החייאת השפה העברית/ התכתבות בין מרן הרב זצ"ל לבין הרב עוזיאל זצ"ל בענין שינוי מבטא

Some people change their pronunciation when davening and leining from the traditional Ashkenazic way to the modern Hebrew sound - often for ideological purposes. 

This is a problem according to many poskim. [Thankfully, the elementary and high schools I attended did not force or even encourage a different pronunciation upon us. Some MO schools do]. 

It should also be noted that although the Ashkenazic pronunciation isn't perfect [no distinction between א and ע or ח and כ or ט and ת etc.], the Modern Hebrew pronunciation has a host of issues as well - no differentiation between tuf and suf, the emphasis is almost always מלרע [the end of the word - with some exceptions like ארץ and פסח], having no komatz [every komatz is pronounced like a patach. Why? What did the Zionists have against the komatz???] etc. etc. Laizer Ben Yehuda was not asking shylos when he was reviving the language.... Well, not entirely true. Check out this riveting story!:

1. ערב שבת של חנוכה, תרפ"ג, לפני מאה שנה. לאחר תפילת שחרית חגיגית, התיישב מרן הרב קוק, ללמוד בחברותא, כדרכו בקודש, עם רבי יצחק אריאלי [וסבו של הגר"א אריאלי שליט"א מישיבת מיר], מגאוני ירושלים ומראשי ישיבתו 'מרכז הרב'.

נהוג היה שזו השעה היחידה בשבוע, שבה הרב ננעל עם חברו-תלמידו, בחדר הלימוד שלו, בכניסה לאגף הימני בבניין, על מנת לעסוק בלימוד ללא שום הפרעה. הפעם שכחו לנעול את הדלת, ולחדר התפרץ אדם גלוי ראש, זקנקן קטן לסנטרו ומשקפים אובליות לעיניו. היה זה אליעזר בן יהודה (אב"י), מחיה השפה העברית.

יחסי אהבה-שנאה, ואולי שנאה-אהבה, שררו בין הרב לאב"י. הרב הזדהה עם איבת היישוב הירושלמי הישן לבן יהודה, שנחשב בעיניו כופר גמור. מצד שני, הרב הוקיר את האיש שהקדיש את חייו להחייאת השפה העברית, ובעיקר לחידוש מלים עבריות חדשות, שאת רובן מצא אב"י במשנה ובגמרא, ובספרי ראשונים (ולעיתים 'גייר' מלים ערביות). בן יהודה בן ה-64, הגיע להתייעץ עם הרב לבירור ספקותיו באשר לשימוש הנכון במלים שאיתר בחז"ל.

2. לימים סיפר הרב אריאלי, על פי עדותו בספרו של שמחה רז 'מלאכים כבני אדם', שלאחר שהדלת נפתחה בסערה, התנצל בן יהודה: "כבודכם, רק כמה שאלות", והחל להציג את ספקותיו הלשוניים.

הרב קוק השיב בסבלנות. לקראת סיום המפגש הלא צפוי, פנה הרב בחיבה אבהית אל בן יהודה: "אדון בן יהודה, אולי הגיעה השעה שתשוב בתשובה?". הירהר בן יהודה לרגע, והשיב לשני הרבנים נשואי הפנים: "אולי"...

3. למחרת, שבת פרשת וישב, נר שני של חנוכה, נלקח אב"י לישיבה של מעלה. והרב יצחק אריאלי פסק, שה'אולי' של בן יהודה לפני מותו, כמוהו כהירהור תשובה והתיר להטמינו בהר הזיתים, למרות התנגדות עזה של החברה קדישא של הישוב הישן. לעולם לא נדע אם באמת התכוון לחזור בתשובה, אבל את שכרו על הירהור התשובה שלו, הוא כבר קיבל בעולם הזה: הירדנים, שחיללו את בית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים, ב-19 שנות שלטונם בהר, לא העזו לגעת בקברו. מצבתו נותרה שלימה, ללא רבב, גם בשבי האוייב.

4. בבתיה"ס ובאקדמיה לימדו אותנו שהאבות המייסדים של המדינה היו שניים – ב"ז הרצל שהגה בבאזל ב-1897 את החזון, ודוד בן גוריון שהגשים, כעבור חמישים שנה. שכחו לספר לנו שהיתה צלע שלישית למשולש האבות המייסדים, שאילו נגרעה אחת מהן, ספק אם היתה קמה המדינה. שותפם של הרצל וב"ג לחזון מלכות ישראל, היה מחייה השפה העברית בן יהודה, שטווה את חלום גאולת ישראל על ידי חידוש השימוש בלשון התנ"ך והמשנה, ועקירת פלגנות שבעים לשונות הלעז מישראל, ברוח סיסמתו: "עם אחד, שפה אחת".

בן יהודה נתקל בחייו באינספור ספקנים קטני אמונה. הבלשן השֶמי תיאודור גלדקה, מגדולי חוקרי שפות צאצאי שם במאה ה-19: "סיכוייו של חלומם של כמה מן הציונים, להחיות את העברית ללשון עממית חיה בארץ ישראל, קטנים מחלומם להקים מחדש מדינה יהודית בארץ ישראל"; לאמור: קל יותר להקים מדינה יהודית, מאשר להחיות בה את שפת התנ"ך.

וכך גם הציוני הדגול ז'בוטינסקי, שחזה את השואה הקרבה וקרא ליהודי אירופה להימלט מפני התבערה, אך לא האמין כלל בסיכויי העברית. פרופ' בן ציון נתניהו, אשר שימש מזכירו האישי של ז'בוטינסקי, העיד על כך על בסיס יֶדע אישי: "היהודים שיימלטו מאירופה ימשיכו לדבר אידיש", ציטט פרופ' נתניהו את ז'בו, במפגש בתל אביב בו הייתי נוכח, "מפני שעברית היא חזון תעתועים, [וכאן עבר נתניהו לצטט את ז'בו שדיבר אידיש ליטאית] - אַ טוֹיטֶע לָאשון ".

5. אבל בן יהודה לא נרתע מ'להמציא מלים ממוחו הקודח'. גם הבוז שרחשו למפעלו הציוני רבים מן המנהיגים הציונים הגדולים, (שחלקם, כמו הרצל, כלל לא ידעו עברית), לא צינן את הלהט. הרצל כתב ביומנו בבוז אחר מפגש עם אב"י, כי הוא "יהודי אדום קטן" שמאריך בדיבורו, והסביר בספרו 'מדינת היהודים' את פשר הלעג: "אין לנו שפה משותפת. הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לקנות בשפה זו כרטיס רכבת?", וכך גם ליגלגו עליו ביאליק (שגם הוא חידש מלים רבות וכנראה קינא בהצלחת בן יהודה), אחד העם (שסיכם את ביקורו בארץ: "בתי חרושת לתעשיית הלשון ובראשם זה של בן יהודה") ורבים אחרים.

מן העבר השני ירדו לחייו גם עסקני ורבני היישוב הישן, שמהם דרש להתנזר מן האידיש הגלותית ולהשתלב במפעל התחיה הלאומית: "תלמידי הישיבות, איה הם?", הכתיר מאמר שפירסם ב'דאר היום'. והם הגיבו בהחרמתו ובניכור מפעלו: לחברת 'שפה ברורה' שהקים, קראו המלעיזים 'שפה ארורה', ואותו עצמו כינו, לשם ביזויו והקטנתו, בן יודקה.

6. אבל בן יהודה, האמין בדרכו והזהיר כבר ב-1888: "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקודש ידברו לשונות לעז... אין תקווה כי נהיה פה לעם אחד. אספסוף אנחנו, דור הפלגה. רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת היא העברית".

מאה שנה אחרי מותו אפשר לבשר לו: ניצחת, ובענק.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')

I am not expert but I have heard that the Yemenites are the closest to the truth and for them every letter sounds different [e.g. their ג is a soft "g" as in "gym"]. 

Sof davar, ideally one should follow minhag avos [or minhag avot....].  

ב״ה י״ד לחדש שבט תרצ״ה

ישאו הררי קודש ברכת עולמים לכבוד ידידי וחביבי פחתי ובריבי הרב הגאון המובהק מאיר ומזהיר רב פעלים מו״ה בן ציון מאיר חי עזיאל שליט״א ראש רבני מחוז יפו ת״א ת“ו, שלו‘ בכפילא לעילא, לעילא.

ידידי היקר!

תודות מרובבות אתן לכת״ר על גליונות הקודש, אשר הואיל בטובו לשדר לן שופריה דספרו הנעלה ,"משפטי עזיאל" ההולך ואור בדפוס, נעמו לי הדברים היוצאים מלב ישר הוגה משרים כהדר״ג חביבי שליט״א, אשר מאז נתאגדנו יחד לעבור עבודת הקודש שכם אחד למשא עם ד' היושב על אדמת הקודש, גדלה ועצמה אהבת אמונים המקשרת את נפשתינו בחבת קודש של תורה ויראת ד׳ טהורה באהבת אומן לחבת ארץ קדשינו לבנינה וישובה ולחיזוק ידי בניה בוניה ונוטרי כרמיה, להופיע באור אש דת על כל נושאי דגל הבניה והגזרה, במערכות הצעדים של צמיחת קרן ישועת עם עולם, אשר הואיל צור ישראל להראות לעמו בתקופת ימינו אלה, שהננו מקוים שכבר הגיעו הימים של אחרית הזעם, ובחסדי צור ישראל יאיר פניו לעמו ויחזק לב בנים המשתוקקים לשוב אל נוה קדשם, לאמץ חילם ולרומם קרנם בכבוד על נחלתינו הקדושה, ומה טובו ומה יפו לנו כל מפעלות קודש על שדי התורה והמצוה אשר ירעיפו טללי חיים על קיבוצינו בארץ חיים, ועבודת ידידי הנאמנה, הניה לי תמיר למשיב נפש וששון לב, ועתה הגדיל לעשות בספרו היקר אשר הוא מלא על גדותיו חכמת ודעת באורח חיים סלולה אשר יחד חוברה לה הגיון קודש בעומק ורוחב ובסדר ישר רבר דבור על אפניו בהליכות עולם לנו, ומבין שורותיהם יצהירו גם כן אהבת איתן לבנין ארצנו הקדושה וחפץ לב נאמן לרוממה ולשגבה ועם כל זה הדברים רצופים בחכמה, ועקב ענוה, להעיר על הדברים שהם צריכים בירור בקיבוץ חכמים לענדם עטרות לראש מפעלותינו בקודש ועל פיהם יקומו דברים מוחלטים בהלכות מאוששות בעה״י, אשרי שלו ככה ומד׳ ישא ברכה להשגיא פעליו ולהכביר מעלליו הטובים ונאמנים ויזכה להפיץ קרני אורו על פני תבל, למרבה הדעת ותושיה לרוב יודיע בחכמת לב, כיד ד׳ הטיבה עליו להגדיל תורה ולהאדירה.

כנפשו היפה ונפש ידי״ע דוש״ת באה״ר מהר הקודש מירושלים,

הק׳ אברהם יצחק הכהן קוק.

והנני בזה להעיר על דברי קדשו במה שהעלה בתשובה הראשונה בספרו הבהיר שאין בשנוי המבטא משום אל תטוש תורת אמך, שהוא שלא כפי מה שנתפרסם ממני, בענין שאלת שינוי המבטא, אשר נשאלתי מצד אחינו רבני התימנים, והנה הדברים הם מקוצרים גם בדברי גם בדברי כת״ר שראוי לבארם כי בכל אופן שהוא הכל מודים שאם באנו לשנות מנהגי אבות במקום שיש חשש של מחלוקת, שזהו היסוד שהכל תלוי בו במנהגים כמשנתינו השלימה בפרק מקום שנהגו, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת שזהו איסור גמור ואע״ג דרבא מוקי למתניתין דאין בזה משום שינוי המחלוקת היינו משום דבהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין אין בזה משום שינוי מחלוקת כשיחזיק במנהגו משום דמימר אמרי כמה בטלני איכא בשוקא, אבל הענין לדינא עומד בעינו שאסור לשנות שום מנהג במקום שיוכל הדבר להביא לידי מחלוקת. ובזה אין המשנה יוצאת מידי פשטא, ובענין זה אין שום חילוק בין אם הדבר הוא מהמנהגים שיש בהן צד איסור או מהדברים שאין בהם אלא מנהגא בעלמא או מידי דלכתחילה שאין בזה קפידא בדיעבד או אפילו מדת חסידות בעלמא והר"ן שכתב שם שנמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהוא בעיר אחת כו׳ כל בני העיר חייבין בו מן הדין שנאמר ואל תטוש תורת אמך שמזה דייק הרשד״ם בתשובה בחא״ח שם שדוקא במנהג שיש בו צד איסור שייך איסורא דאל תטוש תורת אמך ולא בדברים שאין בהם צד איסור זה לא נאמר כ״א לענין שהיחיד אסור לשנות את מנהג עיר אפילו כשיצא משם הואיל ודעתו לחזור שאז הרי אין בזה משום שינוי המחלוקת מ״מ הוא אסור בזה איסור עצמי, וממילא ישנה גם בזה האזהרה דאל תטוש תורת אמך. אע״פ שעיקר היסוד של איסור שינוי המנהגים הוא מפני המחלוקת ובכה״ג אע״ג דליכא בזה משום מחלוקת מאחר שהוא בעיר אחרת אז מ״מ האיסור לא פקע מיניה משום דדעתו לחזור, וקרינן ביה עדיין: אל תטוש תורת אמך, ועל זה התנה הר"ן וסמך עליו הרדש״ם, שאין זה נוהג אלא במידי דיש בזה צד איסור ולא במנהגים אחרים, אבל במקום שיש צד מחלוקת כגון לשנות בפני רבים את מנהגם הקבוע להם מאבותיהם במקום שרבים עומדים דוקא על המנהג המקובל להם בזה אין שום חילוק בין המנהגים, ובין מנהג שיש בו צד איסור ובין מנהג שאין בו צד איסור שניהם שוין שאסור לשנותו וזהו עיקר הדין של אל תטוש תורת אמך, ואין זה תימא שבדברים של מנהג העיקר הוא מפני המשכת השלום ושלילת המחלוקת שהרי גדולה מזו אמרו חז״ל בגמ' דגיטין נ׳׳ט ב׳ אהא דמתני שם אלו דברים אמרו מפני דרכי שלו' כהן קורא ראשון דמייתו ע״ז בגמ' שם כמה מקראות ור״א אמר מהכא וקדשתו לכל דבר שבקדושה תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון כו׳ וא״ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום? דאורייתא היא, אמר ליה דאורייתא ומפני דרכי שלו', אלא דאח״כ א״ל אביי כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלו׳ היא דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והפי' הוא, שאין צריך לפי זה לפרש על פרטים ידועים שבתורה שהם מפני דרכי שלום מאחר שכל התורה כולה היא כן וע״ז מתרץ לכדמר כמבואר שם, כלומר, דבבית הכנסת כיון שיש שם חשש נגד דרכי שלום לא מהני לבטל זה אפילו ע״י נתינת רשות למי שגדול ממנו משום לאינצויי, אבל זהו פשוט שבכל מקום שיש חשש של הפרת השלום יש בכל דבר של מנהג בין שיש בו צד איסור כמו המנהגים דפרק מקום שנהגו בין בדברים שאין בהם צר איסור כמו המנהגים של דרכי שלום דגיטין שם שבזמן שהכהן נותן רשות למי שגדול אין בזה שום איסור, מכל מקום כולם אסורים לשנות אותו ויש בהם משום אל תטוש תורת אמך כל זמן שיש בהם משום חשש מחלוקת, ודברי הרשד״ם בנדונו הרי הי' להיפך שאלה שכבר הנהיגו שם הנוסח של תפילת ספרד גם אלה שעד אז היו נהוגין בתפילת אשכנז באו אח"כ מערערים שאומרים שאינם רוצים להתפלל אלא כסדר מנהג אבותיהם, ורוב הקהל ורוב מנין ורוב בנין אינם רוצים להתפלל אלא על סדרי תפילת ספרד במו שעשו זה ימים בלא שום מחלוקת והיא התפילה סדורה בפיהם ואם יאמרו עתה סדר תפלת אבותיהם הקדום לא ידעו להתפלל וכמעט יפסידו תפילה לעולם לכן שואלים אם יפה עושים במה שתופסים מנהג ספרד, עכ״ל. 

ואם כן הי' הנדון שהמערערים כבר נהגו בתחילה בנוסח ספרד שזה הי׳ מנהג רוב הקהילות שמה, ואח״כ חזרו יחידים ובקשו לעשות מחלוקת מזה הענין וסמכו את עצמם בזה שיש בענין משום אל תטוש תורת אמך בודאי צדקו דברי הרשד׳׳ם שכיון שאין בהחזקת מנהגם הקדוש משום מחלוקת ואדרבא השבת המנהג הוא הי׳ הדבר הגורם למחלוקת בזה אנו צריכין לדון רק על פרט האיסור דאל תטוש תורת אמך שהוא מתפשט גם במקום שאין בו משום מחלוקת כהא דמי שיצא מעירו וכ״ד הר״ן הנ׳׳ל, ע״ז אמר הרשד״ם דבמקום שמשום מחלוקת ממש אין בו אז לא שייך אל תטוש תורת אמך כ״א במקום שיש בזה משום איסור ממש, אבל בענין שנשאלתי שהקהל אינו רוצה לשנות את המבטא של אבותיו רק יחידים רוצים לכוף את הרבים את המבטא, בזה בודאי איסור גמור הוא לשנות, ויש בזה עיקר איסורא דאל תטוש תורת אמך, וממילא חזרו למקומן כל החששות שישנם בשינוי המבטא שיש בזה משום חסרון דקדוק באותיות דאסור בודאי לבטל זה לכתחילה וכל קהל שהורגל במבטאו כשאומר נגד מבטאו הרי הוא מחסר את הדקדוק של האותיות ולפ׳׳ד החינוך יש מקום לומר שגם בדיעבד לא יצא מפני שיש שם גם כן מקום להבלעת אותיות ממש, כמו שכתבתי בתשו׳ שם ולדעת החינוך הוא ודאי איסור ממש כמש״כ שם, ובאמת לא מצאנו מי שיחלוק על החינוך בזה בענין הברת האותיות ועל כן אין בידינו להנהיג בפועל הוראה של שינוי מנהגים בכל כיוצא בזה, רק מה שמתהוה מאליו ע״י החינוך הנהוג מה שאין אנו יכולין לתקן זהו ענין אחר, אבל הבאים לימלך כ״ז שיש בהם משום מחלוקת ודאי מוכרחין להגיד להם שאסור לשנות בזה מנהג אבות, ואפילו במקום שאין צד של מחלוקת ג״כ מי מתיר לנו לבעט במנהגי אבות במקום שיש משום חסרון מצוה לכתחילה וק״ו לדעת החינוך שי״ל שהכל מודים לדבריו שיש לומר דיש כאן ביטול מצוה לגמרי הרי הוא ממש מנהג של איסור כהא דמקום שנהגו, ועיקר טעם הרשד״ם שם הי׳ משום שהוא ז״ל הי׳ מהסוברים בהפיוטים העדרם טוב לנו ממציאותם, ומאחר שבנוסח ספרד אינם נוהגים בפיוטים חושב הוא שהדבר מכריע להחזיק במנהג מפרד.

והנה לא נוכל להכנס בעצם הענין שהרי זאת מחלוקת בין הרים גדולים והרבה גדולי ישראל הקדמונים העריצו מאד את הפיוטים ולא חששו לכל התלונות של הראב"ע ז״ל שהתנגר לפיוטי ר"א הקליר ז״ל, אבל עכ"פ הרשד״ם מצא בזה דבר מכריע לחזק את השינוי של מנהג המועטים שכבר התחילו להתפלל במנהג שאחזו שמה הרוב וזה גרם לו להתיר את השינוי ולעכב שלא לשנות עוד, אבל בעניני המבטא שאין לנו שום הכרעה כלל איזהו המשובח בולם כאחד טיבים, מהיכי תיתי לן להתיר לשנות מנהג אבות שהוחזק מאות בשנים, וביחוד בזמן שכל הקהל עומר ע״ז וחושב זה לפגיעה בכבוד אבותיו ורבותיו הקדמונים נוחי נפשו ז"ל, וכן הרש״ל בתשובה סי' ו' שההזיק בשינוי המנהג של החפיפה שתהי׳ בלילה שם האריך הרבה לברר את התקלות הגדולות שמצאו הגדולים ששינו את המנהג מחפיפת היום עד שהוכרחו להסכים על השינוי אבל זולת זה לא היו מתירין בשום אופן לשנות שום מנהג ממנהגי אבותינו.

והרי באמת ישנה חומרא גדולה במנהגי ישראל, וידוע שכמה גדולים האריכו בד' הירושלמי בפרק הפועלים במה שאמרו מנהג מבטל הלכה שיש בזה הרבה פרטים, אלא שישנם סוגים שונים במנהגים וכל מנהג שלא הונהג ע״פ ותיקין אין חוששין לו, אבל כאן בנ׳׳ד בענין קבלת המבטא חלילה לומר שלא הותקן ע״פ ותיקין, שהרי חכמי דורות גדולים וקדושי עליון נהגי בכך ואיך זה נאמר לנהוג בהש זלזול ולשנות את קבלתם, והרי אפילו בניגונים ובפיוטים כתב הרמ׳׳א בשם מהרי״ל בסי׳ תרי"ט ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בנגוגים ובפיוטים שאומרים שם ולא מצאנו בדברי מרן הב״י בשו״ע שאומר נגד דברי הרמ״א הללו, ובכה"ג כל הקהילות שוות הן לציית לדברי הרמ״א שלא יש חילוק במנהגי ההוראה כ׳׳א במקום שמפורש נחלקו רבותינו הפוסקים הללו הב״י והרמ״א, שע"פ רוב נוהגים הספרדים כד׳ הב״י והאשכנזים כד' הרמ״א, אבל במקום שלא מצאנו שנחלקו מאן ספין ומאן רקיע לעבור ע״ד הרמ״א ז״ל.

ויש להאריך הרבה בכל פרטי המנהגים וגדריהם אבל זהו דבר פשוט שא״א לעשות את המנהגים כעיר פרוצה שכל אחד ישנה כחפצו או כפי רוח הזמן שלא מדעת חכמים אפילו במנהגים הקלים, והרי הרמב״ם בריש הלכות ממרים לשטתו דס״ל דמידי דרבנן עוברים עליהם בלא תסור ממש ולא רק בתורת אסמכתא כמו שהרמב״ן וסייעתו סוברים לא חילק כלל בין הדברים שהם עקרי תורה דהיינו שלמדום הכמים מפי השמועה והם תורה שבע׳׳פ ובין הדברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואחד דברים שעשאום סייג לתורה והן הגזירות והתקנות והמנהגות הרי השוה את המנהגות לעקרי גופי תורה וכללם בכלל עיקר תורה שבע׳׳פ כמו שאמר שם בפ״א הלכה א' על יסוד בית דין הגדול שהם עיקר תורה שבעל פה, ולא פירש שיהיו רובא מנהגות של איסור ועל כן לא מפני שהונהג בדיבור החול מבטא מיוחד הרינו צריכין לשנות בדרך הוראה את המבטאים האחרים המקובלים אצל כל עדה ועדה מהעדות הקדושות שלנו גם בעניני תורה ומצוות התלויים בבטוי שפתים עד אשר יערה עלינו רוח ממרום בבא גואל צדק ושבו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ואז נדע איזה דרך ישכון אור להשיב לכל עם ד׳ חקה אחת בלא שינוי ופילוג דעות ומנהגים, ועץ יהודה ועץ אפרים יהיו לעץ אחד בב״א, וכבר כתבתי בתשובה שם שדברי חכמים צריכין להיות בנחת נשמעין וחלילה לעשות בזה מחלוקת כי איך שיהיו עומק הדין בזה הלא גדול השלו'.

והנני בזה חותם בכל חותמי ברכות לכת"ר וכל אשר לו ישגא חילו ויאיר אורו בהילו, כנפשו היפה ונפש ידי״ע דוש״ת באה״ר מהר הקודש מירושלים.

הק׳ אברהם יצחק הכהן קוק

אינני בא להשיב על דבריו היקרים והנחמדים של כ"ק רבנו הגדול יצ״ו, שכל דבריו הם קב ונקי. אבל הנני בא לבאר שגם אני הדל בתשובתי הראשונה ידעתי שיש לחלק בין הוראת מהרשד״ם והחת״ס ודעמיהו, שדברו בשנויי נוסחאות, ובין דין שנוי המבטא שהוא בודאי חמור יותר משנוי הנוסחאות, ולכן הוספתי וכתבתי דאין בזה משום אל תטוש, הואיל ושנוי המבטא אינו שנוי רצוני אלא שנוי הכרחי, הרגיל, מתוך הלשון המדוברת ברחוב ובבית הספר ובכל מסבות עם, ושנוי הכרחי זה בדבר שאין בו איסור ודאי מוציא אותנו לע״ד מגדר אל תטוש תורת אמך, כי מה יעשה למשל בן ירושלים שגדל בחיפה, או קהלה ספרדית שהשחקעה באשכנז, וקלטה בפיה מבטאם של האשכנזים או להיפך קהלה אשכנזית שהשתקעה בקהלה ספרדית כגון נידון של מהרשד׳׳ם בתשובתו, ואלה אף על פי ששמרו הנוסחאות לא יכלו לשמור את המבטא. ולכן אמרתי (בתשובתי סימן א׳ סעיף ב' ד״ה ועוד) שבכגון זה מסתברא לומר שאינו בגדר אל תטוש תורת אמך.

אתאן לסעיף השני של הערת רבינו הגדול שליט״א, מדין אל ישנה אדם מפני המחלוקת, וגם בזה צדקו דברי מרן הגאון יצ״ו ואני בעניי לא העליתי על דל שפתי ולא עלה על דעתי לומר שרשאי המעוט לכוף את הרוב, ואדרבה לפי מה שהעליתי לפי קוצר השגתי שאין איסור בשינוי המבטאים ממילא יוצא שהדין דוא בזה ללכת אחרי הרוב, והלכה פסוקה היא שאין הולכין אחר הרוב כשהוא אומר שלא כהלכה (עיין פאה פ״ד מ׳׳ג) וכל שכן שאין שומעין להמעוט כשאין בידו הלכה פסוקה וברורה, אלא המעוט חייב מדין תורה בכל כגון זה להככים ולנהוג כדעת הרוב, מדכתיב אחרי רבים להטות. וכל דברי בתשובתי היו להוכיח שאין המעוט רשאי לכוף את הרוב או לעורר מחלוקת בביהכ״נ ובשעת התפלה, בשאלה זו.

בן ציון מאיר חי עזיאל