ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר מלכים אסור, ואם הוסיף לוקה.
עיין בכס"מ שהקשה מ"ט לא הביא הרמב"ם את הדין המבואר בגמ' בדף כא: וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל, קאי בלא ירבה, סוסים דכתב רחמנא למ"ל, לעבור בל"ת על כל סוס וסוס, ומדוע לא הביא הרמב"ם לחייבו על כל סוס וסוס, עיי"ש שהניח בצ"ע, ועיין ברדב"ז שכ' דמש"ה לא הביאו הרמב"ם שאין בזה נפק"מ, דאם לקח אותם בזה אחר זה והתרו אותו, פשיטא שהוא לוקה על כל סוס וסוס, ואם לקח הרבה ביחד פשיטא שאינו לוקה אלא אחת, ונהי דעבר על כל סוס וסוס בל"ת אבל מלקות ליכא, עכ"ד, ואינו מובן, דא"כ קרא למ"ל, ובע"כ דבלא קרא גם בזה אחר זה לא לקי אלא אחת, ובעי חידוש מקרא לחייבו על כל אחד ואחד, ומ"ט לא הביאו הרמב"ם.
ובגוף הסוגיא כבר הק' בחלקת יואב או"ח סי' י"א, ואבנ"ז או"ח סי' שצ"א בתשובה לבעל החלק"י, דלמ"ל קרא לזה, ותיפו"ל דהוי גופין מחולקין ופשיטא שחייב על כאו"א, עיי"ש.
והנה סוגיית הגמרא כך היא, ת"ר לא ירבה לו סוסים, יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו, ת"ל לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי מרכבתו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים סוסים הבטלנים, ומנין שאפילו סוס אחד והוא בטל, שהוא בלא ירבה, ת"ל למען הרבות סוס, וכי מאחר וכו' סוסים למ"ל, לעבור בל"ת על כל סוס וסוס, ע"כ, ועיין ברש"י ותוס' שהביא גירסה לעבור בעשה ול"ת על כל סוס וסוס, ורש"י כ' דלא גרסינן לה, ובתוד"ה סוסים משמע שפרשו ק' הגמ' דסוסים למ"ל, היינו על כל קרא דלא ירבה לו סוסים, וע"ז תירצו דכתיב קרא דלא ירבה לל"ת וקרא דלמען הרבות לעשה, וע"ז כ' תוס' דלא יתכן, דלמען הרבות סוס לאו עשה הוא, אך קאי אלאו דלא ירבה, אכן בר"ח מבואר, דגרס לעבור בעשה ול"ת על כל סוס, עיי"ש, וכ"כ הרמ"ה בשם הר"י מגאש וז"ל שם, דקא כתיב ל"ת דכתיב לא ירבה, עשה דכתיב למען הרבות סוס, ואע"ג דל"ת משמע, להכי אפקי' רחמנא בלשון עשה, למימרא דמיחייב עלי' נמי עשה, עכ"ד, ומלשונו משמע שאין כונתו שהוא עשה ממש, וכמושה"ק תוס' והרמ"ה שם, דהא לא שייכא הכא לא עשה ולא לאו הבא מכלל עשה, אלא הוא לשון עשה גרידא, להורות דמיחייב עלי' נמי עשה, ואינו מובן, אם למען הרבות סוס לאו עשה הוא מה עשה יש כאן דמחייב עלי' נמי עשה (ואמנם לשון הר"ן שכ' ליישב גירסא זו הוא, דקרא לגופי' אתא ליתן עשה על הדבר, ומשמע שהאי קרא גופי' עשה הוא, אבל אין זו משמעות דברי הר"י מגאש), וכמו"כ צ"ע, דמדברי הר"י מגאש כמוש"כ הרמ"ה משמו משמע, דלא קשיא לי' על כל הקרא דלא ירבה למ"ל, אלא רק על סוסים בלשון רבים קשיא לי', כיון שחייב גם על סוס אחד, וע"ז מתרץ לעבור בל"ת ועשה על כל סוס וסוס, ואם סיפא דקרא עשה אחר הוא, מנ"ל גם ל"ת בסוס אחד, וכן אחרי דעיקר הכונה דסוסים בלשון רבים לחייבו על כל סוס וסוס הוא, מ"ט הביאה הגמ' כאן את הענין של העשה, שג"כ ישנו ברבוי סוסים, והרי אין הנידון אלא על לשון רבים דסוסים, וכשם שלעיל דאמרינן לחייבו על סוס אחד מקרא דסוס, לא אמרינן לחייבו בעשה ול"ת על סוס אחד, ה"ה כאן נימא רק לחייבו על כל סוס וסוס ובמילא יהי' עשה ול"ת, ומה ענין העשה לתירוץ הגמ' דלחייבו על כל סוס וסוס.
ונראה בהקדם דברי הספרי בפ' שופטים, וז"ל שם, יכול לא ירבה למרכבתו וכו', ת"ל לו וכו', אבל מרבה הוא למרכבתו וכו', א"כ למה נאמר סוסים סוסים בטלים, מנין אפילו סוס אחד וכו', ת"ל סוס וכו', עיי"ש, ואינו מובן, מה מרבה מסוסים סוסים בטלים, והרי הקושיא היא מ"ט סוסים בלשון רבים, אחרי דמרבינן לחייב גם על סוס אחד, ובע"כ כתירוץ הגמ' לחייבו בל"ת על כל סוס וסוס, ומה תירץ הספרי דסוסים לרבות סוסים בטלים קאתי, והרי פשיטא הוא דסוסים בטלים אינם בכלל היתר דמרכבתו ופרשיו.
ונראה בזה, דהנה בתרגום יונתן פ' שפטים שם כ' וז"ל, לחוד לא יסגון על תרי סוסון, דלמא ירכבון רברבנוי עליהון, ויתגאון ויתבטלון מפתגמי אורייתא, ויחובון חובת גלותא למצרים וכו', מבואר מדבריו שפירש הקרא דלא ישיב את העם מצרימה, לא כפירש"י שם שהוא טעם האיסור, ולא כפירוש הרמב"ן שם שהוא לאו בפנ"ע על הושבת עבדיו והעם לישיבה במצרים, כדי שיתעסקו שם בלהרבות סוס, אלא הוא העונש שיש על לאו זה, וכן מבואר שם בספרי כדברי הת"י עיי"ש במלבי"ם (ועיין בכוזרי מאמר ב' פכ"ב שלא פירש כן דברי הספרי עיי"ש, ובעמק הנצי"ב בספרי שם), אכן בדבריו מבואר חידוש נוסף, והוא שהאיסור הוא על תרי סוסים, והוא נגד המבואר בש"ס מהאי קרא גופי' דסוס, שעלי' מיירי הת"י, דחייב גם על סוס אחד, ולדברי הת"י יקשה, ככל קושיות הגמ' בקרא דסוסים וסוס, ועיין בזה בס' מ"ה בסנהדרין שם, ובס' קרית מלך שכבר העירו מזה עיי"ש.
ולכן נראה, במש"כ הרמב"ם כאן אפילו סוס אחד פנוי לרוץ לפניו אסור, דצ"ב מ"ט הדגיש ענין סוס לרוץ לפניו, ובגמ' הרבוי הוא על סוס בטל, ומה לו לרמב"ם לפרט מה מעשה הסוס הזה, ונראה מזה, שהרמב"ם מפרש באופן אחר לגמרי את רבויי הגמ' מסוס, לחייב על סוס אחד והוא בטל, ומסוסים לחייב בל"ת על כל סוס וסוס, והוא, במש"כ הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת שס"ג וז"ל שם, הזהיר המלך מהרבות סוסים וכו', וגדר זה, שלא יהיה לו סוס לרוץ לפניו, ואפילו סוס אחד לא יהיה אצלו, אלא הבהמה שירכב עליה לבד, או סוסים שישימם באורוות, כדי שיהיו מוכנים למלחמה וכו', עכ"ד, וכ"כ המאירי בסנהדרין שם ובחינוך מצוה תצ"ט, יסוד האיסור בסוס לרוץ לפניו, ויותר מזה מבואר ברמב"ם בפיה"מ בסנהדרין וז"ל שם, שאסור בסוסים להנהיג אותם לפניו, כמו שעושין שאר מלכים, אבל אינו מותר, שיהיה לו זולתי סוס אחד לרכוב בו כאחד העם, עכ"ד, והיינו שהנידון על סוס אחד והוא בטל, הוא על הסוס הנוסף שישנו במרכבתו, שכיון שהוא בטל, ואינו אלא לרוץ לפניו אסור בו, והקמ"ל דקרא הוא, שיסע רק עם סוס אחד וכמבואר להדיא בדברי הרמב"ם בסהמ"צ ובפיה"מ הנ"ל, והן הן דברי הת"י, שאסור בב' סוסים היינו, שיהיה לו במרכבתו רק סוס אחד, ולא סוס שני לרוץ לפניו, שזוהי הילפותא מקרא דסוס שעלי' קאי הת"י הנ"ל, דמותר רק בסוס אחד שהוא הסוס לרכוב עליו כאחד העם, כלשון הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל.
ולפי"ז אין מקום למשה"ק רבנו יונה והר"ן, דמ"ש גבי רבוי נשים דכתיב נשים בלשון רבים לא בעי רבוי לחייב על אשה אחת יותר מי"ח, ומ"ש גבי סוסים דבעי רבוי מקרא דסוס לחייבו על סוס אחד, עיי"ש, דלמשנ"ת אין הנידון על כמה סוסים עובר, אלא אם עובר על סוס זה של לרוץ לפניו, שי"ל שהוא צורך כבוד מלך, והו"ל לצורך ואין בו איסור, ולזה קמ"ל מקרא על סוס מיוחד זה שהוא אסור, וכמו"כ נראה דברבוי דסוסים לעבור בל"ת על כל סוס וסוס, אין הכונה שחייב כמה מלקיות בכמה סוסים, דכנ"ל בלא"ה גופין מחולקין הן, וכק' החלק"י הנ"ל, אלא הנידון על שאר סוסים בטלים, שאינו כדי לרוץ לפניו, דאולי שרי ולא נאסר אלא סוס מיוחד זה, כיון שבזה על המלך להיות כאחד מן העם, וכמוש"כ הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל, ולזה קמ"ל כל סוסים בטלים בכלל האיסור, ובמילא בכמה סוסים ודאי עובר על כאו"א, דהו"ל גופין מחולקין, וזהו מש"כ בספרי הנ"ל, דסוסים מיירי על סוסים בטלים, שכנ"ל הכונה בטלים סתם, שאינם בכלל קרא דסוס דמיירי על סוס מיוחד הנ"ל של לרוץ לפניו, ולפמשנ"ת זוהי גם כונת הגמ', ובמילא הרי לא השמיט הרמב"ם את דין הגמ', שהרי הביא לחייב סוס דהיינו סוס לרוץ לפניו, והביא לחייב שאר סוסים בטלים במש"כ שאסור בסוסים יותר על כדי מרכבתו, ולענין כמה מלקיות חייב הרי לא מיירי הגמ' כלל, ושפיר הביא הרמב"ם את כל דברי הגמ' *).
*) וזה נראה במש"כ הת"י להאי איסור דסוס לרוץ לפניו בקרא דלא ישיב את העם וכו', שע"ז מצד שיתגאון ויבטלון מפתגמי אורייתא יחובון גלותא, לפי דעתו בפירוש הקרא, שאין זה אלא לגבי האי סוס של לרוץ לפניו, שבעצם מצד כבוד מלך הי' אפ"ל שהוא צורך, ושוב אינו בכלל לא ירבה, וע"ז נאמר שאסור בכבוד זה כיון שיביא לידי יתגאון ויבטלון פתגמי אורייתא, וכמבואר בעירובין דף נה. בקרא דלא בשמים היא, לא תמצא במי שמגביה דעתו עלי' כשמים וכו', וכן בפסחים דף סו. כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת, וכן בתענית דף ז. מה מים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה ועוד ועוד, ולענין גלות מבואר בסוטה דף ה. על בעל גאוה, שאין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת, ובמילא ארץ ישראל שהיא ארץ אשר עיני ה' בה תמיד (דברים יא, יב) כיון שא"א שיהיו יחד, בע"כ לגלות מאר"י, ובילקוט שמעוני ישעי' תפ"ח, וכל מי שהוא גבה לבב גורם לטמא את הארץ עיי"ש, ובאר"י דכתיב בה (ויקרא יח, כד) ותטמא הארץ ואפקד עונה עלי' ותקיא הארץ את יושביה, גאות המטמא את הארץ, פועלת שתקיא אותו הארץ כמבואר בקרא הנ"ל, וכ"ז הוא גבי סוס דוקא, וכמושנ"ת.
*) וזה נראה במש"כ הת"י להאי איסור דסוס לרוץ לפניו בקרא דלא ישיב את העם וכו', שע"ז מצד שיתגאון ויבטלון מפתגמי אורייתא יחובון גלותא, לפי דעתו בפירוש הקרא, שאין זה אלא לגבי האי סוס של לרוץ לפניו, שבעצם מצד כבוד מלך הי' אפ"ל שהוא צורך, ושוב אינו בכלל לא ירבה, וע"ז נאמר שאסור בכבוד זה כיון שיביא לידי יתגאון ויבטלון פתגמי אורייתא, וכמבואר בעירובין דף נה. בקרא דלא בשמים היא, לא תמצא במי שמגביה דעתו עלי' כשמים וכו', וכן בפסחים דף סו. כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת, וכן בתענית דף ז. מה מים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה ועוד ועוד, ולענין גלות מבואר בסוטה דף ה. על בעל גאוה, שאין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת, ובמילא ארץ ישראל שהיא ארץ אשר עיני ה' בה תמיד (דברים יא, יב) כיון שא"א שיהיו יחד, בע"כ לגלות מאר"י, ובילקוט שמעוני ישעי' תפ"ח, וכל מי שהוא גבה לבב גורם לטמא את הארץ עיי"ש, ובאר"י דכתיב בה (ויקרא יח, כד) ותטמא הארץ ואפקד עונה עלי' ותקיא הארץ את יושביה, גאות המטמא את הארץ, פועלת שתקיא אותו הארץ כמבואר בקרא הנ"ל, וכ"ז הוא גבי סוס דוקא, וכמושנ"ת.
ויתיישב בזה ג"כ מה שהשמיט הרמב"ם המבואר בסוגיא, טעמא דכתב רחמנא לו הא לאו הכי הוי אמינא אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי לא, ופירש"י בתמי', מלכות בלא רכב ופרשים מי חשיבא, ומשני לא צריכא לאפושי, ופירש"י וז"ל, רכב ופרשים וסוסים לרכוב בהרווחה ולא בצמצום, ל"א לאפוחי גרסינן, כשרוכב סוס אחד ומושך סוס אחד אצלו ביד ורוכב פעם על זה ופעם על זה, להרגיע את חברו, עכ"ד, ומ"ט לא הובא ברמב"ם חידוש דין זה שילפינן לי' מקרא, אם כל"ק דרש"י או כלשנא בתרא, ולמש"כ נראה דס"ל להרמב"ם כלישנא בתרא דרש"י וכ"כ המאירי, עיי"ש, ועיקר הנידון אינו מחמת צורך דפשיטא שהוא צורך, אלא ס"ד באיסור המיוחד של סוס לפני מרכבתו, נמצא גם סוס זה, שסו"ס למעשה הוא הולך לפני מרכבתו, וע"ז קמ"ל כיון שאינו לכבוד אלא לצורך שפיר דמי, וא"כ הרמב"ם שכ' איסור סוס לרוץ לפניו בסוס פנוי, הרי מבואר מזה שכשאינו פנוי אע"פ שהוא רץ לפניו שרי, וזהו האי סוס שנתבאר בדברי רש"י אליבא דל"ב, וא"כ הרי הביא הרמב"ם להאי דינא.
אכן צ"ע לפי"ז בדברי הגמ' בדף כא: אמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו נשים וכו', וכתיב ולא ירבה לו סוסים, ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב ותצא מרכבה ממצרים וכו', ולמש"כ הת"י הנ"ל מה זה ענין לאני ארבה ולא אשיב, והרי קרא בעונש גלות קמיירי, ולא בסיבת האיסור (ובלא"ה צ"ע כן לדברי הרמב"ן בפירוש התורה הנ"ל שהוא לאו בפנ"ע ולא טעם לאיסור להרבות סוס, ועיין בזה ברי"פ על הרס"ג ל"ת רל"ו, עיי"ש), אכן נראה דתרוויהו איתנהו, דיעויין בחינוך מצוה תצ"ט, כ' בטעם האיסור, שהוא לבל ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, כלומר שלא ישלח למצרים מעמו שיקבעו דירתם שם, וגם שלא ירום לבבו בהרבות לו סוסים בנויי כסף וזהב, כי הסוסים לרוב יפיים וקלותם יתגאו בהם אדוניהם, עכ"ד, ומבואר איסור רבוי סוסין משום ולא ירום לבבו הוא, ואמנם כן כ' באבנ"ז הנ"ל באו"ח סי' שצ"א, ובס' כלי חמדה עה"ת פ' שופטים אות ט' מדיני מלך, תמה עליו דקרא דלא ירום לבבו לא קאי ארבוי סוסים, עיי"ש, אכן הרי כן מבואר בת"י הנ"ל דהאיסור משום גאות, וכ"כ בחידושי רבנו יונה דמש"ה לא צריך קרא להתיר רבוי סוסים בהדיוט כדבעי בנשים, דבסוסים משום ולא ירום לבבו הוא ול"ש ירום לבבו בהדיוט שהוא תחת שלטון אחרים, עיי"ש, וכן כ' המאירי שדברים אלו כולם שלא להתגאות במלכותו יותר מדאי עיי"ש, וכן נראה מבואר ממש"כ הרמב"ן בפירוש התורה שהאיסור אפילו בסוסים מארצו ומארץ שנער וכו', שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד, אבל יהי' מבטחו בשם ה' עיי"ש, ולכאורה תמוה שהרי ודאי שרי בסוסים לצורך המלחמה, דאל"כ יהי' אסור אפי' סוס אחד, וכ"כ להדיא הר"י מגאש הובא ביד רמ"ה לענין לאפושי עיי"ש בסוסים במלחמה, וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ עיי"ש, וכן בדברי הרמב"ם בסהמ"צ להדיא דשרי לצורך מלחמה, דאין האיסור אלא סוסים בטלים ולצורך מלחמה לאו בטלים נינהו, ולמש"כ הרמב"ן הרי עיקר האיסור במלחמה הוא שלא יבטח בסוסיו ופרשיו, ואם מיירי רמב"ן על סוסים דכבוד, הרי אין זה ענין ליבטח על רכבו כי רב, ובע"כ שיסוד האיסור משום ולא ירום לבבו הוא, אלא הנפק"מ בירום לבבו הוא מחמת שבמלחמה יבטח בכוחו ורכבו ולא בשם ה', אבל ודאי הצורך במלחמה שרי שאין סומכין על הנס, אלא שכל שיהא מלך שהוא ירום לבבו יהיה בו פגם במלחמה, ומש"ה נאסר שלא בשעת מלחמה, שלא יהא אצלו ירום לבבו במלחמה ע"י רבוי סוסים, אלא שכ"ז א"ש לדעת הרמב"ן שם שלא ישיב את העם מצרימה אינו טעם האיסור, אבל החינוך שכ' שזהו טעם האיסור, מנ"ל בזה גם משום ולא ירום לבבו, ואמנם הר"ן כ' על ק' רבנו יונה הנ"ל מ"ט לא בעי קרא למעט הדיוט מאיסור רבוי סוס, עיי"ש דכיון שהוא כדי שלא ישיב את העם מצרימה ל"ש זה בהדיוט, ולא כתב כמוש"כ ר"י דליכא ולא ירום לבבו בהדיוט, דכיון דס"ל להר"ן שהטעם הוא משום ולא ישיב את העם מצרימה, אין לנו מקור לאיסור מצד ולא ירום לבבו, ואיך כ' החינוך לב' טעמים אלו.
ולמש"כ נראה, דודאי האיסור משום ולא ישיב הוא, אבל כל שהוא צורך הרי אין בו משום ולא ישיב, ואם שרי לכבודו הו"ל צורך, ושוב ליכא בזה משום לא ירבה, ובע"כ נאמר בקרא דסוס, שאסור משום כבודו יותר מדאי ושוב אינו צורך, וא"כ בע"כ נאמר בזה איסור על לא ירום, שמטעם זה אינו צורך, ושוב אסור משום ולא ישיב, אלא שהחינוך כ' זה גם על כל רבוי סוסים שהוא לנוי ותפארת, שאם הי' מותר לו מצד כבוד מלכות, שוב הי' זה צורך, ולא הי' בזה איסור דלא ירבה, ובע"כ גם בזה נאמר שאין דין כבוד ע"ז משום ולא ירום לבבו, וי"ל שגם הת"י מודה לזה, דפשטי' דקרא משמע ג"כ טעם האיסור משום ולא ישיב, אלא שנאמר ג"כ, מ"ט הוא בכלל לא ירבה, אחרי שהוא צורך, וע"ז נאמר שלא יתגאה ויתחייב גלות, וא"ש מה שאמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, דלפימשנ"ת לכו"ע יסוד ושורש האיסור משום ולא ישיב הוא.
ומעתה נראה בביאור דברי הר"י מגאש, דודאי אין זה עשה ממש, אלא ממה שנאמר בלשון עשה קמ"ל, שלא רק שיש בזה הל"ת דלא ירבה, אלא נהוג כבוד זה אינו בכלל מצ"ע דכבוד מלך, והא נגד המצ"ע כל שאינו מקיים המצ"ע כהוגן (ועיין במש"כ בפ"ג ה"ו כעי"ז עיי"ש), וזהו הקמ"ל דקרא שיש בזה גם נגד העשה דכבוד מלך, וקרא דסוסים, דילפינן מיני' לחייב על כל סוסים בטלנים קמ"ל, כמבואר בדברי החינוך, שגם זה נגד כבוד מלך, אחרי שרבוי הסוסים הוא לכבוד ולנוי, ולא רק בסוס לרוץ יש בזה משום מעשה שאינו מכבוד מלך, ומש"ה הדגישה הגמ' את העשה והל"ת בקמ"ל, דסוסים לעבור על כל סוס וסוס, דכנ"ל קמ"ל כל הסוסים כסוס המיוחד שנאמר בקרא דלמען הרבות סוס בלשון עשה, ומשום שהוא כבוד האסור במלך, ובמילא אין בו צורך, ושוב יש בו גם הל"ת דלא ירבה, וזהו לעבור עליו בעשה ול"ת, כמושנ"ת.
ובזה י"ל קושית רעק"א בגהש"ס וז"ל, סוסים למ"ל וכו', לעבור בל"ת על כל סוס וסוס, קשה לי, דמנ"ל זה דלא ישיב היינו שמא ישיב, דלמא הוא באמת ב' לאוין, דלא ירבה לו סוסים דהיינו הרבה סוסים אפי' בלא שישיב את העם למצרים, ואח"כ הוא לאו בפנ"ע דלא ישיב העם מצרימה להרבות סוס אפי' סוס אחד, דבלא"ה מותר לירד למצרים שלא לקבוע דירתו שם כמוש"כ הרמב"ם, אבל בשביל להרבות סוס אחד לא ישיב מצרימה, או דתחלה אמר לא ירבה לו היינו, אבל מרבה הוא למרכבתו ופרשיו, אבל לא ישיב מצרימה למען הרבות סוס, ולא נקט לו, דלהשיב מצרימה אסור אפי' להרבות סוס למרכבתו, עכ"ד.
ולמש"כ נראה, דאמנם אם הנידון הוא כמה סוסים צריך כדי לעבור על הלאו, שפיר הק' רעק"א דנימא רבוי סתם רק בשתי סוסים, ולהביא ממצרים אסור אפי' בסוס אחד, אבל כנ"ל מקו' הר"ן והר"י מרבוי נשים נראה דגם לשון רבים סוס אחד משמע, וסוסים דעלמא נקט, והנידון בסוגיא הוא על איזה סוס אסור, דס"ד רק סוס דלרוץ לפניו, וע"ז קמ"ל קרא דסוסים על כל סוסים שבעולם, א"כ למען הרבות סוס היינו ג"כ האי סוס דלרוץ לפניו, ובזה, אם סוס זה אסור במצרים וסוסים אחרים מותרים, בע"כ שאין דין כבוד מלך בסוס זה וכנ"ל, וא"כ פשיטא דה"ה שיש בסוס זה, משום ולא ירבה גם בלא לירד למצרים, ושפיר קשיא סוסים למ"ל, ובע"כ להורות שכל סוסים בטלנים איתנהו בלאו דלא ירבה, וזה אמנם תירוץ הגמ', אלא שרעק"א הק', דנימא בירידה למצרים אסור אפילו לצורך מרכבתו ופרשיו, וע"ז קאי לאו דלא ישיב, דמש"ה לא כתיב גבי' לו, אמנם הרי מבואר בגמ' שהנדון במרכבתו ופרשיו הוא רק לגבי לאפושי, וא"כ למרכבתו ופרשיו ממש ודאי שרי אפילו למצרים, ובע"כ סוס היינו שוב כנ"ל סוס המיוחד של לרוץ לפניו, ומה זה ענין למצרים דוקא, וכנ"ל, ובע"כ שאינו לאו בפנ"ע אלא רק טעם הלאו, וקמ"ל סוסים בטלנים, וקמ"ל סוס לרוץ לפניו כמושנ"ת בתירוץ הגמ', וצ"ע.
אכן כל מש"כ, הרי אינו לדעת הר"י והר"ן שפירשו דהריבוי הוא ללקות על כל סוס וסוס, ויק' כנ"ל מדין גופין מחולקין, ואמנם עיין בסמ"ג ל"ת רכ"ג, שלא הדגיש איסור דסוס לרוץ לפניו, והביא לחידוש דין, הא דחייב על כל סוס וסוס, וכמוש"נ דאם אין הריבוי על סוס מיוחד זה של לרוץ לפניו, בע"כ דהחידוש הוא, לחייבו על כל סוס וסוס, ומש"ה הביאו הסמ"ג לחידוש דין, אבל צ"ע ק' החלקת יואב הנ"ל.
אכן כל מש"כ, הרי אינו לדעת הר"י והר"ן שפירשו דהריבוי הוא ללקות על כל סוס וסוס, ויק' כנ"ל מדין גופין מחולקין, ואמנם עיין בסמ"ג ל"ת רכ"ג, שלא הדגיש איסור דסוס לרוץ לפניו, והביא לחידוש דין, הא דחייב על כל סוס וסוס, וכמוש"נ דאם אין הריבוי על סוס מיוחד זה של לרוץ לפניו, בע"כ דהחידוש הוא, לחייבו על כל סוס וסוס, ומש"ה הביאו הסמ"ג לחידוש דין, אבל צ"ע ק' החלקת יואב הנ"ל.
ונראה, דעיין בר"ן שם, שכ' כגירסא דלעבור בעשה ול"ת על כל סוס וסוס, ועיי"ש שכ' שאין למחוק גירסת הספרים, שלמען הרבות סוס, לגופי' אתי ליתן עשה על הדבר, ועיי"ש עוד שכ' דקרא דסוס לגלויי אתא, שעובר על כל סוס וסוס, וכן עיי"ש שכ', דקרא דסוס, מגלה דעובר אפי' על סוס אחד, דמקרא דסוסים הו"א יותר מאחד, ואינו מובן, איך יליף ב' הנהו דינים מקרא דסוס, וכן ק', דא"כ סוסים למ"ל, לא לכתוב סוסים ושוב לא ליבעי לאפקועי מסוסים ולאשמעינן שחייב גם בסוס אחד, וכן מ"ט שיעבור בעשה ול"ת בהך גילוי דסוס על כל סוס וסוס, והרי אין הנידון מצד העשה, אלא מצד הגילוי לחייב על כל סוס וסוס, ועיין אבנ"ז הנ"ל בסי' שצ"א ס"ק א' מש"כ בדברי הר"ן, דכל הס"ד לחייב אחת בכמה סוסים, הוא רק אי בעי ב' סוסים, דבע"כ כל גוף אינו נחשב בפנ"ע, דא"כ גם שתי סוסים לא יצטרפו, ומש"ה ס"ד שגם הרבה סוסים הוי כחד, אלא דלבתר דגלי קרא דחייב אף על סוס אחד, שוב אין גילוי שהרבה סוסים כגוף אחד, ושפיר הו"ל גופין מחולקין, ועובר על כל סוס וסוס, ולדבריו שפיר מבואר, איך ילפינן מקרא דסוס, גם לחייבו על סוס אחד, וגם לחייבו על כל סוס וסוס, אבל עדיין צ"ע סוסים למ"ל, וכנ"ל.
ונראה לבאר, דעיי"ש בר"ן, במש"כ ליישב ק' התוס', שהק' מ"ש גבי נשים דלא בעי קרא לחייב על אחת יותר מי"ח, ובסוסים בעי קרא לחייב על סוס אחד, וז"ל, שריבוי הנשים אינו כריבוי הסוסים, שרבוי הסוסים הוא יותר מכדי מרכבתו ופרשיו, וצריך פירוש כמה ירבה יותר על כדי מרכבתו ויהא חייב, אם אחד או שנים, אבל רבוי הנשים, אין הכונה שלא ירבה עד כדי צרכו, אלא שלא יהיו לו רבוי נשים, וכבר פירשו על הרבוי עצמו כמה והם י"ח ולא יותר, עכ"ד, וכ"כ רבנו יונה עיי"ש, והיינו דבנשים נאמר שהרבוי הוא יותר מי"ח, אבל סוסים לא ידעינן כמה הוי רבוי במה שיש לו סוסים יותר מכדי מרכבתו, ובעי קרא שגם סוס אחד הו"ל ריבוי, ונמצא דשם האיסור הוא, במה שיש לו ריבוי סוסים, וי"ל, שבזה לא שנא ריבוי דשנים, מריבוי דאלף, וכמוש"כ הר"ן לעיל מינא, שלא יעבור אלא על סוסים שהם יותר משנים, ואף אם הי' לו אלף, שלא יעבור אלא על לאו אחד, ומשום ששם האיסור הוא במה שהוא במצב של מרבה סוסים, ושם מרבה סוסים הוי אותו השם באחד ובאלף, דכולהו הוי היכ"ת לשם מרבה סוסים, אכן כדקמ"ל לחייב גם על סוס אחד אע"פ שאינו ריבוי, וכנ"ל מדברי הר"ן, שמתחיל האיסור רק מעבר לכדי מרכבתו, וסוס אחד אינו רבוי סוסים, בע"כ קמ"ל בזה קרא שאין שם האיסור מה שיש אצלו ריבוי סוסים, אלא שבמצב מסויים נאסרו עליו יתר הסוסים, וכחמץ בפסח שבפסח אסור שיהי' לו חמץ, וכמו"כ כאן הסוס הנותר הוא דבר שאסור שיהי' לו, ובמילא פשוט שחייב על כל סוס וסוס, אחרי שכל סוס הוא דבר האסור שהיותו אצלו הוא בלאו, וא"כ לפי האמת קרא דסוסים אתי לרבות לחייב על כל סוס וסוס כמבואר בסוגיא, אבל אינו אלא לבתר קרא דסוס המחייב גם על סוס אחד, שבזה קמ"ל קרא דסוסים, שאינו משום דגם סוס אחד הוי ריבוי, אלא משום דאין שם האיסור ריבוי, אלא סוס נוסף הוא דבר אסור, ובמילא בכמה סוסים, יש בזה כמה לאווין, וכן מש"כ הגמ' לגרסת הר"ן, לעבור בעשה ול"ת על כל סוס וסוס, היינו דענין עשה שייך רק בפעולה שעשיתה יש בה ל"ת ועשה דלמען הרבות סוס, שאסורה פעולת הריבוי, וזה שייך רק אם האיסור בשהות הדבר אצלו, כחמץ בפסח שפעולת החזקתו אסורה, אלא שהוא לאו שאין בו מעשה, ובעשה מעשה לאשוויי שלו הרי לוקה, כמבואר ברמב"ם בפ"א מחמץ ומצה ה"ג, שחייב מלקות בקנה חמץ בפסח, עיי"ש, וית' אי"ה יותר בזה להלן בה"ד, אבל אם האיסור מצד שם היותו בריבוי סוסים, אינו ענין כלל לפעולה ולעשה, ומש"ה שפיר הודגש בגמ' הענין של העשה בריבוי של לחייב על כל סוס וסוס, שבזה מבואר שאין האיסור מצד שהוא במצב של מרבה סוסים וכנ"ל ובאמת מבואר ביד רמ"ה שהאיסור בסוסים הוא רק בקנה ולא בקבל במתנה עיי"ש, ועיין בשיירי קרבן בירושלמי פ"ב ה"ו, דזה הי' הס"ד דשלמה בריבוי סוסים כיון שנקט דאין איסור בקבל במתנה, עיי"ש, ומבואר האיסור במעשה של היות לו סוסים, ולא בעצם היותו בעל הרבה סוסים, דבזה י"ל דבקבלת מתנה אין כאן פעולה שנאסרה מקרא, ואפילו אם לא ס"ל כרמ"ה מדלא חילקו בזה שאר הראשונים, מ"מ הגדר חזינן שהוא איסור על מעשה, אלא כנ"ל דהחזקתו ג"כ הוי מעשה, וכמושנ"ת (ועיין בירושלמי פ"ב ה"ו, בקרא דשמואל ב' ח' ד', ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב, שהוא כדי שלא ירבה לו סוסים, וכ"כ שם רש"י עיי"ש, ולמש"כ רמ"ה, הרי רק בקני' אסור, ואולי מלחמה, כדי לשלול שלל היא, והו"ל כקנה, וי"ל).
ולפי"ז י"ל באופן אחר השמטת הרמב"ם לחידוש של לחייב על כל סוס וסוס, שהרי כנ"ל בלא"ה הם גופין מחולקין, אלא ס"ד שם האיסור הוא מרבה, ואין בזה נפק"מ בין שנים לאלף, אבל אם יבואר שהאיסור הוא בסוס עצמו שהוא אסור בהחזקה, שוב פשוט שחייב על כל סוס וסוס, דהרי סוגיין לא מיירי כלל על מלקות, וכמבואר ג"כ מלשון התוס', שהנידון הוא בלאו ולא במלקות עיי"ש בתוד"ה סוסים, וכיון שכבר כ' הרמב"ם אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו, הרי מבואר מלשונו שהסוס הוא חפצא דאיסור לגבי מלך, במילא ודאי שיש לאו על כל סוס וסוס, ושוב פשוט שחייב על כל סוס וסוס, וזהו שכ' הרדב"ז דפשיטא הוא, דהיינו לאחר שכבר מבואר מדברי הרמב"ם שזהו יסוד האיסור, ודאי יש לאו על כל סוס וסוס, אלא שהוא נקט דבב"א לא אמרינן בזה גופין מחולקין, וכנראה ס"ל כמהרי"ט בקידושין דף עט. דלא בכל גווני אמרינן גופין מחולקין, עיי"ש בחלקת יואב הנ"ל, וכן נקט בס' דברי אמת ע' קי"ז עיי"ש, אבל נפק"מ בקונה בזא"ז, שכנ"ל כיון שהוא איסור על הסוס עצמו פשוט שלוקה על כל סוס וסוס.
ונראה לבאר, דעיי"ש בר"ן, במש"כ ליישב ק' התוס', שהק' מ"ש גבי נשים דלא בעי קרא לחייב על אחת יותר מי"ח, ובסוסים בעי קרא לחייב על סוס אחד, וז"ל, שריבוי הנשים אינו כריבוי הסוסים, שרבוי הסוסים הוא יותר מכדי מרכבתו ופרשיו, וצריך פירוש כמה ירבה יותר על כדי מרכבתו ויהא חייב, אם אחד או שנים, אבל רבוי הנשים, אין הכונה שלא ירבה עד כדי צרכו, אלא שלא יהיו לו רבוי נשים, וכבר פירשו על הרבוי עצמו כמה והם י"ח ולא יותר, עכ"ד, וכ"כ רבנו יונה עיי"ש, והיינו דבנשים נאמר שהרבוי הוא יותר מי"ח, אבל סוסים לא ידעינן כמה הוי רבוי במה שיש לו סוסים יותר מכדי מרכבתו, ובעי קרא שגם סוס אחד הו"ל ריבוי, ונמצא דשם האיסור הוא, במה שיש לו ריבוי סוסים, וי"ל, שבזה לא שנא ריבוי דשנים, מריבוי דאלף, וכמוש"כ הר"ן לעיל מינא, שלא יעבור אלא על סוסים שהם יותר משנים, ואף אם הי' לו אלף, שלא יעבור אלא על לאו אחד, ומשום ששם האיסור הוא במה שהוא במצב של מרבה סוסים, ושם מרבה סוסים הוי אותו השם באחד ובאלף, דכולהו הוי היכ"ת לשם מרבה סוסים, אכן כדקמ"ל לחייב גם על סוס אחד אע"פ שאינו ריבוי, וכנ"ל מדברי הר"ן, שמתחיל האיסור רק מעבר לכדי מרכבתו, וסוס אחד אינו רבוי סוסים, בע"כ קמ"ל בזה קרא שאין שם האיסור מה שיש אצלו ריבוי סוסים, אלא שבמצב מסויים נאסרו עליו יתר הסוסים, וכחמץ בפסח שבפסח אסור שיהי' לו חמץ, וכמו"כ כאן הסוס הנותר הוא דבר שאסור שיהי' לו, ובמילא פשוט שחייב על כל סוס וסוס, אחרי שכל סוס הוא דבר האסור שהיותו אצלו הוא בלאו, וא"כ לפי האמת קרא דסוסים אתי לרבות לחייב על כל סוס וסוס כמבואר בסוגיא, אבל אינו אלא לבתר קרא דסוס המחייב גם על סוס אחד, שבזה קמ"ל קרא דסוסים, שאינו משום דגם סוס אחד הוי ריבוי, אלא משום דאין שם האיסור ריבוי, אלא סוס נוסף הוא דבר אסור, ובמילא בכמה סוסים, יש בזה כמה לאווין, וכן מש"כ הגמ' לגרסת הר"ן, לעבור בעשה ול"ת על כל סוס וסוס, היינו דענין עשה שייך רק בפעולה שעשיתה יש בה ל"ת ועשה דלמען הרבות סוס, שאסורה פעולת הריבוי, וזה שייך רק אם האיסור בשהות הדבר אצלו, כחמץ בפסח שפעולת החזקתו אסורה, אלא שהוא לאו שאין בו מעשה, ובעשה מעשה לאשוויי שלו הרי לוקה, כמבואר ברמב"ם בפ"א מחמץ ומצה ה"ג, שחייב מלקות בקנה חמץ בפסח, עיי"ש, וית' אי"ה יותר בזה להלן בה"ד, אבל אם האיסור מצד שם היותו בריבוי סוסים, אינו ענין כלל לפעולה ולעשה, ומש"ה שפיר הודגש בגמ' הענין של העשה בריבוי של לחייב על כל סוס וסוס, שבזה מבואר שאין האיסור מצד שהוא במצב של מרבה סוסים וכנ"ל ובאמת מבואר ביד רמ"ה שהאיסור בסוסים הוא רק בקנה ולא בקבל במתנה עיי"ש, ועיין בשיירי קרבן בירושלמי פ"ב ה"ו, דזה הי' הס"ד דשלמה בריבוי סוסים כיון שנקט דאין איסור בקבל במתנה, עיי"ש, ומבואר האיסור במעשה של היות לו סוסים, ולא בעצם היותו בעל הרבה סוסים, דבזה י"ל דבקבלת מתנה אין כאן פעולה שנאסרה מקרא, ואפילו אם לא ס"ל כרמ"ה מדלא חילקו בזה שאר הראשונים, מ"מ הגדר חזינן שהוא איסור על מעשה, אלא כנ"ל דהחזקתו ג"כ הוי מעשה, וכמושנ"ת (ועיין בירושלמי פ"ב ה"ו, בקרא דשמואל ב' ח' ד', ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב, שהוא כדי שלא ירבה לו סוסים, וכ"כ שם רש"י עיי"ש, ולמש"כ רמ"ה, הרי רק בקני' אסור, ואולי מלחמה, כדי לשלול שלל היא, והו"ל כקנה, וי"ל).
ולפי"ז י"ל באופן אחר השמטת הרמב"ם לחידוש של לחייב על כל סוס וסוס, שהרי כנ"ל בלא"ה הם גופין מחולקין, אלא ס"ד שם האיסור הוא מרבה, ואין בזה נפק"מ בין שנים לאלף, אבל אם יבואר שהאיסור הוא בסוס עצמו שהוא אסור בהחזקה, שוב פשוט שחייב על כל סוס וסוס, דהרי סוגיין לא מיירי כלל על מלקות, וכמבואר ג"כ מלשון התוס', שהנידון הוא בלאו ולא במלקות עיי"ש בתוד"ה סוסים, וכיון שכבר כ' הרמב"ם אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו, הרי מבואר מלשונו שהסוס הוא חפצא דאיסור לגבי מלך, במילא ודאי שיש לאו על כל סוס וסוס, ושוב פשוט שחייב על כל סוס וסוס, וזהו שכ' הרדב"ז דפשיטא הוא, דהיינו לאחר שכבר מבואר מדברי הרמב"ם שזהו יסוד האיסור, ודאי יש לאו על כל סוס וסוס, אלא שהוא נקט דבב"א לא אמרינן בזה גופין מחולקין, וכנראה ס"ל כמהרי"ט בקידושין דף עט. דלא בכל גווני אמרינן גופין מחולקין, עיי"ש בחלקת יואב הנ"ל, וכן נקט בס' דברי אמת ע' קי"ז עיי"ש, אבל נפק"מ בקונה בזא"ז, שכנ"ל כיון שהוא איסור על הסוס עצמו פשוט שלוקה על כל סוס וסוס.
ועיין במאירי שכ' לדבר פשוט, בהוסיף נשים שלוקה על כל אחת ואחת, וצ"ע אחרי שבסוסים בעי קרא ובנשים הרי ליכא קרא, מנ"ל ללקות על כאו"א, אכן מק' הר"ן דליכא קרא בנשים לחייב על אחת כדבעי בסוסים, למד המאירי דפשיטא שבנשים אין האיסור הריבוי אלא האשה, דמה"ט פשוט שאין מקום לב' נשים דוקא, וא"כ פשוט ג"כ דחייב על כאו"א, דכנ"ל כל שהאיסור באשה עצמה פשיטא שחייב על כאו"א.
ובזה נראה לבאר דברי הירושלמי בפ"ב ה"ו, גבי חטא שלמה שאמר אני ארבה ולא אשיב, עיי"ש עונשו של שלמה, ועיי"ש ומי קטרגו, אמר ריב"ל יו"ד שבירבה קיטרגו, עיי"ש בשם רשב"י שעלה ספר משנה תורה, ונשטח לפני הקב"ה, ואמר רבון העולמים כתבת בתורתך כל דייתקי שבטלה מקצתה בטלה כולה, והרי שלמה מבקש לעקור יו"ד ממני וכו', עיי"ש, ונלאו כל המפרשים שם, מה ענין חטא שלמה ליו"ד של ירבה, עיי"ש, ולמש"כ נראה, דשלמה נקט שהאיסור הוא, לא מחמת שהחפצא הוא דבר אסור, אלא מחמת שעי"ז הוא במצב של מרבה סוסים, וכן בנשים, וכן בכסף וזהב, ואצל שלמה שלא היתה חשיבות לדברים אלו, כדכתיב גבי' ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, וכן לגבי נשים לא נחשבו בעיניו, דמשו"ז נקט אני ארבה ולא אסור, וכן לגבי סוסים, לא נחשבו בעיניו, ולא הי' זה אצלו כלפי עצמו מצב של ריבוי נקט דשרי, וע"ז קיטרגה היו"ד, שלשון ירבה ביו"ד הוא מעשה ופעולה, והיינו דאין האיסור מחמת מצב בעל הסוסים, בזה שהוא בריבוי סוסים, אלא האיסור בהחזקת הדבר אצלו במה שהוא חפץ אסור אצלו, וכנ"ל דמש"ה יסוד האיסור הוא במעשה ההחזקה שהוא איסור פעולה, ולא איסור של מצב, ובזה ודאי ל"ש בזה שאינו נחשב אצלו, דסו"ס הוא חפץ אסור, וזה מבואר מיו"ד דירבה, ומש"ה קיטרגה היו"ד דירבה.
ויתבארו בזה דברי התוספתא בפ"ד דסנהדרין ה"ג, לא ירבה לו סוסים, סוסים בטלים אפילו אחד, שנאמר למען הרבות סוס, ר"י אומר הרי הוא אומר ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבתו, ויפה עשה שנאמר ויהודא וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב, כשהוא אומר ושנים עשר אלף פרשים שהשאר בטלנין היו ע"כ, ומשמע דר"י לאפלוגי את"ק קאתי, ואינו מובן במה פליג, והרי גם הוא מודה שאסור בסוסים בטלנין דאל"כ במה אסור, והנידון רק שלר"י עשה שלמה כדין כיון שלפי רוב ישראל הי' מקום לארבעים אלף אורוות סוסים, ומה יש בזה ראי' ומחלוקת נגד ת"ק, ועיי"ש בס' חזון יחזקאל מש"כ בזה, ולמש"כ מבואר היטב, דר"י ס"ל ששלמה לא חטא משום שאין הסוס חפצא דאיסור כל שהוא סוס בטל, אלא המלך הוא במצב של איסור במה שהוא בריבוי סוסים, ומש"ה מלך על ישראל שהם כחול הים לרוב, אין בו מצב של ריבוי סוסים, גם בארבעים אלף אורוות סוסים, דרק אם חפצא של סוס בטל הוא דבר האסור אין יתרון להיתר הריבוי במה שהוא מלך גדול כשלמה, וזה נגד ת"ק דדריש לרבות סוס אחד דכנ"ל יסודו במה שהסוס הוא דבר האסור, וכנ"ל דלבתר קרא דסוס זהו פרוש דסוסים לעבור אל כאו"א, וע"ז פליג ר"י שהוא כן איסור בריבוי, וראי' ממה שהותר לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים, וכנ"ל *).
*) ועיין בירושלמי בפ"ב ה"ו שם, דלבתר דמייתי ג' חטאי שלמה בריבוי נשים וסוסים וכסף וזהב, מייתי קרא דקהלת לשחוק אמרתי מהולל, ומבואר מזה יותר בקה"ר פ"ב אות ג' לשחוק וכו', מה מעורבב השחוק, דא"ר אחא אמר שמואל ג' הן הדברים ששחקה עליהם מידת הדין ולבסוף הוללתם ועירבבתם וכו', ועיי"ש בענף יוסף שכ' בשם היפ"מ שדרש לשון מהולל מלשון מהול וערבוב, שזה מה שעשה שלמה להנהו ג' מצוות דמלך, עיי"ש, ואינו מבואר מה הערבוב שבזה, ולמשנ"ת, יסוד האיסור הוא מחמת החפץ ולא מחמת המצב של הגברא המלך, ושלמה ערבב והפך האיסור שמצד החפץ לאיסור מצד האדם, שעי"ז נקט שאצלו יש היתר וכנ"ל, כיון שלגביו לא הי' נחשב ריבוי, וכמושנ"ת.
*) ועיין בירושלמי בפ"ב ה"ו שם, דלבתר דמייתי ג' חטאי שלמה בריבוי נשים וסוסים וכסף וזהב, מייתי קרא דקהלת לשחוק אמרתי מהולל, ומבואר מזה יותר בקה"ר פ"ב אות ג' לשחוק וכו', מה מעורבב השחוק, דא"ר אחא אמר שמואל ג' הן הדברים ששחקה עליהם מידת הדין ולבסוף הוללתם ועירבבתם וכו', ועיי"ש בענף יוסף שכ' בשם היפ"מ שדרש לשון מהולל מלשון מהול וערבוב, שזה מה שעשה שלמה להנהו ג' מצוות דמלך, עיי"ש, ואינו מבואר מה הערבוב שבזה, ולמשנ"ת, יסוד האיסור הוא מחמת החפץ ולא מחמת המצב של הגברא המלך, ושלמה ערבב והפך האיסור שמצד החפץ לאיסור מצד האדם, שעי"ז נקט שאצלו יש היתר וכנ"ל, כיון שלגביו לא הי' נחשב ריבוי, וכמושנ"ת.
והנה בירושלמי שם לבתר דמייתי קראי דריבוי סוסים דשלמה, מסיק וההדיוט מותר בכולן, ואינו מובן מה ענין היתר הדיוט להא דמייתי לעיל מיני' ריבוי דשלמה, ואם כי גם בתוספתא הנ"ל בפ"ד ה"ז, מייתי היתר הדיוט לבתר דברי ר"י הנ"ל, התם ליקוט של דיני המלך הוא עיי"ש, ומייתי גם דין זה דהדיוט מותר בכולן, אבל הירושלמי דלא מיירי בכל דיני המלך בניגוד להדיוט, צ"ב מה ענין היתר הדיוט למה דמייתי לעיל מיני' בריבוי סוסים דשלמה.
ונראה, דהנה בהא דאיתא בגמ' מיעוט מקרא דלו, גבי ריבוי נשים, למעוטי הדיוטות, הקשה הערל"נ דלמ"ל מיעוט לזה, הרי פשיטא, כיון שהאיסור נאמר במלך, מהיכ"ת דה"ה להדיוט, וכי מצוות כהנים בעי קרא למעט מהם הדיוטות, ועיי"ש שתי' דכיון דכתיב הטעם משום ולא יסור ולא ירום, ס"ד שגם הדיוט אסור בלא יסור ולא ירום ומה"ט יאסר גם בהנהו לאוי, עיי"ש, ואמנם הר"ן הק' בסוסים דליכא מיעוט מקרא, מנ"ל למעט הדיוטות, ועיי"ש שתי', דכיון שטעם האיסור הוא, משום ולא ישיב את העם מצרימה, אין זה שייך אלא במלך, אבל ברבנו יונה, נקט טעם איסור ריבוי סוסים משום ולא ירום, ונדחק באמת מהיכ"ת למעט הדיוט, ועיי"ש שכ' שכיון שהוא תחת ממשלת המלך, אין לחוש להרמת לב, עיי"ש, ובמש"כ בזה הערל"נ הנ"ל, עיי"ש.
אכן י"ל, דאמנם אם יסוד האיסור הוא מחמת מציאות הגברא שהוא בריבוי סוסים, והיינו דהיותו במצב של ריבוי הו"ל במצב של ירום לבבו ואסור, א"כ י"ל דה"ה מה"ט יש לאסור גם בהדיוט, בלא מיעוט מקרא, דליכא גבי סוסים, אבל אם אין האיסור במצב של האדם, אלא שהסוס במצב מסויים, הוא דבר אסור למלך, א"כ ודאי ל"ש איסור זה בהדיוט, שאצלו לא נאמר שהדבר הוא דבר אסור, ולא יסור ולא ירום אינו גוף האיסור למש"נ, אלא שהוא רק טעם האיסור, אבל למעשה שם האיסור הוא סוס למלך, ואין זה ענין להדיוט, וכק' הערל"נ מלאוין דכהונה, ונמצא למשנ"ת לדעת שלמה, ששם האיסור הוא מצב של ירום לבבו, שייך איסור זה גם בהדיוט, כיון דליכא גבי' מיעוט, כדאיכא בריבוי הנשים, אבל לפי"מ שמסיק הירושלמי שבטלנים היו, והיינו דשם האיסור הוא בסוס עצמו, במה שהוא סוס בטלן, א"כ ההדיוט מותר בכולן, משום שלא נאסר החפץ אלא למלך וכנ"ל, והא דבעי קרא בנשים י"ל, דהא גופא קמ"ל קרא, שהאיסור באשה עצמה הוא, ומש"ה אינו ענין להדיוט, ומש"ה א"ש הא דלא בעי קרא לחייב על אשה אחת ועל כל אשה ואשה, וכנ"ל בדברי המאירי, דילפינן מקרא דלו, שהאיסור הוא במה שאשה זו אסורה, ובמילא פשוט, שחייב על אשה אחת ועל כל אשה ואשה, ובסוסים ילפינן לה מקראי דסוסים וסוס וכנ"ל, ובמילא ההדיוט מותר בכולן.
ובזה י"ל, משה"ק הערל"נ בק' הגמ', טעמא דכתב רחמנא לו, הא לאו הכי הוי אמינא אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי לא, דמ"ט מקשה הגמ' על קרא דלו, ולא על הרישא דברייתא, לא ירבה לו סוסים יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו, והיכי ס"ד לאסור כדי מרכבתו ופרשיו, אכן להנ"ל י"ל, דהנידון בברייתא הוא, לרבות לפי כבוד מרכבתו, וכמוש"כ גבי שלמה, דמצד ישראל רבים כחול אשר על הים, י"ל דשרי ארבעים אלף אורוות סוסים, וזוהי מרכבתו ופרשיו, אכן מדמייתי הריבוי מקרא דלו, בע"כ לאו בהכי מיירי, דהרי אין שום משמעות מהאי קרא להתיר לפי גודל העם, ובע"כ דהנידון הוא על מרכבתו ופרשיו ממש, דבעי להתיר מקרא דלו, וע"ז שפיר מקשה, דודאי גם בלא קרא שרי, וכמוש"כ רש"י, דמלכות בלא רכב ופרשים מי חשיבא.
[באר מרים]
