ואחרי שנכיר שאין המצות סמבולים רקנים שאפשר למלאותם בכל זכר וצביון שיהיה האדם בודה לו מלבבו ורוחו, כי אם דרכים של חקים ממשים שהם ממלאים את המטרה הגדולה של הובלת האנושות לכל הפחות אל העתיד הנכסף, אז יצא לנו בהיר הלימוד שאי אפשר להכיר את הכונה לתוך, והמעשה לקליפה גסה, שיהיה ראוי למשכילים לזלזל בה. רק נכיר כי המעשה כהכונה הוא עיקר, ועיקריותו מדוייקת מאד. אם שהכלל הכולל את שאר דתות גם כן לא יחסר ודאי מתורתנו הקדושה, היינו ההכשרה הרוחנית של האדם ביחשו לקונו על פי הרגש המוסרי הפנימי, אבל הוא רק אחד אחוז מהמון התעודות שמתכנסות ובאות מהונה של תורה, כשהיא נשמרת בכל פרטיה ודקדוקיה.
Once we recognize that the commandments are not empty symbols which can be filled up with any representation or make-up that a person invents with in his heart and spirit, but are rather paths of tangible axioms, which fulfill the great purpose of bringing the whole of humanity, at the very least, to the desired future, then, the teaching will be very clear that it is impossible to think that intent is the most important thing, and action is [just some] coarse shell, to be proper for the enlightened to disparage. We will just recognize that action, like the intent, is essential, and its essence is very precise. Even though the general principle that covers all other religions is not missing from our holy Torah, meaning, the spiritual refinement of man in his relationship with his creator, through his inner ethical feelings; but that is only one percent of the multitude of goals which all coalesce and all emerge from the treasury of Torah, when it is kept in all of its exactitude and details.
[לנבוכי הדור פי"ב תרגום עפ"י ספריא]
המצוות הן פעולות יציריות
אֶחָד מִיסוֹדֵי הַיְדִיעוֹת הָעִקָּרִיוֹת הוּא שֶׁאֵין הַמִּצְווֹת דְּבָרִים סִימְבּוֹלִיִּים* כְּמוֹ סִימָנֵי זִכָּרוֹן, אֶלָּא הֵן פְּעֻלּוֹת יְצִירִיּוֹת* (הַפּוֹעֲלִים בִּסְפִירוֹת רוּחָנִיּוֹת) שֶׁהַמְּחוּגָה הָאֱלֹקִית תֵּאַרְתָּן, וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בָּהֶם מֶרְחָב גָּדוֹל לְכָל הַיֹּפִי הַסִּימְבּוֹלִי.
(אוֹצְרוֹת הָרְאִיָּ"ה כֶּרֶךְ ב, הַעֲלָאַת הָעֹמֶר, עמ' 233)
השלמת הפרצוף במעשה
כְּשֶׁחוֹדְרִים בְּעִמְקֵי הַדֵּעָה, רוֹאִים שֶׁאֵין הַמִּצְווֹת עִנְיָנִים סִימְבּוֹלִיִּים, לְהַזְכִּיר וּלְחַקּוֹת אֵיזֶה עֹמֶק עַל הַדִּמְיוֹן לְבַד, כִּי אִם הֵם עִנְיָנִים שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַהֲוָיָה* הָאֱנוֹשִׁית וְהָעוֹלָמִית. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין הַסִּימְבּוֹלִיּוּת יוֹצֵאת מִכְּלַל הַפְּעֻלּוֹת*. כִּי לְלִבּוּן* הַנֶּפֶשׁ הַיְחִידִית וְהַכְּלָלִית, צְרִיכִים לְתַקֵּן גַּם אֶת צוּרוֹתֶיהָ הַדִּמְיוֹנִיּוֹת, כְּשֵׁם שֶׁצְּרִיכִים לְתַקֵּן תְּכוּנוֹתֶיהָ וּמִדּוֹתֶיהָ וְצִיּוּרֵי הַשְׁפָּלוֹתֶיהָ*.
(אוֹצְרוֹת הָרְאִיָּ"ה כֶּרֶךְ ב, מְאוֹרוֹת הַמִּצְווֹת, פֶּרֶק א, חֵלֶק ג, ג, עמ' 494)
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ", [בִּתְחִלָּה בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ] לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי בִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ.
כְּשֶׁמְּבִינִים אֶת כָּל הַתֹּכֶן הַמַּעֲשִׂי שֶׁבַּתּוֹרָה רַק בְּתוֹר דְּבָרִים סִימְבּוֹלִיִּים, הָאָדָם מִתְעוֹרֵר אֶל הַדְּבָרִים הַמַּחְשָׁבִיִּים, אֶת הַקְּדֻשָּׁה הַצְּפוּנָה הַשּׁוֹכֶנֶת בַּלֵּב וּבַמֹּחַ, אָז אֵין עִקַּר יְסוֹדוֹ שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה* נֶחְשָׁב לְדָבָר הַמַּשְׁלִים אֶת הַפַּרְצוּף הַשָּׁלֵם* שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁעִקַּר הַפַּרְצוּף* הֲרֵי הוּא נִשְׁלַם כְּבָר בְּהַתֵּאוֹרְיָה הָרְצוֹנִית וְהַשִּׂכְלִית, וּבְאוֹתוֹ הַגֹּבַהּ שֶׁכְּבָר עָמְדוּ עָלָיו יִשְׂרָאֵל בְּמַתַּן תּוֹרָה, שֶׁאֲמִירַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע יָצְאָה מִתּוֹךְ עֹמֶק רְצוֹנָם הַנִּשְׁמָתִי, מִתּוֹךְ גַּדְלוּת הַכָּרָתָם וְחִבַּת הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹנָה הַמְעַטַּרְתָּם. אִם הָיָה הַתֹּכֶן הַמַּעֲשִׂי בֶּאֱמֶת רַק מְשַׁמֵּשׁ עֵרֶךְ סִימָנִי, בְּתוֹר מְעוֹרֵר לַכֹּחוֹת הַמַּחְשָׁבִיִּים לְבַד, לֹא הָיָה כְּלָל שׁוּם רַעְיוֹן* לוֹמַר שֶׁהַפַּרְצוּף הַשָּׁלֵם הַזֶּה שֶׁהֻשְׁלַם בִּתְכוּנָתוֹ בְּהַבָּעַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, צָרִיךְ הוּא לְהִשְׁתַּלֵּם* עַל יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁבְּפֹעַל.
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת ב, פֶּרֶק ט, פִּסְקָה עט)
____________________
סִימְבּוֹלִיִּים – סמלים שנועדו לעורר את הדמיון והמחשבה לתוכן מסוים. פְּעֻלּוֹת יְצִירִיּוֹת – מעשים היוצרים תיקון ממשי. שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַהֲוָיָה וכו' – שבונים ומשכללים את האדם ואת העולם. הַפְּעֻלּוֹת – השפעת המצוות. לִבּוּן – תיקון וזיכוך. הַשְׁפָּלוֹתֶיהָ – קלקוליה, ראייה נמוכה על המציאות. הַמַּעֲשֶׂה – המצווה בפועל. הַפַּרְצוּף הַשָּׁלֵם – מכלול הכוחות (המעשיים, הרגשיים והשכליים). שֶׁעִקַּר הַפַּרְצוּף – עיקר מטרת המצוות לפי ההשקפה הסימבולית. רַעְיוֹן – הגיון. לְהִשְׁתַּלֵּם – להוסיף ולהיתקן.
הקדמה
"כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו, כג]. הפסוק ממשיל את התורה לאור ואת המצוה לנר. התורה נמשלת לאור, שהוא דבר רוחני שאינו נתפס בכלים גשמיים. המצוה נמשלת לנר – הדבר הרוחני, המוחזק באמצעות כלי גשמי. כשאנו מדברים על המצוות, אנו משתמשים בביטויים 'מצוות עשה' ו'מצוות לא תעשה'. המושג 'מצוה' שייך לעולם המעשה, העולם הזה.
הקב"ה נתן לנו תורה ומצוות. התורה מדריכה אותנו, נותנת לנו את האור – מראה לנו את הדרך הנכונה שבה עלינו ללכת, והמצוות – הן המעשים הישרים שמסייעים לנו להיצמד לדרך שבה הקב"ה חפץ שיתנהל העולם.
המצוות, בשל אופיין, פוגשות אותנו על כל צעד ושעל בחיי המעשה היומיומיים – לטוב ולמוטב. מחד הן עוזרות לאידאלים הגדולים, לגובה הרוחני של התורה, להתבטא ולקבל ביטוי ממשי בחיינו אנו. מאידך, כיוון שהן מתחככות ומתבטאות בעולם המעשה, הן עלולות לסבול מאותן הבעיות שאנו פוגשים בתהליכים אחרים בעולם הזה: עשייה טכנית בלא הבנה ומשמעות, הרגל ושחיקה וזלזול בכל דבר המצטייר כלא רוחני דיו.
חכמינו לאורך הדורות חיפשו דרכים לקרב את עשיית המצוות ללבנו. הם רצו שלא רק הידיים יעשו את המצוה אלא שגם המוח והלב יבינו את ערך המצוות ויחפצו בקיומן. דרכים אלו הן העיסוק בטעמי המצוות .
המושג טעמי מצוות כולל שני עניינים עיקריים:
א. התייחסות ספציפית לטעמה של כל מצוה ומצוה: טעם – כמו תחושת הטעם במאכל הנלווית לעיקר, הזנת הגוף, כך גם במצוות – עיקרן עשיית דבר ה' הנעלה מההשגה האנושית. אך טעם המצוה, הסיבה ההגיונית שאנו מסוגלים להבין בשכלנו, נותן טעם ותחושת חיבור לעשיית דבר ה'.
ב. הטעם הכללי לכל המצוות, והוא להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוח הקדוש של הנשמה שלנו.
ביאורים
כשאנו עושים מצוות, אנו עלולים לחשוב שהמצוה, או אופן עשייתה, הִנם סימבוליים גרידא. דהיינו שהמטרה האלוהית בנתינת המצוות היא לחנך אותנו, וזה נעשה על ידי המגוון של המצוות שפונה לרובדים השונים של האישיות שלנו ושל החיים שלנו. המצוות עצמן לא מתקנות משהו בנו או בעולם, אלא גורמות לנו להיות טובים וישרים ומוסריים יותר. לעומת זאת אפשר גם להסתכל על המצוות באופן אחר לגמרי, כדבר בעל פעולה ממשית בעולם. פעולה שאנו פועלים בחומר – ניכרת יותר. כתיבה חריטה או פיסול הן פעולות שרושמן ניכר – אנו ממש רואים שיצרנו כאן משהו. בפעולת המצוות ה'רוחנית' אי אפשר לראות בעיני בשר טרוטות את התוצאה הרוחנית – אך רבותינו, חכמי הקבלה, מלמדים אותנו שפעולתן משמעותית, ואף יותר מסתם מעשה חולין.
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת ב, פֶּרֶק ט, פִּסְקָה עט)
____________________
סִימְבּוֹלִיִּים – סמלים שנועדו לעורר את הדמיון והמחשבה לתוכן מסוים. פְּעֻלּוֹת יְצִירִיּוֹת – מעשים היוצרים תיקון ממשי. שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַהֲוָיָה וכו' – שבונים ומשכללים את האדם ואת העולם. הַפְּעֻלּוֹת – השפעת המצוות. לִבּוּן – תיקון וזיכוך. הַשְׁפָּלוֹתֶיהָ – קלקוליה, ראייה נמוכה על המציאות. הַמַּעֲשֶׂה – המצווה בפועל. הַפַּרְצוּף הַשָּׁלֵם – מכלול הכוחות (המעשיים, הרגשיים והשכליים). שֶׁעִקַּר הַפַּרְצוּף – עיקר מטרת המצוות לפי ההשקפה הסימבולית. רַעְיוֹן – הגיון. לְהִשְׁתַּלֵּם – להוסיף ולהיתקן.
הקדמה
"כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו, כג]. הפסוק ממשיל את התורה לאור ואת המצוה לנר. התורה נמשלת לאור, שהוא דבר רוחני שאינו נתפס בכלים גשמיים. המצוה נמשלת לנר – הדבר הרוחני, המוחזק באמצעות כלי גשמי. כשאנו מדברים על המצוות, אנו משתמשים בביטויים 'מצוות עשה' ו'מצוות לא תעשה'. המושג 'מצוה' שייך לעולם המעשה, העולם הזה.
הקב"ה נתן לנו תורה ומצוות. התורה מדריכה אותנו, נותנת לנו את האור – מראה לנו את הדרך הנכונה שבה עלינו ללכת, והמצוות – הן המעשים הישרים שמסייעים לנו להיצמד לדרך שבה הקב"ה חפץ שיתנהל העולם.
המצוות, בשל אופיין, פוגשות אותנו על כל צעד ושעל בחיי המעשה היומיומיים – לטוב ולמוטב. מחד הן עוזרות לאידאלים הגדולים, לגובה הרוחני של התורה, להתבטא ולקבל ביטוי ממשי בחיינו אנו. מאידך, כיוון שהן מתחככות ומתבטאות בעולם המעשה, הן עלולות לסבול מאותן הבעיות שאנו פוגשים בתהליכים אחרים בעולם הזה: עשייה טכנית בלא הבנה ומשמעות, הרגל ושחיקה וזלזול בכל דבר המצטייר כלא רוחני דיו.
חכמינו לאורך הדורות חיפשו דרכים לקרב את עשיית המצוות ללבנו. הם רצו שלא רק הידיים יעשו את המצוה אלא שגם המוח והלב יבינו את ערך המצוות ויחפצו בקיומן. דרכים אלו הן העיסוק בטעמי המצוות .
המושג טעמי מצוות כולל שני עניינים עיקריים:
א. התייחסות ספציפית לטעמה של כל מצוה ומצוה: טעם – כמו תחושת הטעם במאכל הנלווית לעיקר, הזנת הגוף, כך גם במצוות – עיקרן עשיית דבר ה' הנעלה מההשגה האנושית. אך טעם המצוה, הסיבה ההגיונית שאנו מסוגלים להבין בשכלנו, נותן טעם ותחושת חיבור לעשיית דבר ה'.
ב. הטעם הכללי לכל המצוות, והוא להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוח הקדוש של הנשמה שלנו.
ביאורים
כשאנו עושים מצוות, אנו עלולים לחשוב שהמצוה, או אופן עשייתה, הִנם סימבוליים גרידא. דהיינו שהמטרה האלוהית בנתינת המצוות היא לחנך אותנו, וזה נעשה על ידי המגוון של המצוות שפונה לרובדים השונים של האישיות שלנו ושל החיים שלנו. המצוות עצמן לא מתקנות משהו בנו או בעולם, אלא גורמות לנו להיות טובים וישרים ומוסריים יותר. לעומת זאת אפשר גם להסתכל על המצוות באופן אחר לגמרי, כדבר בעל פעולה ממשית בעולם. פעולה שאנו פועלים בחומר – ניכרת יותר. כתיבה חריטה או פיסול הן פעולות שרושמן ניכר – אנו ממש רואים שיצרנו כאן משהו. בפעולת המצוות ה'רוחנית' אי אפשר לראות בעיני בשר טרוטות את התוצאה הרוחנית – אך רבותינו, חכמי הקבלה, מלמדים אותנו שפעולתן משמעותית, ואף יותר מסתם מעשה חולין.
הרב קוק בדבריו מדגיש שני עניינים: ראשית הוא חולק על הטענה שמשמעות המצוות היא סימבולית גרידא. הוא מתייחס לדברי רבי יונתן בגמרא על דברי הדוד – הקב"ה, לרעיה – כנסת ישראל, לאחר אמירת 'נעשה ונשמע' במעמד הר סיני: "ליבבתיני באחת מעינייך" – בינתיים רק עין אחת משדרת יופי וקרבה. רבי יונתן ממשיך ואומר: לכשתעשי גם את המצוות – בשתי עינייך תלבביני. בעקבות עשיית המצוות שתי העיניים ילבבו את לב הדוד. רואים אנו שהרצון העצום והמוערך לשמוע אל דברי ה' ולקיים את מצוותיו אינו מספיק. המצוות לא נועדו רק להראות שאנו מקיימים את דברי ה', אלא יש לעשייתן ערך ממשי. לכן למרות שאמירת "נעשה ונשמע" מבטאת שיא של קרבה נפשית ותודעתית אל ה', יש צורך לעשות את המצוות בפועל כדי לממש את השיא הזה במציאות.
עם זאת, מדגיש הרב קוק, במרחב הנפלא של משמעות המצוות יש מקום גם לדמיון שמגיע באמצעות המשמעות הסימבולית. חכמתו של הקב"ה יצרה מנגנון מדהים שבו לפעולה יש גם את המשמעות העצמית שלה, דהיינו מה שהיא פועלת בעולם, וגם את המשמעות שנראית כחיצונית, אך עוזרת בכוח הדמיון של האדם לחבר אותו למעשה. גם ההשלמה הזו, ההשלמה של הדמיון, היא חלק מהתוצאות הטובות של קיום המצוות.
[yeshiva.org]
See here.
