זמן מתן תורתנו – ענינו הוא הנישואין דהקב"ה שנקרא חתן עם כנסת ישראל שנקראת כלה.
– ואף שאיתא במדרש "העולם הזה אירוסין היו . . לימות המשיח יהיו נישואין", הרי, כיון שלא יהי' עוד הפעם מתן-תורה, עכצ"ל, שכל הענינים נפעלו כבר במ"ת, אלא שלעת-עתה הם בהעלם, ולעתיד לבוא יהיו בגילוי.
ולכן, גם במ"ת ישנו הסדר דקירוב חיצוני ואח"כ השפעה פנימית:
"כפה עליהם הר כגיגית" – הוא דוגמת ענין החופה. נתינת השכר עבור קיום התומ"צ, כמ"ש "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם" – הוא דוגמת נתינת הטבעת.
וכל זה הוא קירוב חיצוני, שזהו ההכנה להשפעה פנימית – היחוד שע"י קיום התומ"צ.
וכמבואר בהמאמר דשאר כסות ועונה, ששאר וכסות, הם בחי' הגילויים, שאר הוא בחי' ממלא כל עלמין, וכסות הוא בחי' סובב כל עלמין, ועונה הוא ענין המשכת העצמי.........
וזהו הטעם שעיקר כוונת ההתהוות היא למטה דוקא, כמבואר בתניא ש"תכלית השתלשלות העולמות . . אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון" – כיון שבעוה"ז ישנו כח העצמות.
ובעוה"ז גופא – הנה קודם גלות מצרים לא היו יכולים לקבל את התורה, אלא דוקא ע"י כור הברזל דגלות מצרים נעשו כלים לקבלת התורה, וכדרשת חז"ל שהסיבה לכך שבני ישראל קיבלו את התורה היא – לפי ש"למצרים ירדתם כו'".
ועפ"ז ישנו ביאור נוסף על מ"ש במתן-תורה "וידבר אלקים גו' לאמר" – דלכאורה אינו מובן תיבת "לאמר", שפירושה לאמר לאחרים, שהרי כל בני ישראל שמעו את הדברות מפי הגבורה – שצריכים להמשיך עשרת הדברות בעשרה מאמרות ("לאמר" דייקא), שלכן ניתנה התורה למטה, כיון שעיקר הכוונה היא עוה"ז התחתון דוקא.
וזהו גם מ"ש באפרים "כי הפרני אלקים בארץ עניי" – שהענין דירידת הנשמה בגוף בכלל, ובזמן הגלות בפרט, אינו כדי להתייסר ("מאַטערן זיך") ח"ו, אלא יש בזה מעלה מיוחדת – שעי"ז נעשה הענין ד"הפרני", התגלות כח הא"ס שלמעלה מהשתלשלות.
וענין זה נאמר ע"י יוסף – "צדיק עליון" – שגדלה מעלתו ביותר:
מבואר בתורת חיים (ובכ"מ) הטעם שיוסף נענש על זה שעשה כלים בטבע, אף שגם יעקב עשה כן – כיון שמדריגתו של יעקב היתה בסדר השתלשלות, והתיירא שמא יגרום החטא, ולכן הוצרך לעשות כלים בטבע, משא"כ יוסף, צדיק עליון, מצד מדריגתו הנעלית לא הי' לו להתיירא משום דבר, ולא הי' זקוק לטבע.
וכמו כן מבואר שם – בביאור מ"ש "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" – החילוק בין יוסף לשאר השבטים, שהשבטים (וכן האבות) היו רועי צאן, בהבדלה מהעולם, כדי שעניני העולם לא יפריעו להם בעבודתם, משא"כ יוסף הי' במדריגה כזו, שהי' יכול להיות בעולם, "מושל בכל ארץ מצרים", ובאופן ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכל מצרי שרצה לחגור כלי זיין הוצרך לשאול רשות מיוסף, ובהיותו עסוק בכל זה, הנה בשעת מעשה עמד בתכלית הדביקות באלקות.
ולאחרי כל זה, כיצד הגיע למעמד ומצב ד"הפרני", שנעשה אצלו תוספת אור – "בארץ עניי" דוקא.
וזהו גם תוכן הענין דלידת אפרים (עליו נאמר "כי הפרני אלקים בארץ עניי") מאסנת בת פוטיפרע, ובפרט להדעה שאסנת היתה בת דינה שנולדה משכם – כידוע שענינים נעלים בכלל, ובפרט ענינים שלמעלה מהשתלשלות, באים ע"י ענין של מרמה, וכיו"ב.
וע"ד שמצינו בברכות יצחק ליעקב, "ויתן לך האלקים מטל השמים וגו'" – שהם ברכות נעלות בענינים רוחניים, כדאיתא במדרש "מטל השמים זו מקרא וכו'" (שהרי הענינים הגשמיים נטל עשו) – שהוצרכו לבוא בדרך מרמה דוקא.
ולהעיר גם מהסיפור הידוע אודות אדמו"ר הזקן, שכאשר ר' אברהם המלאך למד עמו נסתר דתורה, הי' מסבב את מחוגי השעון אחורנית, כדי שהמלאך ילמד עמו משך זמן ארוך יותר, באמרו – על משך זמן זה – "מים גנובים יומתקו". ולכאורה אינו מובן: הן אמת שאין איסור ברמאות זו, כיון שגניבה בענינים רוחניים (עניני תורה) מותרת, כדאיתא בזהר "במה דפסקא טעמא (שיש טעם פסיק בין התיבות "לא תגנוב") אסיר ושרי", אבל אעפ"כ, מהו הטעם שהוצרך להיות באופן כזה דוקא? ומהי משמעות דברי אדמו"ר הזקן "מים גנובים יומתקו"? – אלא הביאור בזה ע"פ האמור, שענינים נעלים צריכים לבוא בדרך של מרמה דוקא.
וזהו גם תוכן הענין דמעשה יהודה ותמר, שעי"ז היתה לידת זרח ופרץ, שממנו בא משיח, שלכן נאמר בהם "תולדות מלא".
וכללות הענין בזה – שדוקא ע"י הירידה נמשך ומתגלה אור נעלה ביותר שלמעלה גם מהאור שהי' קודם חטא עה"ד, ועד שהוא למעלה גם מהאור שהי' מאיר לפני הצמצום.
וכשם שכוונת ההתהוות היא בשביל המטה דוקא, כמו כן הכוונה דמתן-תורה היא לפעול ולבטל את הענין דמצרים – לא רק מיצרים וגבולים דקדושה, אלא מצרים כפשוטו.
דהנה, הענין ד"מצרים" ישנו גם בעולמות הרוחניים, שגם שם שייך ענין של חטא, כפי שמצינו בגמרא ש"אפקוהו למט"ט ומחיוהו כו'", ועד שגם בעולם האצילות ישנו ענין של "מצרים", ויתירה מזה, שגם לפני הצמצום ישנו ענין של "מצרים" – כמובן מהמבואר בחסידות שהענין דקריעת ים סוף (שבא בהמשך ליצי"מ), "הפך ים ליבשה", ישנו בכל המדריגות שלמעלה, כולל גם לפני הצמצום, ומזה מוכח שגם לפני הצמצום ישנו הענין של מיצרים וגבולים, שזהו כח הגבול שבא"ס.
אמנם, הכוונה דמתן-תורה היא – לבטל את הענין דמצרים (לא ביחס להמיצרים וגבולים שלמעלה, אלא) כפי שהוא למטה בלעו"ז דוקא. ועפ"ז יש לבאר טענת המלאכים שהתורה תנתן להם, "תנה הודך על השמים", והמענה שהשיבו להם "מה כתיב בה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים . . למצרים ירדתם כו'" – דלכאורה, כיון ש"אלפים שנה קדמה תורה לעולם", בודאי ידעו המלאכים מה כתוב בה, וכיון שידעו שכתוב בה אודות יצי"מ, למה ביקשו שתנתן להם התורה? – אך הענין הוא, שהמלאכים ביקשו שתנתן להם התורה כדי לבטל את ה"מצרים" (מיצרים וגבולים) שלהם, ועל זה הי' המענה "למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם כו'", שהכוונה דמ"ת היא לבטל את הענין דמצרים כפי שהוא למטה בלעו"ז דוקא, שבזה ישנו כח נעלה ועמוק יותר.
ועוד זאת, שהמענה למלאכים – "למצרים ירדתם כו'" – הוצרך להיות ע"י משה רבינו דוקא:
לכאורה אינו מובן: כיון שטענת המלאכים היתה להקב"ה – "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו . . מה אנוש כי תזכרנו . . תנה הודך על השמים" – הי' הקב"ה צריך לענות להם "למצרים ירדתם וכו'", ולמה "אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה"?
אך הענין הוא – שמענה זה הוצרך לבוא דוקא ע"י נברא מלובש בגוף דוקא, "ילוד אשה" (כלשון המלאכים).
ויובן ע"פ המבואר בנוגע לענין הנסיונות – דלכאורה מהו הצורך בענין הנסיון בה בשעה שהקב"ה יודע אם האדם יעמוד בנסיון – שזהו בשביל התועלת שנעשית אצל הנברא עי"ז שעומד בנסיון בפועל, והיינו, שהידיעה שלמעלה שיעמוד בנסיון אינה מספיקה, כיון שהידיעה שלמעלה היא בדרך מקיף, שלכן אינה מכרחת את הבחירה, וכמו כן לא מספיק מה שבכחו לעמוד בנסיון, כיון שכח חסר פועל, ולכן יש צורך בעמידה בנסיון בפועל.
וכן הוא בנוגע לכללות ענין ההתהוות, כדאיתא בע"ח שטעם הבריאה הוא כדי לגלות שלימות כוחותיו כו' – דאע"פ שגם לפנ"ז ישנם כל הענינים בכח, מ"מ, הכוונה היא שיתגלו מן הכח אל הפועל, שכן, אע"פ שלמעלה אין כח חסר פועל, מ"מ, כיון שהכוונה היא התהוות המטה, ולמטה כח חסר פועל, צריכים להיות כל הענינים בהתאם להמטה – שהשלימות היא כאשר הפועל הוא מחוץ להכח דוקא.
ועפ"ז יובן מה ש"אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה" – כי, הידיעה דלמעלה שהכוונה דמ"ת היא לפעול במצרים דלעו"ז דוקא, היא בבחי' "כח" בלבד, וכיון שלמטה כח חסר פועל, אין זה מספיק, ולכן צריך להיות המענה ע"י נברא דוקא, שזהו ה"פועל" שבענין זה.
וענין זה מודגש ביותר אצל משה רבינו:
אודות משה – נאמר "כי מן המים משיתיהו", שנמשך מעולם התוהו, ונאמר בו "כבד פה וכבד לשון", להיותו למעלה מתושבע"פ ואפילו למעלה מתושב"כ, היינו, שהי' במדריגה נעלית יותר לא רק מתושבע"פ שנקראת "אילנא דטוב ורע" (לא טוב ורע ח"ו, אלא אילנא דטו"ר), לפי שיורדת ומתלבשת בענינים של טוב ורע, אלא גם למעלה מתושב"כ, שנקראת "אילנא דחיי", שהיא למעלה לגמרי מהתלבשות בענינים של טוב ורע.
וכל ענינים אלה האירו אצלו גם כאשר נשמתו נתלבשה בגופו – שזהו שנקרא בשם "משה", שגם בהיותו בגוף, אומרים עליו "מן המים משיתיהו".
וזהו גם מה שאמרו רז"ל ש"כשנולד נתמלא הבית כולו אורה" – ש"בית" קאי על הגוף, שגם הוא "נתמלא אורה", זו תורה.
ומבלי הבט על גודל מעלתו של משה – ירד למצרים, "וירא בסבלותם" של בני ישראל "בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה גו'", שזהו"ע של ירידה ברוחניות כו',
– ואף שראי' ("וירא בסבלותם") הו"ע של מקיף, מ"מ, עי"ז התקשר משה עם בני ישראל בפנימיות, שכן, אצל אדם שהוא בציור פנימי, גם ע"י הכחות המקיפים מתקשר הוא באופן פנימי, כפי שמצינו באדה"ר שעי"ז שהסתכל במקום הקליפות (ראי' שהיא בבחי' מקיף בלבד), נגרם הענין דחטא עה"ד כו', שממנו סובלים עד היום הזה – והיינו, שמשה רבינו הניח הצדה את כל מעלותיו שמצד הנשמה שהאירו בו גם בהיותו בגוף, וירד למטה כו' – כדי להתקשר עם בני ישראל ולסייע להם.
ונמצא, שאצל משה מודגש ביותר ענין הירידה למטה, ומשום זה "אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה" – שדוקא משה מבאר את המעלה שבירידה למטה, "למצרים ירדתם כו'", שבזה יש מעלה פנימית ועמוקה יותר.
ומצד המעלה שבענין הירידה למטה דוקא, הנה עי"ז שמשה ירד להתעסק עם בני ישראל ולפעול עליהם, ניתוסף עילוי במשה גופא, כמארז"ל "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל".
והענין בזה:
פעולת משה בבני ישראל היא – כמ"ש "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", והיינו, שע"י האמונה במשה עבדו נעשית האמונה בה'. ועפ"ז מתורצת התמיהה בפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", דלכאורה, כשם שאסור לדמות אף אחד למשה רבינו, כמו כן – ויותר מזה – אסור גם לדמות אף אחד (כולל גם משה רבינו) להקב"ה, וא"כ למה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? – אלא פירוש הפסוק הוא, שע"י האמונה במשה עבדו נעשית האמונה בה'.
שאלו פעם אצל החסיד ר' אלחנן מרוזוב, ממי הוא אוחז יותר, מהרבי או ממשה רבינו? והשיב, שאוחז יותר מהרבי, כי, לולי האמונה ברבי, לא היתה אצלו גם האמונה במשה רבינו. –
ופעולת משה על בני ישראל היתה גם (ובעיקר) על הדור שנכנסו לארץ, שהיו במדריגה פחותה יותר מדור המדבר, כידוע שדור המדבר הי' במדריגה של ראי', ולכן לא הוצרכו כ"כ לפעולתו של משה רבינו, משא"כ הדור שנכנסו לארץ שהיו רק במדריגה של שמיעה, כמ"ש "ועתה ישראל שמע גו'", הוצרכו ביותר לפעולתו של משה, ולכן הפסוק "אנכי עומד בין ה' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר ה'", נאמר (לא בספר שמות, אלא) במשנה תורה דוקא, לדור שנכנסו לארץ.
וזהו ג"כ מה שמדייק אדמו"ר הזקן בתניא ש"צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום כו'" – דלכאורה מאי קמ"ל בהוספת התיבות "לדור שנכנסו לארץ" – כי, הצורך בענין דק"ש, "שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו על יחודו . . כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו כו'", שייך דוקא לדור שנכנסו לארץ, משא"כ דור המדבר שהיו במדריגה נעלית יותר, בחי' ראי'.
ואף שדור המדבר הי' במדריגה נעלית יותר מהדור שנכנסו לארץ, מ"מ, עיקר הכוונה היא בהדור שנכנסו לארץ דוקא, כיון שעל ידם הי' הענין דקיום מצוות מעשיות, משא"כ דור המדבר שהיו מבחי' המחשבה או מבחי' הדיבור (כב' הדעות בספרי קבלה), ובכל אופן, לא היו שייכים לבחי' המעשה.
ודוקא בהדור שנכנסו לארץ – שלמטה במדריגה מדור המדבר – היתה עיקר פעולתו של משה, ועי"ז נעשה אצלו עילוי גדול יותר לגבי המעלה שמצד נשמתו, כאמור, "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל", שכל זה הוא מצד המעלה שנעשית ע"י הירידה למטה דוקא.
וזהו גם מה שמצינו במ"ת שאילו היו בני ישראל ששים ריבוא חסר אחד (לולי האחד) לא היתה ניתנה התורה ח"ו אפילו למשה.
וכמרומז בפסוק "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" – שעי"ז שישנם כל שש מאות אלף בני ישראל, כולל גם אלה שהם בבחי' רגלים ("רגלי"), ובעיקר הרגלים (כמבואר במק"א מעלת הרגל, קבלת עול) – ניתנה התורה שהתחלתה ב"אנכי", היינו, שנמשך בחי' "אנכי" גם למשה.
וכמו כן כתיב "ואנכי תרגלתי לאפרים" – שדוקא ע"י ענין הרגל, "תרגלתי" לשון רגל, שזוהי העבודה דקבלת עול, באים לבחי' "אנכי", "אנכי מי שאנכי".
אמנם, כדי שיוכל להיות הענין ד"אנכי תרגלתי לאפרים", צריך להיות תחילה "קחם על זרועותיו" (כהמשך הפסוק), כמשל האב שמשפיל את ידו להרים את בנו הקטן, שזהו קירוב חיצוני, ועי"ז יהי' אח"כ הקירוב הפנימי, שבזה ישנו ההמשכה והגילוי ד"אנכי".
[תו"מ]
