Tolaas Vi-lo Ish

כי הנה, [כך מקובל בידי, ושמעתי זאת מכמה מרבותי בימי הנעורים], אדם שישאבו ויקחו ממנו את כל כבודו, היינו, הוא יראה פתאום שהוא אפס גמור, וכל מה שהוא חשב, הכל דמיון הבל ושוא, הוא פתאום יתפוס מה הוא באמת, הרי שבדרך כלל, מכח מנגנון ההגנה של האדם, הוא יהפוך להיות מטורף, הוא יצא מדעתו, כמו הרבה שיצאו מדעתם ונעשו מלכי העולם, זה קיסר כזה וזה קיסר כזה והם מצויים לרוב בבתי החולים, אכן, אם הוא יחזיק מעמד בדעתו, הרי שהוא ימות מיד, זה לא יתכן אחרת, הוא לא יכול להמשיך לחיות עם תודעה כזאת בשום פנים ואופן.

כל מי שרוצה לצייר ציור כלשהו מהמשפט לעתיד לבוא, הנקרא בלשון חז"ל גיהנם, הרי ששם אין את מנגנון ההגנה העושה אותנו לבעלי דמיון מטורפים, שם האדם רואה ברור, והוא ממשיך ורואה זאת ברור, שמה אדם רואה ברור את מצבו, ורואה ברור מה הוא, והוא חי את זה, וחייב לסבול את זה, בלי שום תנחומי שיגעון, ומי שרוצה לתאר לעצמו, הרי שזה סבל נורא ואיום, להמשיך להיות קיים, להתקיים, ולהיות שום דבר. את הסבל הזה, כדאי מאד לחסוך, ואפשר לחסוך אותו כשנמצאים פה.

מעתה, איך דוד המלך המשיך לחיות, איך אפשר לחיות כך. זאת הרי אמת, זה דבר אמיתי, ואם הוא תופס את עצמו בתודעה ברורה, כפי שהוא אומר זאת בפירוש, וזה כתוב בפסוק בתורה "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם", הוא אמר זאת כשהוא היה מלך, אם כן, איך אפשר לחיות במצב כזה, איך אדם יכול להתקיים כך, אדם לא יכול להתקיים כמו תולעת, זה לא יתכן, זה דבר ברור ובדוק, אין כזו אפשרות, אין כזו מציאות. כאן נמצא העומק של "ואני תפילה", דוד המלך התקיים כתפילה, והתפילה, כשהיא בוקעת ממעמקים כאלה, אז היא תפילה שכוללת את כל המציאות כולה. דוד המלך אומר על עצמו שהוא לא איש, אבל הוא היה תפילה להיות איש, לכן דוד המלך הוא זה, שכל "לא איש" בעולם, יהיה איש על ידו. הוא התפילה שתחזור צורת אדם האמיתית, הגדולה, הענקית, אותה צורת אדם שכביכול בורא העולם ברא, לא צורת האדם הממועטת, כפי שהיא אחרי שאדם סרח והקב"ה הניח עליו כפו ומיעטו (חגיגה י"ב ע"א), אלא צורת האדם האמיתית. דוד המלך הוא התפילה אליה. אולם, עלינו להבין, כי כל מי שרואה את המציאות שלנו היום, את המציאות הקיימת, ורואה בזה גם כן איזה שהוא צד של אדם, של איש, הרי שהוא לא יכול להתפלל את התפילה הזאת. התפילה הזאת מגיעה רק ממי שרואה את עצמו תולעת ולא איש, זה לא איש, זה תולעת, זה חרפה, זה בזוי, זה לא אדם, זה חרפת אדם, חרפת אדם ובזוי עם, כל מי שרואה כך, אז הוא תפילה לאותה מציאות, אבל כל מי שלא רואה כך, כל מי שגם פה, באיזה מקום שהוא, יכול גם בזה קצת להתנחם, גם בזה הוא מוצא איזו שהיא צורת אדם, הרי שאם גם זאת צורת אדם, אז הוא כבר לא שייך לאותה תפילה. אותה תפילה בוקעת רק ממי שבכל מה שיש פה, הוא רואה בזה רק חרפה, רק אשפות, רק תולעת, רק שום דבר, בזוי עם.

[הגרמ"ש זצ"ל]