הכפירה שקמה למטה רשע לרגלי שיטת ההתפתחות מחוסר ידיעה לרדת לעומק הענין ביחש ההתפתחות בכלל המציאות, הוציאה פעולותיה גם כן לרעה על דבר היחש של תורה שבעל פה. מכיון שהתחילו החוקרים לראות בכל המציאות ההשתלמות הלאיטית השתעבדו חוקרי עמינו להחזיק שגם הבנין הגדול והנהדר תורה שבעל פה, שעל פיו חיים כל בית ישראל, גם הוא לא בבת אחת נוצר כי אם התפתח לאטו מעט מעט, דור אחר דור. והנה אך החלה ההשערה הזאת להתפשט והנה קמו המון כופרים פורקי עול ומנתקי מוסרות שבקשו להפוך קערה על פיה, ולהשניה דת ודין.
The heresy that arose as a "rod of wickedness" [Ezekiel 7:11] because of the theory of evolution, came from a lack of intellectual rigor to go to the depths regarding [the concept of] evolution in all of creation, and brought about negative results in terms of [its] relationship to the Oral Torah. Since these researchers began to see that in all of existence the development of things happen slowly, the researchers of our nation also started to believe that the great and glorious edifice of the Oral Torah that all of Israel lives according to also wasn't developed all at once, but, rather, was developed very slowly, little by little, generation after generation. Behold, as this theory began to spread, many heretics rose up who wanted to throw off the yoke, who wanted to break the bonds, and they sought to “turn the plate over on its face”, and to change religion and rite.
והנה אלה הכופרים מבלי עולם לא השכילו שאין הנידון דומה לראיה. אם ההתפתחות החומרית תלויה בזמן הוא מפני שכל תנועה חומרית דורשת זמן והיא בעצמה מרשמת את הזמן, אבל תעופת השכל אין חקר למהירותו, וקטן הדעת לא יוכל לשער איך ברגע אחד חובק החכם הגדול זרועות עולם ומשקיף על חזון של רבבות אלפי שנים וסוקר בסקירה גם כן המון פרטים לאין תכלית. אם כן היש להתפלא על אורח השכל היותר נעלה ונשגב, השכל האלהי שבנבואת אדון הנביאים, שבחוקים ומשפטים שצוה מורשה קהלת יעקב, שהשכיל אז גם כן להמון פרטיהם וארחות משפטם. ואיך יוכל שכל בריא להסתפק בזה שלא נתנו מלואים וביאורים להרבה פרטים על פי אותה הדרך עצמה שהגיעו לנו הכללים.
These heretics who “wear out the world” didn’t understand that “the subject isn't similar to the proof”. Though evolution at the material level requires time - because every physical movement requires time, and movement itself marks time - the intellect taking flight has no boundaries on its speed. A person of feeble mind cannot estimate how in a single moment a wise person can embrace the “arms of the world”, and how he can gaze upon a vision of hundreds of thousands of years, and with a single glance can take in an infinite amount of details. If so, should we be in wonder about the ways of the very lofty and exalted intellect, the divine intellect that was in the prophecy of the master of prophets [Moses], that in the laws and ordinances that he commanded as an "inheritance for the congregation of Jacob" [Deuteronomy 33:4], he also had in mind their many details and the ways of their judgement? How can anyone with a healthy mind have any doubt about whether or not there was material filled in and explanations for many of the details, in the same way that the rules themselves were arrived at?
אמנם, אפילו לפי טענתם אין לנו מקום לפטור את עצמינו משום דבר מקובל בכללות האומה שזהו כל יסוד הקיום הלאומי. הרי מסרה תורה כל ספק לידי בית דין, ומינוי הבית דין עצמו הלא בקבלת האומה תליא מילתא. אם כן תהיה כל תורה שבעל פה מפי משה רבנו עליו השלום מסיני מקובלת לפרטיה, או תהיה מתוקנת במשך אלפי שנים על פי ביאורים ותקנות של בתי דינים, קבלת האומה כולה היא יסוד החובה, ומי שהוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר.
However, even according to their claim [that the Oral Law developed over a long period of time], there is still no room to exempt ourselves from any idea accepted by the collective nation, because that [collective acceptance of laws] is the whole foundation of national continuity. Behold, the Torah accords authority of any doubt [about the law] to Beis Din, and Beis Din itself depends on the acceptance of the nation. If so, whether the entire Oral Torah came from the mouth of Moses, our teacher, at Mount Sinai with all of its details, or whether the Oral Law was structured over the course of thousands of years through various rabbinical decrees and clarifications from the Beis Dins, it is the acceptance of the entire nation collectively that [causes] the basis of the obligation [to abide by them]. Someone who takes himself out from the collective, it is as if he is a denier of the essence [of Judaism].
וממוצא דבר אתה למד שהאמונה שתורה שבעל פה בכללה נמסרה למשה רבנו עליו השלום מפי הגבורה, היא אמונה שקבלנוה מאבותינו ואמתית מצד עצמה, אבל לא שרק עליה תלוי קיום התורה שבעל פה בישראל. והרי אנו חייבים גם כן במצות שהן ודאי מדרבנן. שמא תאמר ׳לא תסור׳ הוא מן התורה, הרי כמה מרבותינו סבירא ליה דאינו כי אם אסמכינהו רבנן אלאו ד׳לא תסור׳, וכיון שהוא לדבריהם אסמכתא יסוד החיוב מנין. אלא, הדבר הזה הוא ממושכלות הפשוטות שחובת האומה בכללה להתנהג אחרי זקניה וחכמיה. וחובת היחידים שבאומה להתנהג על פי המרכז הפשוט בכללה. וזאת היא ודאי חובת דין תורה ממש, והיא למעלה מכל חובה, עד שראויה להיות יסוד לכל חובה קדושה. כי הלא גם לעיקר קיום התורה, אף על פי שהיתה על פי ד׳ ממש, מכל מקום קבלו חז״ל שאנו צריכים להיות החובה גמורה בה דוקא לקבלה ברצון, היינו רצון והסכמת כלל האומה. ובתורה מפורש שקבלנו עלינו התורה באמירתינו ׳נעשה ונשמע׳. על כן לבד מה שעל פי האמת כל הענינים שהם בתור ביאורים למצות או גדרים להן, אין לנו חילוק כלל בחומר שלהם בין אם יהיו מסורים הלכה למשה מסיני או יהיו מבוארים על פי שיקול הדעת של איזה בית דין מוסכם, כיון שהתפשטה ההוראה באומה כבר נתחייבנו בה בחובה גמורה.
What emerges from this is that the belief that Moses our teacher (peace be unto him) received the Oral Torah in its entirety “from the mouth of the Almighty”, is something we accepted from our forefathers and is independently true, but it is not the only thing that [the obligation of] keeping the Oral Torah rests on. Because, behold, we are also obligated to keep commandments that are definitely rabbinical [in nature]. Lest you respond [that rabbinical decrees have a basis in the Torah commandment of] “Thou shalt not turn aside...” [Deuteronomy 17:11], many of our rabbis hold that that is merely a support for the concept of the negative commandment to not turn away [from a rabbi's decision], and since that verse is merely a support to the concept of following rabbinical decrees, where does the basis of the [actual] obligation come from? Rather, this is something that is one of the most basic ideas, that it is the obligation of the collective nation to follow what its elders and wise people say, and it is the obligation of individuals within a nation to behave according to the common center as a whole. This is certainly the obligation of the Torah, truly. It goes beyond any specific obligation; it is the basis of all religious obligation. Our sages recognized that the true fundamental fulfillment of the Torah, though literally from God, was that a complete obligation needed to be accepted willingly, which is the willingness and agreement of the collective nation. It is explicit in the Torah that we accepted the Torah on ourselves by saying, "We will do and we will hear" . Therefore, the fact that, really, everything, whether it is an explanation of the commandments, or a fence around them, has no distinction in level of stringency, whether they are “laws to Moses from Sinai” , or if they are some explanation of a Beis Din that was accepted. Once the ruling has spread in the nation, we have now been obligated a complete obligation.
אם כן גם אם יאמר הטוען, שכל ההלכות שבתורה שבעל פה אינן כי אם דברים שנתבארו על ידי בית דין במשך [הזמן], הרי החובה במדרגתה עומדת, וענינים שהם מדרבנן ודאי יסוד הדבר הוא הקבלה הכללית של האומה.
If so, even if someone were to claim that all the laws of the Oral Torah were just things that Beis Dins clarified over time, the obligation still has the same status. And [even] laws that were from the rabbis, certainly the foundation of the matter is the general acceptance of the people.
אם כן אותם שבקשו לנקוף את הלבבות, והעלו טינא לומר שתורה שבעל פה נתקנה בהמשך הזמן על פי כמה חכמים ובתי דינים ורצו בזה להחליש את הלבבות ולהרפות ידים בקיום תורה שבעל פה, לא אהני להו ברמאותייהו מאומה. מפני שאין החיוב מיוסד כי אם מפני קבלת כלל האומה. שהרי אפילו אותן ההלכות שנתקבלו הלכה למשה מסיני אם היו משתכחות היינו מחזירים אותן בדרך הדרישה, כמו שאירע בג׳ מאות או ג׳ אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז מפלפולו, והרי אין הבדל כלל בחובתן בין היו ידועות לנו על פי הקבלה הראשונה, ובין היו מסורות על פי הוראת בית דין.
If so, those people who are tempted to “bend their hearts” and bring up that bitter claim that the Oral Torah was established over the course of time by many sages and Beis Dins, and through this they want to weaken hearts and make hands waver in fulfilling the Oral Torah, their deviousness will not help them one bit. That is because the obligation only has its foundation in the acceptance of the collective nation. Behold, even those things that were accepted “laws to Moses from Sinai”, even if they were forgotten, we would bring them back through exegesis, just like what happened with the three hundred or three thousand laws that were forgotten during the mourning of Moses, which were brought back by Osniel Ben Kanaz through his expositions (Temurah 16a). And behold, there is no distinction in obligation, whether the laws were known to us through the original reception, or whether the laws were passed on though the teachings of the Beis Din.
ומזה נבא גם כן להשכיל שהרבה זחוחי הלב טעו במה שחשבו שמה שאנו מאמינים בגדולתן של חז״ל בכלל הנמסר לנו מפיהם ז״ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם כו׳, שזהו היסוד לחובת השמירה של כל דיני התלמוד והמסתעפים ממנו. על כן קמו עזי נפש שאמרו לבקר את ערכם של חז״ל על פי אמת המדה של אנוש כערכם, וחשבו שבזה כבר יעלה בידם לפטור את העולם מחובת הזהירות בדברי חז״ל בכללם. ודבר זה אמנם להם בא גם כן מחסרון ידיעה ביסוד התורה וחובתה. שאפילו אם היו בוני התלמוד קטנים במדרגה באין ערוך ממה שהם באמת, מכל מקום כיון שזכינו למרכז באומה, להבין ולהורות מפיו כל משפטי התורה, והאומה קבלה עליה ונתפשט בה, שוב כל פורץ גדר הוא מאבד הונה וקיומה של כלל האומה. והידיעות שבאו לנו מגדולתן של ראשונים ז״ל אינן אלא מפני שכך היא אמתתן של דברים, ולא מפני שאי אפשר לקיום התורה מבלעדם. או אם יצוייר שהיו אנשים כערכינו שנתן רשות לחלוק עליהם, חלילה, שלילת הרשות לחלוק אינה תלויה בגדולת האומר. כי לפעמים יחלוק אחרון קטן על גדול מראשונים והאמת כדברי האחרון. אלא, מפני שבכל זמן שראו גדולי ישראל, בשעה שהיה לעמינו מרכז קבוע שראוי לחתום תורה שלא תתרבינה עוד מחלוקות, סתמו שלא יחלוק אדם במעשה על הנאמר בדורות הראשונים זולתי להכריע ביניהם. ותקנו זה מפני תקנת האומה ואשרה, וממילא נקבעו לחובה שאין לסור ממנה, והיוצא ממנה הוא פורש מדרכי ציבור ומוציא את עצמו מן הכלל. על כן משנחתמה המשנה נקבעה ההוראה שלא לחלוק על הנשנה בתורת הלכה בדורות הראשונים התנאים והקודמים להם, רק מותר להכריע ביניהם. ונתקנו גם כן כללי ההכרעה במיטב הגיון. ואחר כך כשזכינו למרכז התלמוד ונתפשט בישראל, קבלה האומה שלא לחלוק על דבר מדבריו, זולת להכריע במקום שלא הוכרעה המחלוקת. על כן רק קבלת האומה היא המכרעת. והמעיז פנים לעקור דבר מן התלמוד ולהקל בו ראש, הוא בועט בכלל האומה. ועזי פנים כאלה מביאים על כלל עמינו רעות אין חקר. ובידיעתינו השלמה בזה הננו מתרחקים מהם וממועצותיהם ומספריהם עד מקום שידנו מגעת כדי לחזק מוסדי האומה להיות לעם לד׳ לעד.
From this we can come to understand the mistake that many whose hearts have slipped have made, that they think the reason that we believe in the greatness of the Talmudic sages is because of the rule that was given to us, “If the earlier generations were like angels, we are like humans…” [Shabbos 112b], that this is the basis of the obligation to keep the laws of the Talmud and its offshoots. Therefore, people of brazen spirit arose to critically analyze the value of the Talmudic sages according to the measuring stick of people like themselves. They thought that through this they can already exempt the world from the obligation to keep the words of the sages in their entirety. This also came from a lack of knowledge of the basis of the Torah and its obligation. Even if the people who built the Talmud had a much smaller status than what they really had, nevertheless, since we merited having a central national [legal body] to understand and to rule on all the laws of the Torah, and the nation accepted it and it spread throughout the nation, anyone who breaches that fence is losing the treasury and the foundation of the collective nation. The reports that had come to us about the greatness of the earlier sages were only because they were true, but not because the Torah couldn't be upheld without them. Or, suppose we were to imagine that they were people were just like us, which gives us permission to disagree with them, God forbid; the inability to disagree with them is not based on the greatness of the one speaking. For sometimes we find that a lesser [sage] from a later generation argues on bigger [sage] from an earlier generation, and the truth is like that later one. Rather, [the real reason one cannot argue on earlier sages] is because at any time period that the leaders of Israel saw that our nation had a fixed centrality, in which it would be proper to seal the Torah so that there would cease to be more [halachic] conflict, they decided that no one could differ on practical matters in terms of what the earlier generations had said except if it was just to decide the law between them. They decreed this for the benefit of the nation and its success, and automatically it was set as an obligation that one could not depart from, and anyone who did would be separating from the congregation and taking himself out of the collective. Therefore, once the Mishna was sealed, the rules were set and the laws of the early generations, [meaning] the Tannaim and the ones who preceded them, could never be argued against, except to determine the law between them. They also established very logical rules on how to decide the law. After that, when we were meritorious to have a central Talmud and it proliferated in the nation of Israel, the nation accepted that no one could disagree with its word, unless it was to determine something that had not yet been determined. Therefore, only the acceptance of the people is what determines [authority]. The person who is brazen enough to uproot something from the Talmud and treat it lightly is kicking against the collective nation. Brazen people like this bring immeasurable evil to our people. With our full understanding of this, we distance ourselves from them, from their committees, and from their books, as far as we can in order to strengthen the institutions of the nation, to be a nation of God forever.
[לנבוכי הדור פ"ו - תרגום עפ"י ספריא]
