ה. בנוגע לדברי רב נחמן - "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא":
ביראה ישנם כו"כ דרגות, ומהם: יראת הוי', כמ"ש "יראו מהוי' כל הארץ", יראת אלקים וכו', ועד להדרגא הכי תחתונה - יראת חטא בלבד.
ומהחילוקים שביניהם - שיראת הוי' או יראת אלקים היא מצד ידיעה והרגש פנימי בקדושה, משא"כ יראת חטא היא מצד הרגש המקיף דקדושה בלבד, היינו, שאף שאין לו ידיעה והרגש פנימי בקדושה (שלכן אינו שייך ליראת הוי' או יראת אלקים), מ"מ, ירא לנפשו מדבר הסותר ומנגד לקדושה, עד שבורח ממנו כבורח ממות, שכן, מצד המקיף דקדושה (אף שאין זה בפנימיותו) נרגש אצלו עכ"פ ששלילה וחסרון (חטא מלשון חסרון) הקדושה הוא דבר המופרך.
וענין זה מודגש ביותר אצל רב נחמן:
ובהקדמה - שיש חילוקי דעות מי הוא סתם רב נחמן, ורש"י אזיל לשיטתי' שסתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק, ומה גם שבסוגיא זו יש גירסאות שבהם נתפרש בגמרא רב נחמן בר יצחק.
ומצינו בגמרא ש"אימי' דר"נ בר יצחק אמרי לה כלדאי (חוזים בכוכבים) בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלויי רישי', אמרה לי' כסי רישיך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא .. יומא חד .. נפל גלימא מעילוי' רישי' וכו'".
ומזה מובן שמצד טבעו הי' רב נחמן שייך לענינים בלתי-רצויים (ומי יודע לאיזה מעמד ומצב הי' יכול להגיע), והיראת שמים ("אימתא דשמיא") שלו היתה מצד ההשפעה של כיסוי הראש - בחי' המקיף - מצד הרגש המקיף דקדושה בלבד.
ו. ומזה מובן גם בנוגע לדברי רב יוסף, "לא תיתני ענווה דאיכא אנא" - "שאני ענוותן":
בענווה וביטול ישנם בכללות שתי דרגות: (א) ביטול במציאות - כמשל חכם קטן שעומד לפני חכם גדול ביותר, שמתבטל ממציאותו לגמרי ("ער פארלירט זיך און הערט זיך אינגאנצן ניט אן"), (ב) ביטול היש - שמציאותו נרגשת (ואינו מתבטל ממציאותו), אלא, כיון שאינו רואה בעצמו מעלה יתירה להיות מזה בישות (בידעו שמישהו אחר במקומו הי' מגיע לדרגא נעלית יותר, וכיו"ב), ה"ה ענוותן.
ובעומק יותר - בשרש הענינים למעלה, בספירת הכתר:
איתא בתקו"ז "כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות", כי, "הכתר הוא למעלה מכל הע"ס לכך הוא משיג יותר הביטול איך שאין ערוך אל המאציל א"ס ב"ה לכך הוא אוכם .. שהוא בבחי' ביטול ואין בו הגבהה נגד .. אור א"ס ב"ה שלמעלה מהכתר".
והנה, בדרושי חסידות שמביאים מאמר זה מצינו לפעמים הלשון "אוכם אוכם" (ב"פ). ויש לומר, שרומז לב' אופני ביטול ("אוכם אוכם") בהתאם לב' האופנים בספירת הכתר: (א) ספירת הכתר כפי שהיא במקומה - ביטולה הוא באופן של העדר תפיסת מקום לגמרי, ביטול במציאות, (ב) וספירת הכתר כפי שהיא לאחרי ירידתה ממלכות דאצילות להיות כתר לבי"ע - שביטולה אינו באופן של העדר תפיסת מקום [ואדרבה: כשמלכות דאצילות יורדת ונעשית כתר לבי"ע ה"ה מקור לנבראים, ובודאי אינה בביטול של העדר תפיסת מקום], אלא, כיון שיודעת מעמדה ומצבה שהיא בירידה משרשה ומקורה, אינה בישות, ביטול היש בלבד.
ומהחילוקים שביניהם - שהביטול דהעדר תפיסת מקום, ביטול במציאות, נעשה עי"ז ש"משיג יותר הביטול איך שאין ערוך כו'", השגה והרגש פנימי; אבל כאשר אין זה בהשגה והרגש פנימי, כי אם בבחי' מקיף בלבד - אזי הביטול אינו באופן של העדר תפיסת מקום, אלא שאינו בישות, ביטול היש בלבד.
ובנוגע לעניננו - מדת הענווה של רב יוסף:
להפירוש שרב יוסף מדבר אודות הענווה של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם אף שלדעתו אינו ראוי לכך - גדלה ביותר ענוותנותו של רב יוסף - שאינו מרגיש את עצמו למציאות כלל, העדר תפיסת מקום, שלכן, המינוי שלו לנשיא נתפס אצלו כענווה של אנשי דורו; משא"כ לפירוש רש"י, "שאני ענוותן" - ה"ז דרגא פחותה בענווה - שנרגשת מציאותו (ולא באופן של העדר תפיסת מקום), אלא שאינו מחזיק טובה לעצמו כו'.
וכאמור, הכרחו של רש"י לפרש שרב יוסף מדבר אודות דרגא פחותה בענווה ("שאני ענוותן"), הוא, מזה שגם רב נחמן מדבר אודות דרגא פחותה ביראת חטא. וזוהי הנקודה המשותפת במאמריהם של רב יוסף ורב נחמן להתנא "לא תיתני כו' דאיכא אנא" - שבנוגע לדרגא פחותה בענווה ויראת חטא, שמצד בחי' המקיף, אין לשנות "משמת רבי בטל כו'", כי, הדרגא הפחותה נשארת גם לאחרי מיתת רבי, כיון שנשארת ההשפעה של רבי מבחי' המקיף (כנ"ל ס"ד).
[תו"מ]
ביראה ישנם כו"כ דרגות, ומהם: יראת הוי', כמ"ש "יראו מהוי' כל הארץ", יראת אלקים וכו', ועד להדרגא הכי תחתונה - יראת חטא בלבד.
ומהחילוקים שביניהם - שיראת הוי' או יראת אלקים היא מצד ידיעה והרגש פנימי בקדושה, משא"כ יראת חטא היא מצד הרגש המקיף דקדושה בלבד, היינו, שאף שאין לו ידיעה והרגש פנימי בקדושה (שלכן אינו שייך ליראת הוי' או יראת אלקים), מ"מ, ירא לנפשו מדבר הסותר ומנגד לקדושה, עד שבורח ממנו כבורח ממות, שכן, מצד המקיף דקדושה (אף שאין זה בפנימיותו) נרגש אצלו עכ"פ ששלילה וחסרון (חטא מלשון חסרון) הקדושה הוא דבר המופרך.
וענין זה מודגש ביותר אצל רב נחמן:
ובהקדמה - שיש חילוקי דעות מי הוא סתם רב נחמן, ורש"י אזיל לשיטתי' שסתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק, ומה גם שבסוגיא זו יש גירסאות שבהם נתפרש בגמרא רב נחמן בר יצחק.
ומצינו בגמרא ש"אימי' דר"נ בר יצחק אמרי לה כלדאי (חוזים בכוכבים) בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלויי רישי', אמרה לי' כסי רישיך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא .. יומא חד .. נפל גלימא מעילוי' רישי' וכו'".
ומזה מובן שמצד טבעו הי' רב נחמן שייך לענינים בלתי-רצויים (ומי יודע לאיזה מעמד ומצב הי' יכול להגיע), והיראת שמים ("אימתא דשמיא") שלו היתה מצד ההשפעה של כיסוי הראש - בחי' המקיף - מצד הרגש המקיף דקדושה בלבד.
ו. ומזה מובן גם בנוגע לדברי רב יוסף, "לא תיתני ענווה דאיכא אנא" - "שאני ענוותן":
בענווה וביטול ישנם בכללות שתי דרגות: (א) ביטול במציאות - כמשל חכם קטן שעומד לפני חכם גדול ביותר, שמתבטל ממציאותו לגמרי ("ער פארלירט זיך און הערט זיך אינגאנצן ניט אן"), (ב) ביטול היש - שמציאותו נרגשת (ואינו מתבטל ממציאותו), אלא, כיון שאינו רואה בעצמו מעלה יתירה להיות מזה בישות (בידעו שמישהו אחר במקומו הי' מגיע לדרגא נעלית יותר, וכיו"ב), ה"ה ענוותן.
ובעומק יותר - בשרש הענינים למעלה, בספירת הכתר:
איתא בתקו"ז "כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות", כי, "הכתר הוא למעלה מכל הע"ס לכך הוא משיג יותר הביטול איך שאין ערוך אל המאציל א"ס ב"ה לכך הוא אוכם .. שהוא בבחי' ביטול ואין בו הגבהה נגד .. אור א"ס ב"ה שלמעלה מהכתר".
והנה, בדרושי חסידות שמביאים מאמר זה מצינו לפעמים הלשון "אוכם אוכם" (ב"פ). ויש לומר, שרומז לב' אופני ביטול ("אוכם אוכם") בהתאם לב' האופנים בספירת הכתר: (א) ספירת הכתר כפי שהיא במקומה - ביטולה הוא באופן של העדר תפיסת מקום לגמרי, ביטול במציאות, (ב) וספירת הכתר כפי שהיא לאחרי ירידתה ממלכות דאצילות להיות כתר לבי"ע - שביטולה אינו באופן של העדר תפיסת מקום [ואדרבה: כשמלכות דאצילות יורדת ונעשית כתר לבי"ע ה"ה מקור לנבראים, ובודאי אינה בביטול של העדר תפיסת מקום], אלא, כיון שיודעת מעמדה ומצבה שהיא בירידה משרשה ומקורה, אינה בישות, ביטול היש בלבד.
ומהחילוקים שביניהם - שהביטול דהעדר תפיסת מקום, ביטול במציאות, נעשה עי"ז ש"משיג יותר הביטול איך שאין ערוך כו'", השגה והרגש פנימי; אבל כאשר אין זה בהשגה והרגש פנימי, כי אם בבחי' מקיף בלבד - אזי הביטול אינו באופן של העדר תפיסת מקום, אלא שאינו בישות, ביטול היש בלבד.
ובנוגע לעניננו - מדת הענווה של רב יוסף:
להפירוש שרב יוסף מדבר אודות הענווה של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם אף שלדעתו אינו ראוי לכך - גדלה ביותר ענוותנותו של רב יוסף - שאינו מרגיש את עצמו למציאות כלל, העדר תפיסת מקום, שלכן, המינוי שלו לנשיא נתפס אצלו כענווה של אנשי דורו; משא"כ לפירוש רש"י, "שאני ענוותן" - ה"ז דרגא פחותה בענווה - שנרגשת מציאותו (ולא באופן של העדר תפיסת מקום), אלא שאינו מחזיק טובה לעצמו כו'.
וכאמור, הכרחו של רש"י לפרש שרב יוסף מדבר אודות דרגא פחותה בענווה ("שאני ענוותן"), הוא, מזה שגם רב נחמן מדבר אודות דרגא פחותה ביראת חטא. וזוהי הנקודה המשותפת במאמריהם של רב יוסף ורב נחמן להתנא "לא תיתני כו' דאיכא אנא" - שבנוגע לדרגא פחותה בענווה ויראת חטא, שמצד בחי' המקיף, אין לשנות "משמת רבי בטל כו'", כי, הדרגא הפחותה נשארת גם לאחרי מיתת רבי, כיון שנשארת ההשפעה של רבי מבחי' המקיף (כנ"ל ס"ד).
[תו"מ]
