הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה דין עדים זוממין. והנה לאשר נראה להוציא יסוד גדול מפרשה זו, ע"כ נכתוב בעז"ה ענין כללי הנוגע להגדרת זכות תפיסה בממון ואשר יסודו נלמד מדין עדים זוממין.
יש להסתפק ב' ספיקות בדרך את"ל, המזיק או הגוזל חפץ מראובן, ולשמעון יש זכות תפיסה בחפץ, האם חייב לשלם לשמעון. או דילמא, כיון דגוף החפץ אינו שלו אינו חייב לשלם לו [ואע"ג דמזיק שעבודו של חבירו חייב משום דינא דגרמי מ"מ נפק"מ למאן דס"ל דדינא דגרמי פטור, תו נפק"מ במזיק בשוגג לדעת הרא"ה ז"ל דבכה"ג פטור משום דינא דגרמי, עי' בדברי הש"ך ז"ל חו"מ סי' שפ"ו סק"ו], ומה שיש לו זכות תפיסה אין מגדירו כבעלים על הממון. ואת"ל דחייב לשלם לו יש להסתפק האם חייב לשלם לו רק כמה ששוה זכות תפיסה בחפץ, או דילמא חייב לשלם לו כל החפץ. ובזה מסתברא כהצד הראשון, דהא לא הזיק לו אלא זכות התפיסה שיש לו בחפץ.
ונפק"מ לפי"ז דאם כל הממון שוה רק פרוטה, להך גיסא דאין לו בממון אלא מה ששוה זכות תפיסה בממון, א"כ בכה"ג אין לו בממון זה שווי פרוטה דודאי שווי זכות התפיסה הוא פחות הרבה משווי הממון גופא.
והנה הא מיהת פשיטא דאינו חייב לשלם גם לראובן וגם לשמעון דהחפץ שייך או לראובן או לשמעון, וספקתינו הוי היכא דראובן אינו תובעו האם יכול שמעון לתובעו, והא נמי פשיטא דאם שמעון תפס כבר החפץ ודאי חייב המזיק לשלם לו דמי כל החפץ.
והנה היכא דשמעון אין לו שיעבוד בדוקא על חפץ זה אלא חוב כללי שיכול מחמת זה לתפוס בכל נכסי ראובן מסתברא דאם יש נכסים אחרים לראובן ששמעון יכול לתפוס, אינו יכול לתבוע את המזיק דיכול המזיק לומר לו לא אזיקתך דכלך לשאר נכסי ראובן.
ונלע"ד בעז"ה לדון בספק זה מד' מקומות.
א] אמרי' בב"ק ע"ג ב' דעדים שהעידו שאיש פלוני הפיל את שן עבדו ואח"כ סימא את עינו, ואח"כ באו עדים אחרים והעידו שבתחילה סימא את עין עבדו ואח"כ הפיל את שינו, ואח"כ באו עדים והזימו את הכת האמצעית, חייבין העדים המוזמים לשלם דמי עין לעבד, דהא כיון שנתברר שבתחילה הפיל את שינו, א"כ כבר יצא לחירות, וכשסימא אח"כ את עינו דמי עינו מעליא בעי לשלומי. ונמצא דבעדותם זממו לפטור האדון מתשלום דמי העין, ולפיכך כשהוזמו חייבים לשלם לעבד דמי עינו.
והרמב"ם ז"ל בפכ"א מעדות הי"ד פסק להך דינא. והשיג עליו הראב"ד ז"ל "א"א והוא כתב בהלכות חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד, וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין". וכונתו ז"ל להא דאיבעי לן בגיטין מ"ב ב' איבעיא לן אם מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא. ואמרי' התם, דלהך גיסא דיש לו קנס, ה"ה דאין האדון משלם לו דמי נזקו יעו"ש. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מחובל הי"א כ' דכיון דהוי איבעיא דלא איפשטא, א"כ אדון שהוציא את שן עבדו ואח"כ סימא את עינו יוצא לחירות בשינו, ואין האדון משלם לו דמי עינו. ואם תפס העבד דמי עינו, אין מוציאין מידו.
והשתא לפי"ז צ"ע אמאי פסק הרמב"ם ז"ל דצריכין העדים זוממין לשלם לעבד דמי עינו, הא לא הזיקו לו כלום, דגם לפי האמת דרבו הפיל לו בתחילה את שינו ואח"כ את עינו, לא הי' האדון חייב לשלם לעבדו דמי עינו.
ותי' מרן הכסף משנה ז"ל חידוש גדול וז"ל "ואף על פי שפסק רבינו פ"ד מהל' חובל ומזיק שהאדון אינו משלם אא"כ תפס העבד, משלמין לו העדים. שהרי הפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילהו, ודבר קרוב הוא לתפוס, וכיון שכן משלמי ליה. ובזה אין מקום להשגת הראב"ד שכתב העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' א"א והוא כתב בהלכות חובל" וכו'.
נמצינו למדים מתי' של מרן הכ"מ ז"ל דהמזיק לחבירו ממון שיש לו בזה זכות תפיסה חייב לשלם. אמנם אכתי הספק השני אי חייב לשלם רק הזכות תפיסה שיש בחפץ או דמי שווי כל החוב לא איפשטא, דנהי דהרמב"ם ז"ל כ' דהעדים חייבים לשלם לעבד כל דמי העין, שאני התם דבעדותם זממו לבטל את כל החוב, אבל אכתי היכא דהחוב קיים אלא דהפסיד לו האפשרות לתפוס י"ל דאינו חייב לשלם אלא כמה ששוה זכות תפיסה בחפץ.
אמנם מלישנא דהראב"ד ז"ל דכ' "וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין" משמע דס"ל דאינם חייבים לשלם כלל, ומוכח א"כ דפליג על ב' ההלכות, וס"ל דהמזיק לחבירו ממון שיש לו בזה זכות תפיסה פטור לגמרי.
והנה ממוצא הדברים יש לחדש בע"ה הלכה, דהיכא דהעדים הזוממין חידשו זכות תפיסה לשמעון בחפץ של ראובן והוזמו חייבין לשלם לראובן, דכי היכי דאם זממו להפסיד זכות תפיסה חייבין לשלם, ה"ה איפכא היכא דזממו לחדש זכות תפיסה.
אמנם בזה יותר נראה דאין העדים צריכים לשלם כל דמי החוב שזממו לחדש על נכסי ראובן, דלמעשה לא הפסיד ראובן אלא מה שיכול שמעון לתפוס בחפץ, וביכלתו לנעול החפץ שלא יוכל שמעון לתפוס, אמנם לפי"ז היכא דהעדים חידשו חוב ומחמת זה יכול שמעון לתפוס בכלל הנכסים בזה יש לדון כנ"ל האם חייבין לשלם לראובן דמי כל החוב דאינו יכול לשמור ולנעול כל נכסיו.
