, כמ"ש "ועתה ישראל שמע גו'", הוצרכו ביותר לפעולתו של משה, ולכן הפסוק "אנכי עומד בין ה' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר ה'", נאמר (לא בספר שמות, אלא) במשנה תורה דוקא, לדור שנכנסו לארץ.

וזהו ג"כ מה שמדייק אדמו"ר הזקן בתניא ש"צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום כו'" – דלכאורה מאי קמ"ל בהוספת התיבות "לדור שנכנסו לארץ" – כי, הצורך בענין דק"ש, "שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו על יחודו . . כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו כו'", שייך דוקא לדור שנכנסו לארץ, משא"כ דור המדבר שהיו במדריגה נעלית יותר, בחי' ראי'.

ואף שדור המדבר הי' במדריגה נעלית יותר מהדור שנכנסו לארץ, מ"מ, עיקר הכוונה היא בהדור שנכנסו לארץ דוקא, כיון שעל ידם הי' הענין דקיום מצוות מעשיות, משא"כ דור המדבר שהיו מבחי' המחשבה או מבחי' הדיבור (כב' הדעות בספרי קבלה), ובכל אופן, לא היו שייכים לבחי' המעשה.

ודוקא בהדור שנכנסו לארץ – שלמטה במדריגה מדור המדבר – היתה עיקר פעולתו של משה, ועי"ז נעשה אצלו עילוי גדול יותר לגבי המעלה שמצד נשמתו, כאמור, "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל", שכל זה הוא מצד המעלה שנעשית ע"י הירידה למטה דוקא.

וזהו גם מה שמצינו במ"ת שאילו היו בני ישראל ששים ריבוא חסר אחד (לולי האחד) לא היתה ניתנה התורה ח"ו אפילו למשה.

וכמרומז בפסוק "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" – שעי"ז שישנם כל שש מאות אלף בני ישראל, כולל גם אלה שהם בבחי' רגלים ("רגלי"), ובעיקר הרגלים (כמבואר במק"א מעלת הרגל, קבלת עול) – ניתנה התורה שהתחלתה ב"אנכי", היינו, שנמשך בחי' "אנכי" גם למשה.

וכמו כן כתיב "ואנכי תרגלתי לאפרים" – שדוקא ע"י ענין הרגל, "תרגלתי" לשון רגל, שזוהי העבודה דקבלת עול, באים לבחי' "אנכי", "אנכי מי שאנכי".

 אמנם, כדי שיוכל להיות הענין ד"אנכי תרגלתי לאפרים", צריך להיות תחילה "קחם על זרועותיו" (כהמשך הפסוק), כמשל האב שמשפיל את ידו להרים את בנו הקטן, שזהו קירוב חיצוני, ועי"ז יהי' אח"כ הקירוב הפנימי, שבזה ישנו ההמשכה והגילוי ד"אנכי".
[תו"מ] 

Drunk

The pasuk says in Shir Hashirim "הביאני אל בית היין" - Bring me to the house of wine. Chazal understand this to be referring to the "House of wine of Sinai". 

There is so much amazing Torah outt here it can make a person drunk. שכורת ולא מיין as Yeshaya said. Drunk but not from physical wine but from Torah. 

Rav Shmuel Rozovsky the great RY of Ponovitch said that just as one already starts getting intoxicated from the strong smell of wine even before he actually drinks it - so just being around people who are drunk with the wine of Torah should have a great impact., even before actually learning it. A groise rachmanus on people who don't learn and Gan Eden in this world for people who do learn [properly]. 

LI-CHAIM!!!!!😊😃😃

Bikkurim And Shavuos

איתא בגמרא "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים". ובהבאת דורון גופא מצינו עילוי מיוחד בנוגע ליין – כדאיתא בגמרא "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין".

ויש לבאר השייכות דהבאת דורון לתלמיד חכם לענין הביכורים, והמעלה המיוחדת שביין דוקא.

המעלה דביכורים לגבי שאר מתנות כהונה, כמו תרומות ומעשרות:

בתרומות ומעשרות יוצא הכהן אל הגרנות, ובעל השדה אינו מוכרח ליתן לכהן זה דוקא, אלא יכול ליתנו לאיזה כהן שירצה, שהרי יש לו טובת הנאה. ולאחרי כל זה יכול לתרום כמה שרוצה, שהרי מעיקר הדין חטה אחת פוטרת את הכרי, וגם התורם בעין רעה תרומתו תרומה.

משא"כ ביכורים – שאין מביאים אותם אלא משדות וכרמים שהם מן המובחר, ובשדות וכרמים המובחרים גופא הרי זה "מראשית כל פרי האדמה", "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה . . אומר הרי זה ביכורים", וצריך להביאם בעצמו לביהמ"ק אל הכהן ולומר מקרא ביכורים, והי' סדר שלם באופן הבאת הביכורים – "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב וכו' החליל מכה לפניהם וכו'", סדר של שמחה. וכל זה – אע"פ שלא היו מקריבים את הביכורים ע"ג המזבח, אלא נותנים אותם לכהן, בשר ודם, שיכול להיות שמביא הביכורים חושב שגדלה מעלתו ממעלת הכהן (שהרי יש מציאות של כהן גדול עם הארץ שממזר תלמיד חכם גדול ממנו), ואעפ"כ הי' מביא הביכורים בשמחה כו'.

ודוגמתו ב"המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים" – כי, הבאת דורון לתלמיד חכם הו"ע נתינת צדקה עבור תורה, ובמילא הרי זה ע"פ הסדר של תורה שהיא בלי גבול, כך שגם הצדקה היא ללא חשבונות, [שהרי יש אופן של נתינת צדקה ע"פ חשבון, ולא עוד אלא שאפילו כאשר נתינת הצדקה היא בשביל להפטר מתשלום מסים, הרי זה נחשב לצדקה, כמ"ש "ונוגשיך צדקה", ויתירה מזה, המאבד סלע ומצטער על אבידתו, ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי זה נחשב לצדקה, ומקבל על זה השכר דעוה"ב, לויתן ושור הבר כו' – אלא שאין זה דומה לנתינת צדקה ללא חשבונות, בדוגמת המעלה דביכורים לגבי שאר מתנות כהונה],

וכל זה – אע"פ שהנתינה היא לתלמיד חכם שאינו אלא בשר ודם, ועד שהנותן יכול לחשוב שמעלתו גדלה יותר ממעלת הת"ח, ועוד זאת, שהנותן יודע שמצד טבעו של הת"ח ש"נוקם ונוטר כנחש" לא יקבל תודה עבור הדורון... שהרי הת"ח חושב שכיון ש"מאן מלכי רבנן" הרי כל העולם משועבד אליו ומגיע לו הכל... ואעפ"כ נותן צדקה ללא חשבונות, ונותן בשמחה.

וענין זה שפועל בעצמו ליתן צדקה עבור תורה ללא חשבונות, ומתוך שמחה, עם היותו קשור עם גוף ונפש הבהמית, עם בני ביתו וחלקו בעולם – הרי זה רק מצד עצם הנשמה שהיא מושרשת בעצמות, ולכן נעשית עבודתו כפי שנדרש מצד בעל הרצון, כיון שאינו מציאות בפני עצמו אלא הוא בתכלית הביטול לבעל הרצון.

וענין זה מרומז ב"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" – כי ענינו של יין הוא גילוי ההעלם, כמ"ש "נכנס יין יצא סוד", וכפי שמצינו ש"אגברו חמרא אדרדקי . . כיון דאיבסום פתחו ואמרו אין בן דוד בא עד וכו'", שזהו מצד מעלת היין שעי"ז יצא סוד, ובנדו"ד – גילוי הסוד שבנשמה, ועד לסוד שבסוד, שזהו עצם הנשמה.

יד. ולהעיר מהסיפור שפעם הלכו חסידים לאדמו"ר הזקן, ובלכתם בדרך ניתוספו אליהם עוד חסידים מכו"כ מקומות, עד שהתקבצו אלפים אלפים חסידים, ולקחו שור וציפו קרניו בזהב, כהסדר דהבאת הביכורים ש"השור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב", וכך באו לאדמו"ר הזקן.

כאשר אדמו"ר הזקן ראה אותם מהחלון, נכנס לחדרו, התגלגל ("האָט זיך פאַרקייקלט") על הארץ ואמר: מה הם רוצים ממני?! וענתה זוגתו הרבנית: הם רוצים שתאמר להם מה ששמעת מהרבי שלך. ואמר אדמו"ר הזקן: אם כן, אומר להם עוד ועוד ("איך וועל זיי זאָגן און זאָגן"). ואז אמר אדמו"ר הזקן תורה, ופירש מש"נ בהבאת ביכורים "והחליל מכה לפניהם", ש"חליל" הוא מלשון חלל ומקום פנוי, ו"מכה" מלשון כהה ("טונקל"), וזהו "החליל מכה לפניהם", שהחלל ומקום פנוי נעשה כהה לפני מביאי הביכורים, מצד גודל העילוי דהבאת ביכורים.

והיינו, שע"י ענין דהבאת ביכורים ניתוספו ענינים חדשים בתורת החסידות.

ועפ"ז יובן הקשר והשייכות דענין הביכורים לחג השבועות, שנקרא חג הביכורים:

ביכורים – שנקראים "ראשית" – קאי על נשמות ישראל, כמארז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית, לפי שמחשבתן של ישראל – עצם הנשמה – קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, ובשבילם היתה התהוות הבריאה, ובשבילם הי' הענין דמתן תורה.

וזוהי השייכות דביכורים לחג השבועות – כיון שהמשכת כתר תורה בחג השבועות היא מצד מעלתם של ישראל, עצם הנשמה, שזהו"ע הביכורים.

[תו"מ] 

ALL IS GOOD - BARUCH HASHEM!!!!

R' Tzvi Elimelech Ben Chaya Nechama

Tzanz Rebbe from Eretz Yisroel was hospitalized  after suffering from a mild heart attack R"L, Rav Tzvi Elimelech ben Chaya Nechama Lrfs"h.

(א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. (ב) יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא.(ג) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי. (ד) כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ. (ה) הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי. (ו) מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי. (ז) דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת. (ח) שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג. (ט) כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ. (י) כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי. (יא) מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי. (יב) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ. (יג) וְאַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר. (יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. (טו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ. (טז) וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם יְהוָה וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ. (יז) כִּי בָנָה יְהוָה צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ. (יח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. (יט) תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. (כ) כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ יְהוָה מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט. (כא) לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. (כב) לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְהוָה וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלָ‍ִם. (כג) בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת יְהוָה. (כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כחו [כֹּחִי] קִצַּר יָמָי. (כה) אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ. (כו) לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם. (כז) הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ. (כח) וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ. (כט) בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן.

The Koach Of Ahava Rabba

Hard Cheese Complexities And Pizza Perplexities

Here! 

Covid-19 claims a black belt - Chuck Norris, dead at 80 years of age

"Carlos Ray “Chuck” Norris, famous actor and fighter, died yesterday afternoon at his home in Northwood Hills, TX, at the age of 80. Chuck starred in dozens of movies and TV series which have entertained, and continue to entertain, millions of people. He was also a master of martial arts, which was the cause of his initial fame in the movie industry. However, after the minor inconvenience of his death, Chuck has made a full recovery, and is reported to be doing quite well. 

It has also been reported that the Coronavirus is in self isolation for 14 days due to being exposed to Chuck Norris."

-------------

For the record, I ALSO have a black belt. Orthodox Jews call it a "gartel". 

------------

Chuck Norris doesn’t read books. He stares them down until he gets the information he wants.

Once a cobra bit Chuck Norris’ leg. After five days of excruciating pain, the cobra died.

Chuck Norris doesn’t wear a watch. He decides what time it is.

When Chuck Norris does a pushup, he’s pushing the Earth down.

Chuck Norris once kicked a horse in the chin. Its descendants are now known as giraffes.

Chuck Norris once ordered a steak in a restaurant. The steak did what it was told.

----------------

NOTE: All humor aside - Chuck is alive and well. 

"A Rabbi And A Priest Go Into A Bar ...."

Judging Others And Loving Others

ג. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לברך קודם חג השבועות: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

ובכן: בשלמא בנוגע לפנימיות – יכולים לחשוב שאין הזולת יודע מה נעשה אצלו בפנימיותו; אבל בנוגע לשמחה – הרי זה צריך להיות ניכר בגילוי, בריקוד, בקול (שירה), ובקוי הפנים. ובמילא, כאשר לא רואים את השמחה בגילוי, יש צורך לעורר על זה.

ולהעיר: בדרך כלל צריכה להיות ההנהגה באופן ש"אל תדין את חברך כו'", "הוי דן את כל האדם לכף זכות", וצריכים להזהר שלא לומר על יהודי דברים קשים ("אַ שווערן וואָרט"), ובכלל, מי עשאו שופט לפסוק על יהודי.

ועוד זאת, שיתכן שכאשר פוסק דינו של פלוני פוסק הוא את הדין גם על עצמו – כידוע הביאור בדברי המשנה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דין ואח"כ חשבון – דלכאורה, הול"ל חשבון ודין, שהרי ע"פ החשבון פוסקים את דינו – שאין פוסקים דינו של אדם למעלה עד שלא יפסוק בעצמו מהו העונש על ענין כזה, ולכן מזמינים לו אדם שעבר עבירה זו, וכאשר פוסק את דינו של הזולת, אזי פוסקים גם את דינו (אף שהוא בעצמו לא הי' פוסק דין על עצמו, מצד אהבת עצמו, ש"על כל פשעים תכסה אהבה"). וזהו "דין וחשבון" – שתחילה ישנו ה"דין" שפוסק על הזולת, ואח"כ עושים עמו "חשבון", שגם הוא במצב כזה כו'.

אבל, ביחד עם זה, מובן וגם פשוט, שכאשר יהודי (ובפרט מוכיח) רואה אצל חבירו דבר לא טוב, או שחסר אצלו דבר טוב, צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר, ולא להמנע מלהוכיח אותו בגלל הלימוד זכות שבודאי בפנימיותו טוב הוא, אלא שמצד ענוה, או סיבה אחרת, לא בא הדבר לידי גילוי, וכיו"ב.

– לימוד זכות על חבירו לא יכול להיות באופן שיגרום נזק לחבירו, שבגלל הלימוד זכות ימנע מלהוכיח אותו, ובמילא ישאר חבירו במעמדו ומצבו הקודם, אלא ודאי צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר.

וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: תהיו בשמחה, ובאופן שיהי' הדבר ניכר בגילוי. תאמרו לחיים ותנגנו ניגון של שמחה.

(והוסיף בבת-שחוק:) ישנם כאלה ("עולם'שע") שה"עצה" שלהם להתגלות השמחה היא... צביטת הלחיים ("קנייפּן די בּאַקן") שעי"ז יהיו נראים הפנים מחייכים ושמחים. אבל תורת החסידות מציעה עבודה קלה יותר לפעול התגלות השמחה.

***

ד. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר תורה מהבעש"ט אודות הענין דאהבת ישראל גם לאנשים פשוטים:

"תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". והיינו, שבני ישראל הם התפילין של הקב"ה. בתפילין יש תפילין של יד ותפילין של ראש – ששניהם מצוה וחייבים בברכה [ברכה אחת, או ב' ברכות, כהדעות בזה], והסדר הוא שהנחת תפילין של יד קודמת להנחת תפילין של ראש. וכן הוא גם בתפילין דמארי עלמא, שתפילין של יד – מארי עובדין טבין (אנשים פשוטים מקיימי מצוות), קודמים לתפילין של ראש – מארי השגה (לומדים ויודעי תורה).

תורה זו עוררה אצל יהודים רבים רגש של אהבת ישראל גם ליהודים פשוטים – מצד המעלה היתירה דמארי עובדין טבין לגבי מארי השגה, וכמבואר בריבוי מקומות שאצל אנשים פשוטים מתגלית פשיטות העצמות.

ה. ידוע גם מה שסיפר הרה"צ ר' זושא לאדמו"ר הזקן מה ששמע מאחיו הרה"צ ר' אלימלך, שאצל הרב המגיד היו משמרות של תלמידים לשמשו, ופעם אחת, בעת המשמרה שלי – מספר ר' אלימלך – קרא לי הרב המגיד ואמר: שומע אתה, מֵלך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע, שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור.

ומובן, שמאמר המגיד הוא הוספה וחידוש על מאמר הבעש"ט – כי הבעש"ט דיבר רק אודות אנשים פשוטים, ואילו המגיד הוסיף שצריכים לאהוב גם רשע גמור, ויתירה מזה, שהאהבה לרשע גמור צריכה להיות בהשוואה כמו לצדיק גמור.

ו. ואדמו"ר הזקן אומר שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, אהבה כמו "אחים ממש", שזוהי אהבה עצמית.

וזהו "ואהבת לרעך כמוך" – כמוך ממש: כשם שאהבת עצמו היא אהבה עצמית, שאינה מצד חשבונות,

– שלכן, "על כל פשעים תכסה אהבה", היינו, שגם כאשר האדם מכיר בפשעיו (כיון שהפשעים הם באופן כזה שאפילו מצד אהבת עצמו אינו יכול לרמות ולהשלות את עצמו שאינם פשעים), מ"מ, "תכסה אהבה", לפי שהאהבה מגעת בעומק הנפש במקום כזה שאין הפשעים נוגעים –

כך צריכה להיות גם האהבה ל"רעך" אהבה עצמית.

– בכדי לעורר את האהבה יש אמנם צורך בהתבוננות (כדלהלן), אבל ע"י התבוננות באים לאהבה עצמית שלמעלה מהשכל.

כיצד יתכן הדבר שהאהבה להזולת תהי' אהבה עצמית כמו אהבת עצמו – הרי הלה הוא בכל זאת זולת ולא הוא עצמו?

יש בזה שתי הסברות:

א) אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת ה' הם כולא חד. וכשם שאצל בני ישראל אהבת ה' היא אהבה עצמית, שהרי "בנים אתם לה' אלקיכם", ובן ואב הם עצם אחד, כך גם אהבת ישראל – שבאה מצד אהבת ה', אוהב מה שהאהוב אוהב – היא אהבה עצמית.

ב) בעומק יותר: כל בני ישראל הם דבר אחד. זהו עצם אחד שנמשך ובא בכל אחד מהחלקים השונים. וא"כ, אין זו אהבה להזולת, אלא לו עצמו.

ז. ויש לומר בדרך אפשר שבמאמר אדמו"ר הזקן יש הוספה על מאמר המגיד:

מאמר המגיד שצריכים לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור – הוא עדיין מצד הבנה ומדידה. והראי' היא מזה גופא שמדגישים חילוקי דרגות כו', ואומרים שצריכים לאהוב כמו צדיק גמור.

אבל אהבת עצמו אינה מדודה, שהרי הוא אוהב את עצמו, את העצם שלו. ובאופן כזה היא אהבת ישראל ד"אחים ממש".

ח. עפ"ז מובנת השייכות דאהבת ישראל למתן תורה:

לקבלת התורה הוצרכה ההקדמה דאהבת ישראל – "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד", וכמבואר במדרשי חז"ל שבשביל מתן תורה הוצרך להיות המספר דששים ריבוא, כולם בשוה, ללא חילוק בין אחד לחבירו.

וההסברה בזה – שע"י אהבת ישראל, ויחן כאיש אחד, ללא התחלקות, מעוררים את עצם הנשמה, שכן, ההתחלקות שבין יהודי אחד לחבירו היא רק בהכחות פרטיים, אבל מצד עצם הנשמה שוים כולם.

ועי"ז יכול להיות הענין דמתן תורה – שאז מקשר הקב"ה כביכול את העצם שלו, "אנכי", עם העצם של בני ישראל (שמצד העצם הנשמות מתאימות ואב אחד לכולנה), היינו, שבני ישראל "לוקחים" כביכול את "אנא נפשי", העצם דהקב"ה, שמסר את עצמו – ע"י התורה ("כתבית יהבית") – להעצם דבני ישראל.

[תו"מ] 

"I Am The Most Humble"!!! - Part 2

ה. בנוגע לדברי רב נחמן - "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא":

ביראה ישנם כו"כ דרגות, ומהם: יראת הוי', כמ"ש "יראו מהוי' כל הארץ", יראת אלקים וכו', ועד להדרגא הכי תחתונה - יראת חטא בלבד.

ומהחילוקים שביניהם - שיראת הוי' או יראת אלקים היא מצד ידיעה והרגש פנימי בקדושה, משא"כ יראת חטא היא מצד הרגש המקיף דקדושה בלבד, היינו, שאף שאין לו ידיעה והרגש פנימי בקדושה (שלכן אינו שייך ליראת הוי' או יראת אלקים), מ"מ, ירא לנפשו מדבר הסותר ומנגד לקדושה, עד שבורח ממנו כבורח ממות, שכן, מצד המקיף דקדושה (אף שאין זה בפנימיותו) נרגש אצלו עכ"פ ששלילה וחסרון (חטא מלשון חסרון) הקדושה הוא דבר המופרך.

וענין זה מודגש ביותר אצל רב נחמן:

ובהקדמה - שיש חילוקי דעות מי הוא סתם רב נחמן, ורש"י אזיל לשיטתי' שסתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק, ומה גם שבסוגיא זו יש גירסאות שבהם נתפרש בגמרא רב נחמן בר יצחק.

ומצינו בגמרא ש"אימי' דר"נ בר יצחק אמרי לה כלדאי (חוזים בכוכבים) בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלויי רישי', אמרה לי' כסי רישיך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא .. יומא חד .. נפל גלימא מעילוי' רישי' וכו'".

ומזה מובן שמצד טבעו הי' רב נחמן שייך לענינים בלתי-רצויים (ומי יודע לאיזה מעמד ומצב הי' יכול להגיע), והיראת שמים ("אימתא דשמיא") שלו היתה מצד ההשפעה של כיסוי הראש - בחי' המקיף - מצד הרגש המקיף דקדושה בלבד.

ו. ומזה מובן גם בנוגע לדברי רב יוסף, "לא תיתני ענווה דאיכא אנא" - "שאני ענוותן":

בענווה וביטול ישנם בכללות שתי דרגות: (א) ביטול במציאות - כמשל חכם קטן שעומד לפני חכם גדול ביותר, שמתבטל ממציאותו לגמרי ("ער פארלירט זיך און הערט זיך אינגאנצן ניט אן"), (ב) ביטול היש - שמציאותו נרגשת (ואינו מתבטל ממציאותו), אלא, כיון שאינו רואה בעצמו מעלה יתירה להיות מזה בישות (בידעו שמישהו אחר במקומו הי' מגיע לדרגא נעלית יותר, וכיו"ב), ה"ה ענוותן.

ובעומק יותר - בשרש הענינים למעלה, בספירת הכתר:

איתא בתקו"ז "כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות", כי, "הכתר הוא למעלה מכל הע"ס לכך הוא משיג יותר הביטול איך שאין ערוך אל המאציל א"ס ב"ה לכך הוא אוכם .. שהוא בבחי' ביטול ואין בו הגבהה נגד .. אור א"ס ב"ה שלמעלה מהכתר".

והנה, בדרושי חסידות שמביאים מאמר זה מצינו לפעמים הלשון "אוכם אוכם" (ב"פ). ויש לומר, שרומז לב' אופני ביטול ("אוכם אוכם") בהתאם לב' האופנים בספירת הכתר: (א) ספירת הכתר כפי שהיא במקומה - ביטולה הוא באופן של העדר תפיסת מקום לגמרי, ביטול במציאות, (ב) וספירת הכתר כפי שהיא לאחרי ירידתה ממלכות דאצילות להיות כתר לבי"ע - שביטולה אינו באופן של העדר תפיסת מקום [ואדרבה: כשמלכות דאצילות יורדת ונעשית כתר לבי"ע ה"ה מקור לנבראים, ובודאי אינה בביטול של העדר תפיסת מקום], אלא, כיון שיודעת מעמדה ומצבה שהיא בירידה משרשה ומקורה, אינה בישות, ביטול היש בלבד.

ומהחילוקים שביניהם - שהביטול דהעדר תפיסת מקום, ביטול במציאות, נעשה עי"ז ש"משיג יותר הביטול איך שאין ערוך כו'", השגה והרגש פנימי; אבל כאשר אין זה בהשגה והרגש פנימי, כי אם בבחי' מקיף בלבד - אזי הביטול אינו באופן של העדר תפיסת מקום, אלא שאינו בישות, ביטול היש בלבד.

ובנוגע לעניננו - מדת הענווה של רב יוסף:

להפירוש שרב יוסף מדבר אודות הענווה של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם אף שלדעתו אינו ראוי לכך - גדלה ביותר ענוותנותו של רב יוסף - שאינו מרגיש את עצמו למציאות כלל, העדר תפיסת מקום, שלכן, המינוי שלו לנשיא נתפס אצלו כענווה של אנשי דורו; משא"כ לפירוש רש"י, "שאני ענוותן" - ה"ז דרגא פחותה בענווה - שנרגשת מציאותו (ולא באופן של העדר תפיסת מקום), אלא שאינו מחזיק טובה לעצמו כו'.

וכאמור, הכרחו של רש"י לפרש שרב יוסף מדבר אודות דרגא פחותה בענווה ("שאני ענוותן"), הוא, מזה שגם רב נחמן מדבר אודות דרגא פחותה ביראת חטא. וזוהי הנקודה המשותפת במאמריהם של רב יוסף ורב נחמן להתנא "לא תיתני כו' דאיכא אנא" - שבנוגע לדרגא פחותה בענווה ויראת חטא, שמצד בחי' המקיף, אין לשנות "משמת רבי בטל כו'", כי, הדרגא הפחותה נשארת גם לאחרי מיתת רבי, כיון שנשארת ההשפעה של רבי מבחי' המקיף (כנ"ל ס"ד).

[תו"מ] 

"I Am The Most Humble"!!!

א. בסיום מסכת סוטה שנינו: "אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה ("משמת רבי בטל ענוה") דאיכא אנא", ומפרש רש"י: "שאני ענוותן".

וצריך להבין:

א) מה מחדש רש"י בפירוש דברי רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - הרי זה הפירוש הפשוט, ומאי קמ"ל?

ב) דברי רב יוסף "לא תיתני (בטל) ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - שמדגיש מעלת עצמו במדת הענווה - הם לכאורה היפך מדת הענוה?

ויש לומר, שב' שאלות אלו מתורצות אחת בחברתה - שמצד הקושיא שדברי רב יוסף "דאיכא אנא" הם היפך הענוה, יש מקום לפרש את דברי רב יוסף באופן אחר, ולכן מחדש רש"י שהפירוש הוא "שאני ענוותן", כדלקמן.

ב. ביאור הדברים:

אודות ענוותנותו של רב יוסף - מצינו בסוף הוריות: "רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים. שלחו לתמן איזה מהם קודם, שלחו להו סיני עדיף .. הכל צריכים למרי חטיא (כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני), ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עלי', מלך רבה .. והדר מלך רב יוסף כו'".

וכיון ש"לא קביל רב יוסף עלי'", להיותו סבור - מצד גודל ענוותנותו - שאינו ראוי לכך, מסתבר לומר, שגם לאחרי שנתמנה לנשיא ("הדר מלך רב יוסף") הי' סבור שאינו ראוי לכך, וזה שנתמנה לנשיא אינו אלא מצד ענוותנותם של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם.

ועפ"ז אפשר לפרש דבריו של רב יוסף לתנא "לא תיתני (משמת רבי בטל) ענוה דאיכא אנא" - שאין כוונתו לענווה שלו (שהרי האמירה "אני ענוותן" היא היפך הענווה), כי אם, שמציאותו בתור נשיא ("איכא אנא") מהוה הוכחה על המשך קיומה של מדת הענווה בדורו (לאחרי מיתת רבי) - הענווה של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם.

ג. וכדי לשלול פירוש זה (שהכוונה היא לענווה של אנשי הדור) - מפרש רש"י: "שאני ענוותן".

והכרחו של רש"י לפרש דברי רב יוסף אודות הענווה שלו ("שאני ענוותן"), ולא אודות הענווה של אנשי דורו, הוא, מסיפא דמילתא - "אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני (משמת רבי בטל) יראת חטא דאיכא אנא" - שבנוגע ליראת חטא לא שייך לפרש שכוונת רב נחמן היא על אנשי הדור, כי אם על עצמו (שהוא ירא חטא), ומזה מובן שגם ברישא, בנוגע לענווה, הכוונה היא (לא על אנשי הדור, אלא) על עצמו ("שאני ענוותן").

ואעפ"כ אין אמירה זו ("דאיכא אנא", "שאני ענוותן") בסתירה לענין הענווה - כי, ענווה אינה שוללת ידיעת מעלת עצמו (כולל גם מעלת הענווה גופא), אלא, גם בידעו מעלת עצמו אינו מתגאה ואינו מחזיק טובה לעצמו להיות בישות, כיון שעושה חשבון שלפי הכחות שניתנו לו מלמעלה הי' צריך להיות בדרגא נעלית יותר, וכיו"ב.

ד. ולבאר הענין בעומק יותר - יש להקדים ולבאר כללות מאמרם של רב יוסף ורב נחמן להתנא, "לא תיתני כו' דאיכא אנא", דלכאורה אינו מובן: כיצד יכולים רב יוסף ורב נחמן - שהם אמוראים - לחלוק על דברי התנא ("משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא") ולומר "לא תיתני ענוה (דאיכא אנא)", "לא תיתני יראת חטא (דאיכא אנא)"?!

ונקודת הביאור בזה:

תוכן דברי התנא "משמת רבי בטל כו'", הוא, שמעמדו ומצבו של הצדיק, ובפרט "רבי", נשיא ומנהיג הדור, נוגע ושייך לכל אנשי הדור, שכן, עם היות מדרגת הצדיק בעילוי שבאין-ערוך למדרגתם של אנשי הדור, פועל הוא על אנשי הדור, כך שככל שתגדל מעלת מדרגת הצדיק, תגדל מעלת אנשי הדור - לפי-ערך מדרגתם הם עכ"פ; ולכן, "משמת רבי בטל כו'", דכיון שנסתלק מהעולם ונתעלה לעולם עליון יותר, אזי נתעלמו כל העילויים שפעל אצל אנשי הדור.

ובענין זה - שכיון שמעלת כל הדור תלוי' בנשיא הדור, אזי "משמת רבי" נתעלמו העילויים כו' - לא פליגי רב יוסף ורב נחמן, אלא שאעפ"כ אומרים להתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", כי:

החסרון שנעשה מצד הסתלקותו של רבי עיקרו בנוגע לענינים נעלים הקשורים עם שלימות העבודה באופן פנימי, משא"כ בנוגע לענינים פחותים שמצד המקיף, הרי, כיון שגם לאחרי ההסתלקות נשאר רושם מהצדיק בבחי' מקיף [ופועל פעולתו על כל המקושרים אליו, גם בהפחותים שבהם, וגם באלה שרק מודים בו], נשארים ענינים אלה גם לאחרי שמת רבי.

ולכן אומרים רב יוסף ורב נחמן להתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" - לפי שמדרגתם בענין הענוה ויראת חטא היא (לפי דעתם) מדרגה פחותה (כדלקמן), ולכן נמשכת גם לאחרי שמת רבי, ע"י ההשפעה שמבחי' המקיף.

וענין זה מרמז רש"י בפירוש דברי רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - שזוהי מדרגה פחותה בענווה; וכאמור, הכרחו של רש"י הוא מסיפא דמילתא, דברי רב נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", שזוהי מדרגא פחותה ביראה, כדלקמן.

[תו"מ] 

נו"א נורמל

הרב מאיר טברסקי שליט"א 
כ״ז אייר, יום ה׳ לש״ק פה נוא יארק 

המאמר דלהלן מופיע לאחר שהיה למראה עיני הגר"צ שכטר שליט"א אשר כתב "והדברים נכונים מאד, וכמדומה לי שמצוה לפרסמם". 

לך עמי בא בחדריך - בדבר האיסור לקיים תפלה בצבור ושארי כנופיאתא 

כעת במדינתנו הקדמה לאחרונה נדון אם לחדש תפלה בצבור במדינה זו ע״י קיום מנינים בחוץ (״מנייני מרפסת״, וכדו׳) או במקומות שכבר הותר מדינא דמלכותא, אפי׳ בפנים בתי כנסיות. וכן נדונים שארי כנופיאתא כגון פתיחת בתי מדרשות, ישיבות (ולהבדיל) מחני קיץ וכדומה. ונראה שכל הנ״ל אסורים כעת בהחלט מחמת סכנה. והנה סכנת נפשות היא עת לדבר וע״כ באתי בס״ד בדברים דלהלן. כל מה שיתבאר בס״ד הוא ברור ומוכרח מסברא וא״צ לראיות, בבחינת כיון דסברא הוא ל״ל קרא. ואדרבה מן הדין יש בהבאת ראיות משום הטעאה כאלו הדבר מוטל בספק. אכן מכיון שרבה המבוכה, עת לעשות. וע״כ להלן הובא גם מקצת ראשי פרקים להוכיח האיסור כעת בכל הנ״ל. 

סכנת הרבים הסכנה של קובי״ד 19 פוקדת את הרבים. 

רבים חשופים לסכנה, ר״ל. וע״כ אין מקום כלל וכלל להתחשב רק במדת הסכנה הצפוי׳ ליחידים המשתתפים במנינים הנ״ל. חייבים להתחשב במדת הסכנה הצפוי׳ לרבים. וכשם שאין מתחשבים רק במדת הסכנה הצפוי׳ ליחיד, כך אין מתחשבים רק במדת הסכנה הצפוי׳ לצבור מסויים כגון של בית כנסת מסויים. כלנו מחוייבים להתחשב בכלל כלו החשוף לסכנה. ונראה פשוט שאפי׳ אם נניח שאין ספק סכנה ליחיד המשתתף באשר הוא שם, מ״מ ודאי הוא שקימת סכנה לרבים. קרוב לודאי הוא [ואולי גם ודאי] שבין הרבים המשתתפים בכל המנינים יהיו לכל הפחות אחדים שתדבקם הרעה של מחלה מסוכנת זאת. וע״כ איסור גמור הוא לקיים מנינים כאלו. [השאלה כבר הוכרעה לאיסור, אבל מ״מ נראה שראוי להדגיש גודל האסון ר״ל העומד להיות באם תתחדש תפלה בצבור ללא עת, ולאחר שיחלו אחדים ר״ל מי יודע להיכן יגיעו הדברים אח״כ היות שמחלת הקובי״ד מאד מדבקת כבר לפני שמודעים לה.] מי הוא ואי זה הוא שיכול לקבע בודאות שאין אפי׳ ס״ס של סכנה לרבים באם תתחדש תפלה בצבור כעת? 

מקצת ראשי פרקים לדין פשוט ומוכרח זה: בשו״ע או״ח שכ״ט:ז פסק המחבר וז״ל ויש מי שאומר שבזה״ז אפי׳ באו על עסקי ממון מחללין שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי ספק נפשות עכ״ל ובמג״א שם ס״ק ה כתב וז״ל וצ״ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישי׳ שמא יעמוד אדם נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת עכ״ל. כל׳, אה״נ שיחיד - לד׳ המג״א - מחוייב להניחו ליקח ממונו, אבל מ״מ היכא שבאו על הרבים חייבים להתחשב בהם ויש לחוש שמא אחד יעמוד נגדם ויהרג. (וגם אלו שהקשו על המ״א עשו כן בקשר לציור של באו על היחיד, אבל לגבי ההיבט לרבים וקביעת ספק סכנה בהתאם לזה כו״ע מודו.)  וכן עי״ש בשו״ע שט״ז:י כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו ע״כ ובשעה״צ שם ס״ק ע״ב כתב וז״ל והנה מהרמב״ם משמע דוקא כשנראו עכ״פ לפניו אבל לא לחפש אחריהן כו׳ ואם היה במקום שרבים מצויים לכאורה גם להרמב״ם שרי ע״כ. אמנם אין פרטי הנדון דהתם שוים לדידן, אבל מ״מ שוב בוקע ועולה אותו יסוד שיתכן שלא נחשב סכנה ליחיד אבל במקום רבים מתחשבים בהם ויש לחוש. 

דעת מומחים ע״פ ידיעתם ועמדת מומחים ע״פ השערתם 

יסוד מוצק הוא שסומכים אנו על דעת מומחים. ומ״מ פשוט הוא שצריך לבדק ולהבחין בדבריהם. ראשית כל, הרבה הוראות הדרכות והנחיות יוצאות מפי הרופאים, אבל אין ערך כלן שוה. ישנן הוראות כו׳ המבוססות על ידע המומחים, וישנן המבוססות על השערות שלהן. (אין הרופאים ח״ו באים להטעות, אבל כפי שהרפואה בדרך כלל מתנהלת היום אין רגילים רוב הרופאים להבחין לנו בהוראותיהם בין ידיעה להשערה.) וע״כ חובה לבדק בדבריהם ולהבחין בין ידיעת הרופאים להשערותם, בין דעת הרופאים לעמדתם. 

מחלת קובי״ד 19 היא חדשה ומחודשת. מיום ליום ואפי׳ משעה לשעה מתגלה מידע חדש. ולפעמים לאור אותו מידע מופרכים הנחות והנחיות שהיו מקובלות עד הנה. אף אחד אשם בזה, פשוט חסרות הרבה, הרבה ידיעות יסודיות בנוגע למחלה. במצב כזה, הרופאים בהתמסרותם לכלל כפי מיטב יכלתם משערים ומורים. אבל עלינו להבחין ולהכיר שמכיון שאין הידע הרפואי הנחוץ קיים כעת א״א לרופאים בשום אופן ופנים לתת הוראות ודאיות שתמנענה אפי׳ ס״ס של סכנה. (ולזכותם כל זה ניכר בדעת הרופאים שאין סומכים על השערותיהם בקשר לכנופיאתא לגבי מבוגרים ואחרים שבאם ח״ו יחלו נוחים להפגע ר״ל.) עוד דבר הטעון בדיקה והבחנה. 

מצוי מאד שהמומחים בהוראותיהם ובהנחיותיהם (בלא יודעין) יוצאים מחוץ לתחום מומחיותם. למשל, בנידון דידן. כאשר מומחים נדרשים להורות אם אפשר (ולפעמים נדרשים איך אפשר, וזה גרוע טפי, כמובן) לחדש תפלה בצבור וכיו״ב ללא סכנה תשובתם בנויה ע״פ יסוד של הגדרת סכנה. אכן הגדרת סכנה שייכת לתחום ההלכה ולא לתחום הרפואי. אין בעולם מי שיקפיד באותה מדה שהתורה מקפידה על ס״ס של סכנה. אין לצפות שהמומחים בתחום הרפואה יכוונו להגדרת התורה, וכמו כן אין לצפות שיודרכו לכך מכיון שמעטים מאד מאד הם היודעים להעריך להגדיר וליישם ההלכה של ספק סכנה כראוי. ומדת ההתפרצות של המחלה בקהילתינו עקב חסר זהירות ושמירה תוכיח. וע״כ כל קולא רפואית צריכה בדיקה מכיון שמצוי מאד שהרופאים המורים להיתרא (כגון בנידון דידן של חידוש תפלה בצבור) יצאו מתוך הנחה מוטעית (כגון ההגדרה של ספק סכנה). 

עוד מרכיב מכריע בדעת הרופאים הבא מחוץ לתחום מומחיותם: דאם נתפס אצלם הנידון כחיוני ויסודי, אזי אשכחן שאין בכלל דנים אם לעשות, אלא איך לעשות. והנה ישנם רופאים מאנ״ש יראים ושלמים שבלא יודעין מחווים דעתם ״הרפואית״ שבקושטא מושפעת מהנחה קודמת בלתי רפואית. כגון בנידון דידן ישנם (כוונתם לשם שמים) רופאים הסוברים שלא יתכן בטול תפלה בצבור לתקופה כה ארוכה, וחייבים איכשהו לחדשה. וע״פ הנחה זו נותנים הנחיות לחדש תפלה ״בצורה בטוחה״! ופשוט דכה״ג עצתם והוראתם מופרכות. מן המותר לומר שאין להתחשב בדעת המלכות לקולא בענינים אלו כלל וכלל. ולא חזי אפי׳ לאצטרופי: מטרת פקידי המלכות היא להאט התפשטות המחלה, ולא למנוע סכנה. בפה מלא אומרים שאפשר לחזר למסלול החיים באם מצפים שמדת ההעברה בחברה תהיה אטית. זהו שמבקשים להשיג ותו לא. ואדרבה יתכן שההיתר של המלכות חזי לאצטרופי לחומרא מכיון שיש לצפות שבעקבות ההיתרים ״לפתח״ יוסיפו בני אדם להסתובב ור״ל מדת העברת המחלה תלך ותתגדל. 

מקצת ראשי פרקים לחובת ההבחנה בדברי הרופאים בין לקולא בין לחומרא: עי׳ ביאה״ל סי׳ תרי״ח ד״ה חולה, ובס׳ שש״כ פרק ל״ט הערה ט״ו שאחר שציין לדברי הביאה״ל הנ״ל הוסיף וז״ל ומאידך גם יש לחקור אם הם לא יחמירו יתר על המדה, באשר אינם יודעים את הצווי של וחי בהם, ושבמקום סכנה או חשש סכנה אסור להחמיר עכ״ל ופשוט ול״ש שאינם יודעים את הצווי, ל״ש אינם יודעים להעריכו ולהורות על פיו כדבעי. הלכה ואין מורין כן כל הוראה צריכה להבחן בשני דברים: א) האם ההוראה היא כהלכה? ב) האם ההוראה נכונה למעשה? כל׳, יתכן שהוראה להיתר תהיה נכונה ומכוונת להלכה, אבל למעשה תביא לידי איסור(ים). כה״ג ההוראה להיתר אינה נכונה, וחיייבים להורות לאיסור. יסוד לזה, הדין של הלכה ואין מורין כן. והבי׳ בדין זה כנ״ל שאיסור והיתר נמדדים ונקבעים משתי בחינות - מבחינת הלכה צרופה ע״פ למוד ועיון, וגם מבחינה מעשית, בהתחשבות בתוצאות ההוראה. והנה בפרשה הכואבת של מחלת קובי״ד 19 אין אנו זקוקים להשערות ואין מקום לספקות. גם לפני שהורו רבנים להיתרא וגם אחרי כן מן המפורסמות הוא שמקצת העם פרצו וממשיכים לפרץ גדר ואינם עושים ע״פ ההנחיות. וע״כ אפי׳ אי נימא שמן הדין מותר כבר לקיים מניינים, למעשה יש להורות לאיסור מדין הלכה ואין מורים כן. ואין לומר אולי אם נתיר להם בתנאים מסויימים יצייתו להנחיות ונצליח עכ״פ במקצת לסתם הפרצה. דזה אינו, ואדרבה כל היתר יחזק לבם וידם לפרץ עוד. והוא דאשכחן (עירובין ו.) רב בקעה מצא וגדר בה גדר. 
מקצת ראשי פרקים למושג ודין זה: עי׳ ביצה כ״ח: שלהלכה השחזת סכין שעמדה ביו״ט מותרת (עי״ש הפרטים) מדין מכשירין שא״א לעשותן מעיו״ט אבל אין מורין (לרבים) כן (שלא יזלזלו אף באפשר מעיו״ט, רש״י שם) ונעתק לדינא בשו״ע תק״ט:ב. וכן מצינו שמחללים שבת (!) במקום שמן הדין אין כל סבה והיתר לעשות כן, מכיון שלמעשה אם לא נחלל נמצאת מכשילן לע״ל. עי׳ מנחות ס״ד. (לענין עדות החדש), ט״ז סי׳ שכ״ח ס״ק ה, משנ״ב שם ס״ק ל״ג (לענין פקו״נ בשבת שעושין ע״י ישראל אפי׳ במקום שאפשר ע״י עכו״ם, דאם לא כן נמצאת אתה מכשילן). גם דעתו של ר׳ יוחנן במנחות צ״ט: - אפי׳ לא קרא אלא ק״ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ - יוצאת מתוך אותו יסוד. ורבא דפליג עלי׳ התם אינו חולק על היסוד, אלא על ההוא מקרה פרטי, ופשוט. ועי׳ בס׳ דרכי הוראה למהר״צ חיות פ״א (ציין בס׳ המפתח, רמב״ם מהד׳ רש״פ) שמקצת דבריו שם נוגעים לעניננו. 

אנן בדידן נוסיף בס״ד שתי הערות. אמנם יש מאנ״ש שאינם חוששים לספק סכנה הפוקד אותנו כעת. אבל אפי׳ אי נימא שישנם מצבים שבהם התגובות מהוות אחד מן הגורמים הקובעים נראה דבנידון דידן אין להתחשב בתגובות אלו מכיון שישוב הדעת שלהם נובע מחסרון ידיעה. אין מבחינים בין השערות הרופאים לידיעותיהם, וכן אינם מסתכלים בהשלכות מעשיהם לרבים. ויש הטועים להשתכנע ולסמך על הכרעותיה של המלכות. ויש שאינן מעריכים כראוי את הדין של וחי בהם. או שמגזימים בחשיבותה של תפלה בצבור כו׳. וכל זה טעות בידם, וכמו שנתבאר. וע״כ אין להתחשב בדעתם המיושבת בטעות. משל למה הדבר דומה, מי שאינו יודע שהעשון מזיק, ולפעמים גם מביא לידי מיתה. אטו מי נימא מכיון שאינו חושש, דלדידי׳ ליכא סכנה או אפי׳ ספק סכנה?  

הנה רבים יתמהו היתכן שהחיים סביבותינו חוזרים/יחזרו להיות רוגשים והומים - חנויות נפתחות, בנ״א זורמים לחוף הים כו׳, וגם אנו מטיילים, ואילו בתי כנסיות ובתי מדרשות סגורים ונעולים? חשוב מאד מאד שנחזק ונתחזק בענין זה. אנו משכימים והם משכימים אנו משכימים לדברי תורה שבהם נצטוינו לשמר מאד ולהזהר יפה יפה אפי׳ מס״ס של סכנה, ואילו הם משכימים לדברים אחרים ע״פ קני מדה וחישובים משלהם השונים משלנו. מן ההכרח איפוא שדרכנו יפרד מדרכם כרחוק מזרח ממערב. (ומה שאנו מטיילים ל״ק שאפשר לעשות כן בבדידות, משא״כ תפלה בצבור ושאר מיני כנופיאתא. ואין כאן המקום לדון בשאלות המתעוררות בתחום הפרנסה אשר נזקקות לדיון בפ״ע.) 

מסקנה הנה נא הואלתי כו׳ עוד רגע אחד אדבר. אמת ונכון הוא שיש להבחין בין סכנה עוברת לבין סכנה שנשתרשה ויצרה מציאות חדשה (נו״א נורמא״ל). היכא שהסכנה עוברת אפשר וע״כ חייבים לחכות ולהחבא עד יעבר זעם. אכן כאשר שובצה הסכנה בתוך אריג החיים (ונעשתה מבחינה זו כעין סכנת לידה, למשל) א״א לחכות עד שתחלוף. ודאי צריכים לנהל החיים בהתמודדות עם הסכנה. אכן גם כה״ג חייבים להשתדל לדעת (ולא לשער) איך להתמודד. בעניננו זאת אומרת שחייבים להמתין פרק זמן קצוב אבל נכבד לאפשר התקדמות ידיעות הרפואה בקשר למחלה. כיום הרופאים יודעים להזהר במקצת דרכים ואופנים שלא ידעו לפני שבועות ואפי׳ ימים אחדים. כיום מכירים בסימני המחלה שלפני זמן קצר לא ידעו להכיר, וע״כ לא עלה על לבם להזהר מהם כו׳. כן הוא מנהגו של עולם בתחום הרפואה. א״א באופן אחר. אסור לנו לדחוק את השעה ולדרוש עכשיו מהרופאים שיורו לנו ע״פ ידיעה איך לקיים כנופיאתא. פשוט אינם יודעים לעשות כן מכיון שא״א להם לדעת. והרבנים שליט״א הסוברים שיש לתפוס את הרע במיעוטו ולהורות ולתת הנחיות שלא יתפקרו עוד יותר (לע״ד גם זה טעות, וכנ״ל), חייבים לפרש שיחתם. חייבים להודיע בשער בת רבים שכעת אין הרופאים יודעים. ויתכן שההנחיות של היום המבוססות על השערות יקום נגדן או עכ״פ מקצתן פירכא למחר ע״פ המידע המתגלה לאטו מדי יום ביומו. וע״כ מן הדין שלא לקיים שום כנופיא במשך פרק זמן נכבד ובאם אעפ״כ נקהלים, עכ״פ יצייתו להנחיות. העולה להלכה ולמעשה, חובה להמתין מלחדש כל מיני כנופיאתא (ואפי׳ מנינים מצומצמים) לכל הפחות פרק זמן נכבד בכדי שתהיה אפשרות של התפתחות ידיעת הרופאים שידעו לקבע הנחיות איך לקיים כנופיאתא בהתאם לדין של וחי בהם במציאות החדשה. כמובן אין אנו בטוחים שתהיה התפתחות כזאת אבל מ״מ מספק חייבים להמתין. אפשר להמתין בדברים אלו אבל א״א להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. המקום ירחם עלינו כו׳.

Food

"In times of crisis, I try to find the good in the situation. Wait. Typo. I meant “food.” I try to find the food in the situation."

Tolaas Vi-lo Ish

כי הנה, [כך מקובל בידי, ושמעתי זאת מכמה מרבותי בימי הנעורים], אדם שישאבו ויקחו ממנו את כל כבודו, היינו, הוא יראה פתאום שהוא אפס גמור, וכל מה שהוא חשב, הכל דמיון הבל ושוא, הוא פתאום יתפוס מה הוא באמת, הרי שבדרך כלל, מכח מנגנון ההגנה של האדם, הוא יהפוך להיות מטורף, הוא יצא מדעתו, כמו הרבה שיצאו מדעתם ונעשו מלכי העולם, זה קיסר כזה וזה קיסר כזה והם מצויים לרוב בבתי החולים, אכן, אם הוא יחזיק מעמד בדעתו, הרי שהוא ימות מיד, זה לא יתכן אחרת, הוא לא יכול להמשיך לחיות עם תודעה כזאת בשום פנים ואופן.

כל מי שרוצה לצייר ציור כלשהו מהמשפט לעתיד לבוא, הנקרא בלשון חז"ל גיהנם, הרי ששם אין את מנגנון ההגנה העושה אותנו לבעלי דמיון מטורפים, שם האדם רואה ברור, והוא ממשיך ורואה זאת ברור, שמה אדם רואה ברור את מצבו, ורואה ברור מה הוא, והוא חי את זה, וחייב לסבול את זה, בלי שום תנחומי שיגעון, ומי שרוצה לתאר לעצמו, הרי שזה סבל נורא ואיום, להמשיך להיות קיים, להתקיים, ולהיות שום דבר. את הסבל הזה, כדאי מאד לחסוך, ואפשר לחסוך אותו כשנמצאים פה.

מעתה, איך דוד המלך המשיך לחיות, איך אפשר לחיות כך. זאת הרי אמת, זה דבר אמיתי, ואם הוא תופס את עצמו בתודעה ברורה, כפי שהוא אומר זאת בפירוש, וזה כתוב בפסוק בתורה "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם", הוא אמר זאת כשהוא היה מלך, אם כן, איך אפשר לחיות במצב כזה, איך אדם יכול להתקיים כך, אדם לא יכול להתקיים כמו תולעת, זה לא יתכן, זה דבר ברור ובדוק, אין כזו אפשרות, אין כזו מציאות. כאן נמצא העומק של "ואני תפילה", דוד המלך התקיים כתפילה, והתפילה, כשהיא בוקעת ממעמקים כאלה, אז היא תפילה שכוללת את כל המציאות כולה. דוד המלך אומר על עצמו שהוא לא איש, אבל הוא היה תפילה להיות איש, לכן דוד המלך הוא זה, שכל "לא איש" בעולם, יהיה איש על ידו. הוא התפילה שתחזור צורת אדם האמיתית, הגדולה, הענקית, אותה צורת אדם שכביכול בורא העולם ברא, לא צורת האדם הממועטת, כפי שהיא אחרי שאדם סרח והקב"ה הניח עליו כפו ומיעטו (חגיגה י"ב ע"א), אלא צורת האדם האמיתית. דוד המלך הוא התפילה אליה. אולם, עלינו להבין, כי כל מי שרואה את המציאות שלנו היום, את המציאות הקיימת, ורואה בזה גם כן איזה שהוא צד של אדם, של איש, הרי שהוא לא יכול להתפלל את התפילה הזאת. התפילה הזאת מגיעה רק ממי שרואה את עצמו תולעת ולא איש, זה לא איש, זה תולעת, זה חרפה, זה בזוי, זה לא אדם, זה חרפת אדם, חרפת אדם ובזוי עם, כל מי שרואה כך, אז הוא תפילה לאותה מציאות, אבל כל מי שלא רואה כך, כל מי שגם פה, באיזה מקום שהוא, יכול גם בזה קצת להתנחם, גם בזה הוא מוצא איזו שהיא צורת אדם, הרי שאם גם זאת צורת אדם, אז הוא כבר לא שייך לאותה תפילה. אותה תפילה בוקעת רק ממי שבכל מה שיש פה, הוא רואה בזה רק חרפה, רק אשפות, רק תולעת, רק שום דבר, בזוי עם.

[הגרמ"ש זצ"ל]

Sponsor A Family

וכן מצינו שצוותה התורה לגבי השמחה בחג, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקכט, ב): "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו… וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים". וכן כתב הרמב"ם (הל' יו"ט ו, יח): "אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו… ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם".

Crisis

This is SUCH a difficult time for so many. I considered having a mid-life crisis but I realized that the odds of me living until 97 are very, very slim, so it is too late. I missed the boat. So to all the youngsters out there - CHAP AREIN!!! Have a mid-life crisis when you are still young enough!!😀😂

Torah And Health - Part 2

הרב יחזקאל אסחייק


גם בזמננו כיום, למרות שחלק גדול מן המזון המוצע לנו מכיל הרבה סוכר, מלח, מרגרינה ושומנים, צבעי מאכל, חומרים משמרים ועוד, במעט שימת לב ניווכח שניתן להסתדר ולהיכנס למסלול של תזונה נכונה, ללא כל אלו.




קיים בעולמנו שפע רב של דברים טובים. קודם כל מים, הרבה מים. אח"כ שפע של פירות וירקות איכלו מיגוון של ירקות ופירות לכל אחד מהם תרומה יחודית לבריאותנו. חלקם מחזקים את המערכת החיסונית, חלקם מונעים מחלות, אחרים משפיעים על דילול הדם, מורידים כולסטרול, משפרים ראיה, ועוזרים למערכת העיכול ומכילים הרבה ויטמינים ומינרלים ועוד. רצוי להשתדל לאכול מכל המינים מכיון שלכל פרי וירק יש את התועלת המיוחדת שלו.




כדאי מאוד להקפיד לאכול בכל יום 8-5 מנות של פירות ו/או ירקות. (מנת פרי או ירק בגודל בינוני הינה בדרך כלל בסביבות 100-80 גרם)




ישנו שפע של מוצרים. כגון מוצרי חלב וגבינות עד 5% שומן שאינם מכילים סוכרים וצבעי מאכל, בשר, הודו, עופות, ביצים, דגים, כל סוגי הקטניות, אורז מלא, דגנים מלאים, קמח מחיטה מלאה, כל אלה הם מזונות המומלצים לאכילה ונמצאים בשפע.




כלל זה יהא נקוט בידך. מזונות תעשייתיים או מסחריים שבעליהם עושים מהם כסף על חשבון בריאותך - מהם תתרחק! ככל שהמוצר מעובד ותעשייתי יותר כך הוא מסוכן יותר. אל תכניס לפיך בשרים מעובדים צ'יפס, פלאפל, ממתקים, חטיפים, כל המשקאות הממותקים למיניהם ובמיוחד הקולה! אל תהיה טיפש שמור על חייך!




אם הינך נאלץ לקנות מוצר תעשייתי, עליך לשים לב למה שנכתב בתוית המזון שעליו.




תוית המזון תעזור לך לדעת ממה להתרחק ועד כמה הדבר יכול להזיק לך. ככל שהרכיב נמצא בתחילת הרשימה כך תכולתו רבה יותר במוצר והוא מהווה מרכיב עיקרי וככל שהוא בסוף הרשימה תכולתו במוצר מעטה.




עליך לשים לב! אם ההתייחסות בתווית היא ל-100 גרם או למנה, מאחר והיצרנים מודעים לכך שאם הכמות תתייחס למאה גרם היא תמנע ממך להפריז את השימוש במוצר, לכן הם עשויים להחליט כי מנה לשימוש במוצר היא למשל כף אחת והם כותבים את התכולה לפי גודל הכף וכך כמויות המלח שבמוצר אינן מרתיעות אותך. לדוגמא רסק עגבניות "קטשופ". אם רישום תכולת המלח יתייחס, למאה גרם, אזי כמות המלח תהיה גדולה ואילו אם ההתייחסות תהיה למנה שגודלה כף אחת, אזי כמות המלח תהיה קטנה, אך כידוע רבים אינם מסתפקים ב'מנה' של כף אחת מאחר שהטעם מגרה לעוד ועוד וכך, מבלי שימת לב הם מכניסים לגופם מזיקים בכמויות שלא חשבו מראש לאוכלם.




הבה ניקח לדוגמא אריזה שבחזית כתוב עליה שהיא מכילה מוצרים בריאים או שאין בה מזיקים מסוימים, כגון: "מכיל שיבולת שועל וקמח מלא" או "לא מכיל סוכר ולא מכיל כולסטרול", אולם כשתעיין במרכיבים תמצא את השומן הצמחי המוקשה (המרגרינה), את השומן הרווי, את הסוכר (עם כל כינויו), את הנתרן, צבעי מאכל, חומרים מתחלבים, משפרי טעם ומשפרי אפיה וחומרים משמרים למיניהם הדרושים גם על מנת להאריך את חיי המדף. לא אחת תופתע לראות כי מוצר מתוק מכיל מלח ומוצר מלוח מכיל סוכר וכדומה.




דוגמא נוספת לחם שנאפה בבית עשוי להכיל קמח, מים, שמרים ומעט מלח בלבד. לעומת זאת טלו לידכם אריזה של לחם מקמח מלא ותבחינו עד כמה ארוכה היא רשימת הרכיבים בלחם התעשייתי שאתם קונים!




עליכם לגלות עירנות ולהסתכל בדרך קבע על תוית תכולת המזון על ידי כך תדעו מה לרחק ומה לקרב.




העובדה שעל המוצר מצוין שהינו "טבעי" ו"מכיל חומרי טעם טבעיים" אינה אמורה להרשים אתכם מכיון שגם נפט הוא מוצר טבעי!




מכאן ואילך נעבור בסייעתא דשמיא להרחבת הדברים באופן פרטני כל מזיק ומזיק לגופו.






א. הסוכר




מה יכול להיות מר, בסוכר המתוק והחמוד הזה? מה כבר יכול להזיק בו? אולי לשיניים, אבל מעבר לכך? ובכלל, היעלה על הדעת שנפסיק לשתות מיצים ממותקים או תה/קפה עם שתי כפיות סוכר?




שאלות של "טעם" אבל אנא, בוא וקרא את הקטעים הבאים (שבחלקם מלוקטים מספרי רפואה ומחקר) וחשוב עליהם ברצינות.




הסוכר הינו מוצר מעובד שאיננו טבעי. תחילת יצורו של הסוכר הוא לפני למעלה משלוש מאות שנה, אז למדו לזקק אותו ולהלבינו, וכך הוציאו ממנו את כל המרכיבים החיוניים שבו. מעצם היותו מעובד ומזוקק חסרים לו הדברים שהבורא נטע במזון בצורתו הטבעית, בדיוק מופלא ובהתאמה לגוף האדם בכדי שהסוכר המצוי בהם יתעכל ויספג מבלי להפריע למאזן הסוכר בדם.




תהליך עיבוד הסוכר הנקי או הכמעט נקי, גורם לו להיות מרוכז בכמות שאין לה אח וריע במאכלים הטבעיים. כאשר הוא מגיע לקיבה הוא נספג במהירות לתוך מערכת הדם, או אז הוא דומה ל'פצצה' הנוחתת על הלבלב, שהיא הבלוטה האחראית ליצורו של האינסולין המפרק את הסוכר בגוף. וגורמת לו לייצר אינסולין בכמויות גדולות.




אם נדמה לך שמוגזם להגדיר כפית סוכר כ"פצצה", אמחיש לך זאת: חולה סכרת המגיע למצבים של ירידת סוכר "היפוגליקמיה", מתחיל להזיע ולרעוד, ונמצא בסכנת חיים. אולם אם הוא יקח כפית סוכר אחת, מיד רמת הסוכר בדמו תעלה וחייו ינצלו! ראה איפוא מה יש ביכולתה של כפית סוכר אחת לגרום, ובכך יובן המינוח "פצצה".




אמנם אצל אדם שאינו סכרתי הלבלב מפריש אינסולין ומתגבר על כפית סוכר אך עליו לעבוד "קשה" בכדי לפרק ולעכל את הסוכר, עד שבסופו של דבר ובהצטרף גורמים נוספים המאמצים את מערכת העיכול, קורסת בלוטת הלבלב והאדם מגיע למצב של חולה סכרת כלומר שחסר לו אינסולין מכיון שהמערכת קרסה ואינה יכולה לתפקד כראוי.




בנוסף, הסוכר לצורך עיכולו לוקח מהגוף כמות גדולה של סידן, מעבר למה שהגוף מסוגל לספק, לכן הסוכר אחראי בין היתר לתופעת ה'אוסטאופורוזיס' (בריחת סידן). זאת ועוד, לצורך פירוקו בקיבה, הסוכר משתמש בכמות גדולה של ויטמינים אשר אין לגוף מהיכן לייצר אותם. כל זה כאמור, מפני שמדובר בריכוז עצום של הסוכר המעובד. [לשם המחשה: בכדי לייצר כמות של 2 כפיות סוכר, משתמשים בכמות של קני סוכר שאילו היית רוצה לאכלם, לא היתה לך היכולת לעשות זאת בבת אחת בשום אופן].




הסוכר מתאחסן בכבד בצורת שומן. הכבד יכול לאחסן בצורה זו רק כמות מעטה כדי שתהיה זמינה ואילו שאר השומן העודף נאגר בירכיים ובמקומות נוספים. מאגרי שומן אלו מעמיסים על הלב ועלולים לגרום למחלות שונות. לאחרונה יותר ויותר רופאים מתבטאים כי יש להתייחס לסוכר כאל רעל.




לגבי פירות יבשים טבעיים: תהליך היבוש גורם לכך שהסוכר הטבעי שלהם הופך להיות מרוכז יותר, אי לכך אני ממליץ להשרותם במים בכדי להחזירם למצבם הטבעי, ובכל אופן להקפיד על לעיסה מרובה וכמובן לא להגזים בכמויות.




אין להשתמש בפירות יבשים מסוכרים, שלאחר היבוש מוסיפים להם סוכר או גלוקוז. לידיעתכם: אפשר לייבש פירות כגון בננות, תפוחים וכדומה, בבית בתנור אפיה. זה כמובן לא באותו הטעם של מוצר קנוי, מכיון שזה לא מכיל תוספות לא רצויות.




דבש לא מומלץ מעבר לשתי כפיות ליממה. וכבר אמר החכם מכל אדם "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ: (משלי כ"ה ט"ז).




מיצי פירות או מיץ גזר וסלק אינם מומלצים עקב ריכוז הסוכר הגבוה שנמצא בהם. עדיף לאכול את הפרי בשלמותו וללעוס אותו היטב, מאשר לסוחטו ולשתות אותו כמיץ. אם אין לך אפשרות לאוכלו בשלמותו רצוי למהול את המיץ במים.




ולבסוף: הסוכר גורם גם לבעיות נוספות כדוגמת עששת שיניים, בעיות בכלי הדם, בעיות בבלוטות ובמערכת העיכול ועוד. סוכר גורם להשמנת יתר משום שהוא מספק לגוף רק קלוריות ריקות, מאיכות נמוכה, ופחמימות הנהפכות מיד לשומן.




חשוב לדעת ולשים לב כי הסוכר, הקמח הלבן, המרגרינה, המלח וכן תוספות כימיות, נמצאים בסוגי מזון רבים כגון: עוגות, עוגיות, ופלים, פיצות, קרקרים, איטריות, אבקות מרק, שימורים, רטבים למיניהם, סלטים מוכנים תעשייתים, וכמובן במוצרי מתיקה, משקאות קלים, גלידות, ושלל חטיפים, בכמויות בהחלט לא מבוטלות.








"ליזהר מאד מאד מאכילת תענוג... דבר זה הוא מן השפלים מאד מעכבים את הלימוד וכדאמרן במדרש והובא בתוספות כתובות דף ק"ד א', עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ואמרו במסכת גיטין דף ע' א' "סעודתך שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה".



(אגרות חזון איש א' כ')









המניעים הכלכליים של יצרני הסוכר גורמים להם להסתיר היטב את תהליכי הייצור. הכל מסתורי והכל חסוי. מדובר בתעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף ואין כיום אפשרות לדעת באמת מה קורה בתחום זה. ולכן, שומר נפשו ירחק מכל סוגי הסוכר.




הסוכר, איננו כלל "תמים" וצח כפי שהוא נראה. [אגב, אין הבדל בין סוכר לבן לחום, גם החום מעובד].




גם אם לא תצליח להיגמל במאה אחוז מהסוכר הלבן, מכל מקום כדאי שתפחית את קיומו במזונך ובשתייתך מאד מאד עד שתגמל ממנו לחלוטין.






ב. סוכר לילדים




דוגמא אישית ברפואה מונעת




בעל הספר "אור כשלמה" שואל, לגבי ציווי המלאך לאמו של הנביא שמשון שלא תשתה יין ושכר, מדוע אמו של נזיר אסורה בשתיית יין?




על כך הוא עונה למדנו מכאן כלל גדול לכל ענין. אי אפשר לדרוש מהבנים שיהיו נזהרים בהתנהגותם יותר מההורים, ומאחר שהיא צריכה לגדל את בנה להיות נזיר, לא יעלה על הדעת שהיא תקפיד שלא יבוא כל משקה שכר לפיו ובו בזמן תתיר לעצמה את השתיה, כך לא תצליח לעולם לגדל את בנה להיות נזיר. והוא הדין לכל דבר ודבר, עד כאן דבריו.




לענינינו למדנו, כי הדוגמא האישית היא המפתח לכל דבר. אם ההורים יתנהגו לפי ההוראות, ואחר כך גם יסבירו לילדיהם את הסיבות להתנהגותם, הרי שבדרך כלל - וכך מראה הנסיון - הילדים יקלטו את הדברים ויישמו אותם ולפעמים אפילו יותר מהמבוגרים, כי כידוע אצל ילדים חוש הצדק מפותח ואם הם הולכים על דבר הם הולכים עד הסוף ולא "מעגלים פינות".


קופסת ההתגברות




משפחות רבות אימצו לעצמם את הרעיון של "קופסת ההתגברות".




לוקחים מיכל פלסטיק שקוף עם מכסה, מדביקים עליו פתק עם הכיתוב "קופסת ההתגברות" וכאשר הילדים חוזרים הביתה מכל מקום שבו הם קיבלו "ממתקים", (חדר, גן מסיבת יום הולדת, סוכריות חתן בבית הכנסת ועוד ועוד) מציעים להם לשים את הממתק שקיבלו, כולו או חלקו ב"קופסת ההתגברות". לאחר שהקופסה מלאה, הילדים מקבלים הפתעה או מתנה, דבר שישדר לילד תשומת לב והערכה, וראה זה פלא! לא תאמינו באיזה קלות הקופסא תתמלא, הילדים אפילו יצביעו, "זה הממתק שאני קבלתי ושמתי בקופסא", ו"את הממתק הזה אני קיבלתי ושמתי," והדבר עובד אפילו אצל ילדים קטנים מאוד, ובלבד שההורים יהוו דוגמא אישית.








וז"ל ספר ה'חינוך' במצוה קי"ז "שלא להקריב שאור או דבש".


"ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון". עכ"ל ספר החינוך.









יש לחנך את האוכלוסיה - בפרט את ההורים הצעירים - שממתקים הם האויב שלנו. הם אינם מאכל חיוני. כל המאכלים המכילים סוכר מהווים סכנה מוחשית לבריאותנו ובפרט לבריאות השיניים של ילדינו.




אך מעבר לכך עלינו לדעת כי הסוכר גם גורם לילדים להיות היפראקטיביים. ילד מקבל בבוקר את כוס השתיה המתוקה וזה גורם לו להתנהג בצורה היפראקטיבית.


כיצד מתרחשים הדברים?




רמת הסוכר בדם עולה מהר מכיון שהסוכר המזוקק והמרוכז נספג בדם מהר מאוד, לאחר מכן רמת הסוכר יורדת מאוד מהר ואז הילד חש שחסר לו דבר מה מבלי שהוא יודע מה חסר לו ובעקבות כך הוא מתנהג בצורה היפראקטיבית. מחפש משהו, אלא שאינו יודע לומר "חסרה לי רמת הסוכר הגבוהה שהיתה לי". לכן חשוב מאד מעבר לכל מה שכתבנו לא לתת לילדים - בפרט לארוחת הבוקר - סוכר או מוצרים שמכילים סוכר.




כאשר נותנים לילד סוכריה, עלינו לדעת כי כמות הסוכר שהסוכריה מכילה אינה כגודל הסוכריה, אלא כפליים מגודלה, מכיון שהסוכר מכיל מים, ולצורך הפיכתו לסוכריה הוא עובר תהליך בישול, שבו המים מתאדים והוא מצטמק ומתקשה.




בנוסף, כאן המקום להזכיר שילדים רגישים הרבה יותר ממבוגרים להשפעתם המזיקה של צבעי מאכל וחומרים משמרים, ולכן הנזק והסכנה גדולים יותר במשקאות ובממתקים למיניהם, שהסוכר, צבעי המאכל, והחומרים המשמרים, מצויים בהם בשפע.




לאחר כל זאת הננו פונים בשם הורים רבים אל כל המחנכים ולכל אלו שמרעיפים על הילדים הקטנים ממתקים: אנא מכם, המעיטו! אל תתנו למזיק לבוא אל גופם הבריא של ילדנו ולהשחיתו, וכל מי שבידו לעזור לכך עליו תבוא ברכת טוב.


משפט אחד על דגני בוקר




מחקרים בארה"ב הראו שאחוז הסוכר בצורותיו השונות ב"דגני הבוקר" יכול להגיע עד ל50%-40% וראוי יותר לקרותם "סוכר עם דגנים" מאשר "דגני בוקר".




על ההורים להשתדל שהילדים יקבלו את התזונה המתאימה להם ללא סוכר ולמעט מאוד מאוד בסוכריות וצבעי מאכל. לשים לב לערכים התזונתיים שמכילים המוצרים, ולא להתפעל מאריזות מרשימות.




רצוי להרגיל את הילדים לפירות העונה הטריים שהם הממתקים שנתן לנו בורא העולם, אפשר גם להשתמש במעט פירות יבשים, כדוגמת צימוקים תמרים, שזיפים, מישמשים.


צבעי מאכל וחומר משמר לילדים




אם כבר הזכרנו היפראקטיביות בילדים, כאן המקום להזכיר דבר הידוע לכל שגם צבעי מאכל גורמים לילדים להיות היפראקטיביים, מלבד שהם מזיקים לכל אדם. ממאמר שקיבלתי לאחרונה עולה, שלא רק צבעי מאכל, אלא אף חומר משמר גורם לכך. המחקר נעשה על 3781 ילדים. במשך שבוע אחד לא נתנו לילדים האלה דברים שיש בהם צבע מאכל וחומר משמר. אלא רק אוכל טבעי. בשבוע השני חילקו אותם לשתי קבוצות. לקבוצה אחת נתנו אוכל הכולל בתוכו צבע מאכל וחומר משמר, ואילו לקבוצה השניה נתנו אוכל ללא צבע מאכל וחומר משמר. התוצאה היתה שהתנהגותם ההיפראקטיבית של אותם הילדים שצרכו אוכל שהכיל צבעי מאכל וחומר משמר עלתה בהרבה מאוד לעומת הילדים האחרים (ומדובר בילדים רגילים ובריאים) כך שמחקר גדול זה מאשר את מה שאנחנו יודעים זה מכבר, שילדים מתנהגים בצורה היפראקטיבית כאשר הם צורכים מזון המכיל צבעי מאכל וחומר משמר.






ג. משקאות ממותקים וממתיקים מלאכותיים




למי שאינו 'מכור' למיני מזונות מתוקים, וגם אינו נוהג לאכול סתם ממתקים, המקום השכיח ביותר בו הנו פוגש את הסוכר הלבן, הוא במשקאות הממותקים. הגיע הזמן לסלק משקאות אלו מהשולחן. בחלק מהמשקאות הקלים ישנם כמויות גדולות של "זרחה" - חומר המפריע לקליטת מינרל ה"מגנזיום" שהוא חומר חיוני ביותר.




דע לך שבכל כוס משקה קולה או משקה אחר, יש לפחות 5-4 כפיות סוכר.




הסיבה לכך שאינך חש בלשונך את הכמות המרובה של הסוכר שישנה במשקאות, היא משום שמוסיפים להם חומרים מרים ניגודיים כגון מלח, חומצת לימון ועוד. מטרת הכנת המשקאות הקלים בצורה זו, הינה במכוון, כדי להרבות סוכר זמין בדם, מה שנותן קלוריות זמינות ומהירות לגוף, וגורם לך לחוש ערני יותר, מכאן הסיסמאות "משקה מרענן" וכד', אבל עירנות זאת היא רק לפרק זמן קצר שלאחריו הגוף ישתוקק לעוד משקה.




כמות גדולה כזו של סוכר משבשת את משק הסוכר בדם, ובנוסף מחמיצה את המערכת, וגורמת להיווצרות חומצה אצטית, חומצה פחממית ואלכוהול. המשקאות הקלים הדיאטטיים, שבהם הוחלף הסוכר בממתיק סינתטי, אינם משפרים בהכרח את המצב, כי עד כה נמשכים הדיונים בפורומים שונים, עד כמה הם מסוכנים לבריאות האדם.




כיום ישנם ממתיקים חדשים כדוגמת "ספלנדא" ו"סטיויא" שלגביהם נכון לעכשיו לא ידוע לנו אומנם שהם גורמים נזק, אך עדיין לא חלף מספיק זמן, בכדי לקבוע בודאות שהם בטוחים לשימוש יומיומי. אני בכל אופן לא ממליץ על השימוש בהם באופן קבוע ובודאי שלא בכמויות.




בנוסף לבעיית הסוכר העודף במשקאות אלו, ישנה בהם גם תופעה של גירוי לשתיה נוספת במקום תחושת רוויה. מצב זה נגרם מאחר שחיישני הלשון הינם מן המהירים ביותר שבגופנו, וכאשר הם מזהים מלח או חומצת לימון, הם משגרים פקודה למוח על הצורך בשתיה נוספת. לעומתם, חיישני הקיבה אשר אמורים לדווח למוח על רווייה משתיה, מעבירים את התחושות למוח לאט יותר. (בהמשך נרחיב על כך), לכן תמיד אתה רוצה לשתות עוד ולא מרגיש רווי, עד שבשלב מסוים אין לך פשוט אפשרות להכניס יותר משקה לגופך ואז אתה נאלץ לסיים לשתות. כשתזכר בהבדל בין ההרגשה הטובה שלאחר שתיית מים, לבין המשקאות הללו, תבין מה בין רוויה לבין שתייה מגרה.


הקוקטייל המסרטן




בארצות הברית נאסרה מכירת משקאות קלים לילדי בתי הספר.




הוצאת המשקאות הקלים מתחומי בתי הספר התאפשרה בעיקר בעקבות גילוי הממצאים המצמררים על חומרים מסרטנים המצויים במשקאות הקלים. הראשונים שחשפו את העדות המרשיעה היו האמריקאים שביצעו בדיקות פרטיות במעבדה בניו יורק, ומצאו שרמת ה'בנזן' במספר משקאות קלים היתה חריגה בשיעור של פי שנים וחצי עד חמישה מהתקן שקבע ארגון הבריאות העולמי למי שתיה.




בעקבות זאת יזמו הבריטים והצרפתים בדיקות משלהם שהעלו ממצאים חמורים יותר: חריגה ברמת ה'בנזן' פי שמונה! באופן פרדוקסלי ההסבר לרמת החריגות נעוץ בכונה הטובה של היצרנים לשווק משקאות בעלי ערך בריאותי מוסף. הוספת החומרים הבריאים כמו ויטמין סי היא שיצרה חיבור בעייתי שהוביל להיווצרות החומרים המסוכנים. ההערכה היא שרמות הבנזן הגבוהות שהתגלו במאות סוגי משקאות קלים, ביניהם פנטה תפוזים, פפסי בטעם וניל ודיאט פפסי בטעם דובדבנים, נוצרה בשל השילוב הקטלני בין החומרים המשמרים נתרן או בנזואט סודיום לבין חומצה אסקורבית (ויטמין סי). לאחרונה הוגשה נגד יצרנית משקה הפנטה בישראל תביעה ייצוגית על 212 מליון שקל בשל המצאות החומרים הללו שהקומבינציה שלהם אינה ראויה לשתיית אדם. הטענה היא כי מדובר בהטעיית הצרכנים, שכן החריגה בכמות המותרת בסדר גודל של פי שמונה הינה בניגוד למוצהר על אריזת המשקה. (יתד נאמן י"ב אייר תשס"ו).




רוב סוגי המשקאות הקלים מכילים גם "קופאין" אשר יוצר תלות. מרגע שהאדם מתרגל להשפעתו המעוררת של החומר על מערכת העצבים שלו, הוא אינו יכול להסתדר היטב בלעדיו.




לידיעתך, אלו שהחליטו והתחילו לשתות מים, מדווחים על הרגשה טובה מאד. עם הזמן, אין להם צורך כלל בשתיה ממותקת, והיא אפילו דוחה אותם. נסה ותהנה.




אם מאד קשה לך להגמל משתיה ממותקת, יש לי עצות אחדות עבורך. הן אינן קשות, ואתה יכול להתרגל אליהן מיידית וללא תקופת הסתגלות.



1. לעולם אל תמלא את כוסך במשקה הקל. שים ממנו שליש עד חצי כוס ותו לא. את השאר מלא במים. התוצאה; הצבע נשמר (בהיר יותר), הטעם נשמר (מתוק פחות, אבל עדיין מתוק), ולגופך נכנס חומר, שאם כי איננו בריא, על כל פנים הוא מדולל במים ויזיק לך פחות.


2. אתה מוזמן גם לנסות לשתות קפה ו/או תה, עם כפית אחת סוכר במקום עם שתי כפיות מלאות. התחל בכפית וחצי, הורד לכפית מלאה, הורד שוב לכפית שטוחה, ותמצא שהטעם נפלא וגומל אותך מצורך כפייתי לסוכר.


3. ניתן להכין תמצית של פסיפלורה, קמומיל, (בבונג), אניס, קימל, קינמון, או תה נענע וכדומה, ולהוסיף מעט מתמציות אלו למים ובכך תחוש בטעמו של משקה טעים אף ללא סוכר.


4. קיים תרכיז תפוחי עץ, ללא סוכר, ללא חומר משמר וללא צבעי מאכל. תרכיז זה אינו מזיק ויכול לשמש כתחליף לכל המשקאות הממותקים למיניהם. אך עם זאת גם התרכיז איננו מומלץ כמשקה קבוע, היות והוא מופק מ'רכז' ומעלה את רמת החומציות בגוף אשר מהוה הפרעה לחלק מהאוכלוסיה.


הערה: התרכיז נמכר בפחיות מתכת. לאחר פתיחת הפחית רצוי להעביר מיד את התכולה לבקבוק, מכיון שהשארת מזון בפחית לאחר פתיחתה אינה רצויה. כמו כן רצוי להכין מראש (בתחילת היום וכדומה), תרכיז מהול במים בכד גדול מוכן לשתיה. זאת משום שכאשר כל אחד מבני הבית לוקח את הבקבוק בידו למזוג מתוכו את התרכיז לכוס שבידו, בדרך כלל הוא לא מדייק במזיגה וכמות התרכיז עודפת על הרצוי, אולם כאשר מכינים מראש בכד גדול, ניתן לווסת את כמות התרכיז הרצויה, שתהיה מעטה ככל האפשר.






לסיום נושא הסוכר והממתקים, לא ניתן שלא לאזכר את מחלת הסכרת הנוראה, אשר יחדתי לה בהמשך פרק בפני עצמו. (פרק ט' - חיים ללא סכרת)






ד. המלח




קיים מכנה משותף בין סוכר ומלח - שניהם לבנים מזוקקים ומזיקים ויש צורך לשנות את החשיבה אודותם.




אכן, גם המלח, איננו בריא לנו. המלח נקרא "ההורג האיטי". איטי, משום שלעומת הסוכר ההורג מהר, המלח עושה זאת לאט יותר אך לבסוף גם הוא "הורג".




מלח שלחן הוא גירסה מזוקקת ומנוקה של מלח ים (שגם הוא איננו מומלץ) שבכדי לשמור על היובש והזרימה הוחדרו בו חומרי הלבנה ותרכובות המכילות אלומיניום ומזיקות לגוף.




זה מכבר ידוע שתזונה עתירת מלח מגבירה את הפרשת הסידן מהגוף ובכך מהווה גורם סיכון לדלדול העצם (אוסטאופורוזיס) ולשברים בגיל הזיקנה, ואכן יש להניח שעודף מלח מסכן את הבריאות של הקשיש והצעיר. חוקרים מצאו באחרונה שאצל ילדות בנות 8-13 עודף מלח במזון מקטין את הצטברות הסידן בעצמותיהן. ממצא זה הוא משמעותי, מכיון שהתחזקות העצמות בגיל צעיר מפחיתה את דלדול העצם בעת הזיקנה ולהיפך.


תת מלח, היתכן?




כאן המקום לשאול, והלא גוף האדם זקוק למלח, והוא חיוני לבריאותו, (אנשים שחסר להם מלח, סובלים מבלבול ועוד) ואם כן כיצד גופנו יקבל את את הכמות שהוא זקוק לו כאשר אנחנו ממעטים את השימוש במלח?




התשובה לכך היא: את כמות המלחים שהגוף זקוק להם אנו מקבלים מהבשר, הדגים והעופות, מהלחם הקנוי, ממוצרי החלב ועוד. לכן יש לנו מספיק מלח בגוף. אדרבה. ממחקרים שפורסמו בעתונות עולה כי: "צריכת המלח בישראל גבוהה ב- 400 אחוז מהמותר" ולכן אין צורך להוסיף מלח בצורה ידנית.




מחלת יתר לחץ דם, קרויה בפי הרופאים "הרוצח השקט" ובהמשך יחדתי לה פרק בפני עצמו.





עודף מלח ומניעת שבץ מוחי




הקטעים שיובאו להלן חלקם לקוחים ממאמרו של ד"ר רפאל שן ז"ל "הסיכונים בצריכת יתר של מלח".




מחקרים רבים שנערכו בעולם הראו שצריכה מוגברת של מלח מהווה גורם סיכון מהותי לעליית לחץ הדם ולשבץ מוח (אירוע מוחי) למחלות לב וכלי דם, לבעיות בכליות, ולמחלות ראומטיות. אצל קשישים רבים צמצום צריכת המלח מוריד את לחץ הדם לא פחות מאשר תרופות מֵשַתנות. לכן יש להניח שצמצום צריכת המלח תפחית גם את הסכנה לשבץ מוחי.




קשה להבין את חוסר העניין של הגופים האחראיים לבריאותינו בכל הנוגע למניעת שבץ מוח. לא זו בלבד ששבץ נמצא במקום השלישי ברשימת גורמי המוות (לאחר מחלות לב וסרטן), אלא שרבים מאלה שנשארים בחיים סובלים משיתוק או מירידה בשכלם. בנוסף על הסבל הרב, המחלה גורמת להוצאות כספיות אדירות. כל החוקרים הרציניים משוכנעים שניתן להקטין באופן משמעותי את מספר מקרי השבץ על ידי צמצום מתון של צריכת המלח. לא מדובר בניסיון טיפול בתרופה חדשה, אלא בשנוי קל בהרגלי האכילה, שאינו יכול להזיק, אבל בהחלט יכול לקצר את התור הארוך של הממתינים למיטה במוסדות הסיעודיים ובמחלקות לתשושי נפש.





איך מצמצמים צריכת מלח?




כאן אינני איש בשורה עבורך. לא קל יהיה לך להתפטר מעודפי המלח, שכן במזון המודרני תופס המלח מקום חשוב ומרכזי. כדי לשבר את אוזנך, הנה לפניך רשימה חלקית של מאכלים בעלי תכולת מלח גבוהה: מציות ומקלות מלוחים, ירקות משומרים בקופסאות, נקניקים, רוטב סויה, מנות חמות, מיצים משומרים, זיתים ומלפפונים חמוצים, מטוגנים הנמכרים בשקיות, מזון המכיל קמח תופח מאליו, קרקרים, חטיפים לסוגיהם השונים, פיצוחים קלויים במלח, סרדינים, כרוב כבוש או חמוץ, קטשופ, דגים או בשרים מעושנים ועוד.





התנגדותם של יצרני המזון לצמצום המליחות במזון




יצרני המזון מתנגדים להקטנת כמות המלח במזון, מכיוון שקשה למכור מצרכים דלי - מלח, לציבור שהתרגל במשך שנים למזון עתיר מלח. למאבק מסביב למלח יש דמיון מפליא למלחמתם של יצרני הסיגריות נגד הפסקת העישון. בדומה ליצרני הסיגריות, גם יצרני המזון מפעילים לחצים על ממשלות ברחבי תבל ומעודדים פרסומים בעיתונות הרפואית המנסים לסתור את מסקנות המחקרים הרבים שנערכו בתחום זה. המצב חייב להיות הפוך: אם רוצים היצרנים להוסיף מלח למזוננו בכדי להשביח את טעמו, עליהם להוכיח שאין בכך אפילו חשש לגרימת נזק.





ובכל זאת, איך מצמצמים צריכת מלח?




מומלץ להוריד לפחות כחמישה גרם (כפית אחת) מהצריכה היומית של המלח. לכאורה המשימה אינה קשה: מפסיקים להוסיף מלח בעת הבישול ובשעת האכילה. אבל בכך לא די. כאמור לעיל, רוב המלח בזמננו (כ-80%) נמצא במזון המעובד שאנו קונים במרכול. התרגלנו כל-כך לטעמו של המלח, עד שאין אנו מודעים למליחות שברוב מוצרי המזון המעובדים. מקור נוסף למלח סמוי הוא הלחם. בלחם אחיד באריזה, כמות המלח הינה קצת פחות מ-1%. כלומר, אם אוכלים 250 גרם לחם ביום, בולעים, כחצי כפית מלח. דוגמא נוספת של מלח מוסתר היא אבקת מרק: צלחת מרק עוף המוכנה מקוביות או מאבקת מרק, לפי ההוראות שעל האריזה, יכולה להכיל כפית שלמה של מלח!




אמנם, יצרני המזון מחוייבים לציין את המליחות של המצרכים על גבי האריזה, אך הדבר נעשה באופן שאינו מובן לאזרח הממוצע (סביר להניח שהסיבה לכך היא בעקבות התנגדותם של היצרנים) במקום לציין את אחוז המלח, מציינים היצרנים את אחוז הנתרן. לא כל אחד יודע שבמלח קיימים שני מרכיבים: נתרן וכלוריד, ורק הבקי ברזי הכימיה יודע שגרם אחד של נתרן משמעותו 2.5 גרם מלח. כך מונעים היצרנים בכוונה או שלא בכוונה מהצרכנים את הבנת העובדות.




בכדי לשבר את האוזן על כך שלא חסר לנו מלח, הנה נתון שיעזור לכם לחשב את כמות המלח במזון, כל 400 מ"ג נתרן שווה גרם אחד מלח.




ניקח לדוגמא את הלחם - המזון הבסיסי ביותר, שכל אחד מאתנו זקוק לו. לחם שמצויין עליו שמכיל 560 מ"ג נתרן לכל 100 גרם לחם. אם הוא שוקל 750 גרם ויש בו 18 פרוסות, אזי כל פרוסה שוקלת 40 גרם בקירוב. אם כן בכל פרוסה יש חצי גרם מלח. סך המלח שמותר לנו ליום הוא בין 8-5 גרם מלח, שהם בין 3200-2000 מ"ג נתרן, (כפית מלח נחשבת ל-5 גרם מלח) כך שאם אדם אוכל מלחם זה 5 פרוסות ליום, הוא כבר אכל 2.8 גרם מלח, אם כן בחישוב פשוט הוא כבר צרך בין רבע לחצי מהמותר לו, ומה עם בשר, דגים, גבינות וכל השאר? הרי שבסופו של יום, ללא שימת לב הוא יגיע לכמות גדולה בהרבה מן המותר.




אני ממליץ לך על המבדק הבא; בדוק בחנות את כל הגבינות הלבנות שישנן, ושים לב להבדלי הנתרן שביניהם. תופתע מידיעות פשוטות שנמצאות בהישג ידך ולא ידעת עליהם עד כה. [למשל; גבינת קוטג' מכילה הרבה יותר מלח מגבינה לבנה רגילה].




אלו המכורים למלח, כדאי שיעברו להשתמש ב"מלח מופחת נתרן" שלפי היצרנים (אם אפשר לסמוך עליהם) הוא מכיל בכל 100 גרם מלח רק 20 גרם נתרן במקום 40 גרם נתרן שמכיל מלח רגיל.




כלומר בכל גרם מלח יש 200 מ"ג נתרן במקום 400 מ"ג נתרן במלח רגיל. מצד שני יש לשים לב כי תחליפי מלח מכילים כמויות גדולות של אשלגן (רמה גבוהה של אשלגן יכולה להיות מסוכנת).





אם רוצים להגיע לירידה מתונה בצריכת מלח מומלץ:






א. להימנע מהוספת מלח לאוכל.


ב. להימנע מאכילת מזון עתיר מלח כגון; חטיפים למיניהם, פיצוחים למיניהם, זיתים, דג מלוח וגבינה מלוחה.


ג. לצרוך יותר מזון דל מלח. לא קשה להתרגל ללחם דל מלח ולגבינה לבנה עם מעט מלח. מצות הן כמעט נטולות מלח וכן כל הפירות והירקות.


ד. עקב ריבוי המלח בבשר ובעופות, יש עצה להיפטר מעודפי מלח אלו, על ידי השרייתם במים לפני הבישול, ולשפוך את המים.


ה. את מעט המלח שברצונכם להוסיף לתבשיל הוסיפו לאחר הבישול מכיון שבבישול טעם המליחות יורד אבל החומר הכימי שבו אינו יורד.


ו. בשלו כשמכסה הסיר פתוח המתינו עם הוספת המלח לסוף הבישול, הנוזלים יתאדו, ותזדקקו לפחות מלח.


ז. מלח הוא ענין של טעם וניתן להתרגל ולאלף את חיישני הטעם שלנו לאכול פחות מלוח. אם ננסה חודש ימים לאכול ללא תוספת מלח, פתאום נגלה את טעמו האמיתי של המאכל, ולא את טעמו של המלח. ילד שהתרגל בצעירותו לאכול מאכלים מלוחים מאד יזדקק ככל שיגדל ליותר ויותר מלח כדי לחוש את טעמו. העלמת המלחיה מעל השלחן, גם היא רעיון טוב.






את ההסבר הבא על הקשר בין מלח ולחץ דם, שמעתי מפי הנטורופט יוסי רדנר:




גופנו מורכב מששים עד שמונים אחוז מים. כאשר המים נכנסים דרך הפה, הם מועברים למקומות הנכונים. אך כאשר בגוף יש עודף מלח, טבעו של המלח שהוא סופח אליו מים, אלא שבמקום לספוח את המים למקומות הנכונים בגוף הוא סופח אותם לבשר. ואז הם יוצרים לחץ על כלי הדם מבחוץ, לחץ זה גורם לכך שהלב צריך להתאמץ קשה יותר בכדי לדחוף את הדם בכלי הדם.





מסקנת הדברים:




ככל שנפנים ונבין שתעשיות המזון דואגות "לדחוף" לנו את המלח לתוך פינו בכדי שהמזון יהיה לנו יותר טעים וערב ונרכוש את מוצריהם, כך נציל את החיים שלנו.




חשוב לעקוב אחרי כל מוצר כמה נתרן הוא מכיל, לתרגם זאת למלח (ראה לעיל) ולעבור למוצרים הפחות מלוחים. מזון מוכן אינו צריך להכיל בממוצע יותר מאשר 350 מ"ג נתרן ל-100 גרם.






תחושות הטעם




לפני שנעבור למזיקים הבאים, הייתי רוצה ליחד מלים, על הסיבה הגורמת לנו להמשך למאכלים עתירי טעמים. (מלוח, מתוק, חריף וכו').




ישנן שתי סיבות לאכילה. אלמלא הן, יתכן והיה פשוט צריך להאכיל אותנו...




הסיבה הראשונה והמוכרת לכל: תחושת הרעב.




תחושה זו גורמת לנו למילוי הכרס, כלומר שנאכל יותר ממה שאנחנו צריכים לאכול. איך להתגבר על כך אכתוב בס"ד להלן בפרק ה' אות ו'.




הסיבה השניה היא תחושת הטעם.




תחושה זו גורמת לנו לאכול מה שטעים, למרות שאינו בריא ואין לנו תועלת ממנו. על סיבה זו אבקש להתעכב כאן.




איך מתגברים על תחושת הטעם?








"לא יאכל כל שהחיך מתאוה כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילים לו - אם מרים אם מתוקים - ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהם מתוקים לחיך". (רמב"ם הלכות דעות פ"ג ה"ב)









הקשר שלנו לעולם הסובב אותנו נעשה באמצעות חמשת החושים. חושים אלו פועלים באמצעות חיישנים שנקראים עצבים. כל חוש מגיב לגירויים מסויימים שמפעילים אותו ורק אותו.




למשל: חוש הריח נמצא באף. אם נרצה להריח דרך האוזן, לא נוכל. חוש השמע נמצא באוזן. אם נרצה לשמוע דרך האף, לא נוכל. חוש הטעם נמצא בלשון. אם נשים את הדבר הטעים ביותר על כל מקום שהוא בגוף, חוץ מאשר על הלשון, לא נרגיש כלום. לא מתוק, לא מלוח ולא מר.




על הלשון ישנם למעלה מעשרת אלפים חיישנים. חיישנים אלו מסודרים בסדר מסויים. כל קבוצת חיישנים ממוקמת במקום אחר בלשון ואחראית לטעמים השונים. למשל. חלק הלשון הקדמי מרגיש בטעם המתוק ואילו החלק האחורי מרגיש בטעם המר. והכל בחכמה נפלאה.




ידיעת התהליך תקל עלינו את ההתגברות בידענו שכל נושא חוש הטעם הוא בסך הכל חיישני הלשון שמעבירים את התחושות למוח והמוח מתרגם אותם לטעמים. תחושות אלו הם אך ורק לפרק הזמן הקצר שבו המזון נמצא על החיישנים. לאחר שניות אלו הכל כלא היה. לאחר שבלענו את המזון אין לנו שום תחושות של טעם אלא רק הרגשת מלאות או כאבי בטן.




בדורותינו נכנסו לתמונה גורמים אינטרסנטים, שבעבור צרכי פרנסתם, חודרים באמצעים מתוחכמים, אל מרכז הטעם שבמוחנו, ומחוללים בו שמות. כיצד נעשה הדבר?




עם התפתחות הטכנולוגיה, חקרו ופיתחו במעבדות סוגים שונים של חומרים סינטטים וכימיים, אשר משפיעים על חיישני הלשון וגורמים לה לחוש טעמים שונים. אלו הם חומרי הטעם למיניהם שאנחנו רואים את שמותם כתובים על המוצרים התעשייתיים. אפשר למשל לייצר מיץ תפוזים מבלי שיהיה שם זכר של תפוז, והלשון תרגיש טעם של תפוז. כך מתערבים בבריאה ומזייפים אותה לרעתנו ועל חשבון בריאותנו.




התעשייה מתחכמת ו"מתקדמת" יותר ויותר ולומדת את הדרכים איך להשפיע יותר ויותר על חיישני הלשון, כאשר המטרה היא לגרום לאדם לאכול יותר ויותר את המוצרים של אותו מפעל.




אולי שאלתם את עצמכם מדוע בורא עולם הכל יכול לא ברא לנו ממתקים כמו שמייצרים במפעלים? התשובה היא, שבורא עולם דואג לנו כמו אבא. הוא אינו רוצה שנאכל יותר מידי. לכן נתן לנו את הפירות במתיקות סבירה, שתגרום לנו לאכול אבל לא יותר מידי, ונתן לנו את המתיקות של הפירות בריכוז לא חזק ומלווה בסיבי הפרי, על מנת שהמתיקות תתעכל בצורה הטובה ביותר וגופנו לא ינזק. לו הפירות היו מתוקים כמו כל הממתקים התעשייתים לא היינו מפסיקים לאכול.




ומאחר והם מתחכמים לנו, אין לנו ברירה אלא לחזור ולהתחזק כנגדם. חיזוק רוחני שיגבר על הפיתוי הגשמי. הקטע הבא יעזור לכם - כך אני מקוה - בדרך לחיזוק עצמי.




מעשיה עממית מספרת על נפוליון, קיסר צרפת, שבהיותו בשדה הקרב בחצות לילה, נתקף צמאון עז למים, אלא שהגישה למים בחצות לילה בשדה הקרב היתה כרוכה בסכנה. התלבט נפוליון עם עצמו ואמר: "אני נפוליון קיסר צרפת שכבשתי את כל הארצות האלו אפחד?" קם והלך לבדו אל המקום שבו נמצאים המים. בהגיעו אל המים חשב לעצמו: "אני נפוליון הגדול סיכנתי את חיי עבור מעט מים, האם אין אני יכול להתגבר?" וחזר אל מקומו מבלי שישתה מן המים!




אכן, חכמה בגויים תאמין. אבל אנחנו עם ישראל עם כוחות התגברות עצומים שנחלנו מאבותינו הקדושים, ממעשה העקידה ועד היום, איננו זקוקים ללמוד מהגויים. ילד קטן בגן הילדים שיקבל ממתק שמאוד הוא רוצה לאכול שואל האם זה כשר? אם התשובה היא כן! הוא ממשיך ושואל האם זה עם הכשר שאבא אוכל? ואם לא הוא לא יאכל!




אלא מה? חסרה לנו הידיעה. עכשיו שאנחנו יודעים, שכל ההתגברות שלנו היא בסך הכל נגד חיישני הלשון, המצויים בחלק קטן שבלשון בגודל של כסנטימטר מרובע, נאמר לעצמנו: "האם אני לא יכול להתגבר על דבר כה קטן?" וכך נצליח גם אנחנו להתגבר ולרכוש לעצמנו חיים בריאים ואריכות ימים!






ה. קמח לבן




תחילת ייצורו של הקמח הלבן היה לפני כשלש מאות שנה. אז הומצאה מכונה חדישה לטחינת קמח, אשר הפרידה ממנו את הנבטים ואת קליפתו הפנימית. בדומה לסוכר כך גם הקמח הלבן חסר כל אותם מינרלים וויטמינים חשובים המצויים בקליפת גרגיר החיטה, אשר הם מופרדים מהקמח הלבן. ולכן הגוף נאלץ להפריש לצורך עיכולו ויטמינים ומינרלים חשובים. התוצאה: מאגר הויטמינים והמינרלים בגופנו מתדלדל ופוחת. כיום הקמח הלבן עובר גם תהליכי הלבנה, באמצעות כימיקלים למיניהם שלא היו בעבר. מערכת העיכול מתקשה לעכל אותו, כיון שהוא נהפך לגוש בצקי ללא סיבים, תוסס בקיבה ומגביר את תופעת הרפלוקס וגורם לעצירות, בשונה מהלחם המלא הגורם לתנועתיות מעיים טובה.




בניסוי שנערך ע"י חוקרי תזונה באוניברסיטת טקסס בארה"ב, לקחו שתי קבוצות של חולדות. לקבוצה אחת נתנו לחם לבן ומים בלבד ללא הגבלה, ואילו לקבוצה אחרת נתנו לחם מלא ומים בלבד ללא הגבלה. לאחר ששה חודשים, הקבוצה שניזונה מהלחם הלבן מתה, ואילו הקבוצה השניה חיה כרגיל. הרי לנו דוגמא עד כמה חשובה קליפת החיטה הפנימית. יושם לב שבמחקר זה העכברים ניזונו מלחם ומים בלבד. כמובן שאין אדם שכל מאכלו הוא לחם לבן ומים. באתי רק להצביע על הנזק למערכות הגוף משימוש ממושך בקמח לבן.








מעשה רב מהס"ק מרן הח"ח זיעוכי"א


הגאון רבי יוסף דב סולובייציק זצ"ל (בן הגרי"ז) סיפר לתלמידיו ומקורביו, שהצדיק רבי נפתלי זילברברג זצ"ל מעיר ורשה שח לו, שפעם אחת כשהוא שהה בראדין הזמינו מרן החפץ חיים זצוק"ל לאכול על שולחנו בליל שבת.


כשהגיעו לברכת "המוציא" לפני אכילת הלחם ראה רבי נפתלי שה"חלות" היו מ... לחם שחור, והוא עיקם את חוטמו (או סימן אחר של מורת רוח) על כך. הרגיש בכך החפץ חיים ואמר תוך כדי חותכו מה"חלה": "שווארצע ברויט איז זייער גוט" (=לחם שחור זה טוב מאוד) וחזר על זה, "שווארצע ברויט איז זייער גוט". והוסיף, "שווארצע ברויט איז זייער גיעזונט" (לחם שחור זה מאוד בריא) וחתך עוד חתיכה מה"חלה" ואמר כנ"ל. (מרשימות תלמידי הגרי"ד - מאיר עיני ישראל כרך ב' עמוד 319).









מסקנת הדברים:




בכל מוצרי המאפה שהינך צורך, יש להקפיד שהם יהיו עשויים מקמח מלא. כאן המקום להעיר כי בשונה מהסוכר שיש להמנע ממנו לחלוטין, ניתן להוסיף לקמח המלא עד רבע קמח לבן. כיום יש ברוך השם מגוון רחב מאד של מוצרי מאפה מקמח מלא, והדבר כבר אינו בגדר 'מסירות נפש' להזדקק לקמח זה.




אך כאן גם המקום להעיר שישנן אריזות לקמח מלא שהוא כשלעצמו בריא אלא שעל גבי האריזות כתובים מתכונים לאפיה עם תוספות של סוכר, מלח ומרגרינה, והחכם עיניו בראשו לדעת מה לקרב ומה לרחק.




בדרך אגב, כדאי שתדע עובדה חשובה, אשר יש לה השפעה על הדיאטה שלך: מוצרי מאפה מקמח מלא משביעים ואינם גוררים אותך לאכול עוד ועוד, זאת בניגוד למוצרים מקמח לבן, אשר גורמים לאנשים רבים לתחושת רעב בלתי פוסקת. אם אתה מאלה שגם לאחר שגמרו סעודה גדולה עדיין חשים תחושת רעב - כדאי לך מאד לעבור ללחם מקמח מלא. 2 פרוסות מלחם זה, שקולות אצל אנשים רבים כמו 6 פרוסות מקמח רגיל ויותר, ובלבד שתלעס אותן היטב על פי הכללים שתמצא בפרק ה.





אפיה ביתית




אלו היכולים לאפות בביתם, יוכלו לשדרג מאוד את בריאותם, על ידי שבנוסף לקמח המלא, ימירו גם את שאר הרכיבים שאינם בריאים ברכיבים בריאים.




לקמח המלא יש צורך להשתמש ביותר נוזלים.




במקום מרגרינה להשתמש בשמן.




האפיה הרצויה היא עם שמרים.




אבקת אפיה היא דבר מזיק.




במקום סוכר, אפשר להשתמש בדבש, תרכיז תפוחי עץ ללא סוכר, בממרח תמרים או בדבש תמרים "סילאן" נקי ללא סוכר (גלוקוז),