האם קרה לכם פעם שברגע אחד התרגשה עליכם מבוכה גדולה וייחלתם לכך שהאדמה תבלע אתכם? רגע שכזה עברתי בשבוע שעבר. ביום רביעי האחרון נשמעו דפיקות מהוססות על דלת ביתי, כשנפתחה הדלת עמד מולי ילד כבן עשר - אחת עשרה שהציג בפני פנקס קבלות של עמותה לא מוכרת, ובעיניים מושפלות שאל בחצי לחישה האם אני מוכן לתרום כסף לעמותה זו.
לא מצא חן בעיני שעמותה מנצלת ילדים לאיסוף כספים ותמהתי בפניו; 'ההורים שלך יודעים שאתה אוסף כסף?'
כן, ענה הילד, ביקשתי לאסוף והם הסכימו. למה הם הסכימו? הלא אתה רק ילד! שאלתי בנוקשות.
הרים אלי הילד את עיניו שתהומות של יגון ניבטו מהן, וענה לי במבוכה: העמותה הזו, משמחת ילדים חולים, יש לי אח נכה מאוד , וכל הזמן הוא עצוב, אנשי העמותה עוזרים לנו לשמח את אח שלי, אז ביקשתי מאבא שירשה לי לאסוף כסף עבורם והוא הסכים.
הרגשתי כמי שחטף אגרוף ישר בלב.
