איתא בגמרא "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים". ובהבאת דורון גופא מצינו עילוי מיוחד בנוגע ליין – כדאיתא בגמרא "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין".
ויש לבאר השייכות דהבאת דורון לתלמיד חכם לענין הביכורים, והמעלה המיוחדת שביין דוקא.
המעלה דביכורים לגבי שאר מתנות כהונה, כמו תרומות ומעשרות:
בתרומות ומעשרות יוצא הכהן אל הגרנות, ובעל השדה אינו מוכרח ליתן לכהן זה דוקא, אלא יכול ליתנו לאיזה כהן שירצה, שהרי יש לו טובת הנאה. ולאחרי כל זה יכול לתרום כמה שרוצה, שהרי מעיקר הדין חטה אחת פוטרת את הכרי, וגם התורם בעין רעה תרומתו תרומה.
משא"כ ביכורים – שאין מביאים אותם אלא משדות וכרמים שהם מן המובחר, ובשדות וכרמים המובחרים גופא הרי זה "מראשית כל פרי האדמה", "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה . . אומר הרי זה ביכורים", וצריך להביאם בעצמו לביהמ"ק אל הכהן ולומר מקרא ביכורים, והי' סדר שלם באופן הבאת הביכורים – "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב וכו' החליל מכה לפניהם וכו'", סדר של שמחה. וכל זה – אע"פ שלא היו מקריבים את הביכורים ע"ג המזבח, אלא נותנים אותם לכהן, בשר ודם, שיכול להיות שמביא הביכורים חושב שגדלה מעלתו ממעלת הכהן (שהרי יש מציאות של כהן גדול עם הארץ שממזר תלמיד חכם גדול ממנו), ואעפ"כ הי' מביא הביכורים בשמחה כו'.
ודוגמתו ב"המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים" – כי, הבאת דורון לתלמיד חכם הו"ע נתינת צדקה עבור תורה, ובמילא הרי זה ע"פ הסדר של תורה שהיא בלי גבול, כך שגם הצדקה היא ללא חשבונות, [שהרי יש אופן של נתינת צדקה ע"פ חשבון, ולא עוד אלא שאפילו כאשר נתינת הצדקה היא בשביל להפטר מתשלום מסים, הרי זה נחשב לצדקה, כמ"ש "ונוגשיך צדקה", ויתירה מזה, המאבד סלע ומצטער על אבידתו, ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי זה נחשב לצדקה, ומקבל על זה השכר דעוה"ב, לויתן ושור הבר כו' – אלא שאין זה דומה לנתינת צדקה ללא חשבונות, בדוגמת המעלה דביכורים לגבי שאר מתנות כהונה],
וכל זה – אע"פ שהנתינה היא לתלמיד חכם שאינו אלא בשר ודם, ועד שהנותן יכול לחשוב שמעלתו גדלה יותר ממעלת הת"ח, ועוד זאת, שהנותן יודע שמצד טבעו של הת"ח ש"נוקם ונוטר כנחש" לא יקבל תודה עבור הדורון... שהרי הת"ח חושב שכיון ש"מאן מלכי רבנן" הרי כל העולם משועבד אליו ומגיע לו הכל... ואעפ"כ נותן צדקה ללא חשבונות, ונותן בשמחה.
וענין זה שפועל בעצמו ליתן צדקה עבור תורה ללא חשבונות, ומתוך שמחה, עם היותו קשור עם גוף ונפש הבהמית, עם בני ביתו וחלקו בעולם – הרי זה רק מצד עצם הנשמה שהיא מושרשת בעצמות, ולכן נעשית עבודתו כפי שנדרש מצד בעל הרצון, כיון שאינו מציאות בפני עצמו אלא הוא בתכלית הביטול לבעל הרצון.
וענין זה מרומז ב"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" – כי ענינו של יין הוא גילוי ההעלם, כמ"ש "נכנס יין יצא סוד", וכפי שמצינו ש"אגברו חמרא אדרדקי . . כיון דאיבסום פתחו ואמרו אין בן דוד בא עד וכו'", שזהו מצד מעלת היין שעי"ז יצא סוד, ובנדו"ד – גילוי הסוד שבנשמה, ועד לסוד שבסוד, שזהו עצם הנשמה.
יד. ולהעיר מהסיפור שפעם הלכו חסידים לאדמו"ר הזקן, ובלכתם בדרך ניתוספו אליהם עוד חסידים מכו"כ מקומות, עד שהתקבצו אלפים אלפים חסידים, ולקחו שור וציפו קרניו בזהב, כהסדר דהבאת הביכורים ש"השור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב", וכך באו לאדמו"ר הזקן.
כאשר אדמו"ר הזקן ראה אותם מהחלון, נכנס לחדרו, התגלגל ("האָט זיך פאַרקייקלט") על הארץ ואמר: מה הם רוצים ממני?! וענתה זוגתו הרבנית: הם רוצים שתאמר להם מה ששמעת מהרבי שלך. ואמר אדמו"ר הזקן: אם כן, אומר להם עוד ועוד ("איך וועל זיי זאָגן און זאָגן"). ואז אמר אדמו"ר הזקן תורה, ופירש מש"נ בהבאת ביכורים "והחליל מכה לפניהם", ש"חליל" הוא מלשון חלל ומקום פנוי, ו"מכה" מלשון כהה ("טונקל"), וזהו "החליל מכה לפניהם", שהחלל ומקום פנוי נעשה כהה לפני מביאי הביכורים, מצד גודל העילוי דהבאת ביכורים.
והיינו, שע"י ענין דהבאת ביכורים ניתוספו ענינים חדשים בתורת החסידות.
ועפ"ז יובן הקשר והשייכות דענין הביכורים לחג השבועות, שנקרא חג הביכורים:
ביכורים – שנקראים "ראשית" – קאי על נשמות ישראל, כמארז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית, לפי שמחשבתן של ישראל – עצם הנשמה – קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, ובשבילם היתה התהוות הבריאה, ובשבילם הי' הענין דמתן תורה.
וזוהי השייכות דביכורים לחג השבועות – כיון שהמשכת כתר תורה בחג השבועות היא מצד מעלתם של ישראל, עצם הנשמה, שזהו"ע הביכורים.
[תו"מ]
