My father is in the hospital.
Monday, July 31, 2023
הספד על החפץ חיים זצוק"ל
קרוב לשני יובלות האיר בעולמנו אור יקרות, אשר רק הדורות הבאים יוכלו לפרט את פרטי הנגוהות אשר הופיעו עליו מזיו הקודש של עמוד אור זה, זה היה הגאון הקדוש רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, שנלקח מאתנו, לדאבון לבנו, ביום הכ"ד לירח אלול בשנת תרצ"ג שעברה.
דורנו השקוע בסכסוכי מפלגות ובענינים חומריים יותר מהמדה הדרושה להערכתם של ענינים אציליים ופעולותיהם בחיים, אינו מוכשר בנקל להעריך מה גדולה היא ההשפעה הנפלאה של גוף קדוש ונשמה קדושה זו על החיים של הדור ההוה ומתוך כך אינו יכול להעריך מה הוא הערך של ההשפעה העתידה להיות נקלטת בחיים העתידים מאוצרות הקודש אשר השאיר ברכה אחריו בספריו וביותר ברשימת חייו הקדושים והטהורים.
זאת היתה נפש מהנפשות היותר מתוקנות. נשמה שהיא שקויה כולה מלשד גן עדן העליון שאין לה בעולמה כי אם החפץ הטוב היותר עדין והיותר קדוש שכולו כלול הוא בקשר המוחלט של החיים רק כדי לעשות רצון קונו, לעשות נחת רוח למי שאמר והיה העולם, על ידי הרמת ערך החיים היחידים של עצמו, ועל ידי הרמת החיים הכלליים של עם ישראל כולו. זה היה כל התוכן של חיי הפלאות הקדושים אשר להאיש הגדול הזה, ענק הצדק והחסד.
חפץ פנימי להועיל אל הכלל, לזכות את הרבים זה היה קבוע בנפשו בתור עמוד החיים שלו. הלב הקדוש והטהור הזה נצבט ממש מרוב צער כאשר חש בחושו הבריא, את האומללות שבחיים. ביחש לההפקרות הנוראה השולטת בחיי החברה בנוגע להאיסורים החמורים שבתורה הנוגעים לטהרת הדיבור ואיסורי רכילות ולשון הרע ביחוד, ולא היה מוצא מנוח בנפשו עד אשר עלה בידו ליצור את יצירתו הקדושה הראשונה שעל שמה נקבע שמו הגדול לדורות הוא הספר המקודש "חפץ חיים" הכולל הלכות איסור לשון הרע ורכילות לפרטיהם באופן מעובד ומדוייק עם מבוא נפלא ורב ערך וכולו הוא הלכות פסוקות מבוססות על יסודות חזקים ממקורות התלמודים הבבלי הירושלמי התוספתא הספרא והספרי ודברי הראשונים עמודי ההוראה ועם זה ביאור ערוך במשא ומתן ישר להראות את המקורות שמהם שאב את כל דבריו על פי יסוד ההלכה.
לא הלך בענין זה המכאיב כל כך את החוש המוסרי לסגנן את הדברים בצורה של הטפה מוסרית כי אם הכל העמיד על יסוד ההלכה המאוששת. רק במקומות מעטים מאד נמלט מהלב הקדוש איזה ביטוי מוסרי נגד העיוות הלשוני הנהוג בעולם לדאבוננו הגדול. אמנם זמן הגון אחרי אשר כבר נתפשט הספר הקדוש הזה בכל חוגי התלמוד ההלכותי מצא לו לנכון לפרסם גם כן ספר מוסרי מלא מוסר טהור תורת אמת ויראת שמים ברורה שהוא מיוסד בעקרו על הצד המוסרי הטהור של הנקיון הדבור זהו הספר "שמירת הלשון" שכל הגה ממנו מזכירנו את קדושת בעלי המוסר הקדמונים גדולי הנשמה גאוני וצדיקי הדורות.
קדושת החסד שהיתה כל כך מושרשת בלבבו היא שגרמה לו לחבר את הספר המצויין "אהבת חסד". ממש כאותו הצביון של הספר חפץ חיים. הלכות קצובות ברורות ומאוששות על כל ענפי החסד. גם הוא שולחן ערוך מדבר בקצב הלכותי מדויק ויחד עם זה חבר ספר מיוחד בתורת המוסר של החסד. בהמשך הזמן התחיל לשים את לבו על מצב היהדות בעולם בכלל. היהדות הרוסית ביחוד במדינות ליטא רייסין וזמוט ופולניא היתה מבוססת לפי הערך, אבל אז התחילה הנדידה ביחוד לאמריקא, לבו פחד מאד לשלומה של היהדות במקומות הרחוקים אשר הישוב היהודי לא נסתדר שם עדיין ובבינת לב מיוחדת נודע לו כמה גדולים הם הנסיונות להמהגרים החדשים בנוגע לשמירת יהדותם במילואה. לשם כך הופיע ממנו הספר "נדחי ישראל". כולו מלא הלכות מפורטות הדרושות לתשומת לב מיוחדת לפי תנאי החיים החדשים של הקבוצים המתחדשים במרחק והתעוררות לבבית טהורה ההולכת כנחל עדנים, מלא אהבה לאחיו, אהבה לחייהם החומריים והרוחניים לחזקם ולעודדם ולמלאם אומץ רוח להתגבר על כל המכשולים ולהגן בכל עוז על שלמות יהדותם.
והעין הטובה והקדושה הזאת חדרה לראות את הנעשה במחנה הצעיר ובמורי ישראל אשר נלקחו לצבאות הממשלות והם מוכרחים שם לחיות חיים רחוקים מכל המהות היהדותית והם צריכים הדרכה מיוחדת באיזה אופן להעמיד את היהדות גם במצב של לחץ והכבדת עול זר הרודה בהם בחזקה ולשם כך חבר את הספר "מחנה ישראל".
ובכל משך הזמן הקשיב את הד החיים הישראליים המלאים על פי התורה והמצוה שהם חיי היהדות הקבועים התמידיים, שהנם רשומים לפרטיהם בחלק השולחן הראשון לארבעת חלקיו שהוא חלק אורח חיים. והוא מצא שעם כל מה שנעבד החלק הזה ונתפרש לפרטיו על ידי גדולי הדורות שעסקו בו בכל כך קביעות עדיין הוא צריך ברובי פרטיו בירור והכרעה. ולשם כך חבר את ספרו "משנה ברורה" ו"ביאור הלכה" על שולחן ערוך אורח חיים שגם הוא קבע לו כבר נחלת עולמים בתור ספר פוסק מבוסס שהלכה כמותו בכל מקום. ובלב הטהור הזה פנימה בערה אש קודש תמיד. צפיית הישועה השלמה, גאולת ישראל היתה חוזק רוח קדשו בלא הרף, וכאשר תבא הגאולה במהרה בימינו ויבנה בית המקדש הלא אז צריכה היא כל תורת הקדשים להיות ברורה ומחוורת ובפרט אצל הכהנים. והלימוד הזה בצורתו ההלכותית המחוורה ראה אותו הצדיק שהוא עזוב מאד, על כן נטה את ידו הגדולה וחבר את הספר הענקי לקוטי הלכות על סדר קדשים כולו בכל סעיפיו, גם במסכתות של סדרים אחרים שישנם שם הלכות השייכות לעניני הקודש והמקדש כמתכונת הלכות רב אלפסי על התלמוד בחלקים הנהוגים גם בזמן הגלות ובחוץ לארץ. ויחד עם זה יצאו ממנו עוד ספרים ומחברות רבים שביחד עולה מספר ספריו לארבעים ויותר. והופיע על ידו גם כן ספרים גדולי ערך שהיו ספונים בכתבי יד, ועם זה ידיו היו נטויות עד ימי הזקנה המופלגה ועד בכלל לכל דבר החזקת התורה שבה היו כל מעיניו, ובזריזות של נוער נסע במהירות מיוחדה לכל המקומות אשר נועדו לחזק בהם ע"י מפעלים ואסיפות את עמודי התורה וחזוק הישיבה.
אלה הדברים הנם רשמים קצרים וקלים מאוד מחיי איש הפלאות אשר זכינו להקביל את פניו הקדושים ואשר הדור כולו היה משפע באמת מקדושת חייו ומטהרת מדותיו הנאצלות. ובעוונותינו הרבים נסתם בעדינו האור הגדול הזה. ושמשה של היהדות הטהורה שקעה בהלקח מעל ראשינו עטרת ראשינו הגאון הצדיק הנורא ז"ל. יהי זכרו ברוך ונשמתו תהא צרורה בצרור החיים להמליץ טוב בעדנו ובעד כל בית ישראל להביא לנו את גואל הצדק במהרה בימינו, אמן.
(ההד, תרצ"ה)
"כל משנה למלך"
ומאלף הסיפור שסיפר לי העילוי מגרודנא הרב יהודה גרשוני ז"ל: כשעליתי ירושלימה עפ"י דרישת מישיבת מרכז הרב, הוזמנתי לסעוד בשבת הראשונה על שולחנו של מרן הרב זצ"ל. וכמובן נכנסנו במשא ומתן של הלכה בסוגיות שונות ,ובכולן הראה הרב בקיאות מופלגת בכל שיטות הראשונים. החלטתי לעבור לכמה נושאים בסדר קדשים שעסקתי בו באחרונה וסבור הייתי ששם אין כוחו גדול שהרי כרב ראשי הנתון לבעיות הלכה של הזמן הזה אין עיסוקו בכך כלל. והנה הופתעתי למראה בקיאותו הרבה גם בסדר קדשים ולא רק בגמרא ותוספות. הוא זכר יפה את כל 'משנה למלך'. [בשדה הראי"ה עמ' 189]
Rav Elchonon Wasserman And Rav Kook On Interpreting History
Can we possibly understand Hashem's plan in the present and in history?
Rav Kook writes:
הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים, היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם. היא מחברת את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה, מאגדת את כל המפעל והמעשה המסותר בחגוי סלעים וסתרי מדרגות אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרע נטויה, באותות ובמופתים, בגלוי שכינה ובנבואה מאירה. והחבור הזה, השכלי, מתמם את צביון האדם ומחיה את העולם, כשאור ישראל מתגלה על ידי עמק הדעת ומעמקי האמונה לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, חדושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, כל הארות תוריות בכחות כלליים ופרטיים, כל זהרי רוח הקדש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים, - הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם. בכל עת שמתגלים מקרים ומאורעות, רעיונות ומחשבות, להרים נס של קירוב גאולה וישועה, בין שהיא גשמית ובין שהיא רוחנית, הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם, וכל אשר תיטיב הדעת להכירו ולהבינו כה תגלה את האורות של המסבות, כן תישרם אל מטרתם וכן יתחברו האורות העלומים עם הגלויים, יתאגד הטבע עם הנס אגד עליון וחזק, "אז ירד שריד לאדירים עם, ד' ירד לי בגבורים" [מתוך הופעתם של אנשים אדירי עם תלמידי חכמים בעלי גדלות רוחנית מיוחדת מופיעים אנשים גבורים ואמיצים שכן ההסתכלות המעמיקה והאמיתית על המציאות היא שמולידה את העוז הלאומי המעשי אך באמת יד ה' היא זו שפעלה את כל אלה - עי' תרגום יונתן "בְּכֵן נְחַת חַד מִמַשְׁרִיַת יִשְׂרָאֵל וְתַבַּר תְּקוֹף גִבָּרֵי עַמְמַיָא הָא לָא מִגְבוּרָא דִדְהוֹן הֲוַת דָא אֱלָהֵן יְיָ תְּבַר קֳדָם עַמֵיהּ תְּקוֹף גִבָּרֵי סַנְאֵיהוֹן"].
Says the Rav ztz"l: Not only do we have the capacity to see Hashem in everything - wars, "isms", wokeness, BLM, etc. etc. - we MUST do so. When you know that Hashem is in every historical phenomenon - you connect the physical world to its spiritual source and give it life. You connect the natural and the supernatural. The more you understand this - the closer the world comes to reaching it purpose.
Rav Elchonon Wasserman [קובץ מאמרים ביאור אגדות על דרך הפשט] writes:
"זכור ימות עולם" וגם כאן נראה דפשוטו של מקרא קאי על כל הדורות ועל כל המעשים הנעשים בעולם, דמאחר שבכל הארץ משפטיו ומשפטי ה' הם לפי דיני התורה, ואם כן כמו שצריך להבין דברי תורה ולעסוק בה, כך צריך להתבונן בכל המאורעות הבאות לעולם ולמצוא יסודם על פי משפטי התורה אבל לא יסמוך אדם אל בינתו כי דעתו קצרה מהבין דעת עליון אלא צריך לשמוע אל המקובל אצלנו בתורה שבעל פה. וזהו שהוסיף הפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".
Says Reb Elchonon: You have to look into the Torah in order to understand history and current events. The problem is - we don't have the capacity to understand if we rely on our own intellect. The only way we can understand is if תורה שבעל פה tells us.
Who is תורה שבעל פה? The Talmidei Chochomim "אביך וזקניך" who are able to view the events from a Torah perspective. He adds:
כדי להבין את טעמו של איזה מאורע שהוא יש להקיף את הענין מראש ועד סופו, באיזו מידה הוא משתלב במאורעות אחרים מאותו סוג. נס פורים למשל הוא משולב מכמה חלקים כאשר מתבוננים בכל אחד באופן נפרד אין רואים שום דבר מיוחד רק כאשר מקיפים את סך הכל של כל המקרים המשולבים איש ברעהו. רואים את סוף המעשה במחשבה תחילה. כדי למצא הארה נכונה לכל תולדות העולם ולהקיפם מראשם ועד סופם צריך להיות יודע דעת עליון. היום אין כזה במציאות. זאת יש לחפש בתורה המגלה לנו כל סתום. יש למצא את הציר אותו סובבות כל ההנהגה העליונה זה יהי' המפתח להבנת מהות תולדות העולם.
We have to view all of the events with a birds-eye, all encompassing perspective. We can't this on our own, unless we are prophets which we don't have today. So we are compelled to look at events through the Torah. Then he goes on to explain why bad things are happening.
I saw an article from a well known professor of Jewish studies in Yerushalayim, where he claimed that there is a disagreement between Rav Kook and R' Elchonon. According to Rav Kook - we CAN see the Hand of G-d in current events. According to Rav Elchonon, we cannot and must look at events through the prism of the Torah.
First I must say that Rav Elchonon was an EXTREMELY harsh critic of Rav Kook and will leave what he said out of this discussion. So there ARE differences. [Not only didn't he like Rav Kook - he was a fierce opponent of what we call today "YU" and while Rav Shimon Shkop actually taught there for a year when he was in America - Rav Elchonon wouldn't enter the building].
However - on this issue there is no dispute at all [IMHO]. Rav Kook also doesn't claim that he or anyone else knows what Hashem is doing through prophecy. He looked at Tanach and Chazal and through that prism interpreted events.
Rav Elchonon and Rav Kook both believed that we are on the cusp of the Geulah. Rav Elchonon called it "עקבתא דמשיחא" - The footsteps of Moshiach [see the מאמר עקבתא דמשיחא in his קובץ מאמרים]. Rav Kook calls it "אתחלתא דגאולה" [which is the terminology of Chazal as well].
כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו.
— אגרות הראי"ה חלק ג' עמוד קנה
Rav Kook looked at the great "flowering" and vegetation of Eretz Yisrael and said "Hey - according to Chazal, that means that the Geulah is on the way." He didn't invent that or claim some Divine communication. He saw it in the Chazal. He saw the exiles returning to EY and said "Hey - this is a fulfillment of what the Torah says that at the end of days, the Jews will return home". He saw [and experienced] a World War and pointed to the Chazal that says that when there is a lot of global tension - anticipate the footsteps of Moshiach. Everything through the prism of the Torah.
The Machlokes is whether this whole process is a positive or negative one. Rav Elchonon saw Zionists and Zionism in an extremely negative light while Rav Kook had a much more positive perspective albeit without being blind to the darkness of people abandoning Torah.
In general - academics love to create different schools of thought on issues when in fact there is either no argument at all or just different emphases. Sometimes, of course, there really are two different schools of thought...
The traditional perspective [and I believe correct one] is that putting all disputes aside, everybody agrees that we are here only to serve Hashem and keep Torah and mitzvos. All of the arguments are on the details of how to best go about doing that. So anything outside of that orbit has no place for the Torah Jew. The tendency to find many different streams creates a supermarket of ideas and perspectives, inviting the Jewish consumer to pick and choose at his convenience. Such an approach is anathema to a Torah personality.
As a post script I will note that while R' Elchonon was a vociferous opponent of Rav Kook, his Rebbi the Chofetz Chaim was a big admirer. See בשדה הראי"ה p. 188-199 for very interesting material on the connection of the two great luminaries/כהנים גדולים.
I will ALSO add that I am not named after Reb Elchonon. Firstly, my parents named me "Elchonon" w/o the "Reb". Second, I am named after my two grandmothers who were "Chana". My parents weren't woke enough to declare me a girl or give me a girls name ["Chana"] and let me choose my gender when I get older. They told me I was a boy, gave me a boys name, and no choice was given.
Old fashioned....
Should Torah Defy Logic And Human Experience?
Can we and should we try to reconcile Torah-reality with what our eyes perceive to be reality? What did the Rebbe instruct each Chassid to contemplate on the first Gimmel Tammuz of his Nesius? Do all questions require an answer? • In a farbrengen-interview with Rabbi Yisroel Noach Lipsker, mashpia in Tomchei Tmimim of Queens, he discusses these and other ever-relevant topics
By Avrohom Rainitz, Beis Moshiach Magazine
It is customary for Chassidim to farbreng every Shabbos Mevorchim; on the Shabbos Mevorchim prior to Gimmel Tammuz all the more so. If before every yoma d’pagra we need to sit and farbreng with a mashpia to prepare properly, all the more so when it’s Gimmel Tammuz. Since 5754 many questions have arisen about what the day is about; the seeming reality on the one hand, the sichos on the other, and we in the middle, trying to forge a path through the thick cloud and understand what happened to Moshe Rabbeinu.
It could be that the greatest question of our generation is “What is Gimmel Tammuz?” All other questions are offshoots of that. Is the idea of the Nasi HaDor as a neshama in a guf gashmi over, ch’v, or is it ongoing and will continue for eternity?
On the one hand, the Torah asserts that it’s impossible not to have a Nasi HaDor as a soul in a physical body. If so, the moment the doctors declared the end of the life of the Nasi HaDor, the world should have self-destructed. But the world wasn’t destroyed, and Jews continue to learn Torah and do mitzvos. There are still Jews who are inspired to serve Hashem. Belief in “ein od milvado,” the eternal truth of Torah and everything G-dly – where do they get this from?
THE GIMMEL TAMMUZ LETTER
I spoke with Rabbi Yisroel Noach Lipsker, mashpia in yeshivas Tomchei Tmimim in Queens and raised this question:
When we learn the sichos and maamarim, we understand that there must be a physical Nasi HaDor and that in the seventh generation there won’t be a histalkus of the neshama from the guf. And yet, we saw something different. Can we reconcile between the two?
I think that before any discussion about the subject of Gimmel Tammuz, we need to thoroughly study the letter that the Rebbe himself wrote on Gimmel Tammuz 5710, which he asked that every Chassid study well.
In this letter, the Rebbe defined what a “Rebbe” is. “He is the Nasi, and Nasi Chabad. Because, “Nasi” in general, who is called the rosh alfei Yisrael (head of the multitudes of the Jewish people), is the head and brain relative to them. And by cleaving to him they are bound up and unified with the source higher and higher.”
After going on to explain how Chabad leaders are mashpia both Nigleh and Nistar, ruchniyus and gashmiyus, etc. the Rebbe concludes with a strong demand of all Chassidim, men and women, “It is incumbent upon every single one of us to know, meaning to think deeply and implant his thought in this, that he is the Nasi and the head, from him and through him come all the hashpaos in gashmiyus and ruchniyus, and through hiskashrus to him (and he already instructed in his letters with what and how to do that) they are bound and unified with the source and the source of the source all the way to the highest of the high etc.”
Since the Rebbe says that each of us needs to “think deeply and implant his thought in this,” this is not a superficial reading. One needs to meditate on it, each as it pertains to him.
After doing so, we come to the inner and absolute awareness that the Rebbe is our head from whom and through whom come all hashpaos in gashmiyus and ruchniyus. Consequently, it does not occur to one that there was any sort of interruption, because if the Rebbe is not alive, ch’v, we cannot live! One cannot imagine that the Jewish people could exist without their head!
CHASSIDIM LOOK AT REALITY DIFFERENTLY
Still, what happened on Gimmel Tammuz 5754 doesn’t fit what it says in the sichos. Are we choosing to ignore what happened?
When looking at things in the usual way, what happened on Gimmel Tammuz doesn’t fit with what it says in the sichos and maamarim. And what we learned in the sichos definitely doesn’t fit with what we saw happen. We don’t have the privilege to ignore the contradiction and this big question because this isn’t just some side matter but the most important issue in our lives.
However, and it’s important to have a big “however” here: Before we get into the nitty-gritty, we need to know that as Chassidim we were taught and it’s expected of us, to look at reality with different eyes, with the eyes of Chassidim, the eyes of Torah. This is how the Rebbeim trained us and what Chassidus teaches us.
Even when it was the sixth generation, which was not called the last generation etc. when there was a histalkus, the Rebbe bothered to explain time and again that this is not histalkus in the literal sense. Even decades later, the Rebbe said that the Rebbe Rayatz was still alive and active and ch’v to speak otherwise. Did the Rebbe ignore reality? No, he didn’t; but he taught us that Chassidim look at reality with different glasses.
All the more so with the life of the Rebbe himself, Nasi of the seventh generation, after the Rebbe repeated that our generation is the final generation of galus and the first of Geula, it’s abundantly clear that the Rebbe continues to be the Nasi HaDor without any interruption, ch’v. What we saw on Gimmel Tammuz cannot weaken this faith.
WHERE TO PUT THE QUESTION MARK
Do you mean that what happened on Gimmel Tammuz was only an illusion to our physical eyes?
I am not an authority to say that reality is illusory and in general, not everyone can decide what is illusory and what is real, but we can definitely say that we don’t know what exactly happened on Gimmel Tammuz and at the same time, believe with complete faith that all the things the Rebbe said in the sichos are absolute truth. As for what is the reality – that is marked with a big question mark.
I once heard in the name of Professor Branover that he asked the Rebbe questions about emuna and science and the Rebbe wrote to him that not everything needs to be explained. Even in the Gemara which is all about understanding, it sometimes says “teiku,’ which means there is no explanation now. Why? Because Hashem wants that even Torah should have things that are not understandable.
Chassidim would say, how do we know that snow is white? Because the pasuk says, “it will become white as snow”! This is Chassidishe chinuch, looking at the Torah and seeing the world accordingly. If we see that there is a contradiction, we know that Torah is absolute truth and the question mark is on the reality as we see it.
So, after the Rebbe repeated and emphasized that our generation is the last generation of galus, and histalkus is not possible for the Nasi of the seventh generation, it is clear to us that this is the true reality even if we don’t know exactly how. Since the Torah says there must be a Nasi HaDor in a physical body – this is the true reality, that the Rebbe, Nasi HaDor, is chai v’kayam. How exactly? We don’t know and we don’t have to understand everything.
You remind me of the story of the Chassid who asked the Rebbe: How can the Rebbe say in the maamar that everything is Elokus when he sees the table as a true existence? He was followed by another Chassid with a similar but different question: Since the Rebbe says in the maamar that everything is Elokus, how is it possible that he sees the table as a true existence? The same question; the difference is only on what you place the question mark, on the Rebbe’s maamar or on reality.
Yes, that is the point.
In order to make this point, i.e. to what extent the truth of Torah is the absolute truth in relation to the reality which we see, clearer, I will note that in a maamar of the Rebbe Maharash he asks: Since the Torah says there is nothing but Him, and in the world we see that there is something beside Him, ch’v, perhaps we should say that the world is one big illusion.
Pay attention to the following: 1) When there seems to be a contradiction between the Torah and what we see, and we need to reconcile between them, it is not out of the question to say that the perceived reality is illusory. This is definitely an option. 2) Why doesn’t the Rebbe Maharash accept the illusion theory? Not because it’s not realistic but only because he has proofs from the Torah that the world is a true existence. 3) Throughout the maamar, the Rebbe Maharash does not raise the possibility that what it says in the Torah, “ein od milvado” is not meant literally; there is no such option!
In the Tanya that is learned before Gimmel Tammuz, we learn Shaar Ha’Yichud v’ha’Emuna. Chassidim say that chapter three ends with a question: why aren’t created beings nullified out of existence in their source – which seemingly goes against the rule that we don’t end emuna discussions with a question, and this is one of the reasons that we don’t learn chakira (Jewish philosophy from reliable sources), so that we don’t go to sleep with a question which gets etched into the brain and even the best answer won’t erase it.
Chassidim explain that this question, why created beings aren’t nullified, is one with which we can definitely go to sleep and it’s not terrible if this question remains…
Similarly, we can possibly say about the conundrum of the reality of Gimmel Tammuz that we can remain with the question and to a certain extent, it’s important that this question cry out and be asked again and again, because this reality ought to bother us!
THE SUN DIDN’T SET
What is the Torah outlook on Gimmel Tammuz, from the Torah and the Rebbe’s sichos?
The first major occurrence to take place on Gimmel Tammuz that is mentioned in Torah sources is in the pesukim that describe the miracle of “the sun in Givon, be silent” which occurred on that date. That tells us that although the rule is that the sun rises and sets, on this day, it didn’t set.
In the Rebbe’s sichos about Gimmel Tammuz, he emphasizes that sometimes you don’t know how to regard this day. Is it the beginning of the galus or the beginning of the Geula? The Rebbe Rayatz left prison on this day but it was the day he headed into exile. It was only later that it turned out that this day was the “start of the redemption,” but at the time, it was hard to see that.
OPEN YOUR EYES
What can we do when we are still in galus and as exile people we see reality in full color with our eyes as opposed to what is written in sefarim?
I agree with you; it’s not easy. Sometimes, it’s even very hard, but it’s part of what Chassidus demands of us, to work on ourselves so that we feel that Torah is the true reality. The Alter Rebbe teaches us how the tzimtzum itself is Elokus. Is it easy to understand this, especially with the deep understanding needed to fulfill “and place it upon your hearts?” No. But it’s the truth and we need to make an effort to live with it.
In order to absorb it, we need lots of avoda, also from the root “to tan skins,” to refine our coarse senses so they see Elokus.
This also connects with the Rebbe’s demand in the winter of 5752 that we open our eyes to see the Geula. When the Rebbe says we need to open our eyes to see the Geula, that means that before we open our eyes we are seeing galus. It’s only after the avoda of opening our eyes that we can see the Geula.
I remember wanting to learn a certain niggun and someone showed me the notes in Lubavitch v’Chayoleha. I looked at the notes and saw lines under which were the notes but when I showed the page to my brother-in-law who knows how to read notes, he didn’t see lines; he saw the niggun and he began to sing it. This demonstrated to me how two people can look at the same thing and if you didn’t learn, you will see galus; if you learned and worked on yourself, you will see Geula.
The Rebbe (Likkutei Sichos, vol. 20, p. 405) says that when Yaakov was in Lavan’s house with all the tribulations he went through, he was able to see Elokus and sing the fifteen “Shir HaMaalos.” How was he able to see Geula within his tzaros? Because he raised his eyes (as in Tehillim 120) to the mountains and saw the G-dly intention in galus, that there be an increase in light from the darkness.
This is a lesson for every Jew, says the Rebbe, to look up to the pnimiyus of things and then you can see the ultimate intent of galus.
WE NEED TO REITERATE TIME AND AGAIN: THE REBBE IS WITH US
When sitting down to farbreng for Gimmel Tammuz, how can Anash and the tmimim be inspired and strengthened?
We all know and believe that the Rebbe is with us, despite the concealment, and yet, we need to talk about it again and again.
On the line [in Chazal], “Whoever wants to err should come and err,” Chassidim say that sometimes one is in a situation that in order to err you need to want to err, because if you don’t want to err, you won’t.
I think that we can definitely apply that to the revelation of the Rebbe in our lives. Whoever doesn’t want to err, cannot help but see how the Rebbe is with us. Not just in the general sense but actually personally, with every Chassid.
Any Chassid, after only a brief contemplation, can immediately tell several stories from his own life about how the Rebbe guides him and is openly with him. You have to be blind not to see to what extent the Rebbe is with us and showers us from his full, open and expansive hand.
There are thousands of stories of people who were in a bind and the Rebbe extricated them in a miraculous way, whether through answers in the Igros Kodesh or other ways. Today, it is so open that even outside of Chabad they know about this. People who aren’t Lubavitch call me and ask me to write to the Rebbe to get his answer and brachos in the Igros Kodesh.
I love to tell the following story. They say about the Ibn Izra that he had an eye ailment and he went to the Rambam who was a doctor. When the Ramban saw the Ibn Ezra, he ordered his servant to put him in the goat pen.
The Ibn Ezra did not understand why he deserved this humiliation and in his anguish he began to cry bitterly. A few hours later, the servants took the Ibn Ezra out of the goat pen and brought him to the Rambam. The Rambam, upon seeing the Ibn Ezra, said “boruch rofei cholim.”
The Rambam said that the reason he had ordered him put in the goat pen was because he saw that the only cure for his eye ailment was if the Ibn Ezra would cry for a long time. The Rambam had no other way of getting the Ibn Ezra to cry for so long except by doing what he did. Indeed the Ibn Ezra was cured.
The Rebbe is the doctor of our souls, the greatest rofeh-yedid of ours, the most beloved. If it seems to us that the Rebbe is gone and left us alone in a goat pen, we need to know that no matter what, the Rebbe is doing it all for our good!
Sometimes, I think, based on what the Rebbe said many times that each of us needs to serve Hashem “with his own power,” that perhaps our situation today is like the baby whose father teaches him to walk and for this purpose, he lets go. When the baby approaches his father, the father moves away to force the child to continue walking on his own. At a certain point, the baby can think that his father abandoned him when the reality is that in those moments his father is supervising him.
We need to know that the Rebbe loves us and certainly, the current reality is for our good. At the same time, we cannot make peace with this state of affairs.
The Rebbe once said about the words, “I will thank You G-d for You were angry at me,” that although after Moshiach comes we will understand that all the tzaros were for our good, until Moshiach comes we don’t need to understand so that we can cry out “ad mosai?” sincerely.
This is similar to what is said on the pasuk, “and Moshe hid his face because he was afraid of gazing at G-d (Elokim)” – that Moshe did not want to understand and justify the middas ha’din (the name Elokim).
No question, if we’d be asked whether we want this situation, we would say no. We don’t want the yerida for the sake of an aliya, but Hashem isn’t asking us…
THE REBBE IS ALIVE, ARE WE?
With what should we be leaving a Gimmel Tammuz farbrengen?
We spoke a lot about the Rebbe being alive, but I think that from a Gimmel Tammuz farbrengen one needs to leave with a question: Are we alive?
In the story of Yosef’s revelation to his brothers, he asks them, “Is my father still alive?” Just a few minutes before, the brothers told him that their father was alive and anticipating the return of Binyomin. Why did Yosef ask whether he is alive?
There is a very powerful message here. It was clear to Yosef that his father was alive; he had no doubt. His question was: I am Yosef, is my father still alive? Meaning to say, is it apparent on me that my father is alive?
This is what we need to ask ourselves. That the Rebbe is alive, there is no doubt. The question is whether it is apparent on us that the Rebbe is alive. When it’s someone with a family the question expands to, is it apparent in your house that the Rebbe is alive?
In order to be able to answer “yes,” we need to bring the Rebbe into our lives, in thought, speech and action.
The principle is that hearts are drawn after actions, so we need to start with action, doing what the Rebbe said to do; learning Chitas and Rambam and the Rebbe’s teachings, and continuing to do the Rebbe’s mivtzaim.
There are married men who, when they were bachurim, were very involved in the Rebbe’s mivtzaim. After they married, they figured that’s for bachurim. Even if you’re in business, you are still, first and foremost, a Chassid of the Rebbe and you need to be involved in the Rebbe’s mivtzaim. Businessman have more opportunities for mivtzaim and only need to have the desire to act on them. In business you meet all kinds of people; if they are not religious, you need to get them to put on tefillin, etc. If they are religious, you need to convince them to learn Chassidus.
Open your eyes and seek opportunities. When you look, you find and there is endless work to be done.
When you do something, even if it’s a little bit, that’s a whole lot more than nothing, because the distance between the number one and one hundred is much smaller than the distance between one and nothing…
When we openly live with the Rebbe, that itself hastens the hisgalus of the Rebbe MH”M and everyone will be able to see the Rebbe, soul in a body, redeeming us for an everlasting redemption, teikef u’miyad mamosh!
-----------
Summary
1] The Rebbe is still alive and with us.
2] He is Moshiach.
3] To be a Chossid means to believe in something even though everything you see, feel and experience, tell you otherwise. That is not only the Chasidic way - that is the Torah way.
4] The Rebbe is with every chossid personally. Anyone who doesn't see this clearly is blind. Everyone - including many many non-Chabad people - have stories to tell about how the Rebbe is with them.
5] The way to live is to bring the Ha-hem Rebbe into our lives, in thought, speech and action.
Comment:
As to point 3:
The Torah emphasizes numerous times that we SAW the giving of the Torah and HEARD the voice of Hashem and that is why we believe in it. E.g.אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ.
Or that we SAW Yetzias Mitzraim and that is why we believe e.g.אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.
Why did Hashem NOT perform miracles and NOT give us the Torah and then tell us that He did and we have to believe it anyway?? Isn't that the "Torah" way??
It is clear to me that Hashem wants us to live based on our seichel. The Torah should made sense. Sometimes, our seichel is underdeveloped but that is our seichel's fault - not the Torah.
Point 4: Maybe it is not the Rebbe who is with us but Hashem??
Did Moshe Rabbeinu Pass Away?
שיחת ליל שמחת תורה תשי"א
והשורש לזה למעלה הוא כללות ענין הצמצום והתהוות העולמות, שהקב"ה נתן מקום לחשוב שסילק עצמו ומהותו ח"ו מהעולם, נתינת מקום גם בקדושה, כ"שגגת מקצת חכמים . . ששגו וטעו . . והבינו ענין הצמצום . . כפשוטו כו'"5, ומזה נעשה גם נתינת מקום לחשוב שמשה נסתלק ח"ו ואינו נמצא למטה.
וממשיך בכתוב, שלפני מותו (לפני הנתינת מקום להקס"ד שמת) אמר "ה' מסיני בא6 וזרח משעיר למו וגו' מימינו אש דת למו":
"שעיר"7 – הוא מלשון שערות, שהחיות הנמשך בהשערות הוא הארה מצומצמת בלבד, ולא עוד אלא שבאה ע"י הפסק הגולגולת. ואעפ"כ, "מימינו אש דת למו", שנמשכת ההשפעה מימינו של הקב"ה, ביד רחבה וכו'.
והביאור בזה – שאע"פ שעכשיו המצב הוא באופן ד"וזרח משעיר למו", שיש רק הארה מצומצמת, מ"מ, "מימינו אש דת למו", שלאח"ז יאיר גילוי קו הימין.
ובכח זה יכולים לילך להבתי-כנסיות, ולבאר ליהודים שפוגשים שם, שבאמת משה לא מת, ואין שום שינוי, כי אם, שנעשה נתינת מקום לקס"ד כו'.
– באם יתקבלו הדברים, מה טוב, ובאם יש שאלות וקושיות, הרי, כשילד שואל קושיא אצל המלמד, והמלמד אינו יודע מה להשיב, סוטר לו על לחיו, ואומר לו: כשתגדל תבין!... כך יש לומר גם לאותו יהודי ששואל שאלות: זוהי המציאות, גם אם אתה אינך מבין!
ויש להביא דוגמא לדבר מענינא דיומא – שאוחזים את הספר תורה כשהיא מכוסה במעיל באופן שלא רואים מה שכתוב בה, ואעפ"כ, שמחים ורוקדים עמה8.
והעיקר – כאמור – שיהי' כבר הגילוי דקו הימין, ובמילא יחסכו את הצורך להשיב על הטענות כו' ("מ'וועט פאַרשפּאָרן אַיינ'טענה'ן זיך").
5) תניא שעהיוה"א פ"ז.
6) נתבאר פירוש רש"י "פתח תחילה בשבחו של מקום", דלכאורה מהו השבח בכך ש"החזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה"? והביאור בענין "סיני", ש"ירדה שנאה לעכו"ם עליו" (שבת פט, סע"א). – חסר הביאור (המו"ל).
7) ראה לקו"ת ברכה צד, רע"ב. ובכ"מ.
8) ראה גם שיחת שבת חוה"מ סוכות ס"א (לעיל ע' 30). וש"נ.
----------
Hard to swallow. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה
כלל גדול בחיים !!
וכך כתב מרן החזו"א: (כלאיים א א) "לבא במשא ומתן עם החכמים אין תועלתו מצויה כי אין דעות בני אדם משתוות ושנוי הדעות הוא על הרוב בסבות מוקדמות יסודיות".
"אין דרכי לבא בויכוחים כי הבדל הדעות יש להם גורמים מוקדמים של רבות בשנים ואין בכח של ראיה לשנות כי כל ראיה יש לה מסלות רבות לכן מונח קיים אצלי למנוע מלהשיב", (אגרות א כח).
בקשה של ילד ומבוכה גדולה
האם קרה לכם פעם שברגע אחד התרגשה עליכם מבוכה גדולה וייחלתם לכך שהאדמה תבלע אתכם? רגע שכזה עברתי בשבוע שעבר. ביום רביעי האחרון נשמעו דפיקות מהוססות על דלת ביתי, כשנפתחה הדלת עמד מולי ילד כבן עשר - אחת עשרה שהציג בפני פנקס קבלות של עמותה לא מוכרת, ובעיניים מושפלות שאל בחצי לחישה האם אני מוכן לתרום כסף לעמותה זו.
לא מצא חן בעיני שעמותה מנצלת ילדים לאיסוף כספים ותמהתי בפניו; 'ההורים שלך יודעים שאתה אוסף כסף?'
כן, ענה הילד, ביקשתי לאסוף והם הסכימו. למה הם הסכימו? הלא אתה רק ילד! שאלתי בנוקשות.
הרים אלי הילד את עיניו שתהומות של יגון ניבטו מהן, וענה לי במבוכה: העמותה הזו, משמחת ילדים חולים, יש לי אח נכה מאוד , וכל הזמן הוא עצוב, אנשי העמותה עוזרים לנו לשמח את אח שלי, אז ביקשתי מאבא שירשה לי לאסוף כסף עבורם והוא הסכים.
הרגשתי כמי שחטף אגרוף ישר בלב.
Of Nesi'im Artificial And Real
In the Torah and Chazal, there is a concept called "נשיא". The נשיא can be either the king or [in the language of Chazal] the head of the Sanhedrin. There is also the נשיא of each tribe.
Years ago, there was a Gadol Bi-Yisrael, a real גדול בתורה, who published a tshuva in his sefer: The question was - Do all of the Halachos that apply to a נשיא, also apply to the President-נשיא of Medinat Yisrael?
That was it. He was out. He lost almost all of his prestige. That is why you probably never heard of him. מה לנשיא מדינת ישראל ולראש הסנהדרין והמלך??? The President of מדינת ישראל is an honorific title given to a person who cynics say [it is definitely not good to be a cynic but sometimes it is worth listening to what they have to say...] has two jobs. 1] To get Kavod. 2] To get a big salary. That's it.
The whole government of Medinat Yisrael was established with the express goal of creating an environment where Eretz Yisrael would be the place for the new, "liberated" Jew, unencumbered by Torah, Halacha and Tradition. That was the dream of Ben Gurion and his cronies. That is why [among other things] the law of the land is based not on Jewish tradition but an amalgam of secular systems of law - British, Turkish etc. [with some Judaism sprinkled in].
So you have this guy, not even elected by the people [but by the Knesset] who is often a מחלל שבת בפרהסיא אוכל נבילות וטריפות to mention just a few of his good qualities, who has no political power, elected by a body of people who are composed of many secular even anti-religious people, including a few Arabs, to a ceremonious position. [It is like a person who receives an honorary doctorate. Don't go to a surgeon whose only degree is an "honorary doctorate"]. Then a very venerable rabbi conducts a serious discussion as to whether when he dies, everyone including Kohanim become Tamei for him and everyone rips Kriyah and all the other דיני נשיא apply to him.
Ahhhhhhhhhhhhhh. That was tooooo much. Had it been categorized in the "Purim" section of the sefer, that may have been a saving grace. But, alas, it wasn't. And so ended this Rav's legacy as a Gadol.
Too bad.
I say this in order to bring home the point that our heroes and models are Tzadikim, אוהבי ויראי השם, Talmidei Chachomim, Baalei Chesed Vi-tzdaka etc. etc. When I think of a guy like Herzog, I hark back to his grandfather, the Rav Ha-Roshi Rav Yitzchak Isaac HaLevi Herzog ztz"l, who was a tremendous Tzadik, a man of nobility and self sacrifice and an auto didact in כל התורה כולו [not to mention his vast secular knowledge].
HE was a נשיא בישראל, not in the pure Halachic sense but as a leader and guide. "נשיא" means elevated - and that he was.
המשומד החב"דניק
לפני כמאה שנה חי ברוסיה יהודי מומר בשם 'ישראל לנדא' בן למשפחה חסידית חבדי"ת בקי נפלא בש"ס, בקבלה ובספרות החסידית. לימים השתמד והפך נוצרי ובמשך השנים התמנה לצנזור הראשי ברוסיה וכל ספרי הקודש שחוברו באותה תקופה היו צריכים לקבל ממנו אישור שאכן לא נכתבו בספרים אמירות נגד הגויים.
סיפור מחוייך מספר, שפעם קיבל הצנזור המשומד חיבור ובו פירוש על ספר התניא. כשבא המחבר לאחר כמה ימים לקבל אישור להוציא לאור את ספרו הודיע לו הצנזור שהוא לא מאשר את החיבור לפרסום.
- מדוע, תהה המחבר הרי אין בחיבורי ולו מילה אחד נגד הגויים?
- נכון, אך הפירוש שלך לדברי האדמו"ר הזקן אינו נכון.... כי הפירוש הנכון
הוא....
- אמר לו המחבר אתה הרי משומד ומה זה עניינך?
- ענה לו הצנזור, אני אמנם משומד אבל חבדניק נשארתי!!
אצילות נפשו של הגר"ג אדלשטיין זצ"ל
"נטפי שפיות" וישלח תשע"ט
כך נוהג אדם גדול.
גם בסערת תקופת הבחירות ספוגת הספינים, ההשמצות והכיעור, בהקה באור יקרות דמותו האצילית של ראש ישיבת פוניבז' הגאון ר' גרשון אידלשטיין שליט"א.
בכל ההופעות הפומביות והפקות הענק שחוללו החצרנים ובמאי משרדי הפרסום, שנאלץ לקחת בהן חלק ולשאת בפני הציבור את הקלישאות השחוקות שיניעו את המון היראים להצביע אך ורק למפלגת 'דגל התורה', היה ניכר למעלה מכל ספק אצל כל מי שאך התבונן קלות בפניו, כי הוא נושא את הדברים כמי שכפאו שד.
למרות שוועת הקהל הצמא לאקשן ולהעמדת השקפת הבדולח הצרופה הטהורה על מכונה המדוייק, היה נראה כי בכל ההופעות הפומביות הוא דבק בחדּות הענוותנית הכל כך אופיינית לו, והקפיד להוסיף מיד את הדברים המובאים להלן, שכשאמר אותם הבחנת מיד הנה לפניך ר' גרשון הטבעי האותנטי, ניכר היה שלדידו הם משפטים אשר חשוב יותר לאמרם גם בכינוסי המון משולהב, דברים שהם תמצית אישיותו:
"אנחנו צריכים גם זכויות, זכויות להצלחה, הציבור צריך זכויות. והזכויות יש כמה זכויות. לא לדבר דברי ביקורת על מי שהוא לא איתנו, לא לדבר ביקורת, וגם לא לחשוב, מפני שכל דיבור וכל מחשבה זה קטרוג, בשמים – יודע מחשבות, ואנחנו לא רוצים לקטרג, אלא לדון לכף זכות! גם במחשבה, לא לחשוב אפילו מחשבה של לכף חובה, כבר דיברנו על זה, לא לחשוב על זה בכלל.
הם שוגגים, אנוסים, אפשר למצוא כף זכות, אם לפי מידת הדין אז מי יעמוד לפניך בדין, ומי שדן לכף זכות ולא מדבר ולא חושב דברי ביקורת, יש לו זכות של מידה כנגד מידה שגם בשמים ידונו אותו לכף זכות. חשוב מאד לדעת את זה. ובעזרת השם נזכה באמת בזכות המעשים הטובים שלנו, וסתם חיזוק בכלל, חיזוק בתורה וחיזוק ביראת שמים, כל חיזוק, מי שמתחזק בכל מה שצריך להתחזק הוא מזכה את הרבים, הוא מזכה את עצמו בעולם הזה ובעולם הבא ומזכה גם את הציבור, זה משפיע, כך ידוע, שכל אחד משפיע, מה שהוא – הוא משפיע, אפילו בלי שהוא מדבר. לכן מה שאנחנו יותר נתחזק בכל הדברים האלה, בכל מה שצריך חיזוק, בתורה, במידות טובות, וביראת שמים וכל מה שצריך, נזכה בזכות זה להצלחה להשפעה בירושלים גם כן, שהכל יהיה טוב כמו שצריך".
מי שעקב מעט אחר הנעשה בגבעת הישיבה בעשור וחצי האחרון יודע כי תוכן הדיבורים הללו שב ונשנה בווריאציות כאלה ואחרות בכל פעם שסיר הבלהות בגבעת הישיבה הגיע לכדי בעבוע. כאלה היו הדברים שחשוב היה לו כל כך להשמיע דקות אחדות אחרי שהותקף בגביעי לבן שהושלכו לעברו בברוטאליות והוא בעשור התשיעי לחייו: 'אשמרה לפי מחסום' – 'השכם והערב לבתי כנסיות ובתי מדרשות והם כלים מאליהם' – 'יש לי חשבון על כל דבר מה שהיה בישיבה עד היום למה הגיע, וגם זה אני יודע למה זה הגיע לי...' מתלמידים צעירים שנכנסו ללמוד אצלו בזקנותו והיו מתקשים מעט בתחילת דרכם בהבנת 'חיתוך הדיבור' שלו שמעתי כי מעולם לא היה קולו רם וחד וברור כל כך כבאותה השעה: 'אשמרה לפי מחסום', 'כשהמשגיח ר' חצקל היה חי מי שהיה נכנס אחרי השעה 15:30 לבית המדרש בקושי היה לו מקום רק בספסלים מאחורה, והיום יש מקומות ריקים, צריך לעשות חשבון הנפש, להבין מדוע באות 'אין לי חיתוך הדיבור' – מן המצאה שכזו, פטנט רשום, לצורך התחמקות מעריכת כמה וכמה סידורי חופה וקידושין מידי יום – כל הזכויות שמורות.
אף אני למדתי אצל הגרי"ג שליט"א בישיבת פוניב'ז [המאוחדת] אנו התלמידים הכרנו אותו כבר אז 'כבן העולם הבא, שייף עייל שייף נפיק, גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשי' [סנהדרין פח]. כשפרצה המחלוקת בישיבת פוניב'ז התגלה ר' גרשון גם כבעל תכונות יצוקות של מנהיג בסדר גודל מופתי, מים שקטים חודרים עמוק. מים כבדים ושקטים, מפלסים מסילה בכור הפוניביזאי העשיר בנערי פרא בשיא תקופת ההתבגרות. הוא לא היסס להוביל את ההיפרדות שחילקה את פוניב'ז לשתי ישיבות. 'היפרד נא מֵעָלַי'. הוא עשה זאת באופייניות רוסית טיפוסית, בדממה קפואה, בלי אומר ודברים, ומול מערך אימתני וכוחני משומן היטב. אף מי שלא היה בקי בפרטי המחלוקת והכיר את ר' גרשון, לא התעורר בלבו לרגע קל כל ספק היכן שוכן הצדק, היה ברור לו כי במקום בו נמצא ר' גרשון, שמה הצדק ושמה היושר. פלס של זהב ופלדה. ואם נאלץ ר' גרשון להוביל לפילוג, מונח הסותר את כל יישותו, אין ספק כי לא נותרה כל ברירה אחרת. היה ברור לנו כי לא מעורב בהחלטתו ולו סיג של אגו, הכל לשם שמיים. הכל נצרף בכור המבחן של החסיד מהשערי תשובה ומחובות הלבבות.
גם אז בהנהגת הפירוד התגלתה אישיותו בכל יפעתה, מצד אחד היה איתן ושליו בדעתו כי את הצריך להֵעָשות יש לעשות ללא כל מורא גם מ'גדולים' המבוגרים ממנו, אך באותה שעה שנדמה וכמעט שלא הייתה לו קשה הימנה, כאשר נאלץ להסביר לנערים צעירים ברתחת נעורים, מדוע יש להיפרד, בחר במשפטים חיוביים ועדינים ולא ביללות מחאה וזעזוע של קינה ונהי. גם כשהתלקחו במשך השנים מריבות מכוערות בין תלמידי שתי הישיבות הוא לא עייף מלקרוא שוב ושוב לתלמידיו להבליג ולוותר וללמד זכות גם על היריבים שפגעו אף בכבודו פעם אחר פעם.
במערכת הבחירות האחרונות הגיע לאחר התלבטות למסקנה לפיה יש תועלת לעולם התורה בריצה נפרדת מאגודת ישראל בערים ירושלים ובחיפה, אך ביושר ובכנות גמורה לא ראה בהיפרדות סיבה למחלוקת, וכאמור לא הפגין בדל של כעס או תרעומת על מצביעי 'אגודה' ואדרבא טרח להדגיש שיש לאהוב ולכבד גם את האחרים וללמד עליהם זכות.
Lost In Translation
Mordechai Schiller
Pull up a chair. I've got a story for you.
It was 1974. We were living in Jerusalem, and my late parents came for Passover. One day, in the old Egged Central Bus Station, my Dad walked up to the information booth. But, just as he was about to ask which bus to take, he saw a sign in the window:
WE SPEAK ALL LANGUAGES
Handing my Dad a straight line was always a hazard. But this was a printed invitation! Dad accepted.
The pekidah (clerk) came to the window, smiled, and asked how she could help.
Dad pointed to the sign and asked, "Do you speak Japanese?"
Her eyes went wide and her head jerked back — as if yanked by a marionette string.
"Yah-pah-neez?! No!"
"But it says you speak all languages!"
"Not Yah-pah-neez!"
"But I only speak Japanese."
Shaking her head, she ran off to search for anyone who might speak Japanese. Somehow, she never got it that my Dad was speaking to her in English. I don't remember if Dad ever got his bus. But he had a story. And that was enough.
I was reminded of Dad's Japanese adventure when I started thinking about the problems of translation. Anytime you write something — in any language — you're taking a chance. As E.B. White cautioned writers, "When you say something, make sure you have said it. The chances of your having said it are only fair."
Add to that the barrier of another language and you're bound to run into trouble.
Translate comes from a root word meaning to carry across, transfer or transport. When you translate, you convey meaning. Perhaps, as E.B. White's advice suggests, any time you write something, the reader is "translating." And every reader could possibly get a different message.
When Mark Twain came across a French translation of his short story, "The Celebrated Jumping Frog of Calaveras County," he didn't get mad; he got even. Twain back-translated the French translation; only he did it literally, word for word — including all the mangled idioms — in revenge to the nation he loathed ever since the Dreyfus affair.
Of course, not all literal translation comes out senseless. The new interlinear translations of Siddurim (prayer books) are a prime example of a literal, yet intelligible approach.
To avoid the ping-pong effect of jumping up and back, to and fro, between Hebrew and English pages, you can read the translation between the lines (literally).
Want to get the gist of what you're saying in the Siddur while you're davening (praying)? Then interlinear is the way to go. But if you want to analyze text, you need something more robust.
Maimonides (d. 1204 ) wrote a letter to Rabbi Shmuel ibn Tibbon, who translated the Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed) from Arabic into Hebrew. After praising ibn Tibbon's mastery of language, he added some advice:
"Whoever tries to translate from one language to another, translating every word literally, word for word — while following the order of the original — will struggle with his work, only to have his translation be unclear and full of errors. That is not the way to do it. The first thing to do is to study and fully understand the original. Then explain the ideas clearly and in the right order and syntax of the second language. To do this right, you will need to change the order of the words; sometimes you will need many words to explain one; sometimes one word will stand for many in the original. The goal is to express the ideas clearly and fluently."
Rabbi Aryeh Kaplan (d. 1983) took this advice to heart when he wrote his translation of the Hebrew bible. To avoid readers misunderstanding the idioms and hidden meanings in the text, he incorporated the interpretations of the classic commentaries into the translation itself.
When the leading Judaic publishing house, ArtScroll, got up to Shir Hashirim (Song of Songs) in their series on the Megillos, they faced a similar issue.
Clearly, the scripture that Rabi Akiva called "The Holy of Holies" was meant to be understood symbolically. Any literal translation would distort and degrade the meaning. So the scholars at ArtScroll created an English translation "faithful to the allegory that is the Song's authentic meaning."
The Kotzker Rebbe (d. 1859), said, "Not everything you think, should be said; not everything you say, should be written. .. . "
And not everything that's written demands to be translated.
A case in point: A woman met James Thurber and told him she had read his stories in French, then she added, "I enjoyed them even more than in English!"
"Yes," Thurber replied, "my works lose something in the original."
6 Habits Of Remarkably Calm People
Nick Wignall
1. They keep their expectations in check
Expectations are often subtle defense mechanisms against the fear of uncertainty and helplessness.
When you can’t actually control an external situation—or are too afraid to try—retreating into your own mind and telling yourself stories about how things should be gives the illusion of control.
For example:
Suppose you have a boss who isn’t very supportive of you, especially during team meetings. You’ve asked him several times to be more supportive but nothing changes.
So you’ve gotten in the habit of telling yourself stories about how he should be supportive—and how that’s what good bosses do. And you do this because it temporarily gives you something to do that feels productive—like you can control things.
Of course, in the long run, these expectations are unrealistic and will continue to get violated, leading to a steady stream of disappointment, frustration, and decidedly non-calm moods and mindsets.
Expectations give us the illusion of control in the short term. But in the long term, all they do is stress us out.
People who keep a calm mind know that the long-term stress of high expectations isn’t worth the short term-relief they bring.
So if you want to foster more inner calm and peace of mind, train yourself to be skeptical of your own expectations and stories of how things should be and stay focused on how things really are.
“I’m not in this world to live up to your expectations and you’re not in this world to live up to mine."
2. They take responsibility for their actions, not outcomes
There are very few things in life where you have total control over the outcome:
No matter how good a parent you are, your kid may still struggle or mess up sometimes.
No matter how hard you study, there may be questions you couldn’t anticipate and get wrong.
No matter how carefully you craft your pitch, you can’t fully control how potential clients will react to it.
Unfortunately, facing up to this reality means feeling helpless. And some people simply can’t stand feeling helpless—like they can’t fully control things.
As a result, they tell themselves they should be able to control how things turn out and then inevitably get frustrated, stressed out, and disappointed when things don’t go exactly to plan.
If you hold yourself responsible for things you can’t control, you’re setting yourself up for stress and disappointment.
Remarkably calm people avoid taking full responsibility for outcomes because they know that the only thing they have anything close to full control over is their actions:
You’re responsible for doing your best by your children, not for how they turn out as human beings.
You’re responsible for how well you study, not for whether you got a B+ or an A-.
You’re responsible for the effort you put into creating a great pitch, no for other people’s reactions to it.
Now, I know this all might sound a little radical at first, but I’d encourage you to reflect on it a little more deeply.
Your sense of responsibility should not exceed your capacity for control.
Get in the habit of taking responsibility for your actions and let the outcomes be what they will.
Instead of worrying about what you cannot control, shift your energy to what you can create.
3. They embrace JOMO: The Joy of Missing Out
You’ve probably heard of FOMO, the Fear of Missing Out…
Even though you’re exhausted and have a big day tomorrow, you say yes to your friend’s invitation to go out because you’re afraid you might miss out on a really fun evening.
Even though you committed to cooking all your own meals this week and working on your diet, you agree to go out to dinner with your sister because it’s the grand opening of a super cool new restaurant and could be AMAZING!
The problem with FOMO—the fear of missing out—is that because you’re afraid to miss out on immediate experiences, you end up sacrificing long-term commitments like getting good sleep and performing well at work or sticking to a healthy diet.
Of course, that doesn’t mean you should never accept spontaneous invitations! But it’s very easy to get in the habit of always indulging FOMO. And when you do, your long-term values, commitments, health, and peace of mind usually suffer.
Remarkably calm people deal with FOMO head on by embracing JOMO, the Joy of Missing Out.
Embracing the joy of missing out simply means that you remind yourself that even though you might well be missing out on something enjoyable or exciting now, you’re gaining something far greater: The long-term joy that comes from keeping promises to yourself, taking care of your health and wellbeing, and being free to make decisions based on your values rather than passing whims or fears.
Truly calm people are in the habit of making decisions based on their long-term values and wellbeing, not passing impulses and insecurities.
Embrace the joy of missing out and you’ll enjoy the benefits of long-term satisfaction and peace of mind.
“I realize there’s something incredibly honest about trees in winter, how they’re experts at letting things go.”
4. They set healthy boundaries
People who are constantly stressed out and worried often have very poor boundaries:
They feel uncomfortable saying no to people and end up taking on way too much work and responsibility.
They get insecure about disappointing their friends, so they say yes to everything—even if it’s stuff they don’t really want to do.
Their primary source of self-esteem comes from external validation, so they’re afraid to stick up for what they want for fear of losing that validation from others.
Having no boundaries means taking on everyone else’s problems and stresses as your own—so of course you never feel calm!
The trick is to build up your tolerance to your fear of disappointing others.
Because if you do start saying no and setting better boundaries, people will get upset and disappointed (although probably not to the degree you’re fearing). And it will be uncomfortable… temporarily.
But the long-term benefits to your wellbeing and peace of mind will be profound:
Imagine how much calmer your life would be if you only had to worry about your issues instead of everyone else’s too?
Of course you should care about others and their problems - but within limit.
Remarkably calm people understand that you can’t really be helpful to others if you don’t take care of yourself first. And more often than not, that means setting (and enforcing!) healthy boundaries.
“Don’t ask yourself what the world needs. Ask yourself what makes you come alive and then go do that. Because what the world needs is people who have come alive.”
5. They control their thoughts, not their feelings
Trying to control your feelings is a recipe for chronic stress and frustration because fundamentally, you can’t.
You don’t have direct control over any of your emotions:
You can’t just crank up the happiness dial any time you feel sad.
You can’t adjust the anxiety knob a little lower at then magically feel more confident.
You can’t pull the anger emergency brake and instantly feel tranquil and calm.
But it’s worse… Not only is it not possible to directly control how you feel, but trying to control your feelings usually leads to feeling worse:
Trying to make yourself feel happy (and failing) leads to more disappointment and unhappiness.
Trying to make yourself feel less anxious often leads to dealing anxious about feeling anxious.
Trying to will your way out of feeling angry (and failing) usually just leads to more frustration and self-directed anger.
Trying to control the uncontrollable—including your emotions—will always lead to a more stressful mind, not a calmer one.
If you want to change how you feel emotionally, you can only do it indirectly by changing how you think:
When you’re feeling sad, you can validate your sadness by reminding yourself that everybody feels sad sometimes. And that just because it feels bad to be sad doesn’t mean it is bad to be sad.
When you’re feeling anxious, you can shift your attention out of worrying more about the future and redirect your thoughts to something productive.
If you want a calmer mind, you need a better relationship with your emotions.
And a major part of cultivating a healthy relationship with your emotions is not trying to control them directly. The best you can do is manage your thoughts and behaviors and allow your feelings to be what they are however uncomfortable.
“Crying does not indicate that you are weak. Since birth, it has always been a sign that you are alive.”
6. They surround themselves with supportive people
It’s a cliche, but a true one: human beings are social creatures.
And one of the implications of this is that no matter how much self-work you do on your own “stuff,” other people will always influence your mental state:
You can do mindfulness exercises all day long, but a micromanaging supervisor at work is still going to cause a lot of stress and mental chaos.
You can work incredibly hard to change your negative self-talk, but if you live with a partner who’s cruel, demeaning, or abusive, peace of mind is going to be tough to come by.
The point is simply this:
The people you spend time with on a regular basis will have a profound effect on how calm you feel.
Which means that ultimately, to find more peace of mind, you may need to make some serious changes to your social life and relationships.
And while it’s often quite challenging, consistently calm people have often done the hard work to limit their exposure to stress-inducing people. But more than that, they proactively cultivate relationships that are supportive.
Because when you surround yourself with people who genuinely care about you, that you genuinely enjoy spending time with, and who willingly support you when times are tough, peace of mind is something that grows naturally, not something you have to constantly fight for.
Of course, all this is way easier said than done!
But you have to at least acknowledge how important your relationships are for your mental peace and wellbeing if you stand any chance of cultivating it.
“We are like islands in the sea, separate on the surface but connected in the deep.”
― William James
All You Need to Know
If you want a constantly calmer mind, work to build these habits:
Keep your expectations in check
Take responsibility for your actions, not outcomes
Embrace the joy of missing out
Set (and enforce) healthy boundaries
Control your thoughts, not your feelings
Surround yourself with supportive people
Story Telling
Mordechai Schiller
I've been noticing the word narrative in the news a lot. Taken at face value, narrative means a particular interpretation or version of a story.
More cynically, narrative is an artful way of saying "spin" — i.e., a PR-driven tangled web of information, persuasion, manipulation and deception.
Ever since great ships took to sea, sailors on long voyages would spin yarns — tell long, often fantastical tales. Other than storms, pirates, or whales, the only breaks in the monotony at sea might be singing shanties or carving scrimshaw from whale's teeth. A good yarn spinner was a valuable mate on board. Accuracy wasn't important in spinning a yarn; the longer and more imaginative, the better.
William Safire defined the current meaning of spin as a "'twist,' or 'interpretation'; when a pitcher puts a spin on a baseball, he causes it to curve, and when we put our own spin on a story, we angle it to suit our predilections or interests."
Safire compared spin to a German and Yiddish expression: kop-fardreyer — "literally 'head turner,' metaphorically 'mind twister.'"
When Safire told his future father-in-law that he worked in public-relations, he explained that his job was to modify people's "attitudes … at the introduction of persuasive arguments." His father-in-law-to-be "smacked his head and nodded ruefully, 'a Kopf-verdreher.'"
There's an old proverb: "If a fish stinks, it stinks from the head." So, to see spin in action, let's start at the top.
After the Democratic debacle of the midterm elections, President Obama took the blame for his party's political defeat. "I think there are times … where … we have not been successful in going out there and letting people know what it is that we're trying to do and why this is the right direction. … So there is a failure of politics there that we've got to improve on."
He went on to say, "I think that one thing that I do need to constantly remind myself and my team of is, it's not enough just to build a better mousetrap. People don't automatically come beating to your door. We've got to sell it."
During his own re-election campaign, President Obama told an interviewer:
"The mistake of my first term … was thinking that this job was just about getting the policy right. And that's important. But the nature of this office is also to tell a story to the American people that gives them a sense of unity and purpose and optimism, especially during tough times."
Let's play that back: "But the nature of this office is also to tell a story to the American people …" [emphasis mine].
That seems to mean that it is the job of the president of the United States to make up a story to inspire the people.
The truth of that story may be irrelevant. The story could be purely speculative fiction — "a catch-all term meant to inclusively span the breadth of fantastic literature, encompassing literature ranging from hard science fiction to epic fantasy to ghost stories to horror to folk and fairy tales to slipstream to magical realism to modern myth-making …" (Speculative Literature Foundation).
In other words, the job of the president is "modern myth-making."
That calls to mind an election-year Walt Kelly cartoon (The Pogo Party, 1956.)
"If you wants to git elected you gotta think up somethin' to say after you is in office so's history books'll have a big memorable homily to pester kids into memorizin' even if they don't know why you said it. …"
NOTE: This is a non-partisan column. It is not an endorsement of — nor endorsed by — any elected official, candidate, political party or PAC, nor of their supporters or opposition.
My interest is in language, not politics. The verbal abusage I'm talking about is endemic to politicians of all parties and persuasions. It comes with the territory. I pick on the president's words only because they are a perfect specimen of a verbal virus that infects information systems and wipes out memory and meaning.
Less eloquent, but more memorable, was President Richard Nixon's assertion: "I am not a crook!"
Al Capone, who was a crook, had more style. When the police grilled him about bootlegging in Canada, Capone responded,
"Canada?! I don't even know what street that's on!"
Okay, why am I so worked up? This is old news. In 1946, George Orwell wrote, "The great enemy of clear language is insincerity. … Politics itself is a mass of lies, evasions, folly, hatred, and schizophrenia. When the general atmosphere is bad, language must suffer."
Today, however, I fear even Orwell might agree something has changed. And not for the better.
When Watergate overflowed, the news media — led by Washington Post investigative reporters Bob Woodward and Carl Bernstein — relentlessly dug for the facts. And they brought down a president. Where are today's investigative reporters? The media today sit around and listen to the administration's stories like children at bedtime. The narrative lulls the press to sleep like a lullaby. And they join in on the chorus.
As a word-worker, I worry when the media raise the deceit ceiling … and the credit rating of words gets downgraded to junk status.
What troubles me more, though, is the co-opting of the very power of narrative. Stories help define who we are. Our first memories are of our mothers and fathers reading us stories.
The Torah is framed in stories. The Ramban (Nachmanides), based on the Midrash Tanchumah, tells us"Maaseh Avos siman labanim" — everything that happened to the Patriarchs was a harbinger for their descendants. Their actions and experiences foreshadow the future. That is why the Torah goes into the minutiae of their travels and adventures.
The word maaseh means both a deed and a story. It is the stuff of our history and our lives.
The festival of Passover is more than just matzah, maror and macaroons.
It is the Birth of the Jewish Nation. And it is the festival of stories.
"And you shall tell your children on that day …" The continuity of the Jewish Nation depends on our continuing to tell the story. No matter how wise or how learned you are, the story must be told — so that it shall never be forgotten. And it must be told in all its transparent, unvarnished truth: "Mit'chilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu — At first, our fathers were idol worshippers."
Novelists, psychologists and marketers all know the power of stories — the ones we hear and, especially, the ones we tell ourselves. Marketing sage Seth Godin writes in All Marketers Are Liars — The Power of Telling Authentic Stories in a Low-Trust World:
"Marketers aren't really liars. I was lying when I named this book. … They are just storytellers. It's the consumers who are liars. As consumers, we lie to ourselves every day. … Successful marketers are just the providers of stories that consumers choose to believe."
Here's the BUT … and it's a big one: If the storyteller doesn't deliver … if the product doesn't satisfy … the spell is broken. And then the story really is just a lie.
Stories are vital; they impose the structure of plot on events. They give us a frame of reference to make sense of our lives. Journalists use literary narrative technique to help us better understand the news. As Jack Hart, managing editor and writing coach at The Oregonian, wrote in Storycraft:
"Storytelling has such wide application because, at its root, it serves universal human needs. Story makes sense out of a confusing universe by showing us how one action leads to another. It teaches us how to live by discovering how our fellow human beings overcome the challenges in their lives. And it helps us discover the universals that bind us to everything around us."
When you co-opt and subvert that power, you spread confusion. And you undermine trust and caring. When stories are used to cloud — instead of illuminate — reality, our whole world becomes darker.
What happened in Egypt during the Plague of Darkness? "There was darkness across all the land of Egypt — and no man saw his friend!"
The Alter Vorker Rebbe, zy"a, commented, "The worst kind of darkness is not seeing your friend."
However, the Sages tell us, even a little light dispels a lot of darkness. So let's light a candle for the cause … and tell a story.
Judicial Reform And Mental Health
Why are there so many demonstrations about the judicial reform?
Nobody is saying it but this is the unadulterated truth [as I see it]: Everybody wants to be happy. If people are demonstrating, it is their way of saying that this reform will make us unhappy. The other side feels that the reform will make them happy.
Both sides are mistaken. One can be perfectly happy regardless. Happiness is a function of having meaning and purpose, quality relationships and a healthy body and soul - among other things. But it is certainly not dependent on yes judicial reform or no judicial reform.
When Trump was elected, millions of Americans went through severe emotional trauma. But that trauma was based on a false narrative. They thought that now they will be miserable for the next four years b/c of Trump. But had they not watched or listened to the news they would have found out something interesting - their lives didn't change in the slightest. Everything they did before Trump they can continue doing. They can continue enjoying hobbies, reading books, watching sports and Netflix, eating ice cream, getting married and divorced - whatever. Nothing of substance changed in their life. If watching and listening to Trump bothered them - they could pretend he doesn't exist. I don't watch Biden's speeches because I consider him a slightly [with much progression in the future] demented Bozo. I was upset when he won so I decided that my life will continue as it was and I will try to avoid him. I have no control over him or what he does or says so instead I try to focus on areas of life where I do have some control. I only use him for the comic relief it affords me. And I don't have to worry about what will be with the world because Hashem runs the world. My job is to be a good boy, learn a little bit of Torah when I can [I aim for 15 minutes a week - minimum!], daven and try to keep the mitzvos as best I can.
Mussar Haskel: Focus on areas of life where you have control. Your happiness is dependent upon you and your attitude to life and very little on external circumstances [barring mental illness].
Sunday, July 30, 2023
Shabbos 63b: The Impact Of Dogs On Our Yiras Shomayim
(שבת סג:): "ר"נ ב"י אמר, אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר ויראת שדי יעזוב".
לא לבד על התכונות הנפשיות פועלת היא סגולת הקירוב של בעלי חיים כעין הפעולה של קירוב האדם החברותי, כ"א גם על סדרי המחשבה בהתחלתה הפנימית, שגם היא במקורה היא תכונה נפשית. אותה החוצפה הנפשית המתגשמת בכלב הרע, כשם שהיא הפך החסד, והיחס של זה המין בנטייתו להתחבר לאדם פועל בסגולה פנימית את השפעתו לרעה בנדון זה, כך הוא בלתי מוכשר כלל להיות גנוזה בו תכונה של הכרת הנשגב למעלה מחוגו, עד שאין בו אותה היראה של הרוממות הבאה מהכרת ערך מה שהוא למעלה ומרומם, שזהו הגרעין שממנו צומח יסוד יראת שמים בנפש. החוצפה המיוחדת לכלב בהיותה מתחברת עם תכונה של רוע לב המסתמנת בכלב רע, היא מצטיינת בשלילת הכרה של יראת שום גדולה ואצילות עליונה, מה שהיא גנוזה ברוב הנפשות בחי ובאדם. אותה השלילה של ההכרה של מה שהוא עליון ונעלה, גם בדרך כהה וגרועה, מתמם את יסוד החוצפה ופריקת יראת שמים, מה שהוא מוכשר ג"כ לפעול את השפלות היותר איומה, כשהוא נפגש ממש בכח אדיר וחזק ממנו, שהוא מכיר אותו בהכרה קרובה. אז אמנם לא יהי' לפי מדה זו הכלב, כלב רע, אבל תכונה של הרע היא חקוקה בו, לפי הערך שלא פעלה עליו שום השפעה של קירוב להכיר שום עליוניות ממנו. ומשפלות החוצפה והרשעה שבתוך נפשו, עד שהפעולה הנפשית הזאת פועלת בגניזתה ג"כ על המגדל אותו בתוך ביתו, גנוזה היא כאן ג"כ הכלביות, הרוחניות שהיתה צריכה חוצפה למפעלה, חוצפה כזאת דמהניא ג"כ כלפי שמיא, עד עת קץ, מצורפת להקורבה הנפשית התכונית עם האדם העליון, ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם 1 . למס מרעהו חסד 2 , בחילוף ד' על ס', ע"פ סידור א"ל ב"ם ג"ן ד"ס, ור"ת מרעהו חסד בחיבור למפרע, מבוטא כח רומי זערתא, שבאמת מונע הוא חסד מן הבית, ויראת שדי יעזוב.
הכח הכלבי ג"כ הקודם לו, המתגדר באהבת שמים מקולקלת מפני עזיבת היסוד של כנסת ישראל, הבית אשר ממנו יכן עולם, רמוז בס"ת ויראת שדי יעזוב, ובר"ת למפרע, הכח המהרס, ושאיה יוכת שער 3 . והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה 4 , עד אשר יאיר אור אליהו ע"פ מספרו, מתוך התכונה היותר צפונה, שאינה נגלית אפילו בתור כח נעלם עד בא תור האור, ואז גם כלבים יאמרו שירתם 5 , בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני ד' עושנו 6 , כי ע"י צואתם המסרחת מאד נעבדו קלפי ספרי תורה לישראל 7 במשך גלות החיל הזה, אשר חיל בלע ויקיאנו 8 , ומצד ההארה העליונה שעל ישראל כימי צאתו מארץ מצרים, לא יחרץ כלב לשונו 9 . והכלביות הזאת החלה להתפשט מאז הושם שק על כסות השמימי של תורה, ע"י ההעתקה היונית, שנטלו להם גויי נכר איזה תמצית מאורה של תורה, הקרועה מיסוד בית ד' אשר בכנסת ישראל, הוכרחו הדברים להתהפך לרועץ, ותחת הגברת האהבה, נולדה רגשת האיבה וקנאת רצח אלילית, ותחת התפשטות יראת שמים וסיפור גדולת ד' בעמים, מתוך לב רע יראת שדי נעזבת, מגידול כלב רע בתוך הבית שכן בלשון יונית קורין לכלב למס. ואם המאור הנפשי היותר דל, כל זמן שהוא במקורו, לא ימנע לגמרי את החסד, אע"פ שיהיה בתכלית המיעוט, יודע צדיק דין דלים 10 , ולא יעזוב יראת שדי אפילו אם רק מעט יוכל האור של יראת ד' טהורה לחדור בקרבו, אבל כיון שמיעוט אור זה, של ההארה השטחית הפרושה על השטח הפרטי של כתבי הקודש, נוספת עליו התנכרות ההעתקה היונית, יצא מה שיצא למנע חסד, ולעזוב יראת שדי, עד אשר ינוסו הצללים וישוב האור אל מקורו, להפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', ולעבדו שכם אחד 11 , לכונן אהבת חסד ולאחוז ביראת שדי._ סח. .
1 יחזקאל לד לא. .2 איוב ו יד. .3 ישעיה כד יב. .4 שם נו יא. .5 ילק"ש שמות יא קפז. 6. תהלים צח ו. .7 איוב כ טו. .8 איוב כ טו. .9 שמות יא ז. .01 משלי כט ז. .11 צפניה ג ט.
Restorative Geirus - Part 2 / Moved
Note: The reason the shiurim are now being hosted by "sound cloud" is not only because the shiurim are so high, they are up in the clouds! No. I simply have not been able to log on to my previous home. I don't know if that is b/c they "cancelled" me or for some technical glitch. I don't know. All I know is that I am unable to upload there, so I moved.
My landlord is selling the home in which I have lived for the last almost 11 years, so I might have to move again soon. Where? Hashem knows... About both movings I say "GAM ZUUUU LI-TOVAAA!!!" 😊😊
A Great Gift To Give Or Receive Which Costs NOTHING
One of the GREATEST gifts you can have is a person who has insight into a personality flaw/s of yours and with love and care takes the effort to point it out to you. Not because the person is offended by you or for any personal gain or who are projecting their own issues onto you [a common phenomenon]. JUST that they want to see you become a better version of yourself. It is so rare. Most people don't notice or if they do don't care enough to say anything or it would make them uncomfortable so they don't say.
It is, in a way, greater than donating a kidney. A kidney allows for physical life. Giving awareness of flaws gives much more: spiritual-eternal life.
אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין. [משלי ט"ו ל"א]
אזן שומעת - הנה האוזן השומעת תוכחת חיים , רוצה לומר שתקבל מוסר בהשגת החכמה , שהיא החיים , הנה היא תלין בקרב חכמים , רוצה לומר שכבר יישירהו זה אל שיתחכם ויעמוד בין החכמים. או ירצה בזה , שכבר תלין בקרב חכמים ללמוד חכמתם. [רלב"ג]
Subscribe to:
Posts (Atom)
