איתא בגמרא שבמתן-תורה "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם . . מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס).
וידועה השאלה בזה: הדין הוא ש"תליוהו וזבין זביני' זביני", וא"כ, מהי ה"מודעא רבה" שקבלוה באונס, הרי גם מכירה באונס הוי מכירה?
לז. יש מתרצים שהדין ד"תליוהו וזבין זביני' זביני" הוא רק בנוגע להמוכר, אבל אם כופים את הלוקח לקנות, לא מהני,
– וטעם הדבר: בבעלות יש ב' ענינים: בעלות על גוף החפץ עצמו, וענין ההשתמשות. ולמטה מזה – קנין הגוף וקנין פירות. ולכן, כאשר כופים את המוכר למכור את החפץ, הרי כיון שההשתמשות ניטלת ממנו בעל כרחו, ונשארה לו רק הבעלות על עצם החפץ (ללא השתמשות), שזוהי בעלות קלושה ביותר, יכולים להפקיעה ע"י אונס. משא"כ כאשר כופים את הלוקח לקנות את החפץ, צריך הקנין לפעול שתהי' לו הן הבעלות על גוף החפץ והן ההשתמשות (שהרי כאשר משתמש בהחפץ מצד הכפי' אין זו השתמשות), ואין האונס יכול לפעול הקנין בב' הדברים –
וכיון שבמתן-תורה צריכים בני ישראל לקנות את התורה – לא מהני קנין באונס.
אבל באמת אין זה תירוץ מספיק, שהרי האונס דמ"ת הוא לא על קבלת התורה, אלא שישעבדו את עצמם בשעבוד הגוף לקיים את התורה, וענין זה יכול שפיר להתקיים באונס, כמו מכירה באונס.
ויש תירוץ נוסף – שהדין ד"תליוהו וזבין זביני' זביני" הוא רק כאשר נותנים את המעות מיד, דאגב אונסי' וזוזי גמר ומקני, משא"כ אם יתנו המעות לאחר זמן, לא הוי קנין. ובנדו"ד, הרי קבלת שכר על קיום התומ"צ היא רק לאחר זמן, ולכן הוי מודעא רבה לאורייתא שקבלוה באונס.
אבל, גם תירוץ זה דורש ביאור, שהרי:
ישנם כמה מצוות – ובכללם תלמוד תורה – שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה.
ונוסף לזה, כיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, הרי מצד ההבטחה על השכר כשלעצמה, "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", חשיב כאילו כבר נעשה הדבר במתן-תורה.
– ועפ"ז יש לבאר מארז"ל "מאי דכתיב . . יום הששי, ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו כו'", היינו, שכל מעשה בראשית תלוי ביום הששי, והוא ו' בסיון שניתנה בו תורה. ולכאורה אינו מובן: הרי העיקר הוא שבני ישראל מקיימים את התורה, לאחרי מ"ת, ולמה תלוי הדבר בששי בסיון שבו רק "מקבלים התורה"? אלא, מצד זה שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, נמצא, שבשעת קבלת התורה כבר נעשו כל עניני התומ"צ.
וזהו גם הביאור בשייכות ב' הפירושים במ"ש "ואהבת את ה' אלקיך", לשון ציווי ולשון הבטחה (ועד"ז בכמה ענינים דוגמתם שע"פ לשון הקודש משמשים הן בלשון ציווי והן בלשון הבטחה), דכיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, הרי הציווי עצמו חשיב כהבטחה. –
וכיון שמצד זה שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ישנו כבר גם הענין דקבלת השכר – מהי ה"מודעא רבה לאורייתא" שקבלוה באונס, הרי אגב זוזי (קבלת השכר) גמר ומקני גם באונס?
ויש לבאר זה ע"פ תורת החסידות:
מבואר בחסידות בפירוש דברי המשנה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", ש"פרס" הוא מלשון "פרוסה", היינו, שכל הגילויים אינם אלא הארה בלבד, ואילו אמיתית הענין דשכר המצוות הוא גילוי העצמות, שבזה לא שייך ענין של פרוסה, כיון שכל עצם בלתי מתחלק.
וגילוי העצמות – אמיתית הענין דשכר מצוות – יהי' לעתיד לבוא דוקא, דאף שפועלים זאת עתה ע"י קיום המצוות, מ"מ, גילוי הדבר יהי' לעתיד לבוא דוקא.
וכיון שאמיתית הענין דשכר מצוות יהי' רק לעתיד לבוא, הרי אי אפשר לומר שישנו כבר הענין דקבלת שכר, ואגב זוזי גמר ומקני, ובמילא אתי שפיר שיש מודעא רבה לאורייתא שקבלוה באונס.
[תו"מ]
