דברים ד':כ"ט
וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ:
ובקשתם משם – מתוך הניגוד הזה, תאיר בלבכם הקרבה המרוממת והמשחררת של האל החי והיחיד, שהוא ״ה׳ אלקיך״, חלקך בעולם; תבקשוהו ותמצאוהו. אפילו כנתינים של עולם העבודה הזרה, תכירו את קרבתו המאירה, האצילה והמשחררת, המרוממת אתכם ומביאה לכם אושר. תזכו לכל זה אם תפנו אליו ״בכל לבבך ובכל נפשך״, בכל שאיפותיכם ובכל הווייתכם; ותגיעו למדרגה זו אם ״תדרשנו״: אם רק אותו תשאלו מהו הישר והטוב, ותבקשו רק את עזרתו. שני אלה קרויים ״דרש את ה׳ ״. [רשר"ה]
הד לדברים במשלי ב/ד-ה: אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת יְהֹוָה, וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא.
מה פשר הפתיחה בלשון רבים "ובקשתם" ואח"כ לשון יחיד "ומצאת"?
משך חכמה דברים ד':כ"ט
בקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך – הענין דכללות ישראל המה כאדם אחד וכל אחד מישראל אבר מן האדם הכללי, אבל אימתי, כשיש להם דבקות במרכז מקור החיים האמיתי חי העולמים יתברך, אז המה כקוים היוצאים מן הנקודה המרכזית, ונמצא כי כל קו מחובר לחבירו בסבת מקורם, המרכז האמיתי השי"ת, אבל כשחטאו והן נסתרים מן השגחתו, אז כיון שאין להם דביקות בו יתברך גם המה נפרדים זה מזה ואין להם יחס ושווי ודביקות, וזה שאמר להם ובקשתם לשון רבים ומצאת וכו' בלשון יחיד, כיון שהם כולם מחוברים אל חי העולמים המה ג"כ מחוברין זה לזה איש לאחיו ידבקו. ודו"ק.
בדומה לזה בתהילים כ"ז ח' - לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ. פתח בלשון רבים ["בקשו"] וסיים בלשון יחיד ["אבקש"]. ואמר הגר"י וינפלד שליט"א - לחוטא יש רצונות רבים, ואישיויות רבות. "בקשו". המוצא את ה' - יש לו רק רצון אחד ואישיות אחת. "את פניך ה' אבקש".
בקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך – הענין דכללות ישראל המה כאדם אחד וכל אחד מישראל אבר מן האדם הכללי, אבל אימתי, כשיש להם דבקות במרכז מקור החיים האמיתי חי העולמים יתברך, אז המה כקוים היוצאים מן הנקודה המרכזית, ונמצא כי כל קו מחובר לחבירו בסבת מקורם, המרכז האמיתי השי"ת, אבל כשחטאו והן נסתרים מן השגחתו, אז כיון שאין להם דביקות בו יתברך גם המה נפרדים זה מזה ואין להם יחס ושווי ודביקות, וזה שאמר להם ובקשתם לשון רבים ומצאת וכו' בלשון יחיד, כיון שהם כולם מחוברים אל חי העולמים המה ג"כ מחוברין זה לזה איש לאחיו ידבקו. ודו"ק.
בדומה לזה בתהילים כ"ז ח' - לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ. פתח בלשון רבים ["בקשו"] וסיים בלשון יחיד ["אבקש"]. ואמר הגר"י וינפלד שליט"א - לחוטא יש רצונות רבים, ואישיויות רבות. "בקשו". המוצא את ה' - יש לו רק רצון אחד ואישיות אחת. "את פניך ה' אבקש".
ובקשתם וגו' בכל לבבך וגו' בצר לך וגו' – ב' כתובים הבאים אלו צריכין ביאור דע כי יש ב' הדרגות תשובה, יש תשובה שישראל עושים מעצמן שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם, ויש תשובה שעושים על ידי יסורין אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב, וכנגד ב' הדרגות דיבר משה אל כל ישראל, כנגד העושה תשובה הגם שלא שמע קול נוגש אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך שיתעוררו הלבבות לחיבת אלהיהם, ומצאת, והגם שיש בידך עבירות חמורות כאמור בסמוך ועבדתם שם אלהים אחרים וגו' אף על פי כן פטורים אתם מהיסורין ודי לכם התשובה, והטעם כי תדרשנו בכל לבבך שתשובה כזו היא תשובה שלימה בכל לב ובכל נפש.
וכנגד תשובה הבאה מצד היסורין אמר בצר לך ומצאוך וגו' ושבת וגו' פירוש מחמת היסורין אשר יצר לך אויבך, וכאן לא הזכיר בכל לבבך וגו' כי באמצעות היסורין הוא שב, ומה שחסר לשבים מחמת יסורין בבחינה הדרגת התשובה משלימין אותו בבחינת היסורין עצמן שעברו עליהם כי היסורין ממרקין העונות ומטהרין את הנפש, ומה שחסר לכת הראשונה מצד שלא עברו עליהם יסורין משלימין אותו בבחינת מעלת התשובה, וכפי זה מאמר בצר לך נמשך עם מה שלפניו וזה שיעורו ובקשתם וגומר ומצאת והטעם כי תדרשנו וגו' או בצר לך וגו' ושבת הגם שלא תהיה בכל לבבך וגו', ונתן הכתוב טעם לקבלת ה' תשובה שלימה לבדה בלא יסורין או תשובה שאינה שלימה על ידי יסורין כי אל רחום ה' אלהיך.
ואומרו בצר לך כתוב זה מדבר בהבטחת הגאולה כי בצר לעם ישראל שהוא זמן הגלות עוד לו שימצאוהו כל הדברים האלה האמורים בסמוך שהם השמדה מן האדמה והפצה בין האומות והמעטה שישארו מתי מספר זה יהיה באחרית הימים והם חבלי משיח, ולא יהיה להם כל הצרות בתמידות בזמנים ארוכים אלא באחרית הימים, ומבטיחם שיעורר ה׳ לבבם אז לשוב בתשובה, והוא אומרו ושבת עד ה׳, ונתן טעם להבטחה זו כי אל רחום ה׳ אלהיך לא ירפך וגו׳ ויחזק לבך לשוב וגו׳.
ואולי שזו היא טענת מיכאל לפני ה׳ שהביא בזוהר חדש (דף ל׳) שהרי באו אחרית הימים ומצאו אותם כל הדברים ולמה לא יעורר ה׳ לבם לשוב, ופירשתי המאמר במקום אחר, ועינינו לה׳ צופיות לפתוח אוצר רוח טהרה לפקוח עינים עורות ולהטות לבבות עם ה׳ להכיר נעימות עריבות ידידותו.
Concerning the people who become penitents only after having experienced severe afflictions, Moshe says: "when you are in dire straits and all the retributions God has warned you of have found you at the end of days, you will return to the Lord your God and hearken to His voice." Moshe makes clear that this repentance is not self-induced and that is why he does not characterize this repentance as being בכל לבבך, "with all your heart." The only reason you decided to become penitents is to escape the afflictions and persecutions. These penitents will have to compensate for their lack of whole-heartedness when they decide to rehabilitate themselves by absorbing more afflictions before their account with God is finally settled. This is the precise opposite of what happens to their counter-parts who adopted the path of penitence before they had become victims of afflictions. In their case their very penitence protects them against the afflictions which they had been in line for because of the sins they had committed. According to this interpretation the words בצר לך in verse 30 belong to what preceded them. The meter of the verses then is as follows: "When you seek out Hashem you will find him because you strive for Him with all your heart;" alternatively (the second scenario), "when you are in trouble and as a result become a penitent, even though not with your whole heart, these afflictions will still find you because you have not become a true penitent. In either event, God will not destroy you as He is a merciful God, etc."
These three verses may also be explained in the following fashion. ובקשתם משם, "You will seek from there," i.e. once you find yourselves in exile amongst other nations and you pray for your daily needs. The Torah does not speak about the exiled Israelites praying for deliverance from their exile; they only pray to make their existence tolerable. The Torah goes on ומצאת, "and you will find," i.e. God is approachable even in exile. Otherwise you would perish in exile. The Torah uses the singular, i.e. "you (singular) will find," as not every Jew who prays on foreign soil, in exile, will find Him responding to him. The reason only selected individuals will find that God responds to them even when they are in exile is that they seek God with their whole heart. Prayer in exile has to be far more intense than prayer on holy soil in order for God to respond favourably.
When Moses mentions בצר לך, "when you are in trouble," this is an assurance that there will come a redemption, i.e. at a time in exile when things appear totally intolerable, "when all these afflictions have found you and you have been reduced to greatly diminished numbers." This will be a sign that the end of days is at hand and that what you experience are the birthpangs of the Messiah. The Torah promises that at least at that time God will encourage the exiled Jews to do תשובה. This is the promise contained in the words ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו, "and you will return to the Lord your God and hearken to His voice." The Torah explains the reason for this promise by saying that "the Lord your God is merciful."
Perhaps this is the argument of the angel Michoel about whom the Zohar Chadash page 30 writes "here the end of days has already arrived and God has still not encouraged the hearts of the Jews to become penitents!" I have explained that passage elsewhere in a different context. Meanwhile our eyes are trained on God and we anxiously await that He will open His treasure of pure spirit to open blind eyes and to incline our hearts in order for us to appreciate how invaluable it is to enjoy His friendship.
