א. פרשת במדבר קורין תמיד לפני שבועות.
טעם הדבר הוא, בכדי להפסיק בין התוכחה שבפרשת בחוקותי למתן-תורה. אבל, כיון שכל עניני התורה – בתוכם גם הענין דסמוכין – הם בדיוק, עכצ"ל, שקריאת פרשת במדבר דוקא קודם שבועות היא לא רק בכדי להפסיק בין התוכחה למתן-תורה, אלא גם בגלל שהענינים המדוברים בפרשה זו הם הכנה לקבלת התורה.
בפרשת במדבר מדובר בעיקר אודות מנין בנ"י, ובגלל המנין שבפרשה זו (והמנין שבפרשת פינחס) נקרא כל הספר בשם חומש "הפקודים". וכפי שמצינו בענין נוסף של מנין שהוא הכנה למתן תורה: ספירת העומר.
וצריך להבין: מהי מעלת המנין, ועד כדי כך שזהו הכנה למתן תורה?
ב. בטעם ציווי הקב"ה למנות את בנ"י, איתא במדרש שזהו בגלל חשיבותם של בנ"י: "נמשלו ישראל כערימה של חטים, מה החטים הללו נכנסות לאוצר במנין, כך אמר הקב"ה שיהיו ישראל נמנים בכל שעה".
אך אינו מובן: הסיבה שאדם מונה חטים בגלל החשיבות והיוקר שלהם, הרי זה בכדי לידע מנינם; אבל הקב"ה יודע את מספר בנ"י גם מבלי למנותם, ולמה צוה למנותם?
בשל"ה – הובא ונתבאר בחסידות – איתא שע"י המנין נעשו בנ"י "דבר שבמנין", ו"דבר שבמנין לא בטל": בנ"י בין אומות העולם הרי הם "כבשה בין שבעים זאבים", וא"כ יכולים להתבטל ח"ו בין אוה"ע, ולכן צוה הקב"ה למנות את בנ"י, בכדי שיהיו "דבר שבמנין", שאינו בטל.
אבל עדיין אינו מובן:
טעם הדין ש"דבר שבמנין לא בטל", הוא, בגלל שמנין מורה על חשיבותו של הדבר הנמנה, ודבר חשוב לא מתבטל. ונמצא, שלא המנין פועל שהדבר לא יתבטל; המנין הוא רק סימן להורות על חשיבות הדבר.
וכיון שבנ"י הם דבר חשוב, הם ראויים להימנות בגלל חשיבותם – הרי הם "דבר שבמנין" גם כאשר אינם נמנים בפועל, וא"כ, למה הוצרכו למנותם בפועל?
ג. כאמור לעיל הנה פרשת במדבר היא הכנה למתן-תורה. החידוש של מתן תורה הוא הקשר של עליונים ותחתונים – רוחניות עם גשמיות:
המצוות שלפני מתן-תורה, לא היתה להם השפעה על הדברים הגשמיים שבהם נתקיימו, שתהי' בהם קדושה; מתן-תורה פעל נתינת-כח, שע"י עבודת בנ"י בקיום המצוות יזככו את גשמיות העולם ויפעלו בו קדושה.
כיון שעבודת בנ"י לאחרי מתן-תורה היא לפעול קדושה בעולם, שהעולם עצמו יהי' דירה לו יתברך – צריך להיות החשיבות והכח של בנ"י באופן שיהי' ניכר בעולם:
אילו החשיבות של בנ"י היתה נשארת ברוחניות, ולא היתה מתבטאת גם בגשמיות – הנה אע"פ שגם אז לא היו בנ"י בטלים בעולם שמסביבם; העולם לא הי' שולט ח"ו עליהם למנעם ח"ו מעבודתם בנוגע לעצמם, מ"מ, לא הי' ביכולת הכח והחשיבות שלהם לפעול ולהשפיע על העולם הגשמי.
ולכן הוצרכו למנותם בפועל, בכדי לבטא את חשיבותם בפעולה שנראית בעולם הגשמי, שדוקא אז יכולה החשיבות והכח שלהם לפעול גם בעולם הגשמי.
עפ"ז מובנת גם השייכות של פרשת במדבר עם מתן-תורה: עי"ז שמנו את בנ"י בפועל וחשיבותם באה לידי ביטוי בפעולה בעולם – יכולים הם לעשות מהעולם מקדש לו יתברך, שזוהי התכלית של מתן-תורה.
ד. עפ"ז יובן גם הטעם שמנין בנ"י הי' רק "מבן עשרים שנה ומעלה" – דלכאורה היו צריכים למנות את כל בנ"י, בכדי שכולם יהיו "דבר שבמנין" ועי"ז לא יבטלו ח"ו בין אומות העולם, ולמה מנו רק "מבן עשרים שנה ומעלה"?
החילוק בין העבודה שיהודי צריך לעשות לפני עשרים שנה לעבודה שצריך לעשות מבן עשרים שנה ומעלה הוא:
עד עשרים שנה צריכה להיות עיקר העבודה בלימוד התורה (בן חמש, צריך ללמוד חמש שנים מקרא; לאחרי כן – חמש שנים משנה ולאחרי כן – חמש שנים תלמוד), והרי לימוד התורה עיקרו לא בכדי שע"י הלימוד גופא יפעל בעולם, אלא בכדי לפעול על עצמו. ובכלל, בשביל הבנת שכל, יש מעלה בהתבודדות מהעולם.
אבל בן עשרים – לרדוף; בגיל עשרים צריכים להיות "יוצא צבא", לצאת במלחמה לכבוש את העולם – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – ולעשות ממנה דירה לו יתברך, ע"י קיום המצוות.
ולכן לא הי' צורך למנות את אלו שהיו לפני עשרים שנה, כי עבודתם בעיקרה אינה לפעול בעולם, אלא לפעול על עצמו, ובשביל עבודה זו מספיקה החשיבות שיש לבנ"י בעצם, כנ"ל; משא"כ אלו שלאחרי עשרים שנה, "יוצאי צבא", לפעול ולכבוש את העולם – צריכה חשיבותם לבוא בגילוי באופן שתהי' ניכרת גם בעולם.
ה. כאמור לעיל, נקרא ספר במדבר בשם "חומש הפקודים". שם – ובפרט בלשון הקודש – מורה על תוכנו של הדבר הנקרא בשם זה.
וכיון שספר במדבר נקרא "פקודים" – בעיקר על שם הסדרה הראשונה – הרי זה ראי' שהתוכן של פרשת במדבר הוא עצם ענין המנין. ובהמנין עצמו (לא רק בתור סימן על חשיבות) יש מעלה גדולה, שמצד מעלה זו נעשית פרשת במדבר הכנה למתן-תורה. וכנ"ל שעד"ז מהוה גם ספירת העומר הכנה למתן-תורה, אף שבספירת העומר לא שייך ענין החשיבות הנ"ל.
תכונת המנין היא – שכולם שוים; הגדול אינו יותר מאחד, והקטן אינו פחות מאחד. ובזה משתווים מנין בנ"י וספירת העומר: במנין בנ"י – הנה מבלי הבט של השינוי והחילוק בין מדרגותיהם של הנמנים, נמנה כל אחד מישראל באותו מספר – אחד; ובאופן כזה נמנים מ"ט ימי העומר, מבלי הבט על החילוקים שבין הימים הנמנים, אם הם ימי החול, ר"ח, חול המועד, יום טוב ושבתות, נמנה כל יום במספר שוה.
המנין של כל בנ"י בשוה, מורה על עצם הנשמה שבבנ"י. מצד כחותיהם הגלויים, שכל ומדות – יש חילוקים בין אחד לחבירו, אבל מצד עצם הנשמה שוים כל בנ"י.
החילוק בין העבודה מצד כחות הגלויים לעבודה מצד עצם הנשמה:
כאשר העבודה היא רק מצד כחות הגלויים, הבנה או רגש – אזי המציאות שלו ("זיין אייגענער איך") היא דבר בפני עצמו מאלקות, ועבודתו בקיום התורה ומצוות היא כמו דבר נוסף על מציאותו – הוא מקיים תורה ומצוות מפני שכך דורשים כחותיו, השכל והרגש שלו;
משא"כ כאשר מעורר את עצם הנשמה, שהיא "יחידה לייחדך", אזי נעשית כל עצמיותו דבר אחד עם אלקות – "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד".
ועבודה זו שמצד עצם הנשמה, שמצדה נמנים כל ישראל בשוה, מתבטאת בענין ספירת העומר, שכל הימים נמנים בשוה:
כאשר העבודה היא רק בשכל ומדות, אזי ישנו חילוק בין יום חול לר"ח יום טוב ושבת: את העבודה של ר"ח יו"ט ושבת הוא עושה מתוך חיות, ואילו בבוא העבודה בעניני חול – "בכל דרכיך דעהו" – אין לו כבר חיות בזה.
אבל כאשר מעורר את עצם הנשמה, וכל עצמיותו נעשית חד עם אלקות, וזה פועל בו על המוחין והמדות – אזי אין אצלו חילוק בין חול לשבת; כל הזמנים, וכל מה שעושה, חדור באלקות.
ולכן מהוה מנין בנ"י וספירת העומר הכנה למתן-תורה – "אנכי הוי' אלקיך", שאלקות הוא (לא דבר נוסף על מציאותו של יהודי, אלא) "אלקיך" – כחך וחיותך, ולכן עובד את ה' לא רק בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא "בכל דרכיך דעהו".
ו. מהצורך בשני המנינים, הן ספירת העומר והן מנין בנ"י שבפרשת במדבר, קודם מתן-תורה, מובן, שבכל א' מהם יש מעלה מיוחדת שאין בזולתו, ודוקא ע"י שני המנינים יחדיו נעשים כלי לקבלת התורה:
מנין בנ"י אינו קשור עם דבר נוסף מלבד המנין כשלעצמו; אבל ספירת העומר היא כשמה – ספירת העומר: מונים כמה ימים עברו מהקרבת העומר; זהו מנין שקשור עם עבודה.
ומזה מובן, שמנין בנ"י קשור עם עצם הנשמה, שהיא תמיד בשלימות. בעצם הנשמה אין צורך בעבודה כלל, ואין זה אלא שיכולה להיות בהעלם, וע"י המנין (כולם בשוה) מעוררים ומגלים אותה. משא"כ ספירת העומר היא העבודה בכחות פנימיים (של נפש האלקית ושל נפש הבהמית), שצריכים לזככם ולהעלותם ע"י עבודה – תחילה באופן כללי ע"י העבודה דהקרבת העומר, ואז גם באופן פרטי: בכל יום ממ"ט ימי הספירה צריכים לברר מדה אחת פרטית (כידוע החשבון ד"שבע שבתות תמימות", שבכל אחד ישנם שבע מדות, וכל מדה כלולה מכל שבעת המדות, ולכן צריכים בכל יום לברר מדה פרטית אחת).
וזהו גם הטעם הפנימי לכך שספירת העומר צריכה להיות "לכל אחד ואחד"; הספירה אינה קשורה עם כלל ישראל, אלא עם כל יהודי בפני עצמו, ועד שיכולה להיות מציאות שיהודי (יספור ספירה אחרת מחבירו, או) לא יספור כלל – לא כמו מנין בנ"י שבפרשת במדבר שמשה מנה, את כל בנ"י וכולם בשוה, כיון שזה שייך לעצם הנשמה. והיינו לפי שענינה של ספירת העומר הוא לזכך את הכחות הפנימיים, שבה חלוק אחד מחבירו.
ז. ואין זה סתירה להאמור לעיל, שמזה שבספירת העומר נמנים בשוה כל הימים, הן ימות החול והן ר"ח יו"ט ושבת (שבעבודה בעניני חולין יש לו אותה חיות כמו בעבודה דשבת ויו"ט), מוכח שספירת העומר קשורה עם עצם הנשמה – כי, העבודה דספירת העומר בהכחות פנימיים היא "ממחרת השבת", היינו, להעלות את הכחות ולהמשיך בהם את האור – "וספרתם לכם", מלשון אבן ספיר – של עצם הנשמה.
מנין בנ"י ענינו לעורר את העצם (מלמעלה למטה) עד שיפעל את חשיבותם בעולם; ואילו ספירת העומר ענינה – לברר את הכחות הפנימיים ולהעלותם (נרוצה מלמטה למעלה), שהנהגתם תהי' כפי המתחייב מצד עצם הנשמה.
ח. עפ"ז יובן הצורך בשני המנינים קודם מתן-תורה:
החידוש של מתן-תורה, ש"העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים", הוא גם בנוגע לנפש האדם, שעצם הנשמה – "עליונים", תתקשר עם הכחות התחתונים, שכל ומדות – "תחתונים". כלומר, שגם בשכל שבמוח ובמדות שבלב יהי' מונח אלקות (לא כמו דבר נוסף, ולא באופן מוגבל, אלא) כמו בעצם הנשמה, שהיא "חבוקה ודבוקה בך, יחידה לייחדך".
וחידוש זה הי' תיכף בדיבור הראשון של מתן-תורה – "אנכי הוי' אלקיך", כחך וחיותך – ש"אנכי מי שאנכי", שלמעלה מהשגה לגמרי, וקשור עם עצם הנשמה – נעשה "כחך וחיותך", הכח וחיות פנימי של בנ"י.
ולכן, קודם מתן-תורה נדרשת ההכנה הן מצד עצם הנשמה, שתהי' בהמשכה והתגלות – דבר שנעשה ע"י מנין בנ"י, והן מצד כחות פנימיים, שיזדככו ויהיו כלים להעצם – ע"י ספירת העומר.
[תו"מ תשכ"ב]
