מי שאינו מתפלל עם המנין מפני המגיפה האם נמשך אחריהם
הרב ברוך אבערלאנדער
אב"ד הבד"צ דקהילות החרדים
ושליח כ"ק אדמו"ר זי"ע
בודאפעסט, הונגריה
נשאלתי אודות קהילה שחלק מהאנשים היו מתאספים לתפילה בציבור בביהכ"נ בשעה שהשלטונות והרופאים אסרו את זה מחמת הסכנה, אבל היו שם כמה יהודים שלא רצו להשתתף בתפילתם, האם הם נמשכים אחריהם כשקיבלו שבת מוקדם.
ועוד נשאלתי במקרה שהשלטונות כבר התירו תפילה בציבור בתנאים מוגבלים, אבל יש שם אחד שלא היה בבריאות השלימה, והרופאים אסרו על אלו שהם בקבוצת סיכון להשתתף בתפילה בציבור, האם הוא נמשך אחרי קהל המתפללים.
בתשובה לשאלות הנ"ל אציע את עיקרי הסוגיא בתוספת כמה הערות בס"ד.
חידושו של הריב"ם שהמיעוט נמשכין אחרי רוב הקהל שקבלו עליהם את השבת
כתב ה'מרדכי' (שבת רמז רצז-רחצ): "והיכא שרוב הקהל קבלו עליהם את השבת, המיעוט על כרחם נמשכין אחריהם ואסורין במלאכה. וכן כתב ר"י בר(בי) מרדכי דאם הקהל אמרו בערב שבת ברכו, שאין היחיד שלא היה בבהכ"נ יכול לעשות מלאכה אע"פ שאינו רוצה לקבל עדיין שבת. והביא ראיה מפרק במה מדליקין [לה, ב] שנתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו, משמע אבל אדם אחר אסור. ומיהו יש לדחות".
והאריכו האחרונים לבאר מה הכוונה ד"משמע אבל אדם אחר אסור". וב'אור זרוע' (הלכות ערב שבת סוף סי' טז) יש כאן גירסא אחרת: "...אבל אחר אותו השעור אע"פ שהיה רוצה ברצון להוליכו בביתו ולא היה רוצה לקבל שבת עליו עדיין, אפ"ה אסור להוליכו לביתו". וזה מתאים לביאור השני שב'בגדי ישע' על ה'מרדכי' שם (אות כט).
וב'מרדכי השלם' הדפיסו כאן הוספה מכתב-יד: "...משמע אבל אדם אחר אסור [˃אחר˂ אותו שיעור, אע"פ שהיה רוצה ברצון להוליכו בביתו ולא היה רוצה לקבל שבת עדיין, אפילו הכי אסור לו להוליכו לביתו]". והנה הגירסא שבכת"י זהה ממש לגירסת ה'אור זרוע', אלא שצריך להוסיף המלה "אחר". ומעתה נראה שהדפיסו תערובת של שתי גירסאות, כי השאירו את גירסת הדפוס, ורק הוסיפו לאחריו את גירסת הכת"י. וראה שם בהערות ל'מרדכי השלם' (הערה 197) מה שציינו בזה.
היחיד נמשך אחרי הרוב אפילו באומר בפירוש שאינו רוצה לקבל שבת עדיין
דברי ה'מרדכי' הובאו ב'בית יוסף', ונפסקו להלכה בשו"ע (או"ח סי' רסג סי"ב). וכך כתב אדה"ז שם (סט"ז): "אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם, ואסורים במלאכה אע"פ שלא היו בביהכ"נ אצל קבלת שבת, ואפילו אומרים בפירוש שאינם רוצים לקבל שבת עדיין".
מה שכתב הריב"ם "אע"פ שאינו רוצה לקבל עדיין שבת", פירשו אדה"ז שהכוונה ש"אפילו אומרים בפירוש שאינם רוצים לקבל שבת עדיין", שהמיעוט תמיד נמשך אחרי הרוב, לא רק במקרה שלא היה לו כוונה לקבל שבת, ולא רק במקרה שהיה לו כוונה שלא לקבל שבת, אלא אפילו במקרה שאמר בדיבור שאינו רוצה לקבל שבת.
ובשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"א סי' כד אות ג) דייק כן מדברי השו"ע, אבל לא הביא את דברי אדה"ז הנ"ל המפורשים.
ראבי"ה: הטעם שהיחיד נמשך אחרי הרוב מפני ש"אין לעשות אגודות אגודות"
וראיתי מי שחקר בטעם שהמיעוט נמשך אחרי הרוב, האם זה תקנה לאפרושי מאיסורא, למיגדר מילתא שלא יבואו לחילול שבת, או שלא רצו החכמים שיהיה לחלק מהציבור שבת ולחלק חול משום שהוי זלזול לשבת (ראה 'המתיבתא' תשס"א עמ' תקיב-תקיג). ולפי שני הצדדים הללו צריך לומר שבדברי הגמרא ש"נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו" נכלל תקנת חז"ל שהמיעוט נמשך אחרי הרוב.
אמנם מצאתי בראבי"ה (שבת סי' קצט – ח"א עמ' רח במהדורת דבליצקי): "...ואע"ג דלגבי תקיעות אין תלוי בקבלתו, שאני התם שהתקיעות מסורות לציבור ואין לעשות אגודות אגודות. ודמי לה עניית ברכו... שקבלו עליהם הצבור את השבת, שאין יחיד קובע שבת לעצמו ועל כרחו חל עליו לכל דבר...", הרי ברור מללו, דלשיטתו הטעם שהיחיד נמשך אחרי הרוב הוא מפני ש"אין לעשות אגודות אגודות".
ויל"ע בדברי הראבי"ה באם כוונתו לאיסור ההלכתי דלא תתגודדו. וראה בארוכה גדרי האיסור ב'אנציקלופדיה תלמודית' (כרך לה עמ' קפז-רסד).
ויש לציין כאן את דברי הגרש"ז אויערבך (מובא ב'שמירת שבת כהלכתה' ח"ב פמ"ו הערה לא): "אם רוב הציבור קבלו את השבת כל אחד ביחידות ולא בבית הכנסת... נראה דאין המיעוט נגרר אחר הרוב אא"כ הדבר נעשה בציבור". ומדבריו יוצא דאין כאן גרירת המיעוט אחר הרוב, אלא גרירת היחידים אחר הציבור.
וב'נטעי גבריאל' (שבת פצ"ה הערה ה) ציין שכבר כתב כן ה'מקור חיים' (קיצור הלכות סי"ב – ח"ב עמ' שסד) עיי"ש.
ויש להעיר ממה שביאר אדה"ז שם (קו"א סק"ז) ד"אין צבור לנשים", ועל כן כשמקבלות עליהן את השבת ע"י הדלקת הנרות אין הן נחשבות כרוב הציבור לענין גרירה. ולכאורה קשה הרי הנשים כל אחת מדליקה לעצמה ואין כאן דין של ציבור. אמנם ב'ביאור הלכה' (סי' תקכז ס"א ד"ה ספק) כתב לבאר "דבהדלקת הנרות יש לו דין קבלה של ציבור... שמדליקין הכל בשעה אחת". וראה 'שבת כהלכה' (ח"ב פי"א ביאורים סק"א סוף ד"ה אמנם).
* * *
מתי הוי קבלת השבת בשביל הרוב?
מבואר ההלכה בשו"ע שם (סי' רסא ס"ד): " אחר עניית 'ברכו', אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין טומנין משום דהא קבליה לשבת עליה. ולדידן הוי אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' כעניית 'ברכו' לדידהו".
וכתב ע"ז ב'מגן אברהם' (ס"ק יג): "ובמדינות אלו אין נוהגין לומר 'מזמור' וכו', ולכן ענית 'ברכו' הוי קבלת שבת (דרכי משה...). ועתה נוהגין לומר 'מזמור שיר' וכו' ואפילו הכי אין מקבלין שבת ועושין כל המלאכות עד 'ברכו', דמעיקרא הכי קבלו עלייהו...".
וכ"כ בשו"ע אדה"ז שם (ס"ז): "יש מקומות נוהגים לומר 'מזמור שיר ליום השבת' קודם 'ברכו', ובאמירת מזמור זה הם מקבלים תוספת שבת עליהם ונאסרין בעשיית מלאכה. אבל במדינות אלו אף על פי שנוהגים לומר ג"כ מזמור זה קודם 'ברכו', אעפ"כ עושים כל המלאכות עד 'ברכו' ממש, לפי שמתחלה כשהתחילו לומר זה המזמור לא היה בדעתם לקבל תוספת שבת באמירת מזמור זה אלא באמירת 'ברכו'".
ב'קצות השלחן' פוסק לכאורה דלא כאדה"ז
וראה זה פלא שהרא"ח נאה ב'קצות השלחן' (סי' עו ס"א) כתב: "והמנהג כהיום לקבל שבת באמירת 'מזמור שיר'...", ומשמע לכאורה שפוסק דלא כאדה"ז שכתב ש"במדינות אלו... לא היה בדעתם לקבל תוספת שבת באמירת מזמור זה אלא באמירת ברכו".
אמנם המעיין ב'בדי השלחן' שם (סק"ב) יראה שהוא מדבר על מצב מיוחד ש"מתפללין אחר צאת הכוכבים, ועכ"פ אחר השקיעה, רק מקדימין לומר 'לכו נרננה' ו'מזמור שיר' קודם השקיעה, על כן צ"ל ד'מזמור שיר' או 'בואי כלה' הוי קבלת שבת, דאל"כ במה נקבל שבת כיון ש'ברכו' אומרים אחר השקיעה", וכל זה כיון ד"הא מוכרח לפרוש ממלאכה קודם בין השמשות לתוספת שבת". מעתה יוצא דאינו דוחה שיטת אדה"ז, אלא שהוא מחדש שאם לא אומרים 'ברכו' לפני השקיעה אז ודאי מקבלים שבת באמירת 'מזמור שיר ליום השבת'.
ב'נטעי גבריאל' פוסק דלא כאדה"ז
וב'נטעי גבריאל' (שבת פצ"ד ס"ג) כתב: "עניית 'ברכו' הוי קבלת שבת לדברי הכל. ואם נוהגים לומר 'מזמור שיר ליום השבת' קודם 'ברכו', הוי אז קבלת שבת". ובשוה"ג (הערה ו) הביא את דברי ה'מגן אברהם' ואדה"ז ד'מזמור שיר' לא הוי קבלת שבת, אמנם מבאר ש"כבר כתבו בפמ"ג (א"א סקי"ג וסי' מש"ז סק"א) דה"ח ולבושי שרד (סי' רסא על המג"א סקי"ג), שבזמנינו מקבלים שבת במזמור שיר ליום השבת. וכ"כ משנה ברורה (סקל"א) וקצות השלחן...".
והנה ה'פרי מגדים' שם כתב על דברי ה'מגן אברהם': "והמנהג עתה, מיד שאומר 'מזמור שיר' קבלו עלייהו הצבור, ואסורין בכל המלאכות, אע"פ שעדיין יום גדול הוא". ועד"ז כתב ב'לבושי שרד' שם: "ועכשיו המנהג ד'מזמור שיר ליום השבת' הוא קבלת שבת". ובפשטות אין כוונתם לחלוק על דברי המג"א שסובר ש'מזמור שיר' לא הוי קבלת שבת, שהרי הם מדגישים "והמנהג עתה", היינו שהם מדברים על מנהג נפוץ שהם הכירו, שכל האנשים שאמרו 'מזמור שיר' התכוונו לקבל שבת, ואז לכו"ע הוי קבלת שבת. אבל אדה"ז לא מזכיר מנהג זה, וגם אין הכרח שכך המנהג בכל מקום, מעתה באם לא ידוע בפירוש שאנשים מתכוונים לקבל עליהם שבת באמירת 'מזמור שיר', אז קמה וגם נצבה שיטת אדה"ז שאמירת 'מזמור שיר' אינו מהווה קבלת שבת, ורק אמירת 'ברכו' מהווה קבלת שבת.
* * *
האם יש דין גרירה בעיר גדולה שיש בהם הרבה יהודים שאינם שומרי שבת
בשו"ת 'אגורה באהלך' (סי' י) מביא הרה"ג מרדכי פרקש שאלה: "בשבועות הקיץ שהימים ארוכים קבעו זמן מוקדם לקבלת שבת... וישנם יחידים בעיר, שומרי תומ"צ, הרוצים לקבל שבת בזמנו הרגיל ולא מבעו"י. ושאלו האם הם בתור יחידים מותרים במלאכה, או נגררים אחר הקהל, ובפרט שאנו בית הכנסת היחיד בעיר שמקבל שבת בציבור. ולהוסיף שלפעמים חלק מהציבור אינם שומרי שבת לפועל, והשאלה היא ג"כ האם הצטרפותם לתפילה נחשבת כקבלת שבת ע"י הקהל".
ורצה לתלות את זה בגדר קבלת שבת, האם זה דוקא קבלה לשבות מעשיית מלאכה או גם תפילת שבת הוי בגדר קבלת שבת. ואדה"ז (קו"א סי' רסג סק"ו) השאיר את זה בצריך עיון. "ולכן בנדו"ד שחלק (ואולי רוב) ציבור המתפללים אינם שובתים ממלאכה לא מיחשב כדין קבלת הקהל שהיחיד יגרר אחריהם". ואינני בטוח בצדקת דבריו, שהרי בדרך כלל אלו שמגיעים לביהכ"נ להתפלל שובתים עכ"פ מכמה מלאכות שבת, וא"כ זה כבר יכול ליחשב כקבלת שבת. והעיר עד"ז בשו"ת 'שרגא המאיר' (ח"ו סי' לט אות א).
ובסוף דבריו הביא ב'אגורה באהלך' משם אביו הגאון ר' יקותיאל פרקש שליט"א המבואר בשו"ע אדה"ז שם (סי"ט): "אבל אם רוב הקהל לא היו בבית הכנסת, אינם נמשכים אחר המיעוט... (ויחיד שלא היה בבית הכנסת שקבלו בה שבת, אע"פ שהוא רגיל להתפלל תמיד באותו בית הכנסת, אם רוב העיר לא קבלו עדיין שבת אפשר להתירו במלאכה)", ועפ"ז כתב ד"אין שום סברא לומר שאלפי ישראל הדרים בעיר זו (אף שאינם מגיעים לביהכ"נ) יגררו אחר המיעוט שמקבל שבת מבעוד יום אף שהם הציבור היחיד בעיר זו, ופשוט שאין היחיד נגרר אחר ציבור זה, שאין כאן קבלת רוב הקהל".
ולפי דבריו יוצא דבעיירות גדולות שיש בהם הרבה יהודים שאינם שומרי שבת אין דין גרירה כלל, שהרי תמיד יש רק מיעוט הקהל (שהם שומרי השבת) שקיבלו עליהם את השבת.
הגרשז"א: אלו שאינם שומרי שבת מהווים כעין קהילה לעצמם ואינם נחשבים בין הרוב
אמנם הגרש"ז אויערבך ('הליכות שלמה' תפילה פי"ד ס"ג ו'דבר הלכה' סק"ז): "עיר גדולה שיש בה בית הכנסת אחד עם מנין מצומצם, ורוב יהודי העיר אינם שומרי שבת, רח"ל, כיון שקבלו רוב קהל שומרי-השבת את השבת בתפלתם, נגררים אחריהם גם שומרי-השבת שלא התפללו עמהם, לענין איסור מלאכה, כי כל מחללי השבת, רח"ל, אינם מן המנין לענין זה... אנשי העיר שאינם שומרים שבת רח"ל, כיון שהפקיעו עצמם מלהיות מקבלי שבת כלל, אין עליהם דין נגררים אחר הצבור. ומהאי טעמא נמי אין לחוש מלקבל שבת מפני שנגררים אחריהם את כל אנשי העיר, ונמצא שגורמים להם לחלל שבת ר"ל, דקבלת שבת לא חלה עליהם".
ואולי י"ל דהדברים מיוסדים על ההלכה המובא בשו"ע אדה"ז שם (סי"ט): "עיר שיש בה בתי כנסיות הרבה, אין הקהל המתפללין באחד מהם נמשכים אחר המתפללים באחרים, אע"פ שהמה המיעוט נגד האחרים", שמזה מבואר שכל אחד יכול להחליט האם רוצה להיות חלק מקהל זה או אחר, ואפילו המיעוט נגד הרוב, ועל יסוד זה מחדש הגרשז"א שאלו שאינם שומרי שבת הם כאילו קבעו לעצמם קהילה לעצמם, ועל כן אין זה גורע מהרוב של קהילת שומרי השבת.
ובספר 'הליכות שבת' (לסימנים רס-רסו – עמ' רלד 'מקור הלכה' הערה א'פג) העיר על סוף דברי הגרשז"א: "ולענ"ד גם בלא זה אין חשש, כמבואר במג"א (סק"ל) בשם ספר חסידים שאין הקהל צריך להמתין ליחיד", וממילא מותר לקבל שבת בלי לחשוש שגורמים להם לחלל שבת. ודבריו מרפסין איגרא, שהרי ה'מגן אברהם' כתב בדיוק הפוך: "מי שלא תיקן מאכלו יש להמתין עם ברכו, ואם הוא סמוך לבין השמשות אל ימתינו", הרי שאסור להקדים את השבת ולגרום מכשול. ואפילו לפי מה שהוסיף אדה"ז בסוגריים שם (סי"ח): "יש להם להמתין עליו (ממדת חסידות)", אז עכ"פ ממדת חסידות יש לחכות, ועל כן צריכים אנו לחידושו של הגרשז"א שכל אלו שאינם שומרי שבת אינם נגררים אחרי מתפללי ביהכ"נ.
ובשו"ת 'שרגא המאיר' (ח"ד סי' לט) ג"כ נשאל באחד ש"בא לעיר שאין בו רק מנין אחד שכבר קיבלו השבת, אבל אינם שומרי שבת, אם חל עליו בע"כ השבת". ודן בזה מהמבואר בחולין (ה, א) שמומר לחלל שבתות הוי מומר לכל התורה כולה, "רק באחרונים דנו כיון שבזמנינו בעוה"ר יש אצל הרבה שהשבת נעשה להם כהיתר, והוי כאומר מותר, וכיון שבאים לבית הכנסת להתפלל שבת ומקבלים שבת עליהם, ואח"כ ג"כ מקדשים בביתם קידוש היום וא"כ הם מודים בקידוש היום ובתפלה שהיום הוא שבת והקב"ה ברא העולם ושבת בשבת קודש ביום השביעי... וא"כ י"ל ממה נפשך, אם נימא שמחלל שבת בזמן הזה מיקרי קהל ועדה... כיון שלאו רוב הקהל בבית הכנסת בעת קבלת שבת, רק הם בבתיהם, בכה"ג אין נגרר האי יחיד אחר המיעוט הנמצא בבית הכנסת שקיבלו את השבת... ואת"ל שאלו שאינן הולכין לבית הכנסת לתפלה אינם ישראלים כיון שאינן שומרי שבת, וא"כ גם אלו שהם בבית הכנסת הלא אין שם עשרה שהם שומרי שבת, ממילא ליכא קבל ועדה שכבר קיבלו את השבת...". ולכאורה תמוה דמחתינהו בחדא מחתא אלו שבאים לביהכ"נ ומתפללים ומקדשים בבתיהם, ואלו שאין באים לביהכ"נ ובעיניהם שבת לגמרי כיום חול. וממילא נפלה לכאורה ה'ממה נפשך' שלו.
* * *
ציבור שהתפלל באופן של סכנה אין אף אחד נגרר אחריהם
ואחרי שנתבאר כל זאת נחזור ונדון בשאלות שהצבנו בריש דברינו.
בשאלה הראשונה, בנוגע לאלו שהתפללו בציבור למרות הסכנה שבדבר, הרי לכל לראש צריך לזכור שהדין שנגררים אחרי אלו שהתפללו בבית הכנסת הרי זה רק באם הם היו רוב הקהל, וודאי שאין נגררים אחרי מיעוט הקהל. ואפילו לפי מה שיצא להחמיר בשו"ת 'מנחת יצחק' שם (אות ד) ד"היכא שהמיעוט קבלו שבת בבית הכנסת והרוב לא היו בבית הכנסת, בטלו דעתם, ואינהו דאפסידו אנפשייהו... ויתר ע"ז בהכ"נ דיש חיוב על כל אדם להתפלל בבהכ"נ עם הצבור... ואם לא בא בטלה דעתו אליהם...", הרי ודאי שבנדו"ד כיון שהיה אסור להתאסף בביהכ"נ, לא בטלה דעתם אליהם.
ואולי י"ל שגם במקרה שרוב הקהל התפללו בביהכ"נ בשעת הסכנה, אין המיעוט נמשכים אחריהם, שהרי מיעוט הקהל שנזהרו לקיים בהידור החיוב דונשמרתם מאד לנפשותיכם הוי כאילו ששייכים לקהילה אחרת, כי אינם רוצים להיות חלק מקהילה שמזלזלים בהלכות חמורות של פיקוח נפש.
חולה שאסור לו להתפלל עם הציבור נגרר אחריהם
ובשאלה השניה, בקשר לחולה שאסור לו להשתתף בתפילה בציבור, מסתבר שלמרות שבמשך הרבה חודשים לא יוכל להצטרף לתפילה ביחד עם הציבור, הרי הוא נחשב כחלק מהציבור, שהרי ודאי שרצונו וחפצו להתפלל עמהם, ולא עוד אלא "דאף אם אנוס ואינו יכול לבוא לבית הכנסת [צריך הוא ש]יכוון להתפלל בשעה שהצבור מתפללין כדאיתא שם [שו"ע שם סי' צ ס"ט], ואם כן הכל נגררין אחריה", וכפי שהעיר ב'מנחת יצחק' שם.
