א. בסיום מסכת סוטה שנינו: "אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה ("משמת רבי בטל ענוה") דאיכא אנא", ומפרש רש"י: "שאני ענוותן".
וצריך להבין:
א) מה מחדש רש"י בפירוש דברי רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - הרי זה הפירוש הפשוט, ומאי קמ"ל?
ב) דברי רב יוסף "לא תיתני (בטל) ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - שמדגיש מעלת עצמו במדת הענווה - הם לכאורה היפך מדת הענוה?
ויש לומר, שב' שאלות אלו מתורצות אחת בחברתה - שמצד הקושיא שדברי רב יוסף "דאיכא אנא" הם היפך הענוה, יש מקום לפרש את דברי רב יוסף באופן אחר, ולכן מחדש רש"י שהפירוש הוא "שאני ענוותן", כדלקמן.
ב. ביאור הדברים:
אודות ענוותנותו של רב יוסף - מצינו בסוף הוריות: "רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים. שלחו לתמן איזה מהם קודם, שלחו להו סיני עדיף .. הכל צריכים למרי חטיא (כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני), ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עלי', מלך רבה .. והדר מלך רב יוסף כו'".
וכיון ש"לא קביל רב יוסף עלי'", להיותו סבור - מצד גודל ענוותנותו - שאינו ראוי לכך, מסתבר לומר, שגם לאחרי שנתמנה לנשיא ("הדר מלך רב יוסף") הי' סבור שאינו ראוי לכך, וזה שנתמנה לנשיא אינו אלא מצד ענוותנותם של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם.
ועפ"ז אפשר לפרש דבריו של רב יוסף לתנא "לא תיתני (משמת רבי בטל) ענוה דאיכא אנא" - שאין כוונתו לענווה שלו (שהרי האמירה "אני ענוותן" היא היפך הענווה), כי אם, שמציאותו בתור נשיא ("איכא אנא") מהוה הוכחה על המשך קיומה של מדת הענווה בדורו (לאחרי מיתת רבי) - הענווה של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם.
ג. וכדי לשלול פירוש זה (שהכוונה היא לענווה של אנשי הדור) - מפרש רש"י: "שאני ענוותן".
והכרחו של רש"י לפרש דברי רב יוסף אודות הענווה שלו ("שאני ענוותן"), ולא אודות הענווה של אנשי דורו, הוא, מסיפא דמילתא - "אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני (משמת רבי בטל) יראת חטא דאיכא אנא" - שבנוגע ליראת חטא לא שייך לפרש שכוונת רב נחמן היא על אנשי הדור, כי אם על עצמו (שהוא ירא חטא), ומזה מובן שגם ברישא, בנוגע לענווה, הכוונה היא (לא על אנשי הדור, אלא) על עצמו ("שאני ענוותן").
ואעפ"כ אין אמירה זו ("דאיכא אנא", "שאני ענוותן") בסתירה לענין הענווה - כי, ענווה אינה שוללת ידיעת מעלת עצמו (כולל גם מעלת הענווה גופא), אלא, גם בידעו מעלת עצמו אינו מתגאה ואינו מחזיק טובה לעצמו להיות בישות, כיון שעושה חשבון שלפי הכחות שניתנו לו מלמעלה הי' צריך להיות בדרגא נעלית יותר, וכיו"ב.
ד. ולבאר הענין בעומק יותר - יש להקדים ולבאר כללות מאמרם של רב יוסף ורב נחמן להתנא, "לא תיתני כו' דאיכא אנא", דלכאורה אינו מובן: כיצד יכולים רב יוסף ורב נחמן - שהם אמוראים - לחלוק על דברי התנא ("משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא") ולומר "לא תיתני ענוה (דאיכא אנא)", "לא תיתני יראת חטא (דאיכא אנא)"?!
ונקודת הביאור בזה:
תוכן דברי התנא "משמת רבי בטל כו'", הוא, שמעמדו ומצבו של הצדיק, ובפרט "רבי", נשיא ומנהיג הדור, נוגע ושייך לכל אנשי הדור, שכן, עם היות מדרגת הצדיק בעילוי שבאין-ערוך למדרגתם של אנשי הדור, פועל הוא על אנשי הדור, כך שככל שתגדל מעלת מדרגת הצדיק, תגדל מעלת אנשי הדור - לפי-ערך מדרגתם הם עכ"פ; ולכן, "משמת רבי בטל כו'", דכיון שנסתלק מהעולם ונתעלה לעולם עליון יותר, אזי נתעלמו כל העילויים שפעל אצל אנשי הדור.
ובענין זה - שכיון שמעלת כל הדור תלוי' בנשיא הדור, אזי "משמת רבי" נתעלמו העילויים כו' - לא פליגי רב יוסף ורב נחמן, אלא שאעפ"כ אומרים להתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", כי:
החסרון שנעשה מצד הסתלקותו של רבי עיקרו בנוגע לענינים נעלים הקשורים עם שלימות העבודה באופן פנימי, משא"כ בנוגע לענינים פחותים שמצד המקיף, הרי, כיון שגם לאחרי ההסתלקות נשאר רושם מהצדיק בבחי' מקיף [ופועל פעולתו על כל המקושרים אליו, גם בהפחותים שבהם, וגם באלה שרק מודים בו], נשארים ענינים אלה גם לאחרי שמת רבי.
ולכן אומרים רב יוסף ורב נחמן להתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" - לפי שמדרגתם בענין הענוה ויראת חטא היא (לפי דעתם) מדרגה פחותה (כדלקמן), ולכן נמשכת גם לאחרי שמת רבי, ע"י ההשפעה שמבחי' המקיף.
וענין זה מרמז רש"י בפירוש דברי רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - שזוהי מדרגה פחותה בענווה; וכאמור, הכרחו של רש"י הוא מסיפא דמילתא, דברי רב נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", שזוהי מדרגא פחותה ביראה, כדלקמן.
וצריך להבין:
א) מה מחדש רש"י בפירוש דברי רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - הרי זה הפירוש הפשוט, ומאי קמ"ל?
ב) דברי רב יוסף "לא תיתני (בטל) ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - שמדגיש מעלת עצמו במדת הענווה - הם לכאורה היפך מדת הענוה?
ויש לומר, שב' שאלות אלו מתורצות אחת בחברתה - שמצד הקושיא שדברי רב יוסף "דאיכא אנא" הם היפך הענוה, יש מקום לפרש את דברי רב יוסף באופן אחר, ולכן מחדש רש"י שהפירוש הוא "שאני ענוותן", כדלקמן.
ב. ביאור הדברים:
אודות ענוותנותו של רב יוסף - מצינו בסוף הוריות: "רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים. שלחו לתמן איזה מהם קודם, שלחו להו סיני עדיף .. הכל צריכים למרי חטיא (כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני), ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עלי', מלך רבה .. והדר מלך רב יוסף כו'".
וכיון ש"לא קביל רב יוסף עלי'", להיותו סבור - מצד גודל ענוותנותו - שאינו ראוי לכך, מסתבר לומר, שגם לאחרי שנתמנה לנשיא ("הדר מלך רב יוסף") הי' סבור שאינו ראוי לכך, וזה שנתמנה לנשיא אינו אלא מצד ענוותנותם של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם.
ועפ"ז אפשר לפרש דבריו של רב יוסף לתנא "לא תיתני (משמת רבי בטל) ענוה דאיכא אנא" - שאין כוונתו לענווה שלו (שהרי האמירה "אני ענוותן" היא היפך הענווה), כי אם, שמציאותו בתור נשיא ("איכא אנא") מהוה הוכחה על המשך קיומה של מדת הענווה בדורו (לאחרי מיתת רבי) - הענווה של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם.
ג. וכדי לשלול פירוש זה (שהכוונה היא לענווה של אנשי הדור) - מפרש רש"י: "שאני ענוותן".
והכרחו של רש"י לפרש דברי רב יוסף אודות הענווה שלו ("שאני ענוותן"), ולא אודות הענווה של אנשי דורו, הוא, מסיפא דמילתא - "אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני (משמת רבי בטל) יראת חטא דאיכא אנא" - שבנוגע ליראת חטא לא שייך לפרש שכוונת רב נחמן היא על אנשי הדור, כי אם על עצמו (שהוא ירא חטא), ומזה מובן שגם ברישא, בנוגע לענווה, הכוונה היא (לא על אנשי הדור, אלא) על עצמו ("שאני ענוותן").
ואעפ"כ אין אמירה זו ("דאיכא אנא", "שאני ענוותן") בסתירה לענין הענווה - כי, ענווה אינה שוללת ידיעת מעלת עצמו (כולל גם מעלת הענווה גופא), אלא, גם בידעו מעלת עצמו אינו מתגאה ואינו מחזיק טובה לעצמו להיות בישות, כיון שעושה חשבון שלפי הכחות שניתנו לו מלמעלה הי' צריך להיות בדרגא נעלית יותר, וכיו"ב.
ד. ולבאר הענין בעומק יותר - יש להקדים ולבאר כללות מאמרם של רב יוסף ורב נחמן להתנא, "לא תיתני כו' דאיכא אנא", דלכאורה אינו מובן: כיצד יכולים רב יוסף ורב נחמן - שהם אמוראים - לחלוק על דברי התנא ("משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא") ולומר "לא תיתני ענוה (דאיכא אנא)", "לא תיתני יראת חטא (דאיכא אנא)"?!
ונקודת הביאור בזה:
תוכן דברי התנא "משמת רבי בטל כו'", הוא, שמעמדו ומצבו של הצדיק, ובפרט "רבי", נשיא ומנהיג הדור, נוגע ושייך לכל אנשי הדור, שכן, עם היות מדרגת הצדיק בעילוי שבאין-ערוך למדרגתם של אנשי הדור, פועל הוא על אנשי הדור, כך שככל שתגדל מעלת מדרגת הצדיק, תגדל מעלת אנשי הדור - לפי-ערך מדרגתם הם עכ"פ; ולכן, "משמת רבי בטל כו'", דכיון שנסתלק מהעולם ונתעלה לעולם עליון יותר, אזי נתעלמו כל העילויים שפעל אצל אנשי הדור.
ובענין זה - שכיון שמעלת כל הדור תלוי' בנשיא הדור, אזי "משמת רבי" נתעלמו העילויים כו' - לא פליגי רב יוסף ורב נחמן, אלא שאעפ"כ אומרים להתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", כי:
החסרון שנעשה מצד הסתלקותו של רבי עיקרו בנוגע לענינים נעלים הקשורים עם שלימות העבודה באופן פנימי, משא"כ בנוגע לענינים פחותים שמצד המקיף, הרי, כיון שגם לאחרי ההסתלקות נשאר רושם מהצדיק בבחי' מקיף [ופועל פעולתו על כל המקושרים אליו, גם בהפחותים שבהם, וגם באלה שרק מודים בו], נשארים ענינים אלה גם לאחרי שמת רבי.
ולכן אומרים רב יוסף ורב נחמן להתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" - לפי שמדרגתם בענין הענוה ויראת חטא היא (לפי דעתם) מדרגה פחותה (כדלקמן), ולכן נמשכת גם לאחרי שמת רבי, ע"י ההשפעה שמבחי' המקיף.
וענין זה מרמז רש"י בפירוש דברי רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - שזוהי מדרגה פחותה בענווה; וכאמור, הכרחו של רש"י הוא מסיפא דמילתא, דברי רב נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", שזוהי מדרגא פחותה ביראה, כדלקמן.
[תו"מ]
