הרב יחזקאל אסחייק
גם בזמננו כיום, למרות שחלק גדול מן המזון המוצע לנו מכיל הרבה סוכר, מלח, מרגרינה ושומנים, צבעי מאכל, חומרים משמרים ועוד, במעט שימת לב ניווכח שניתן להסתדר ולהיכנס למסלול של תזונה נכונה, ללא כל אלו.
קיים בעולמנו שפע רב של דברים טובים. קודם כל מים, הרבה מים. אח"כ שפע של פירות וירקות איכלו מיגוון של ירקות ופירות לכל אחד מהם תרומה יחודית לבריאותנו. חלקם מחזקים את המערכת החיסונית, חלקם מונעים מחלות, אחרים משפיעים על דילול הדם, מורידים כולסטרול, משפרים ראיה, ועוזרים למערכת העיכול ומכילים הרבה ויטמינים ומינרלים ועוד. רצוי להשתדל לאכול מכל המינים מכיון שלכל פרי וירק יש את התועלת המיוחדת שלו.
כדאי מאוד להקפיד לאכול בכל יום 8-5 מנות של פירות ו/או ירקות. (מנת פרי או ירק בגודל בינוני הינה בדרך כלל בסביבות 100-80 גרם)
ישנו שפע של מוצרים. כגון מוצרי חלב וגבינות עד 5% שומן שאינם מכילים סוכרים וצבעי מאכל, בשר, הודו, עופות, ביצים, דגים, כל סוגי הקטניות, אורז מלא, דגנים מלאים, קמח מחיטה מלאה, כל אלה הם מזונות המומלצים לאכילה ונמצאים בשפע.
כלל זה יהא נקוט בידך. מזונות תעשייתיים או מסחריים שבעליהם עושים מהם כסף על חשבון בריאותך - מהם תתרחק! ככל שהמוצר מעובד ותעשייתי יותר כך הוא מסוכן יותר. אל תכניס לפיך בשרים מעובדים צ'יפס, פלאפל, ממתקים, חטיפים, כל המשקאות הממותקים למיניהם ובמיוחד הקולה! אל תהיה טיפש שמור על חייך!
אם הינך נאלץ לקנות מוצר תעשייתי, עליך לשים לב למה שנכתב בתוית המזון שעליו.
תוית המזון תעזור לך לדעת ממה להתרחק ועד כמה הדבר יכול להזיק לך. ככל שהרכיב נמצא בתחילת הרשימה כך תכולתו רבה יותר במוצר והוא מהווה מרכיב עיקרי וככל שהוא בסוף הרשימה תכולתו במוצר מעטה.
עליך לשים לב! אם ההתייחסות בתווית היא ל-100 גרם או למנה, מאחר והיצרנים מודעים לכך שאם הכמות תתייחס למאה גרם היא תמנע ממך להפריז את השימוש במוצר, לכן הם עשויים להחליט כי מנה לשימוש במוצר היא למשל כף אחת והם כותבים את התכולה לפי גודל הכף וכך כמויות המלח שבמוצר אינן מרתיעות אותך. לדוגמא רסק עגבניות "קטשופ". אם רישום תכולת המלח יתייחס, למאה גרם, אזי כמות המלח תהיה גדולה ואילו אם ההתייחסות תהיה למנה שגודלה כף אחת, אזי כמות המלח תהיה קטנה, אך כידוע רבים אינם מסתפקים ב'מנה' של כף אחת מאחר שהטעם מגרה לעוד ועוד וכך, מבלי שימת לב הם מכניסים לגופם מזיקים בכמויות שלא חשבו מראש לאוכלם.
הבה ניקח לדוגמא אריזה שבחזית כתוב עליה שהיא מכילה מוצרים בריאים או שאין בה מזיקים מסוימים, כגון: "מכיל שיבולת שועל וקמח מלא" או "לא מכיל סוכר ולא מכיל כולסטרול", אולם כשתעיין במרכיבים תמצא את השומן הצמחי המוקשה (המרגרינה), את השומן הרווי, את הסוכר (עם כל כינויו), את הנתרן, צבעי מאכל, חומרים מתחלבים, משפרי טעם ומשפרי אפיה וחומרים משמרים למיניהם הדרושים גם על מנת להאריך את חיי המדף. לא אחת תופתע לראות כי מוצר מתוק מכיל מלח ומוצר מלוח מכיל סוכר וכדומה.
דוגמא נוספת לחם שנאפה בבית עשוי להכיל קמח, מים, שמרים ומעט מלח בלבד. לעומת זאת טלו לידכם אריזה של לחם מקמח מלא ותבחינו עד כמה ארוכה היא רשימת הרכיבים בלחם התעשייתי שאתם קונים!
עליכם לגלות עירנות ולהסתכל בדרך קבע על תוית תכולת המזון על ידי כך תדעו מה לרחק ומה לקרב.
העובדה שעל המוצר מצוין שהינו "טבעי" ו"מכיל חומרי טעם טבעיים" אינה אמורה להרשים אתכם מכיון שגם נפט הוא מוצר טבעי!
מכאן ואילך נעבור בסייעתא דשמיא להרחבת הדברים באופן פרטני כל מזיק ומזיק לגופו.
א. הסוכר
מה יכול להיות מר, בסוכר המתוק והחמוד הזה? מה כבר יכול להזיק בו? אולי לשיניים, אבל מעבר לכך? ובכלל, היעלה על הדעת שנפסיק לשתות מיצים ממותקים או תה/קפה עם שתי כפיות סוכר?
שאלות של "טעם" אבל אנא, בוא וקרא את הקטעים הבאים (שבחלקם מלוקטים מספרי רפואה ומחקר) וחשוב עליהם ברצינות.
הסוכר הינו מוצר מעובד שאיננו טבעי. תחילת יצורו של הסוכר הוא לפני למעלה משלוש מאות שנה, אז למדו לזקק אותו ולהלבינו, וכך הוציאו ממנו את כל המרכיבים החיוניים שבו. מעצם היותו מעובד ומזוקק חסרים לו הדברים שהבורא נטע במזון בצורתו הטבעית, בדיוק מופלא ובהתאמה לגוף האדם בכדי שהסוכר המצוי בהם יתעכל ויספג מבלי להפריע למאזן הסוכר בדם.
תהליך עיבוד הסוכר הנקי או הכמעט נקי, גורם לו להיות מרוכז בכמות שאין לה אח וריע במאכלים הטבעיים. כאשר הוא מגיע לקיבה הוא נספג במהירות לתוך מערכת הדם, או אז הוא דומה ל'פצצה' הנוחתת על הלבלב, שהיא הבלוטה האחראית ליצורו של האינסולין המפרק את הסוכר בגוף. וגורמת לו לייצר אינסולין בכמויות גדולות.
אם נדמה לך שמוגזם להגדיר כפית סוכר כ"פצצה", אמחיש לך זאת: חולה סכרת המגיע למצבים של ירידת סוכר "היפוגליקמיה", מתחיל להזיע ולרעוד, ונמצא בסכנת חיים. אולם אם הוא יקח כפית סוכר אחת, מיד רמת הסוכר בדמו תעלה וחייו ינצלו! ראה איפוא מה יש ביכולתה של כפית סוכר אחת לגרום, ובכך יובן המינוח "פצצה".
אמנם אצל אדם שאינו סכרתי הלבלב מפריש אינסולין ומתגבר על כפית סוכר אך עליו לעבוד "קשה" בכדי לפרק ולעכל את הסוכר, עד שבסופו של דבר ובהצטרף גורמים נוספים המאמצים את מערכת העיכול, קורסת בלוטת הלבלב והאדם מגיע למצב של חולה סכרת כלומר שחסר לו אינסולין מכיון שהמערכת קרסה ואינה יכולה לתפקד כראוי.
בנוסף, הסוכר לצורך עיכולו לוקח מהגוף כמות גדולה של סידן, מעבר למה שהגוף מסוגל לספק, לכן הסוכר אחראי בין היתר לתופעת ה'אוסטאופורוזיס' (בריחת סידן). זאת ועוד, לצורך פירוקו בקיבה, הסוכר משתמש בכמות גדולה של ויטמינים אשר אין לגוף מהיכן לייצר אותם. כל זה כאמור, מפני שמדובר בריכוז עצום של הסוכר המעובד. [לשם המחשה: בכדי לייצר כמות של 2 כפיות סוכר, משתמשים בכמות של קני סוכר שאילו היית רוצה לאכלם, לא היתה לך היכולת לעשות זאת בבת אחת בשום אופן].
הסוכר מתאחסן בכבד בצורת שומן. הכבד יכול לאחסן בצורה זו רק כמות מעטה כדי שתהיה זמינה ואילו שאר השומן העודף נאגר בירכיים ובמקומות נוספים. מאגרי שומן אלו מעמיסים על הלב ועלולים לגרום למחלות שונות. לאחרונה יותר ויותר רופאים מתבטאים כי יש להתייחס לסוכר כאל רעל.
לגבי פירות יבשים טבעיים: תהליך היבוש גורם לכך שהסוכר הטבעי שלהם הופך להיות מרוכז יותר, אי לכך אני ממליץ להשרותם במים בכדי להחזירם למצבם הטבעי, ובכל אופן להקפיד על לעיסה מרובה וכמובן לא להגזים בכמויות.
אין להשתמש בפירות יבשים מסוכרים, שלאחר היבוש מוסיפים להם סוכר או גלוקוז. לידיעתכם: אפשר לייבש פירות כגון בננות, תפוחים וכדומה, בבית בתנור אפיה. זה כמובן לא באותו הטעם של מוצר קנוי, מכיון שזה לא מכיל תוספות לא רצויות.
דבש לא מומלץ מעבר לשתי כפיות ליממה. וכבר אמר החכם מכל אדם "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ: (משלי כ"ה ט"ז).
מיצי פירות או מיץ גזר וסלק אינם מומלצים עקב ריכוז הסוכר הגבוה שנמצא בהם. עדיף לאכול את הפרי בשלמותו וללעוס אותו היטב, מאשר לסוחטו ולשתות אותו כמיץ. אם אין לך אפשרות לאוכלו בשלמותו רצוי למהול את המיץ במים.
ולבסוף: הסוכר גורם גם לבעיות נוספות כדוגמת עששת שיניים, בעיות בכלי הדם, בעיות בבלוטות ובמערכת העיכול ועוד. סוכר גורם להשמנת יתר משום שהוא מספק לגוף רק קלוריות ריקות, מאיכות נמוכה, ופחמימות הנהפכות מיד לשומן.
חשוב לדעת ולשים לב כי הסוכר, הקמח הלבן, המרגרינה, המלח וכן תוספות כימיות, נמצאים בסוגי מזון רבים כגון: עוגות, עוגיות, ופלים, פיצות, קרקרים, איטריות, אבקות מרק, שימורים, רטבים למיניהם, סלטים מוכנים תעשייתים, וכמובן במוצרי מתיקה, משקאות קלים, גלידות, ושלל חטיפים, בכמויות בהחלט לא מבוטלות.
"ליזהר מאד מאד מאכילת תענוג... דבר זה הוא מן השפלים מאד מעכבים את הלימוד וכדאמרן במדרש והובא בתוספות כתובות דף ק"ד א', עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ואמרו במסכת גיטין דף ע' א' "סעודתך שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה".
(אגרות חזון איש א' כ')
המניעים הכלכליים של יצרני הסוכר גורמים להם להסתיר היטב את תהליכי הייצור. הכל מסתורי והכל חסוי. מדובר בתעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף ואין כיום אפשרות לדעת באמת מה קורה בתחום זה. ולכן, שומר נפשו ירחק מכל סוגי הסוכר.
הסוכר, איננו כלל "תמים" וצח כפי שהוא נראה. [אגב, אין הבדל בין סוכר לבן לחום, גם החום מעובד].
גם אם לא תצליח להיגמל במאה אחוז מהסוכר הלבן, מכל מקום כדאי שתפחית את קיומו במזונך ובשתייתך מאד מאד עד שתגמל ממנו לחלוטין.
ב. סוכר לילדים
דוגמא אישית ברפואה מונעת
בעל הספר "אור כשלמה" שואל, לגבי ציווי המלאך לאמו של הנביא שמשון שלא תשתה יין ושכר, מדוע אמו של נזיר אסורה בשתיית יין?
על כך הוא עונה למדנו מכאן כלל גדול לכל ענין. אי אפשר לדרוש מהבנים שיהיו נזהרים בהתנהגותם יותר מההורים, ומאחר שהיא צריכה לגדל את בנה להיות נזיר, לא יעלה על הדעת שהיא תקפיד שלא יבוא כל משקה שכר לפיו ובו בזמן תתיר לעצמה את השתיה, כך לא תצליח לעולם לגדל את בנה להיות נזיר. והוא הדין לכל דבר ודבר, עד כאן דבריו.
לענינינו למדנו, כי הדוגמא האישית היא המפתח לכל דבר. אם ההורים יתנהגו לפי ההוראות, ואחר כך גם יסבירו לילדיהם את הסיבות להתנהגותם, הרי שבדרך כלל - וכך מראה הנסיון - הילדים יקלטו את הדברים ויישמו אותם ולפעמים אפילו יותר מהמבוגרים, כי כידוע אצל ילדים חוש הצדק מפותח ואם הם הולכים על דבר הם הולכים עד הסוף ולא "מעגלים פינות".
קופסת ההתגברות
משפחות רבות אימצו לעצמם את הרעיון של "קופסת ההתגברות".
לוקחים מיכל פלסטיק שקוף עם מכסה, מדביקים עליו פתק עם הכיתוב "קופסת ההתגברות" וכאשר הילדים חוזרים הביתה מכל מקום שבו הם קיבלו "ממתקים", (חדר, גן מסיבת יום הולדת, סוכריות חתן בבית הכנסת ועוד ועוד) מציעים להם לשים את הממתק שקיבלו, כולו או חלקו ב"קופסת ההתגברות". לאחר שהקופסה מלאה, הילדים מקבלים הפתעה או מתנה, דבר שישדר לילד תשומת לב והערכה, וראה זה פלא! לא תאמינו באיזה קלות הקופסא תתמלא, הילדים אפילו יצביעו, "זה הממתק שאני קבלתי ושמתי בקופסא", ו"את הממתק הזה אני קיבלתי ושמתי," והדבר עובד אפילו אצל ילדים קטנים מאוד, ובלבד שההורים יהוו דוגמא אישית.
וז"ל ספר ה'חינוך' במצוה קי"ז "שלא להקריב שאור או דבש".
"ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון". עכ"ל ספר החינוך.
יש לחנך את האוכלוסיה - בפרט את ההורים הצעירים - שממתקים הם האויב שלנו. הם אינם מאכל חיוני. כל המאכלים המכילים סוכר מהווים סכנה מוחשית לבריאותנו ובפרט לבריאות השיניים של ילדינו.
אך מעבר לכך עלינו לדעת כי הסוכר גם גורם לילדים להיות היפראקטיביים. ילד מקבל בבוקר את כוס השתיה המתוקה וזה גורם לו להתנהג בצורה היפראקטיבית.
כיצד מתרחשים הדברים?
רמת הסוכר בדם עולה מהר מכיון שהסוכר המזוקק והמרוכז נספג בדם מהר מאוד, לאחר מכן רמת הסוכר יורדת מאוד מהר ואז הילד חש שחסר לו דבר מה מבלי שהוא יודע מה חסר לו ובעקבות כך הוא מתנהג בצורה היפראקטיבית. מחפש משהו, אלא שאינו יודע לומר "חסרה לי רמת הסוכר הגבוהה שהיתה לי". לכן חשוב מאד מעבר לכל מה שכתבנו לא לתת לילדים - בפרט לארוחת הבוקר - סוכר או מוצרים שמכילים סוכר.
כאשר נותנים לילד סוכריה, עלינו לדעת כי כמות הסוכר שהסוכריה מכילה אינה כגודל הסוכריה, אלא כפליים מגודלה, מכיון שהסוכר מכיל מים, ולצורך הפיכתו לסוכריה הוא עובר תהליך בישול, שבו המים מתאדים והוא מצטמק ומתקשה.
בנוסף, כאן המקום להזכיר שילדים רגישים הרבה יותר ממבוגרים להשפעתם המזיקה של צבעי מאכל וחומרים משמרים, ולכן הנזק והסכנה גדולים יותר במשקאות ובממתקים למיניהם, שהסוכר, צבעי המאכל, והחומרים המשמרים, מצויים בהם בשפע.
לאחר כל זאת הננו פונים בשם הורים רבים אל כל המחנכים ולכל אלו שמרעיפים על הילדים הקטנים ממתקים: אנא מכם, המעיטו! אל תתנו למזיק לבוא אל גופם הבריא של ילדנו ולהשחיתו, וכל מי שבידו לעזור לכך עליו תבוא ברכת טוב.
משפט אחד על דגני בוקר
מחקרים בארה"ב הראו שאחוז הסוכר בצורותיו השונות ב"דגני הבוקר" יכול להגיע עד ל50%-40% וראוי יותר לקרותם "סוכר עם דגנים" מאשר "דגני בוקר".
על ההורים להשתדל שהילדים יקבלו את התזונה המתאימה להם ללא סוכר ולמעט מאוד מאוד בסוכריות וצבעי מאכל. לשים לב לערכים התזונתיים שמכילים המוצרים, ולא להתפעל מאריזות מרשימות.
רצוי להרגיל את הילדים לפירות העונה הטריים שהם הממתקים שנתן לנו בורא העולם, אפשר גם להשתמש במעט פירות יבשים, כדוגמת צימוקים תמרים, שזיפים, מישמשים.
צבעי מאכל וחומר משמר לילדים
אם כבר הזכרנו היפראקטיביות בילדים, כאן המקום להזכיר דבר הידוע לכל שגם צבעי מאכל גורמים לילדים להיות היפראקטיביים, מלבד שהם מזיקים לכל אדם. ממאמר שקיבלתי לאחרונה עולה, שלא רק צבעי מאכל, אלא אף חומר משמר גורם לכך. המחקר נעשה על 3781 ילדים. במשך שבוע אחד לא נתנו לילדים האלה דברים שיש בהם צבע מאכל וחומר משמר. אלא רק אוכל טבעי. בשבוע השני חילקו אותם לשתי קבוצות. לקבוצה אחת נתנו אוכל הכולל בתוכו צבע מאכל וחומר משמר, ואילו לקבוצה השניה נתנו אוכל ללא צבע מאכל וחומר משמר. התוצאה היתה שהתנהגותם ההיפראקטיבית של אותם הילדים שצרכו אוכל שהכיל צבעי מאכל וחומר משמר עלתה בהרבה מאוד לעומת הילדים האחרים (ומדובר בילדים רגילים ובריאים) כך שמחקר גדול זה מאשר את מה שאנחנו יודעים זה מכבר, שילדים מתנהגים בצורה היפראקטיבית כאשר הם צורכים מזון המכיל צבעי מאכל וחומר משמר.
ג. משקאות ממותקים וממתיקים מלאכותיים
למי שאינו 'מכור' למיני מזונות מתוקים, וגם אינו נוהג לאכול סתם ממתקים, המקום השכיח ביותר בו הנו פוגש את הסוכר הלבן, הוא במשקאות הממותקים. הגיע הזמן לסלק משקאות אלו מהשולחן. בחלק מהמשקאות הקלים ישנם כמויות גדולות של "זרחה" - חומר המפריע לקליטת מינרל ה"מגנזיום" שהוא חומר חיוני ביותר.
דע לך שבכל כוס משקה קולה או משקה אחר, יש לפחות 5-4 כפיות סוכר.
הסיבה לכך שאינך חש בלשונך את הכמות המרובה של הסוכר שישנה במשקאות, היא משום שמוסיפים להם חומרים מרים ניגודיים כגון מלח, חומצת לימון ועוד. מטרת הכנת המשקאות הקלים בצורה זו, הינה במכוון, כדי להרבות סוכר זמין בדם, מה שנותן קלוריות זמינות ומהירות לגוף, וגורם לך לחוש ערני יותר, מכאן הסיסמאות "משקה מרענן" וכד', אבל עירנות זאת היא רק לפרק זמן קצר שלאחריו הגוף ישתוקק לעוד משקה.
כמות גדולה כזו של סוכר משבשת את משק הסוכר בדם, ובנוסף מחמיצה את המערכת, וגורמת להיווצרות חומצה אצטית, חומצה פחממית ואלכוהול. המשקאות הקלים הדיאטטיים, שבהם הוחלף הסוכר בממתיק סינתטי, אינם משפרים בהכרח את המצב, כי עד כה נמשכים הדיונים בפורומים שונים, עד כמה הם מסוכנים לבריאות האדם.
כיום ישנם ממתיקים חדשים כדוגמת "ספלנדא" ו"סטיויא" שלגביהם נכון לעכשיו לא ידוע לנו אומנם שהם גורמים נזק, אך עדיין לא חלף מספיק זמן, בכדי לקבוע בודאות שהם בטוחים לשימוש יומיומי. אני בכל אופן לא ממליץ על השימוש בהם באופן קבוע ובודאי שלא בכמויות.
בנוסף לבעיית הסוכר העודף במשקאות אלו, ישנה בהם גם תופעה של גירוי לשתיה נוספת במקום תחושת רוויה. מצב זה נגרם מאחר שחיישני הלשון הינם מן המהירים ביותר שבגופנו, וכאשר הם מזהים מלח או חומצת לימון, הם משגרים פקודה למוח על הצורך בשתיה נוספת. לעומתם, חיישני הקיבה אשר אמורים לדווח למוח על רווייה משתיה, מעבירים את התחושות למוח לאט יותר. (בהמשך נרחיב על כך), לכן תמיד אתה רוצה לשתות עוד ולא מרגיש רווי, עד שבשלב מסוים אין לך פשוט אפשרות להכניס יותר משקה לגופך ואז אתה נאלץ לסיים לשתות. כשתזכר בהבדל בין ההרגשה הטובה שלאחר שתיית מים, לבין המשקאות הללו, תבין מה בין רוויה לבין שתייה מגרה.
הקוקטייל המסרטן
בארצות הברית נאסרה מכירת משקאות קלים לילדי בתי הספר.
הוצאת המשקאות הקלים מתחומי בתי הספר התאפשרה בעיקר בעקבות גילוי הממצאים המצמררים על חומרים מסרטנים המצויים במשקאות הקלים. הראשונים שחשפו את העדות המרשיעה היו האמריקאים שביצעו בדיקות פרטיות במעבדה בניו יורק, ומצאו שרמת ה'בנזן' במספר משקאות קלים היתה חריגה בשיעור של פי שנים וחצי עד חמישה מהתקן שקבע ארגון הבריאות העולמי למי שתיה.
בעקבות זאת יזמו הבריטים והצרפתים בדיקות משלהם שהעלו ממצאים חמורים יותר: חריגה ברמת ה'בנזן' פי שמונה! באופן פרדוקסלי ההסבר לרמת החריגות נעוץ בכונה הטובה של היצרנים לשווק משקאות בעלי ערך בריאותי מוסף. הוספת החומרים הבריאים כמו ויטמין סי היא שיצרה חיבור בעייתי שהוביל להיווצרות החומרים המסוכנים. ההערכה היא שרמות הבנזן הגבוהות שהתגלו במאות סוגי משקאות קלים, ביניהם פנטה תפוזים, פפסי בטעם וניל ודיאט פפסי בטעם דובדבנים, נוצרה בשל השילוב הקטלני בין החומרים המשמרים נתרן או בנזואט סודיום לבין חומצה אסקורבית (ויטמין סי). לאחרונה הוגשה נגד יצרנית משקה הפנטה בישראל תביעה ייצוגית על 212 מליון שקל בשל המצאות החומרים הללו שהקומבינציה שלהם אינה ראויה לשתיית אדם. הטענה היא כי מדובר בהטעיית הצרכנים, שכן החריגה בכמות המותרת בסדר גודל של פי שמונה הינה בניגוד למוצהר על אריזת המשקה. (יתד נאמן י"ב אייר תשס"ו).
רוב סוגי המשקאות הקלים מכילים גם "קופאין" אשר יוצר תלות. מרגע שהאדם מתרגל להשפעתו המעוררת של החומר על מערכת העצבים שלו, הוא אינו יכול להסתדר היטב בלעדיו.
לידיעתך, אלו שהחליטו והתחילו לשתות מים, מדווחים על הרגשה טובה מאד. עם הזמן, אין להם צורך כלל בשתיה ממותקת, והיא אפילו דוחה אותם. נסה ותהנה.
אם מאד קשה לך להגמל משתיה ממותקת, יש לי עצות אחדות עבורך. הן אינן קשות, ואתה יכול להתרגל אליהן מיידית וללא תקופת הסתגלות.
1. לעולם אל תמלא את כוסך במשקה הקל. שים ממנו שליש עד חצי כוס ותו לא. את השאר מלא במים. התוצאה; הצבע נשמר (בהיר יותר), הטעם נשמר (מתוק פחות, אבל עדיין מתוק), ולגופך נכנס חומר, שאם כי איננו בריא, על כל פנים הוא מדולל במים ויזיק לך פחות.
2. אתה מוזמן גם לנסות לשתות קפה ו/או תה, עם כפית אחת סוכר במקום עם שתי כפיות מלאות. התחל בכפית וחצי, הורד לכפית מלאה, הורד שוב לכפית שטוחה, ותמצא שהטעם נפלא וגומל אותך מצורך כפייתי לסוכר.
3. ניתן להכין תמצית של פסיפלורה, קמומיל, (בבונג), אניס, קימל, קינמון, או תה נענע וכדומה, ולהוסיף מעט מתמציות אלו למים ובכך תחוש בטעמו של משקה טעים אף ללא סוכר.
4. קיים תרכיז תפוחי עץ, ללא סוכר, ללא חומר משמר וללא צבעי מאכל. תרכיז זה אינו מזיק ויכול לשמש כתחליף לכל המשקאות הממותקים למיניהם. אך עם זאת גם התרכיז איננו מומלץ כמשקה קבוע, היות והוא מופק מ'רכז' ומעלה את רמת החומציות בגוף אשר מהוה הפרעה לחלק מהאוכלוסיה.
הערה: התרכיז נמכר בפחיות מתכת. לאחר פתיחת הפחית רצוי להעביר מיד את התכולה לבקבוק, מכיון שהשארת מזון בפחית לאחר פתיחתה אינה רצויה. כמו כן רצוי להכין מראש (בתחילת היום וכדומה), תרכיז מהול במים בכד גדול מוכן לשתיה. זאת משום שכאשר כל אחד מבני הבית לוקח את הבקבוק בידו למזוג מתוכו את התרכיז לכוס שבידו, בדרך כלל הוא לא מדייק במזיגה וכמות התרכיז עודפת על הרצוי, אולם כאשר מכינים מראש בכד גדול, ניתן לווסת את כמות התרכיז הרצויה, שתהיה מעטה ככל האפשר.
לסיום נושא הסוכר והממתקים, לא ניתן שלא לאזכר את מחלת הסכרת הנוראה, אשר יחדתי לה בהמשך פרק בפני עצמו. (פרק ט' - חיים ללא סכרת)
ד. המלח
קיים מכנה משותף בין סוכר ומלח - שניהם לבנים מזוקקים ומזיקים ויש צורך לשנות את החשיבה אודותם.
אכן, גם המלח, איננו בריא לנו. המלח נקרא "ההורג האיטי". איטי, משום שלעומת הסוכר ההורג מהר, המלח עושה זאת לאט יותר אך לבסוף גם הוא "הורג".
מלח שלחן הוא גירסה מזוקקת ומנוקה של מלח ים (שגם הוא איננו מומלץ) שבכדי לשמור על היובש והזרימה הוחדרו בו חומרי הלבנה ותרכובות המכילות אלומיניום ומזיקות לגוף.
זה מכבר ידוע שתזונה עתירת מלח מגבירה את הפרשת הסידן מהגוף ובכך מהווה גורם סיכון לדלדול העצם (אוסטאופורוזיס) ולשברים בגיל הזיקנה, ואכן יש להניח שעודף מלח מסכן את הבריאות של הקשיש והצעיר. חוקרים מצאו באחרונה שאצל ילדות בנות 8-13 עודף מלח במזון מקטין את הצטברות הסידן בעצמותיהן. ממצא זה הוא משמעותי, מכיון שהתחזקות העצמות בגיל צעיר מפחיתה את דלדול העצם בעת הזיקנה ולהיפך.
תת מלח, היתכן?
כאן המקום לשאול, והלא גוף האדם זקוק למלח, והוא חיוני לבריאותו, (אנשים שחסר להם מלח, סובלים מבלבול ועוד) ואם כן כיצד גופנו יקבל את את הכמות שהוא זקוק לו כאשר אנחנו ממעטים את השימוש במלח?
התשובה לכך היא: את כמות המלחים שהגוף זקוק להם אנו מקבלים מהבשר, הדגים והעופות, מהלחם הקנוי, ממוצרי החלב ועוד. לכן יש לנו מספיק מלח בגוף. אדרבה. ממחקרים שפורסמו בעתונות עולה כי: "צריכת המלח בישראל גבוהה ב- 400 אחוז מהמותר" ולכן אין צורך להוסיף מלח בצורה ידנית.
מחלת יתר לחץ דם, קרויה בפי הרופאים "הרוצח השקט" ובהמשך יחדתי לה פרק בפני עצמו.
עודף מלח ומניעת שבץ מוחי
הקטעים שיובאו להלן חלקם לקוחים ממאמרו של ד"ר רפאל שן ז"ל "הסיכונים בצריכת יתר של מלח".
מחקרים רבים שנערכו בעולם הראו שצריכה מוגברת של מלח מהווה גורם סיכון מהותי לעליית לחץ הדם ולשבץ מוח (אירוע מוחי) למחלות לב וכלי דם, לבעיות בכליות, ולמחלות ראומטיות. אצל קשישים רבים צמצום צריכת המלח מוריד את לחץ הדם לא פחות מאשר תרופות מֵשַתנות. לכן יש להניח שצמצום צריכת המלח תפחית גם את הסכנה לשבץ מוחי.
קשה להבין את חוסר העניין של הגופים האחראיים לבריאותינו בכל הנוגע למניעת שבץ מוח. לא זו בלבד ששבץ נמצא במקום השלישי ברשימת גורמי המוות (לאחר מחלות לב וסרטן), אלא שרבים מאלה שנשארים בחיים סובלים משיתוק או מירידה בשכלם. בנוסף על הסבל הרב, המחלה גורמת להוצאות כספיות אדירות. כל החוקרים הרציניים משוכנעים שניתן להקטין באופן משמעותי את מספר מקרי השבץ על ידי צמצום מתון של צריכת המלח. לא מדובר בניסיון טיפול בתרופה חדשה, אלא בשנוי קל בהרגלי האכילה, שאינו יכול להזיק, אבל בהחלט יכול לקצר את התור הארוך של הממתינים למיטה במוסדות הסיעודיים ובמחלקות לתשושי נפש.
איך מצמצמים צריכת מלח?
כאן אינני איש בשורה עבורך. לא קל יהיה לך להתפטר מעודפי המלח, שכן במזון המודרני תופס המלח מקום חשוב ומרכזי. כדי לשבר את אוזנך, הנה לפניך רשימה חלקית של מאכלים בעלי תכולת מלח גבוהה: מציות ומקלות מלוחים, ירקות משומרים בקופסאות, נקניקים, רוטב סויה, מנות חמות, מיצים משומרים, זיתים ומלפפונים חמוצים, מטוגנים הנמכרים בשקיות, מזון המכיל קמח תופח מאליו, קרקרים, חטיפים לסוגיהם השונים, פיצוחים קלויים במלח, סרדינים, כרוב כבוש או חמוץ, קטשופ, דגים או בשרים מעושנים ועוד.
התנגדותם של יצרני המזון לצמצום המליחות במזון
יצרני המזון מתנגדים להקטנת כמות המלח במזון, מכיוון שקשה למכור מצרכים דלי - מלח, לציבור שהתרגל במשך שנים למזון עתיר מלח. למאבק מסביב למלח יש דמיון מפליא למלחמתם של יצרני הסיגריות נגד הפסקת העישון. בדומה ליצרני הסיגריות, גם יצרני המזון מפעילים לחצים על ממשלות ברחבי תבל ומעודדים פרסומים בעיתונות הרפואית המנסים לסתור את מסקנות המחקרים הרבים שנערכו בתחום זה. המצב חייב להיות הפוך: אם רוצים היצרנים להוסיף מלח למזוננו בכדי להשביח את טעמו, עליהם להוכיח שאין בכך אפילו חשש לגרימת נזק.
ובכל זאת, איך מצמצמים צריכת מלח?
מומלץ להוריד לפחות כחמישה גרם (כפית אחת) מהצריכה היומית של המלח. לכאורה המשימה אינה קשה: מפסיקים להוסיף מלח בעת הבישול ובשעת האכילה. אבל בכך לא די. כאמור לעיל, רוב המלח בזמננו (כ-80%) נמצא במזון המעובד שאנו קונים במרכול. התרגלנו כל-כך לטעמו של המלח, עד שאין אנו מודעים למליחות שברוב מוצרי המזון המעובדים. מקור נוסף למלח סמוי הוא הלחם. בלחם אחיד באריזה, כמות המלח הינה קצת פחות מ-1%. כלומר, אם אוכלים 250 גרם לחם ביום, בולעים, כחצי כפית מלח. דוגמא נוספת של מלח מוסתר היא אבקת מרק: צלחת מרק עוף המוכנה מקוביות או מאבקת מרק, לפי ההוראות שעל האריזה, יכולה להכיל כפית שלמה של מלח!
אמנם, יצרני המזון מחוייבים לציין את המליחות של המצרכים על גבי האריזה, אך הדבר נעשה באופן שאינו מובן לאזרח הממוצע (סביר להניח שהסיבה לכך היא בעקבות התנגדותם של היצרנים) במקום לציין את אחוז המלח, מציינים היצרנים את אחוז הנתרן. לא כל אחד יודע שבמלח קיימים שני מרכיבים: נתרן וכלוריד, ורק הבקי ברזי הכימיה יודע שגרם אחד של נתרן משמעותו 2.5 גרם מלח. כך מונעים היצרנים בכוונה או שלא בכוונה מהצרכנים את הבנת העובדות.
בכדי לשבר את האוזן על כך שלא חסר לנו מלח, הנה נתון שיעזור לכם לחשב את כמות המלח במזון, כל 400 מ"ג נתרן שווה גרם אחד מלח.
ניקח לדוגמא את הלחם - המזון הבסיסי ביותר, שכל אחד מאתנו זקוק לו. לחם שמצויין עליו שמכיל 560 מ"ג נתרן לכל 100 גרם לחם. אם הוא שוקל 750 גרם ויש בו 18 פרוסות, אזי כל פרוסה שוקלת 40 גרם בקירוב. אם כן בכל פרוסה יש חצי גרם מלח. סך המלח שמותר לנו ליום הוא בין 8-5 גרם מלח, שהם בין 3200-2000 מ"ג נתרן, (כפית מלח נחשבת ל-5 גרם מלח) כך שאם אדם אוכל מלחם זה 5 פרוסות ליום, הוא כבר אכל 2.8 גרם מלח, אם כן בחישוב פשוט הוא כבר צרך בין רבע לחצי מהמותר לו, ומה עם בשר, דגים, גבינות וכל השאר? הרי שבסופו של יום, ללא שימת לב הוא יגיע לכמות גדולה בהרבה מן המותר.
אני ממליץ לך על המבדק הבא; בדוק בחנות את כל הגבינות הלבנות שישנן, ושים לב להבדלי הנתרן שביניהם. תופתע מידיעות פשוטות שנמצאות בהישג ידך ולא ידעת עליהם עד כה. [למשל; גבינת קוטג' מכילה הרבה יותר מלח מגבינה לבנה רגילה].
אלו המכורים למלח, כדאי שיעברו להשתמש ב"מלח מופחת נתרן" שלפי היצרנים (אם אפשר לסמוך עליהם) הוא מכיל בכל 100 גרם מלח רק 20 גרם נתרן במקום 40 גרם נתרן שמכיל מלח רגיל.
כלומר בכל גרם מלח יש 200 מ"ג נתרן במקום 400 מ"ג נתרן במלח רגיל. מצד שני יש לשים לב כי תחליפי מלח מכילים כמויות גדולות של אשלגן (רמה גבוהה של אשלגן יכולה להיות מסוכנת).
אם רוצים להגיע לירידה מתונה בצריכת מלח מומלץ:
א. להימנע מהוספת מלח לאוכל.
ב. להימנע מאכילת מזון עתיר מלח כגון; חטיפים למיניהם, פיצוחים למיניהם, זיתים, דג מלוח וגבינה מלוחה.
ג. לצרוך יותר מזון דל מלח. לא קשה להתרגל ללחם דל מלח ולגבינה לבנה עם מעט מלח. מצות הן כמעט נטולות מלח וכן כל הפירות והירקות.
ד. עקב ריבוי המלח בבשר ובעופות, יש עצה להיפטר מעודפי מלח אלו, על ידי השרייתם במים לפני הבישול, ולשפוך את המים.
ה. את מעט המלח שברצונכם להוסיף לתבשיל הוסיפו לאחר הבישול מכיון שבבישול טעם המליחות יורד אבל החומר הכימי שבו אינו יורד.
ו. בשלו כשמכסה הסיר פתוח המתינו עם הוספת המלח לסוף הבישול, הנוזלים יתאדו, ותזדקקו לפחות מלח.
ז. מלח הוא ענין של טעם וניתן להתרגל ולאלף את חיישני הטעם שלנו לאכול פחות מלוח. אם ננסה חודש ימים לאכול ללא תוספת מלח, פתאום נגלה את טעמו האמיתי של המאכל, ולא את טעמו של המלח. ילד שהתרגל בצעירותו לאכול מאכלים מלוחים מאד יזדקק ככל שיגדל ליותר ויותר מלח כדי לחוש את טעמו. העלמת המלחיה מעל השלחן, גם היא רעיון טוב.
את ההסבר הבא על הקשר בין מלח ולחץ דם, שמעתי מפי הנטורופט יוסי רדנר:
גופנו מורכב מששים עד שמונים אחוז מים. כאשר המים נכנסים דרך הפה, הם מועברים למקומות הנכונים. אך כאשר בגוף יש עודף מלח, טבעו של המלח שהוא סופח אליו מים, אלא שבמקום לספוח את המים למקומות הנכונים בגוף הוא סופח אותם לבשר. ואז הם יוצרים לחץ על כלי הדם מבחוץ, לחץ זה גורם לכך שהלב צריך להתאמץ קשה יותר בכדי לדחוף את הדם בכלי הדם.
מסקנת הדברים:
ככל שנפנים ונבין שתעשיות המזון דואגות "לדחוף" לנו את המלח לתוך פינו בכדי שהמזון יהיה לנו יותר טעים וערב ונרכוש את מוצריהם, כך נציל את החיים שלנו.
חשוב לעקוב אחרי כל מוצר כמה נתרן הוא מכיל, לתרגם זאת למלח (ראה לעיל) ולעבור למוצרים הפחות מלוחים. מזון מוכן אינו צריך להכיל בממוצע יותר מאשר 350 מ"ג נתרן ל-100 גרם.
תחושות הטעם
לפני שנעבור למזיקים הבאים, הייתי רוצה ליחד מלים, על הסיבה הגורמת לנו להמשך למאכלים עתירי טעמים. (מלוח, מתוק, חריף וכו').
ישנן שתי סיבות לאכילה. אלמלא הן, יתכן והיה פשוט צריך להאכיל אותנו...
הסיבה הראשונה והמוכרת לכל: תחושת הרעב.
תחושה זו גורמת לנו למילוי הכרס, כלומר שנאכל יותר ממה שאנחנו צריכים לאכול. איך להתגבר על כך אכתוב בס"ד להלן בפרק ה' אות ו'.
הסיבה השניה היא תחושת הטעם.
תחושה זו גורמת לנו לאכול מה שטעים, למרות שאינו בריא ואין לנו תועלת ממנו. על סיבה זו אבקש להתעכב כאן.
איך מתגברים על תחושת הטעם?
"לא יאכל כל שהחיך מתאוה כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילים לו - אם מרים אם מתוקים - ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהם מתוקים לחיך". (רמב"ם הלכות דעות פ"ג ה"ב)
הקשר שלנו לעולם הסובב אותנו נעשה באמצעות חמשת החושים. חושים אלו פועלים באמצעות חיישנים שנקראים עצבים. כל חוש מגיב לגירויים מסויימים שמפעילים אותו ורק אותו.
למשל: חוש הריח נמצא באף. אם נרצה להריח דרך האוזן, לא נוכל. חוש השמע נמצא באוזן. אם נרצה לשמוע דרך האף, לא נוכל. חוש הטעם נמצא בלשון. אם נשים את הדבר הטעים ביותר על כל מקום שהוא בגוף, חוץ מאשר על הלשון, לא נרגיש כלום. לא מתוק, לא מלוח ולא מר.
על הלשון ישנם למעלה מעשרת אלפים חיישנים. חיישנים אלו מסודרים בסדר מסויים. כל קבוצת חיישנים ממוקמת במקום אחר בלשון ואחראית לטעמים השונים. למשל. חלק הלשון הקדמי מרגיש בטעם המתוק ואילו החלק האחורי מרגיש בטעם המר. והכל בחכמה נפלאה.
ידיעת התהליך תקל עלינו את ההתגברות בידענו שכל נושא חוש הטעם הוא בסך הכל חיישני הלשון שמעבירים את התחושות למוח והמוח מתרגם אותם לטעמים. תחושות אלו הם אך ורק לפרק הזמן הקצר שבו המזון נמצא על החיישנים. לאחר שניות אלו הכל כלא היה. לאחר שבלענו את המזון אין לנו שום תחושות של טעם אלא רק הרגשת מלאות או כאבי בטן.
בדורותינו נכנסו לתמונה גורמים אינטרסנטים, שבעבור צרכי פרנסתם, חודרים באמצעים מתוחכמים, אל מרכז הטעם שבמוחנו, ומחוללים בו שמות. כיצד נעשה הדבר?
עם התפתחות הטכנולוגיה, חקרו ופיתחו במעבדות סוגים שונים של חומרים סינטטים וכימיים, אשר משפיעים על חיישני הלשון וגורמים לה לחוש טעמים שונים. אלו הם חומרי הטעם למיניהם שאנחנו רואים את שמותם כתובים על המוצרים התעשייתיים. אפשר למשל לייצר מיץ תפוזים מבלי שיהיה שם זכר של תפוז, והלשון תרגיש טעם של תפוז. כך מתערבים בבריאה ומזייפים אותה לרעתנו ועל חשבון בריאותנו.
התעשייה מתחכמת ו"מתקדמת" יותר ויותר ולומדת את הדרכים איך להשפיע יותר ויותר על חיישני הלשון, כאשר המטרה היא לגרום לאדם לאכול יותר ויותר את המוצרים של אותו מפעל.
אולי שאלתם את עצמכם מדוע בורא עולם הכל יכול לא ברא לנו ממתקים כמו שמייצרים במפעלים? התשובה היא, שבורא עולם דואג לנו כמו אבא. הוא אינו רוצה שנאכל יותר מידי. לכן נתן לנו את הפירות במתיקות סבירה, שתגרום לנו לאכול אבל לא יותר מידי, ונתן לנו את המתיקות של הפירות בריכוז לא חזק ומלווה בסיבי הפרי, על מנת שהמתיקות תתעכל בצורה הטובה ביותר וגופנו לא ינזק. לו הפירות היו מתוקים כמו כל הממתקים התעשייתים לא היינו מפסיקים לאכול.
ומאחר והם מתחכמים לנו, אין לנו ברירה אלא לחזור ולהתחזק כנגדם. חיזוק רוחני שיגבר על הפיתוי הגשמי. הקטע הבא יעזור לכם - כך אני מקוה - בדרך לחיזוק עצמי.
מעשיה עממית מספרת על נפוליון, קיסר צרפת, שבהיותו בשדה הקרב בחצות לילה, נתקף צמאון עז למים, אלא שהגישה למים בחצות לילה בשדה הקרב היתה כרוכה בסכנה. התלבט נפוליון עם עצמו ואמר: "אני נפוליון קיסר צרפת שכבשתי את כל הארצות האלו אפחד?" קם והלך לבדו אל המקום שבו נמצאים המים. בהגיעו אל המים חשב לעצמו: "אני נפוליון הגדול סיכנתי את חיי עבור מעט מים, האם אין אני יכול להתגבר?" וחזר אל מקומו מבלי שישתה מן המים!
אכן, חכמה בגויים תאמין. אבל אנחנו עם ישראל עם כוחות התגברות עצומים שנחלנו מאבותינו הקדושים, ממעשה העקידה ועד היום, איננו זקוקים ללמוד מהגויים. ילד קטן בגן הילדים שיקבל ממתק שמאוד הוא רוצה לאכול שואל האם זה כשר? אם התשובה היא כן! הוא ממשיך ושואל האם זה עם הכשר שאבא אוכל? ואם לא הוא לא יאכל!
אלא מה? חסרה לנו הידיעה. עכשיו שאנחנו יודעים, שכל ההתגברות שלנו היא בסך הכל נגד חיישני הלשון, המצויים בחלק קטן שבלשון בגודל של כסנטימטר מרובע, נאמר לעצמנו: "האם אני לא יכול להתגבר על דבר כה קטן?" וכך נצליח גם אנחנו להתגבר ולרכוש לעצמנו חיים בריאים ואריכות ימים!
ה. קמח לבן
תחילת ייצורו של הקמח הלבן היה לפני כשלש מאות שנה. אז הומצאה מכונה חדישה לטחינת קמח, אשר הפרידה ממנו את הנבטים ואת קליפתו הפנימית. בדומה לסוכר כך גם הקמח הלבן חסר כל אותם מינרלים וויטמינים חשובים המצויים בקליפת גרגיר החיטה, אשר הם מופרדים מהקמח הלבן. ולכן הגוף נאלץ להפריש לצורך עיכולו ויטמינים ומינרלים חשובים. התוצאה: מאגר הויטמינים והמינרלים בגופנו מתדלדל ופוחת. כיום הקמח הלבן עובר גם תהליכי הלבנה, באמצעות כימיקלים למיניהם שלא היו בעבר. מערכת העיכול מתקשה לעכל אותו, כיון שהוא נהפך לגוש בצקי ללא סיבים, תוסס בקיבה ומגביר את תופעת הרפלוקס וגורם לעצירות, בשונה מהלחם המלא הגורם לתנועתיות מעיים טובה.
בניסוי שנערך ע"י חוקרי תזונה באוניברסיטת טקסס בארה"ב, לקחו שתי קבוצות של חולדות. לקבוצה אחת נתנו לחם לבן ומים בלבד ללא הגבלה, ואילו לקבוצה אחרת נתנו לחם מלא ומים בלבד ללא הגבלה. לאחר ששה חודשים, הקבוצה שניזונה מהלחם הלבן מתה, ואילו הקבוצה השניה חיה כרגיל. הרי לנו דוגמא עד כמה חשובה קליפת החיטה הפנימית. יושם לב שבמחקר זה העכברים ניזונו מלחם ומים בלבד. כמובן שאין אדם שכל מאכלו הוא לחם לבן ומים. באתי רק להצביע על הנזק למערכות הגוף משימוש ממושך בקמח לבן.
מעשה רב מהס"ק מרן הח"ח זיעוכי"א
הגאון רבי יוסף דב סולובייציק זצ"ל (בן הגרי"ז) סיפר לתלמידיו ומקורביו, שהצדיק רבי נפתלי זילברברג זצ"ל מעיר ורשה שח לו, שפעם אחת כשהוא שהה בראדין הזמינו מרן החפץ חיים זצוק"ל לאכול על שולחנו בליל שבת.
כשהגיעו לברכת "המוציא" לפני אכילת הלחם ראה רבי נפתלי שה"חלות" היו מ... לחם שחור, והוא עיקם את חוטמו (או סימן אחר של מורת רוח) על כך. הרגיש בכך החפץ חיים ואמר תוך כדי חותכו מה"חלה": "שווארצע ברויט איז זייער גוט" (=לחם שחור זה טוב מאוד) וחזר על זה, "שווארצע ברויט איז זייער גוט". והוסיף, "שווארצע ברויט איז זייער גיעזונט" (לחם שחור זה מאוד בריא) וחתך עוד חתיכה מה"חלה" ואמר כנ"ל. (מרשימות תלמידי הגרי"ד - מאיר עיני ישראל כרך ב' עמוד 319).
מסקנת הדברים:
בכל מוצרי המאפה שהינך צורך, יש להקפיד שהם יהיו עשויים מקמח מלא. כאן המקום להעיר כי בשונה מהסוכר שיש להמנע ממנו לחלוטין, ניתן להוסיף לקמח המלא עד רבע קמח לבן. כיום יש ברוך השם מגוון רחב מאד של מוצרי מאפה מקמח מלא, והדבר כבר אינו בגדר 'מסירות נפש' להזדקק לקמח זה.
אך כאן גם המקום להעיר שישנן אריזות לקמח מלא שהוא כשלעצמו בריא אלא שעל גבי האריזות כתובים מתכונים לאפיה עם תוספות של סוכר, מלח ומרגרינה, והחכם עיניו בראשו לדעת מה לקרב ומה לרחק.
בדרך אגב, כדאי שתדע עובדה חשובה, אשר יש לה השפעה על הדיאטה שלך: מוצרי מאפה מקמח מלא משביעים ואינם גוררים אותך לאכול עוד ועוד, זאת בניגוד למוצרים מקמח לבן, אשר גורמים לאנשים רבים לתחושת רעב בלתי פוסקת. אם אתה מאלה שגם לאחר שגמרו סעודה גדולה עדיין חשים תחושת רעב - כדאי לך מאד לעבור ללחם מקמח מלא. 2 פרוסות מלחם זה, שקולות אצל אנשים רבים כמו 6 פרוסות מקמח רגיל ויותר, ובלבד שתלעס אותן היטב על פי הכללים שתמצא בפרק ה.
אפיה ביתית
אלו היכולים לאפות בביתם, יוכלו לשדרג מאוד את בריאותם, על ידי שבנוסף לקמח המלא, ימירו גם את שאר הרכיבים שאינם בריאים ברכיבים בריאים.
לקמח המלא יש צורך להשתמש ביותר נוזלים.
במקום מרגרינה להשתמש בשמן.
האפיה הרצויה היא עם שמרים.
אבקת אפיה היא דבר מזיק.
במקום סוכר, אפשר להשתמש בדבש, תרכיז תפוחי עץ ללא סוכר, בממרח תמרים או בדבש תמרים "סילאן" נקי ללא סוכר (גלוקוז),
גם בזמננו כיום, למרות שחלק גדול מן המזון המוצע לנו מכיל הרבה סוכר, מלח, מרגרינה ושומנים, צבעי מאכל, חומרים משמרים ועוד, במעט שימת לב ניווכח שניתן להסתדר ולהיכנס למסלול של תזונה נכונה, ללא כל אלו.
קיים בעולמנו שפע רב של דברים טובים. קודם כל מים, הרבה מים. אח"כ שפע של פירות וירקות איכלו מיגוון של ירקות ופירות לכל אחד מהם תרומה יחודית לבריאותנו. חלקם מחזקים את המערכת החיסונית, חלקם מונעים מחלות, אחרים משפיעים על דילול הדם, מורידים כולסטרול, משפרים ראיה, ועוזרים למערכת העיכול ומכילים הרבה ויטמינים ומינרלים ועוד. רצוי להשתדל לאכול מכל המינים מכיון שלכל פרי וירק יש את התועלת המיוחדת שלו.
כדאי מאוד להקפיד לאכול בכל יום 8-5 מנות של פירות ו/או ירקות. (מנת פרי או ירק בגודל בינוני הינה בדרך כלל בסביבות 100-80 גרם)
ישנו שפע של מוצרים. כגון מוצרי חלב וגבינות עד 5% שומן שאינם מכילים סוכרים וצבעי מאכל, בשר, הודו, עופות, ביצים, דגים, כל סוגי הקטניות, אורז מלא, דגנים מלאים, קמח מחיטה מלאה, כל אלה הם מזונות המומלצים לאכילה ונמצאים בשפע.
כלל זה יהא נקוט בידך. מזונות תעשייתיים או מסחריים שבעליהם עושים מהם כסף על חשבון בריאותך - מהם תתרחק! ככל שהמוצר מעובד ותעשייתי יותר כך הוא מסוכן יותר. אל תכניס לפיך בשרים מעובדים צ'יפס, פלאפל, ממתקים, חטיפים, כל המשקאות הממותקים למיניהם ובמיוחד הקולה! אל תהיה טיפש שמור על חייך!
אם הינך נאלץ לקנות מוצר תעשייתי, עליך לשים לב למה שנכתב בתוית המזון שעליו.
תוית המזון תעזור לך לדעת ממה להתרחק ועד כמה הדבר יכול להזיק לך. ככל שהרכיב נמצא בתחילת הרשימה כך תכולתו רבה יותר במוצר והוא מהווה מרכיב עיקרי וככל שהוא בסוף הרשימה תכולתו במוצר מעטה.
עליך לשים לב! אם ההתייחסות בתווית היא ל-100 גרם או למנה, מאחר והיצרנים מודעים לכך שאם הכמות תתייחס למאה גרם היא תמנע ממך להפריז את השימוש במוצר, לכן הם עשויים להחליט כי מנה לשימוש במוצר היא למשל כף אחת והם כותבים את התכולה לפי גודל הכף וכך כמויות המלח שבמוצר אינן מרתיעות אותך. לדוגמא רסק עגבניות "קטשופ". אם רישום תכולת המלח יתייחס, למאה גרם, אזי כמות המלח תהיה גדולה ואילו אם ההתייחסות תהיה למנה שגודלה כף אחת, אזי כמות המלח תהיה קטנה, אך כידוע רבים אינם מסתפקים ב'מנה' של כף אחת מאחר שהטעם מגרה לעוד ועוד וכך, מבלי שימת לב הם מכניסים לגופם מזיקים בכמויות שלא חשבו מראש לאוכלם.
הבה ניקח לדוגמא אריזה שבחזית כתוב עליה שהיא מכילה מוצרים בריאים או שאין בה מזיקים מסוימים, כגון: "מכיל שיבולת שועל וקמח מלא" או "לא מכיל סוכר ולא מכיל כולסטרול", אולם כשתעיין במרכיבים תמצא את השומן הצמחי המוקשה (המרגרינה), את השומן הרווי, את הסוכר (עם כל כינויו), את הנתרן, צבעי מאכל, חומרים מתחלבים, משפרי טעם ומשפרי אפיה וחומרים משמרים למיניהם הדרושים גם על מנת להאריך את חיי המדף. לא אחת תופתע לראות כי מוצר מתוק מכיל מלח ומוצר מלוח מכיל סוכר וכדומה.
דוגמא נוספת לחם שנאפה בבית עשוי להכיל קמח, מים, שמרים ומעט מלח בלבד. לעומת זאת טלו לידכם אריזה של לחם מקמח מלא ותבחינו עד כמה ארוכה היא רשימת הרכיבים בלחם התעשייתי שאתם קונים!
עליכם לגלות עירנות ולהסתכל בדרך קבע על תוית תכולת המזון על ידי כך תדעו מה לרחק ומה לקרב.
העובדה שעל המוצר מצוין שהינו "טבעי" ו"מכיל חומרי טעם טבעיים" אינה אמורה להרשים אתכם מכיון שגם נפט הוא מוצר טבעי!
מכאן ואילך נעבור בסייעתא דשמיא להרחבת הדברים באופן פרטני כל מזיק ומזיק לגופו.
א. הסוכר
מה יכול להיות מר, בסוכר המתוק והחמוד הזה? מה כבר יכול להזיק בו? אולי לשיניים, אבל מעבר לכך? ובכלל, היעלה על הדעת שנפסיק לשתות מיצים ממותקים או תה/קפה עם שתי כפיות סוכר?
שאלות של "טעם" אבל אנא, בוא וקרא את הקטעים הבאים (שבחלקם מלוקטים מספרי רפואה ומחקר) וחשוב עליהם ברצינות.
הסוכר הינו מוצר מעובד שאיננו טבעי. תחילת יצורו של הסוכר הוא לפני למעלה משלוש מאות שנה, אז למדו לזקק אותו ולהלבינו, וכך הוציאו ממנו את כל המרכיבים החיוניים שבו. מעצם היותו מעובד ומזוקק חסרים לו הדברים שהבורא נטע במזון בצורתו הטבעית, בדיוק מופלא ובהתאמה לגוף האדם בכדי שהסוכר המצוי בהם יתעכל ויספג מבלי להפריע למאזן הסוכר בדם.
תהליך עיבוד הסוכר הנקי או הכמעט נקי, גורם לו להיות מרוכז בכמות שאין לה אח וריע במאכלים הטבעיים. כאשר הוא מגיע לקיבה הוא נספג במהירות לתוך מערכת הדם, או אז הוא דומה ל'פצצה' הנוחתת על הלבלב, שהיא הבלוטה האחראית ליצורו של האינסולין המפרק את הסוכר בגוף. וגורמת לו לייצר אינסולין בכמויות גדולות.
אם נדמה לך שמוגזם להגדיר כפית סוכר כ"פצצה", אמחיש לך זאת: חולה סכרת המגיע למצבים של ירידת סוכר "היפוגליקמיה", מתחיל להזיע ולרעוד, ונמצא בסכנת חיים. אולם אם הוא יקח כפית סוכר אחת, מיד רמת הסוכר בדמו תעלה וחייו ינצלו! ראה איפוא מה יש ביכולתה של כפית סוכר אחת לגרום, ובכך יובן המינוח "פצצה".
אמנם אצל אדם שאינו סכרתי הלבלב מפריש אינסולין ומתגבר על כפית סוכר אך עליו לעבוד "קשה" בכדי לפרק ולעכל את הסוכר, עד שבסופו של דבר ובהצטרף גורמים נוספים המאמצים את מערכת העיכול, קורסת בלוטת הלבלב והאדם מגיע למצב של חולה סכרת כלומר שחסר לו אינסולין מכיון שהמערכת קרסה ואינה יכולה לתפקד כראוי.
בנוסף, הסוכר לצורך עיכולו לוקח מהגוף כמות גדולה של סידן, מעבר למה שהגוף מסוגל לספק, לכן הסוכר אחראי בין היתר לתופעת ה'אוסטאופורוזיס' (בריחת סידן). זאת ועוד, לצורך פירוקו בקיבה, הסוכר משתמש בכמות גדולה של ויטמינים אשר אין לגוף מהיכן לייצר אותם. כל זה כאמור, מפני שמדובר בריכוז עצום של הסוכר המעובד. [לשם המחשה: בכדי לייצר כמות של 2 כפיות סוכר, משתמשים בכמות של קני סוכר שאילו היית רוצה לאכלם, לא היתה לך היכולת לעשות זאת בבת אחת בשום אופן].
הסוכר מתאחסן בכבד בצורת שומן. הכבד יכול לאחסן בצורה זו רק כמות מעטה כדי שתהיה זמינה ואילו שאר השומן העודף נאגר בירכיים ובמקומות נוספים. מאגרי שומן אלו מעמיסים על הלב ועלולים לגרום למחלות שונות. לאחרונה יותר ויותר רופאים מתבטאים כי יש להתייחס לסוכר כאל רעל.
לגבי פירות יבשים טבעיים: תהליך היבוש גורם לכך שהסוכר הטבעי שלהם הופך להיות מרוכז יותר, אי לכך אני ממליץ להשרותם במים בכדי להחזירם למצבם הטבעי, ובכל אופן להקפיד על לעיסה מרובה וכמובן לא להגזים בכמויות.
אין להשתמש בפירות יבשים מסוכרים, שלאחר היבוש מוסיפים להם סוכר או גלוקוז. לידיעתכם: אפשר לייבש פירות כגון בננות, תפוחים וכדומה, בבית בתנור אפיה. זה כמובן לא באותו הטעם של מוצר קנוי, מכיון שזה לא מכיל תוספות לא רצויות.
דבש לא מומלץ מעבר לשתי כפיות ליממה. וכבר אמר החכם מכל אדם "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ: (משלי כ"ה ט"ז).
מיצי פירות או מיץ גזר וסלק אינם מומלצים עקב ריכוז הסוכר הגבוה שנמצא בהם. עדיף לאכול את הפרי בשלמותו וללעוס אותו היטב, מאשר לסוחטו ולשתות אותו כמיץ. אם אין לך אפשרות לאוכלו בשלמותו רצוי למהול את המיץ במים.
ולבסוף: הסוכר גורם גם לבעיות נוספות כדוגמת עששת שיניים, בעיות בכלי הדם, בעיות בבלוטות ובמערכת העיכול ועוד. סוכר גורם להשמנת יתר משום שהוא מספק לגוף רק קלוריות ריקות, מאיכות נמוכה, ופחמימות הנהפכות מיד לשומן.
חשוב לדעת ולשים לב כי הסוכר, הקמח הלבן, המרגרינה, המלח וכן תוספות כימיות, נמצאים בסוגי מזון רבים כגון: עוגות, עוגיות, ופלים, פיצות, קרקרים, איטריות, אבקות מרק, שימורים, רטבים למיניהם, סלטים מוכנים תעשייתים, וכמובן במוצרי מתיקה, משקאות קלים, גלידות, ושלל חטיפים, בכמויות בהחלט לא מבוטלות.
"ליזהר מאד מאד מאכילת תענוג... דבר זה הוא מן השפלים מאד מעכבים את הלימוד וכדאמרן במדרש והובא בתוספות כתובות דף ק"ד א', עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ואמרו במסכת גיטין דף ע' א' "סעודתך שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה".
(אגרות חזון איש א' כ')
המניעים הכלכליים של יצרני הסוכר גורמים להם להסתיר היטב את תהליכי הייצור. הכל מסתורי והכל חסוי. מדובר בתעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף ואין כיום אפשרות לדעת באמת מה קורה בתחום זה. ולכן, שומר נפשו ירחק מכל סוגי הסוכר.
הסוכר, איננו כלל "תמים" וצח כפי שהוא נראה. [אגב, אין הבדל בין סוכר לבן לחום, גם החום מעובד].
גם אם לא תצליח להיגמל במאה אחוז מהסוכר הלבן, מכל מקום כדאי שתפחית את קיומו במזונך ובשתייתך מאד מאד עד שתגמל ממנו לחלוטין.
ב. סוכר לילדים
דוגמא אישית ברפואה מונעת
בעל הספר "אור כשלמה" שואל, לגבי ציווי המלאך לאמו של הנביא שמשון שלא תשתה יין ושכר, מדוע אמו של נזיר אסורה בשתיית יין?
על כך הוא עונה למדנו מכאן כלל גדול לכל ענין. אי אפשר לדרוש מהבנים שיהיו נזהרים בהתנהגותם יותר מההורים, ומאחר שהיא צריכה לגדל את בנה להיות נזיר, לא יעלה על הדעת שהיא תקפיד שלא יבוא כל משקה שכר לפיו ובו בזמן תתיר לעצמה את השתיה, כך לא תצליח לעולם לגדל את בנה להיות נזיר. והוא הדין לכל דבר ודבר, עד כאן דבריו.
לענינינו למדנו, כי הדוגמא האישית היא המפתח לכל דבר. אם ההורים יתנהגו לפי ההוראות, ואחר כך גם יסבירו לילדיהם את הסיבות להתנהגותם, הרי שבדרך כלל - וכך מראה הנסיון - הילדים יקלטו את הדברים ויישמו אותם ולפעמים אפילו יותר מהמבוגרים, כי כידוע אצל ילדים חוש הצדק מפותח ואם הם הולכים על דבר הם הולכים עד הסוף ולא "מעגלים פינות".
קופסת ההתגברות
משפחות רבות אימצו לעצמם את הרעיון של "קופסת ההתגברות".
לוקחים מיכל פלסטיק שקוף עם מכסה, מדביקים עליו פתק עם הכיתוב "קופסת ההתגברות" וכאשר הילדים חוזרים הביתה מכל מקום שבו הם קיבלו "ממתקים", (חדר, גן מסיבת יום הולדת, סוכריות חתן בבית הכנסת ועוד ועוד) מציעים להם לשים את הממתק שקיבלו, כולו או חלקו ב"קופסת ההתגברות". לאחר שהקופסה מלאה, הילדים מקבלים הפתעה או מתנה, דבר שישדר לילד תשומת לב והערכה, וראה זה פלא! לא תאמינו באיזה קלות הקופסא תתמלא, הילדים אפילו יצביעו, "זה הממתק שאני קבלתי ושמתי בקופסא", ו"את הממתק הזה אני קיבלתי ושמתי," והדבר עובד אפילו אצל ילדים קטנים מאוד, ובלבד שההורים יהוו דוגמא אישית.
וז"ל ספר ה'חינוך' במצוה קי"ז "שלא להקריב שאור או דבש".
"ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון". עכ"ל ספר החינוך.
יש לחנך את האוכלוסיה - בפרט את ההורים הצעירים - שממתקים הם האויב שלנו. הם אינם מאכל חיוני. כל המאכלים המכילים סוכר מהווים סכנה מוחשית לבריאותנו ובפרט לבריאות השיניים של ילדינו.
אך מעבר לכך עלינו לדעת כי הסוכר גם גורם לילדים להיות היפראקטיביים. ילד מקבל בבוקר את כוס השתיה המתוקה וזה גורם לו להתנהג בצורה היפראקטיבית.
כיצד מתרחשים הדברים?
רמת הסוכר בדם עולה מהר מכיון שהסוכר המזוקק והמרוכז נספג בדם מהר מאוד, לאחר מכן רמת הסוכר יורדת מאוד מהר ואז הילד חש שחסר לו דבר מה מבלי שהוא יודע מה חסר לו ובעקבות כך הוא מתנהג בצורה היפראקטיבית. מחפש משהו, אלא שאינו יודע לומר "חסרה לי רמת הסוכר הגבוהה שהיתה לי". לכן חשוב מאד מעבר לכל מה שכתבנו לא לתת לילדים - בפרט לארוחת הבוקר - סוכר או מוצרים שמכילים סוכר.
כאשר נותנים לילד סוכריה, עלינו לדעת כי כמות הסוכר שהסוכריה מכילה אינה כגודל הסוכריה, אלא כפליים מגודלה, מכיון שהסוכר מכיל מים, ולצורך הפיכתו לסוכריה הוא עובר תהליך בישול, שבו המים מתאדים והוא מצטמק ומתקשה.
בנוסף, כאן המקום להזכיר שילדים רגישים הרבה יותר ממבוגרים להשפעתם המזיקה של צבעי מאכל וחומרים משמרים, ולכן הנזק והסכנה גדולים יותר במשקאות ובממתקים למיניהם, שהסוכר, צבעי המאכל, והחומרים המשמרים, מצויים בהם בשפע.
לאחר כל זאת הננו פונים בשם הורים רבים אל כל המחנכים ולכל אלו שמרעיפים על הילדים הקטנים ממתקים: אנא מכם, המעיטו! אל תתנו למזיק לבוא אל גופם הבריא של ילדנו ולהשחיתו, וכל מי שבידו לעזור לכך עליו תבוא ברכת טוב.
משפט אחד על דגני בוקר
מחקרים בארה"ב הראו שאחוז הסוכר בצורותיו השונות ב"דגני הבוקר" יכול להגיע עד ל50%-40% וראוי יותר לקרותם "סוכר עם דגנים" מאשר "דגני בוקר".
על ההורים להשתדל שהילדים יקבלו את התזונה המתאימה להם ללא סוכר ולמעט מאוד מאוד בסוכריות וצבעי מאכל. לשים לב לערכים התזונתיים שמכילים המוצרים, ולא להתפעל מאריזות מרשימות.
רצוי להרגיל את הילדים לפירות העונה הטריים שהם הממתקים שנתן לנו בורא העולם, אפשר גם להשתמש במעט פירות יבשים, כדוגמת צימוקים תמרים, שזיפים, מישמשים.
צבעי מאכל וחומר משמר לילדים
אם כבר הזכרנו היפראקטיביות בילדים, כאן המקום להזכיר דבר הידוע לכל שגם צבעי מאכל גורמים לילדים להיות היפראקטיביים, מלבד שהם מזיקים לכל אדם. ממאמר שקיבלתי לאחרונה עולה, שלא רק צבעי מאכל, אלא אף חומר משמר גורם לכך. המחקר נעשה על 3781 ילדים. במשך שבוע אחד לא נתנו לילדים האלה דברים שיש בהם צבע מאכל וחומר משמר. אלא רק אוכל טבעי. בשבוע השני חילקו אותם לשתי קבוצות. לקבוצה אחת נתנו אוכל הכולל בתוכו צבע מאכל וחומר משמר, ואילו לקבוצה השניה נתנו אוכל ללא צבע מאכל וחומר משמר. התוצאה היתה שהתנהגותם ההיפראקטיבית של אותם הילדים שצרכו אוכל שהכיל צבעי מאכל וחומר משמר עלתה בהרבה מאוד לעומת הילדים האחרים (ומדובר בילדים רגילים ובריאים) כך שמחקר גדול זה מאשר את מה שאנחנו יודעים זה מכבר, שילדים מתנהגים בצורה היפראקטיבית כאשר הם צורכים מזון המכיל צבעי מאכל וחומר משמר.
ג. משקאות ממותקים וממתיקים מלאכותיים
למי שאינו 'מכור' למיני מזונות מתוקים, וגם אינו נוהג לאכול סתם ממתקים, המקום השכיח ביותר בו הנו פוגש את הסוכר הלבן, הוא במשקאות הממותקים. הגיע הזמן לסלק משקאות אלו מהשולחן. בחלק מהמשקאות הקלים ישנם כמויות גדולות של "זרחה" - חומר המפריע לקליטת מינרל ה"מגנזיום" שהוא חומר חיוני ביותר.
דע לך שבכל כוס משקה קולה או משקה אחר, יש לפחות 5-4 כפיות סוכר.
הסיבה לכך שאינך חש בלשונך את הכמות המרובה של הסוכר שישנה במשקאות, היא משום שמוסיפים להם חומרים מרים ניגודיים כגון מלח, חומצת לימון ועוד. מטרת הכנת המשקאות הקלים בצורה זו, הינה במכוון, כדי להרבות סוכר זמין בדם, מה שנותן קלוריות זמינות ומהירות לגוף, וגורם לך לחוש ערני יותר, מכאן הסיסמאות "משקה מרענן" וכד', אבל עירנות זאת היא רק לפרק זמן קצר שלאחריו הגוף ישתוקק לעוד משקה.
כמות גדולה כזו של סוכר משבשת את משק הסוכר בדם, ובנוסף מחמיצה את המערכת, וגורמת להיווצרות חומצה אצטית, חומצה פחממית ואלכוהול. המשקאות הקלים הדיאטטיים, שבהם הוחלף הסוכר בממתיק סינתטי, אינם משפרים בהכרח את המצב, כי עד כה נמשכים הדיונים בפורומים שונים, עד כמה הם מסוכנים לבריאות האדם.
כיום ישנם ממתיקים חדשים כדוגמת "ספלנדא" ו"סטיויא" שלגביהם נכון לעכשיו לא ידוע לנו אומנם שהם גורמים נזק, אך עדיין לא חלף מספיק זמן, בכדי לקבוע בודאות שהם בטוחים לשימוש יומיומי. אני בכל אופן לא ממליץ על השימוש בהם באופן קבוע ובודאי שלא בכמויות.
בנוסף לבעיית הסוכר העודף במשקאות אלו, ישנה בהם גם תופעה של גירוי לשתיה נוספת במקום תחושת רוויה. מצב זה נגרם מאחר שחיישני הלשון הינם מן המהירים ביותר שבגופנו, וכאשר הם מזהים מלח או חומצת לימון, הם משגרים פקודה למוח על הצורך בשתיה נוספת. לעומתם, חיישני הקיבה אשר אמורים לדווח למוח על רווייה משתיה, מעבירים את התחושות למוח לאט יותר. (בהמשך נרחיב על כך), לכן תמיד אתה רוצה לשתות עוד ולא מרגיש רווי, עד שבשלב מסוים אין לך פשוט אפשרות להכניס יותר משקה לגופך ואז אתה נאלץ לסיים לשתות. כשתזכר בהבדל בין ההרגשה הטובה שלאחר שתיית מים, לבין המשקאות הללו, תבין מה בין רוויה לבין שתייה מגרה.
הקוקטייל המסרטן
בארצות הברית נאסרה מכירת משקאות קלים לילדי בתי הספר.
הוצאת המשקאות הקלים מתחומי בתי הספר התאפשרה בעיקר בעקבות גילוי הממצאים המצמררים על חומרים מסרטנים המצויים במשקאות הקלים. הראשונים שחשפו את העדות המרשיעה היו האמריקאים שביצעו בדיקות פרטיות במעבדה בניו יורק, ומצאו שרמת ה'בנזן' במספר משקאות קלים היתה חריגה בשיעור של פי שנים וחצי עד חמישה מהתקן שקבע ארגון הבריאות העולמי למי שתיה.
בעקבות זאת יזמו הבריטים והצרפתים בדיקות משלהם שהעלו ממצאים חמורים יותר: חריגה ברמת ה'בנזן' פי שמונה! באופן פרדוקסלי ההסבר לרמת החריגות נעוץ בכונה הטובה של היצרנים לשווק משקאות בעלי ערך בריאותי מוסף. הוספת החומרים הבריאים כמו ויטמין סי היא שיצרה חיבור בעייתי שהוביל להיווצרות החומרים המסוכנים. ההערכה היא שרמות הבנזן הגבוהות שהתגלו במאות סוגי משקאות קלים, ביניהם פנטה תפוזים, פפסי בטעם וניל ודיאט פפסי בטעם דובדבנים, נוצרה בשל השילוב הקטלני בין החומרים המשמרים נתרן או בנזואט סודיום לבין חומצה אסקורבית (ויטמין סי). לאחרונה הוגשה נגד יצרנית משקה הפנטה בישראל תביעה ייצוגית על 212 מליון שקל בשל המצאות החומרים הללו שהקומבינציה שלהם אינה ראויה לשתיית אדם. הטענה היא כי מדובר בהטעיית הצרכנים, שכן החריגה בכמות המותרת בסדר גודל של פי שמונה הינה בניגוד למוצהר על אריזת המשקה. (יתד נאמן י"ב אייר תשס"ו).
רוב סוגי המשקאות הקלים מכילים גם "קופאין" אשר יוצר תלות. מרגע שהאדם מתרגל להשפעתו המעוררת של החומר על מערכת העצבים שלו, הוא אינו יכול להסתדר היטב בלעדיו.
לידיעתך, אלו שהחליטו והתחילו לשתות מים, מדווחים על הרגשה טובה מאד. עם הזמן, אין להם צורך כלל בשתיה ממותקת, והיא אפילו דוחה אותם. נסה ותהנה.
אם מאד קשה לך להגמל משתיה ממותקת, יש לי עצות אחדות עבורך. הן אינן קשות, ואתה יכול להתרגל אליהן מיידית וללא תקופת הסתגלות.
1. לעולם אל תמלא את כוסך במשקה הקל. שים ממנו שליש עד חצי כוס ותו לא. את השאר מלא במים. התוצאה; הצבע נשמר (בהיר יותר), הטעם נשמר (מתוק פחות, אבל עדיין מתוק), ולגופך נכנס חומר, שאם כי איננו בריא, על כל פנים הוא מדולל במים ויזיק לך פחות.
2. אתה מוזמן גם לנסות לשתות קפה ו/או תה, עם כפית אחת סוכר במקום עם שתי כפיות מלאות. התחל בכפית וחצי, הורד לכפית מלאה, הורד שוב לכפית שטוחה, ותמצא שהטעם נפלא וגומל אותך מצורך כפייתי לסוכר.
3. ניתן להכין תמצית של פסיפלורה, קמומיל, (בבונג), אניס, קימל, קינמון, או תה נענע וכדומה, ולהוסיף מעט מתמציות אלו למים ובכך תחוש בטעמו של משקה טעים אף ללא סוכר.
4. קיים תרכיז תפוחי עץ, ללא סוכר, ללא חומר משמר וללא צבעי מאכל. תרכיז זה אינו מזיק ויכול לשמש כתחליף לכל המשקאות הממותקים למיניהם. אך עם זאת גם התרכיז איננו מומלץ כמשקה קבוע, היות והוא מופק מ'רכז' ומעלה את רמת החומציות בגוף אשר מהוה הפרעה לחלק מהאוכלוסיה.
הערה: התרכיז נמכר בפחיות מתכת. לאחר פתיחת הפחית רצוי להעביר מיד את התכולה לבקבוק, מכיון שהשארת מזון בפחית לאחר פתיחתה אינה רצויה. כמו כן רצוי להכין מראש (בתחילת היום וכדומה), תרכיז מהול במים בכד גדול מוכן לשתיה. זאת משום שכאשר כל אחד מבני הבית לוקח את הבקבוק בידו למזוג מתוכו את התרכיז לכוס שבידו, בדרך כלל הוא לא מדייק במזיגה וכמות התרכיז עודפת על הרצוי, אולם כאשר מכינים מראש בכד גדול, ניתן לווסת את כמות התרכיז הרצויה, שתהיה מעטה ככל האפשר.
לסיום נושא הסוכר והממתקים, לא ניתן שלא לאזכר את מחלת הסכרת הנוראה, אשר יחדתי לה בהמשך פרק בפני עצמו. (פרק ט' - חיים ללא סכרת)
ד. המלח
קיים מכנה משותף בין סוכר ומלח - שניהם לבנים מזוקקים ומזיקים ויש צורך לשנות את החשיבה אודותם.
אכן, גם המלח, איננו בריא לנו. המלח נקרא "ההורג האיטי". איטי, משום שלעומת הסוכר ההורג מהר, המלח עושה זאת לאט יותר אך לבסוף גם הוא "הורג".
מלח שלחן הוא גירסה מזוקקת ומנוקה של מלח ים (שגם הוא איננו מומלץ) שבכדי לשמור על היובש והזרימה הוחדרו בו חומרי הלבנה ותרכובות המכילות אלומיניום ומזיקות לגוף.
זה מכבר ידוע שתזונה עתירת מלח מגבירה את הפרשת הסידן מהגוף ובכך מהווה גורם סיכון לדלדול העצם (אוסטאופורוזיס) ולשברים בגיל הזיקנה, ואכן יש להניח שעודף מלח מסכן את הבריאות של הקשיש והצעיר. חוקרים מצאו באחרונה שאצל ילדות בנות 8-13 עודף מלח במזון מקטין את הצטברות הסידן בעצמותיהן. ממצא זה הוא משמעותי, מכיון שהתחזקות העצמות בגיל צעיר מפחיתה את דלדול העצם בעת הזיקנה ולהיפך.
תת מלח, היתכן?
כאן המקום לשאול, והלא גוף האדם זקוק למלח, והוא חיוני לבריאותו, (אנשים שחסר להם מלח, סובלים מבלבול ועוד) ואם כן כיצד גופנו יקבל את את הכמות שהוא זקוק לו כאשר אנחנו ממעטים את השימוש במלח?
התשובה לכך היא: את כמות המלחים שהגוף זקוק להם אנו מקבלים מהבשר, הדגים והעופות, מהלחם הקנוי, ממוצרי החלב ועוד. לכן יש לנו מספיק מלח בגוף. אדרבה. ממחקרים שפורסמו בעתונות עולה כי: "צריכת המלח בישראל גבוהה ב- 400 אחוז מהמותר" ולכן אין צורך להוסיף מלח בצורה ידנית.
מחלת יתר לחץ דם, קרויה בפי הרופאים "הרוצח השקט" ובהמשך יחדתי לה פרק בפני עצמו.
עודף מלח ומניעת שבץ מוחי
הקטעים שיובאו להלן חלקם לקוחים ממאמרו של ד"ר רפאל שן ז"ל "הסיכונים בצריכת יתר של מלח".
מחקרים רבים שנערכו בעולם הראו שצריכה מוגברת של מלח מהווה גורם סיכון מהותי לעליית לחץ הדם ולשבץ מוח (אירוע מוחי) למחלות לב וכלי דם, לבעיות בכליות, ולמחלות ראומטיות. אצל קשישים רבים צמצום צריכת המלח מוריד את לחץ הדם לא פחות מאשר תרופות מֵשַתנות. לכן יש להניח שצמצום צריכת המלח תפחית גם את הסכנה לשבץ מוחי.
קשה להבין את חוסר העניין של הגופים האחראיים לבריאותינו בכל הנוגע למניעת שבץ מוח. לא זו בלבד ששבץ נמצא במקום השלישי ברשימת גורמי המוות (לאחר מחלות לב וסרטן), אלא שרבים מאלה שנשארים בחיים סובלים משיתוק או מירידה בשכלם. בנוסף על הסבל הרב, המחלה גורמת להוצאות כספיות אדירות. כל החוקרים הרציניים משוכנעים שניתן להקטין באופן משמעותי את מספר מקרי השבץ על ידי צמצום מתון של צריכת המלח. לא מדובר בניסיון טיפול בתרופה חדשה, אלא בשנוי קל בהרגלי האכילה, שאינו יכול להזיק, אבל בהחלט יכול לקצר את התור הארוך של הממתינים למיטה במוסדות הסיעודיים ובמחלקות לתשושי נפש.
איך מצמצמים צריכת מלח?
כאן אינני איש בשורה עבורך. לא קל יהיה לך להתפטר מעודפי המלח, שכן במזון המודרני תופס המלח מקום חשוב ומרכזי. כדי לשבר את אוזנך, הנה לפניך רשימה חלקית של מאכלים בעלי תכולת מלח גבוהה: מציות ומקלות מלוחים, ירקות משומרים בקופסאות, נקניקים, רוטב סויה, מנות חמות, מיצים משומרים, זיתים ומלפפונים חמוצים, מטוגנים הנמכרים בשקיות, מזון המכיל קמח תופח מאליו, קרקרים, חטיפים לסוגיהם השונים, פיצוחים קלויים במלח, סרדינים, כרוב כבוש או חמוץ, קטשופ, דגים או בשרים מעושנים ועוד.
התנגדותם של יצרני המזון לצמצום המליחות במזון
יצרני המזון מתנגדים להקטנת כמות המלח במזון, מכיוון שקשה למכור מצרכים דלי - מלח, לציבור שהתרגל במשך שנים למזון עתיר מלח. למאבק מסביב למלח יש דמיון מפליא למלחמתם של יצרני הסיגריות נגד הפסקת העישון. בדומה ליצרני הסיגריות, גם יצרני המזון מפעילים לחצים על ממשלות ברחבי תבל ומעודדים פרסומים בעיתונות הרפואית המנסים לסתור את מסקנות המחקרים הרבים שנערכו בתחום זה. המצב חייב להיות הפוך: אם רוצים היצרנים להוסיף מלח למזוננו בכדי להשביח את טעמו, עליהם להוכיח שאין בכך אפילו חשש לגרימת נזק.
ובכל זאת, איך מצמצמים צריכת מלח?
מומלץ להוריד לפחות כחמישה גרם (כפית אחת) מהצריכה היומית של המלח. לכאורה המשימה אינה קשה: מפסיקים להוסיף מלח בעת הבישול ובשעת האכילה. אבל בכך לא די. כאמור לעיל, רוב המלח בזמננו (כ-80%) נמצא במזון המעובד שאנו קונים במרכול. התרגלנו כל-כך לטעמו של המלח, עד שאין אנו מודעים למליחות שברוב מוצרי המזון המעובדים. מקור נוסף למלח סמוי הוא הלחם. בלחם אחיד באריזה, כמות המלח הינה קצת פחות מ-1%. כלומר, אם אוכלים 250 גרם לחם ביום, בולעים, כחצי כפית מלח. דוגמא נוספת של מלח מוסתר היא אבקת מרק: צלחת מרק עוף המוכנה מקוביות או מאבקת מרק, לפי ההוראות שעל האריזה, יכולה להכיל כפית שלמה של מלח!
אמנם, יצרני המזון מחוייבים לציין את המליחות של המצרכים על גבי האריזה, אך הדבר נעשה באופן שאינו מובן לאזרח הממוצע (סביר להניח שהסיבה לכך היא בעקבות התנגדותם של היצרנים) במקום לציין את אחוז המלח, מציינים היצרנים את אחוז הנתרן. לא כל אחד יודע שבמלח קיימים שני מרכיבים: נתרן וכלוריד, ורק הבקי ברזי הכימיה יודע שגרם אחד של נתרן משמעותו 2.5 גרם מלח. כך מונעים היצרנים בכוונה או שלא בכוונה מהצרכנים את הבנת העובדות.
בכדי לשבר את האוזן על כך שלא חסר לנו מלח, הנה נתון שיעזור לכם לחשב את כמות המלח במזון, כל 400 מ"ג נתרן שווה גרם אחד מלח.
ניקח לדוגמא את הלחם - המזון הבסיסי ביותר, שכל אחד מאתנו זקוק לו. לחם שמצויין עליו שמכיל 560 מ"ג נתרן לכל 100 גרם לחם. אם הוא שוקל 750 גרם ויש בו 18 פרוסות, אזי כל פרוסה שוקלת 40 גרם בקירוב. אם כן בכל פרוסה יש חצי גרם מלח. סך המלח שמותר לנו ליום הוא בין 8-5 גרם מלח, שהם בין 3200-2000 מ"ג נתרן, (כפית מלח נחשבת ל-5 גרם מלח) כך שאם אדם אוכל מלחם זה 5 פרוסות ליום, הוא כבר אכל 2.8 גרם מלח, אם כן בחישוב פשוט הוא כבר צרך בין רבע לחצי מהמותר לו, ומה עם בשר, דגים, גבינות וכל השאר? הרי שבסופו של יום, ללא שימת לב הוא יגיע לכמות גדולה בהרבה מן המותר.
אני ממליץ לך על המבדק הבא; בדוק בחנות את כל הגבינות הלבנות שישנן, ושים לב להבדלי הנתרן שביניהם. תופתע מידיעות פשוטות שנמצאות בהישג ידך ולא ידעת עליהם עד כה. [למשל; גבינת קוטג' מכילה הרבה יותר מלח מגבינה לבנה רגילה].
אלו המכורים למלח, כדאי שיעברו להשתמש ב"מלח מופחת נתרן" שלפי היצרנים (אם אפשר לסמוך עליהם) הוא מכיל בכל 100 גרם מלח רק 20 גרם נתרן במקום 40 גרם נתרן שמכיל מלח רגיל.
כלומר בכל גרם מלח יש 200 מ"ג נתרן במקום 400 מ"ג נתרן במלח רגיל. מצד שני יש לשים לב כי תחליפי מלח מכילים כמויות גדולות של אשלגן (רמה גבוהה של אשלגן יכולה להיות מסוכנת).
אם רוצים להגיע לירידה מתונה בצריכת מלח מומלץ:
א. להימנע מהוספת מלח לאוכל.
ב. להימנע מאכילת מזון עתיר מלח כגון; חטיפים למיניהם, פיצוחים למיניהם, זיתים, דג מלוח וגבינה מלוחה.
ג. לצרוך יותר מזון דל מלח. לא קשה להתרגל ללחם דל מלח ולגבינה לבנה עם מעט מלח. מצות הן כמעט נטולות מלח וכן כל הפירות והירקות.
ד. עקב ריבוי המלח בבשר ובעופות, יש עצה להיפטר מעודפי מלח אלו, על ידי השרייתם במים לפני הבישול, ולשפוך את המים.
ה. את מעט המלח שברצונכם להוסיף לתבשיל הוסיפו לאחר הבישול מכיון שבבישול טעם המליחות יורד אבל החומר הכימי שבו אינו יורד.
ו. בשלו כשמכסה הסיר פתוח המתינו עם הוספת המלח לסוף הבישול, הנוזלים יתאדו, ותזדקקו לפחות מלח.
ז. מלח הוא ענין של טעם וניתן להתרגל ולאלף את חיישני הטעם שלנו לאכול פחות מלוח. אם ננסה חודש ימים לאכול ללא תוספת מלח, פתאום נגלה את טעמו האמיתי של המאכל, ולא את טעמו של המלח. ילד שהתרגל בצעירותו לאכול מאכלים מלוחים מאד יזדקק ככל שיגדל ליותר ויותר מלח כדי לחוש את טעמו. העלמת המלחיה מעל השלחן, גם היא רעיון טוב.
את ההסבר הבא על הקשר בין מלח ולחץ דם, שמעתי מפי הנטורופט יוסי רדנר:
גופנו מורכב מששים עד שמונים אחוז מים. כאשר המים נכנסים דרך הפה, הם מועברים למקומות הנכונים. אך כאשר בגוף יש עודף מלח, טבעו של המלח שהוא סופח אליו מים, אלא שבמקום לספוח את המים למקומות הנכונים בגוף הוא סופח אותם לבשר. ואז הם יוצרים לחץ על כלי הדם מבחוץ, לחץ זה גורם לכך שהלב צריך להתאמץ קשה יותר בכדי לדחוף את הדם בכלי הדם.
מסקנת הדברים:
ככל שנפנים ונבין שתעשיות המזון דואגות "לדחוף" לנו את המלח לתוך פינו בכדי שהמזון יהיה לנו יותר טעים וערב ונרכוש את מוצריהם, כך נציל את החיים שלנו.
חשוב לעקוב אחרי כל מוצר כמה נתרן הוא מכיל, לתרגם זאת למלח (ראה לעיל) ולעבור למוצרים הפחות מלוחים. מזון מוכן אינו צריך להכיל בממוצע יותר מאשר 350 מ"ג נתרן ל-100 גרם.
תחושות הטעם
לפני שנעבור למזיקים הבאים, הייתי רוצה ליחד מלים, על הסיבה הגורמת לנו להמשך למאכלים עתירי טעמים. (מלוח, מתוק, חריף וכו').
ישנן שתי סיבות לאכילה. אלמלא הן, יתכן והיה פשוט צריך להאכיל אותנו...
הסיבה הראשונה והמוכרת לכל: תחושת הרעב.
תחושה זו גורמת לנו למילוי הכרס, כלומר שנאכל יותר ממה שאנחנו צריכים לאכול. איך להתגבר על כך אכתוב בס"ד להלן בפרק ה' אות ו'.
הסיבה השניה היא תחושת הטעם.
תחושה זו גורמת לנו לאכול מה שטעים, למרות שאינו בריא ואין לנו תועלת ממנו. על סיבה זו אבקש להתעכב כאן.
איך מתגברים על תחושת הטעם?
"לא יאכל כל שהחיך מתאוה כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילים לו - אם מרים אם מתוקים - ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהם מתוקים לחיך". (רמב"ם הלכות דעות פ"ג ה"ב)
הקשר שלנו לעולם הסובב אותנו נעשה באמצעות חמשת החושים. חושים אלו פועלים באמצעות חיישנים שנקראים עצבים. כל חוש מגיב לגירויים מסויימים שמפעילים אותו ורק אותו.
למשל: חוש הריח נמצא באף. אם נרצה להריח דרך האוזן, לא נוכל. חוש השמע נמצא באוזן. אם נרצה לשמוע דרך האף, לא נוכל. חוש הטעם נמצא בלשון. אם נשים את הדבר הטעים ביותר על כל מקום שהוא בגוף, חוץ מאשר על הלשון, לא נרגיש כלום. לא מתוק, לא מלוח ולא מר.
על הלשון ישנם למעלה מעשרת אלפים חיישנים. חיישנים אלו מסודרים בסדר מסויים. כל קבוצת חיישנים ממוקמת במקום אחר בלשון ואחראית לטעמים השונים. למשל. חלק הלשון הקדמי מרגיש בטעם המתוק ואילו החלק האחורי מרגיש בטעם המר. והכל בחכמה נפלאה.
ידיעת התהליך תקל עלינו את ההתגברות בידענו שכל נושא חוש הטעם הוא בסך הכל חיישני הלשון שמעבירים את התחושות למוח והמוח מתרגם אותם לטעמים. תחושות אלו הם אך ורק לפרק הזמן הקצר שבו המזון נמצא על החיישנים. לאחר שניות אלו הכל כלא היה. לאחר שבלענו את המזון אין לנו שום תחושות של טעם אלא רק הרגשת מלאות או כאבי בטן.
בדורותינו נכנסו לתמונה גורמים אינטרסנטים, שבעבור צרכי פרנסתם, חודרים באמצעים מתוחכמים, אל מרכז הטעם שבמוחנו, ומחוללים בו שמות. כיצד נעשה הדבר?
עם התפתחות הטכנולוגיה, חקרו ופיתחו במעבדות סוגים שונים של חומרים סינטטים וכימיים, אשר משפיעים על חיישני הלשון וגורמים לה לחוש טעמים שונים. אלו הם חומרי הטעם למיניהם שאנחנו רואים את שמותם כתובים על המוצרים התעשייתיים. אפשר למשל לייצר מיץ תפוזים מבלי שיהיה שם זכר של תפוז, והלשון תרגיש טעם של תפוז. כך מתערבים בבריאה ומזייפים אותה לרעתנו ועל חשבון בריאותנו.
התעשייה מתחכמת ו"מתקדמת" יותר ויותר ולומדת את הדרכים איך להשפיע יותר ויותר על חיישני הלשון, כאשר המטרה היא לגרום לאדם לאכול יותר ויותר את המוצרים של אותו מפעל.
אולי שאלתם את עצמכם מדוע בורא עולם הכל יכול לא ברא לנו ממתקים כמו שמייצרים במפעלים? התשובה היא, שבורא עולם דואג לנו כמו אבא. הוא אינו רוצה שנאכל יותר מידי. לכן נתן לנו את הפירות במתיקות סבירה, שתגרום לנו לאכול אבל לא יותר מידי, ונתן לנו את המתיקות של הפירות בריכוז לא חזק ומלווה בסיבי הפרי, על מנת שהמתיקות תתעכל בצורה הטובה ביותר וגופנו לא ינזק. לו הפירות היו מתוקים כמו כל הממתקים התעשייתים לא היינו מפסיקים לאכול.
ומאחר והם מתחכמים לנו, אין לנו ברירה אלא לחזור ולהתחזק כנגדם. חיזוק רוחני שיגבר על הפיתוי הגשמי. הקטע הבא יעזור לכם - כך אני מקוה - בדרך לחיזוק עצמי.
מעשיה עממית מספרת על נפוליון, קיסר צרפת, שבהיותו בשדה הקרב בחצות לילה, נתקף צמאון עז למים, אלא שהגישה למים בחצות לילה בשדה הקרב היתה כרוכה בסכנה. התלבט נפוליון עם עצמו ואמר: "אני נפוליון קיסר צרפת שכבשתי את כל הארצות האלו אפחד?" קם והלך לבדו אל המקום שבו נמצאים המים. בהגיעו אל המים חשב לעצמו: "אני נפוליון הגדול סיכנתי את חיי עבור מעט מים, האם אין אני יכול להתגבר?" וחזר אל מקומו מבלי שישתה מן המים!
אכן, חכמה בגויים תאמין. אבל אנחנו עם ישראל עם כוחות התגברות עצומים שנחלנו מאבותינו הקדושים, ממעשה העקידה ועד היום, איננו זקוקים ללמוד מהגויים. ילד קטן בגן הילדים שיקבל ממתק שמאוד הוא רוצה לאכול שואל האם זה כשר? אם התשובה היא כן! הוא ממשיך ושואל האם זה עם הכשר שאבא אוכל? ואם לא הוא לא יאכל!
אלא מה? חסרה לנו הידיעה. עכשיו שאנחנו יודעים, שכל ההתגברות שלנו היא בסך הכל נגד חיישני הלשון, המצויים בחלק קטן שבלשון בגודל של כסנטימטר מרובע, נאמר לעצמנו: "האם אני לא יכול להתגבר על דבר כה קטן?" וכך נצליח גם אנחנו להתגבר ולרכוש לעצמנו חיים בריאים ואריכות ימים!
ה. קמח לבן
תחילת ייצורו של הקמח הלבן היה לפני כשלש מאות שנה. אז הומצאה מכונה חדישה לטחינת קמח, אשר הפרידה ממנו את הנבטים ואת קליפתו הפנימית. בדומה לסוכר כך גם הקמח הלבן חסר כל אותם מינרלים וויטמינים חשובים המצויים בקליפת גרגיר החיטה, אשר הם מופרדים מהקמח הלבן. ולכן הגוף נאלץ להפריש לצורך עיכולו ויטמינים ומינרלים חשובים. התוצאה: מאגר הויטמינים והמינרלים בגופנו מתדלדל ופוחת. כיום הקמח הלבן עובר גם תהליכי הלבנה, באמצעות כימיקלים למיניהם שלא היו בעבר. מערכת העיכול מתקשה לעכל אותו, כיון שהוא נהפך לגוש בצקי ללא סיבים, תוסס בקיבה ומגביר את תופעת הרפלוקס וגורם לעצירות, בשונה מהלחם המלא הגורם לתנועתיות מעיים טובה.
בניסוי שנערך ע"י חוקרי תזונה באוניברסיטת טקסס בארה"ב, לקחו שתי קבוצות של חולדות. לקבוצה אחת נתנו לחם לבן ומים בלבד ללא הגבלה, ואילו לקבוצה אחרת נתנו לחם מלא ומים בלבד ללא הגבלה. לאחר ששה חודשים, הקבוצה שניזונה מהלחם הלבן מתה, ואילו הקבוצה השניה חיה כרגיל. הרי לנו דוגמא עד כמה חשובה קליפת החיטה הפנימית. יושם לב שבמחקר זה העכברים ניזונו מלחם ומים בלבד. כמובן שאין אדם שכל מאכלו הוא לחם לבן ומים. באתי רק להצביע על הנזק למערכות הגוף משימוש ממושך בקמח לבן.
מעשה רב מהס"ק מרן הח"ח זיעוכי"א
הגאון רבי יוסף דב סולובייציק זצ"ל (בן הגרי"ז) סיפר לתלמידיו ומקורביו, שהצדיק רבי נפתלי זילברברג זצ"ל מעיר ורשה שח לו, שפעם אחת כשהוא שהה בראדין הזמינו מרן החפץ חיים זצוק"ל לאכול על שולחנו בליל שבת.
כשהגיעו לברכת "המוציא" לפני אכילת הלחם ראה רבי נפתלי שה"חלות" היו מ... לחם שחור, והוא עיקם את חוטמו (או סימן אחר של מורת רוח) על כך. הרגיש בכך החפץ חיים ואמר תוך כדי חותכו מה"חלה": "שווארצע ברויט איז זייער גוט" (=לחם שחור זה טוב מאוד) וחזר על זה, "שווארצע ברויט איז זייער גוט". והוסיף, "שווארצע ברויט איז זייער גיעזונט" (לחם שחור זה מאוד בריא) וחתך עוד חתיכה מה"חלה" ואמר כנ"ל. (מרשימות תלמידי הגרי"ד - מאיר עיני ישראל כרך ב' עמוד 319).
מסקנת הדברים:
בכל מוצרי המאפה שהינך צורך, יש להקפיד שהם יהיו עשויים מקמח מלא. כאן המקום להעיר כי בשונה מהסוכר שיש להמנע ממנו לחלוטין, ניתן להוסיף לקמח המלא עד רבע קמח לבן. כיום יש ברוך השם מגוון רחב מאד של מוצרי מאפה מקמח מלא, והדבר כבר אינו בגדר 'מסירות נפש' להזדקק לקמח זה.
אך כאן גם המקום להעיר שישנן אריזות לקמח מלא שהוא כשלעצמו בריא אלא שעל גבי האריזות כתובים מתכונים לאפיה עם תוספות של סוכר, מלח ומרגרינה, והחכם עיניו בראשו לדעת מה לקרב ומה לרחק.
בדרך אגב, כדאי שתדע עובדה חשובה, אשר יש לה השפעה על הדיאטה שלך: מוצרי מאפה מקמח מלא משביעים ואינם גוררים אותך לאכול עוד ועוד, זאת בניגוד למוצרים מקמח לבן, אשר גורמים לאנשים רבים לתחושת רעב בלתי פוסקת. אם אתה מאלה שגם לאחר שגמרו סעודה גדולה עדיין חשים תחושת רעב - כדאי לך מאד לעבור ללחם מקמח מלא. 2 פרוסות מלחם זה, שקולות אצל אנשים רבים כמו 6 פרוסות מקמח רגיל ויותר, ובלבד שתלעס אותן היטב על פי הכללים שתמצא בפרק ה.
אפיה ביתית
אלו היכולים לאפות בביתם, יוכלו לשדרג מאוד את בריאותם, על ידי שבנוסף לקמח המלא, ימירו גם את שאר הרכיבים שאינם בריאים ברכיבים בריאים.
לקמח המלא יש צורך להשתמש ביותר נוזלים.
במקום מרגרינה להשתמש בשמן.
האפיה הרצויה היא עם שמרים.
אבקת אפיה היא דבר מזיק.
במקום סוכר, אפשר להשתמש בדבש, תרכיז תפוחי עץ ללא סוכר, בממרח תמרים או בדבש תמרים "סילאן" נקי ללא סוכר (גלוקוז),
