I heard a shiur where the speaker said that humility is not thinking less of yourself but thinking of yourself - less.
Very pithy quote and I actually put it up here on the blog many moons ago.
But is that really the Jewish definition of humility?
Let's see:
Orchos Tzadikim [chapter 2]:
ומה היא הענווה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחושב עצמו כאין. והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח ורך לבב ורוח נשברה. שורש הענוה: שיחשוב בעצמו בעוד שהוא שלֵו ושקט, בריא ועשיר, אשר הבורא ברוך הוא היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב: מה אני? הלוא אני בריה שפלה מאוד, ואני בעולם השפל והכלה. ויחשוב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות. ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים: ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול – זה שורש הענווה.
And what really is modesty? It is humility and lowliness of the spirit, regarding oneself as nothing. And a man must feel this constantly — to be low in his own eyes, humble of soul, tender of heart, and broken in spirit. The root of modesty is that he shall consider, while he is at peace and quiet, healthy and rich, that the Creator, Blessed be He, has done much good to him, and that he is undeserving of all that God has given him. And he should think about the greatness of God and the exaltation of His glory, and should consider, "What am I? Am I not a small humble creature and I am in a lowly transitory world." And he should further think, "All the good deeds that I am able to do are nothing but a drop in the ocean in contrast with what I ought to do." And he must do all of his deeds for the honor of Heaven, and not to flatter any man, or for the sake of pleasure, but he must do everything for the sake of God's Great Name. This is the root of modesty.
Rav Chaim of Volozhin [רוח חיים על אבות]:
עיקר הענוה לא רק מה שאדם צריך לקבל עליו עלבונות ולקיים ולמקללי נפשי תדום אלא שגם לבבו יחשוב שאינו נחשב לכלום לעומת הפחות שבאנשים.
Humility is not only silence in the face of being insulted and demeaned but also thinking in one's heart that he is nothing compared to the lowest of men.
Rav Moshe Cordevero [Tomer Devorah 2]:
וְהִנֵּה עִיקָר הָעֲנָוָה הוּא שֶׁלֹּא יִמְצָא בְּעַצְמוֹ עֶרֶךְ כְּלָל, אֶלָּא יַחְשֹׁב שֶׁהוּא הָאַיִן, וּכְמַאֲמַר הֶעָנָיו (שְׁמוֹת טז, ז): "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ". עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא בְעֵינָיו הַבְּרִיָּה הַשְּׁפֵלָה שֶׁבְּכָל הַנִּבְרָאִים, וּבָזוּי וּמָאוּס מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר יִיגַע תָּמִיד לְהַשִּׂיג הַמִּדָּה הַזֹּאת, כָּל שְׁאָר הַמִּדּוֹת נִגְרָרוֹת אַחֲרֶיהָ. שֶׁהֲרֵי הַכֶּתֶר הַמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר בּוֹ, שֶׁנִּרְאֶה עַצְמוֹ לְאַיִן לִפְנֵי מַאֲצִילוֹ, כָּךְ יָשִׂים הָאָדָם עַצְמוֹ אַיִן מַמָּשׁ, וְיַחְשֹׁב הֶעְדֵּרוֹ טוֹב מְאֹד מִן הַמְּצִיאוּת, וּבָזֶה יִהְיֶה לְנֹכַח הַמְּבַזִּים אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הַדִּין עִמָּהֶם, וְהוּא הַנִּבְזֶה אֲשֶׁר עָלָיו הָאָשָׁם, וְזוֹ תִהְיֶה סִבַּת קִנְיַן הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת:
And behold, the essence of humility is that he not find any value at all in himself, but rather think of himself as nothing. And the matter is like the statement (Exodus 16:7), "and what are we, that you complain about us" - until he is in his eyes, the lowliest of all the creatures and very disgraceful and disgusting. And when he constantly toils to reach this trait, all the other traits will be dragged after it. As behold, the first trait that is in the Crown is that It makes Itself appear like nothing in front of Its Emanator. Likewise, [should] a person make himself [to be an] actual nothing; and he [should] think of his disappearance, as much better than his existence. And with this, he will be in front of his detractors as if the [truth] is with them and he is [actually] disgraceful and to be blamed. And this will be a catalyst for the acquisition of the good traits.
The Maharal:
ובפרק קמא דתענית אמר רב חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה... במאמר הזה בא לבאר איזה מדה ידבק בה עד שמצד אותה מדה אפשר שיזכה לתורה וזולת המדה אי אפשר בשום אופן שיגיע אל התורה, והמדה הזאת היא הענוה, ומדה העצמית שגרמה למשה שהיה מקבל התורה היא הענוה אשר היתה עמו יותר מעם כל אדם אשר על פני האדמה, ולכך זכה לתורה... וכך התורה שהיא שכלית ואין גבול לה, לכך מנחת מקום הגבוה, היינו גס רוח שמגביל עצמו שכל כך הוא גדול והולכת למקום נמוך, הם שפלי רוח בעלי ענוה, שאין מגבילים עצמם ואין מחשיבים עצמם לכלום, כאילו הם אינם דבר מוגבל, ומפני כך נמצאת התורה אצלם. וכבר בארנו בנתיב הענוה כי הענוה יש בה מדת פשיטות, כי אין מחשיב עצמו לדבר כי זהו עצם הענוה, אבל המחשב עצמו לדבר והוא חשוב בעיניו, אין זה מדת הפשיטות, ולפיכך אין התורה שהוא שכל פשוט ראוי לעמוד בו רק במי שהוא פשוט ואין מחשב עצמו לדבר... (נתיב התורה פרק ב).
...ואמר גדול השלום שניתן לענוים. דבר זה יש לך להבין מן הדברים, כי מדת הענוה הוא כאשר אין האדם מיחד עצמו שיש לו מעלה מיוחדת בפני עצמו, והוא מחולק מן שאר אדם, רק הוא שוה אל הכל, וזהו השלום, כי אין המחלוקת רק באשר כל אחד רואה עצמו מיוחד במעלה, ומפני זה מתחדש המחלוקת, אבל בעל ענוה לא שייך בו מחלוקת, ולכך נתן השלום לבעלי ענוה. (נתיב השלום פרק א)
בספר משלי עקב ענוה יראת ה' וגו', שלמה המלך אמר כי בעל ענוה שהוא משפיל עצמו אי אפשר שלא יהיה בעל יראה, כי בעל ענוה מכיר שפלותו, ולפיכך הוא ירא מן השי"ת, והוא הפך בעל הגאוה אשר בעל הגאוה אומר מי לי בשמים, ואינו משפיל עצמו לפני השי"ת, וזהו עקב ענוה יראת ה', רוצה לומר כי נמשך אחר הענוה היראה, כמו שנמשך העקב אחר הגוף, כך נמשך היראה אחר הענוה. ובמדרש, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסילותה... וביאור דבר זה, כי על ידי החכמה האדם מגיע ליראת שמים, כמו שאמרו חז"ל אין עם הארץ חסיד, ואין בור ירא חטא. שמזה תראה כי החכמה היא מדרגה ומעלה עליונה, שעל ידה מגיע האדם ליראת שמים, כי על ידי החכמה מכיר האדם את עלתו וירא מפניו, ודבר זה אין צריך ראיה... והיראה הוא עקב לענוה, כלומר כאשר הוא בעל ענוה אי אפשר שלא יהיה ירא שמים, לא כמו החכמה, שאפשר שיהיה חכם ולא יהיה ירא אלקים, כמו שתמצא יש בני אדם שיש בהם חכמה ואין בהן יראת שמים, ואם שודאי החכמה הכנה שעל ידה מגיע אל יראת השם, כמו שאמר ראשית חכמה יראת השם, מכל מקום אינו דבר מוכרח ודאי כי החכמה היא הכנה וסולם שעל ידה מגיע אל יראת השם, ומכל מקום אפשר שישאר עומד בסולם ולא יגיע למעלת היראה. אבל כאשר האדם בעל ענוה והוא משפיל עצמו, אם כן בודאי משפיל עצמו נגד בוראו מכיר בפחיתות שלו, וזהו עצם היראה כאשר מכיר עצם שפלותו... כי בעל ענוה משפיל עצמו לפני כל, ואיך לא ישפיל עצמו לפני השי"ת...
ומה שאמרו מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי ההפרש אשר יש בין הענוה ובין היראה, כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ב"ה, וכמו שאמרו ז"ל לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני, ומפני כי מדת השי"ת שאתו היא הענוה, וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל, וכמו שיתבאר, ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו, ובודאי דבר זה יותר גדול שמדת היראה שהוא ירא השי"ת משפיל עצמו לפניו, ואין בדבר זה התדמות כלל, רק שמכיר שהוא עלתו ית'. ועל זה אמר מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי יראת שמים שהוא יותר גדול מן החכמה, והוא קטן מן הענוה, כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר...
ובפרק בתרא דמגלה, א"ר יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו... אבל ר' יוחנן בא לומר, כי הענוה היא עצם הגדולה, והיא הגדולה על כל הגדולות, וזה כי בעל הענוה לא יגודר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור, שהוא פשוט, והפשוט הגמור לא יוגבל, ולפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השי"ת אמר כי הגדולה על כל הגדולות הוא ענותנותו, שהוא הפשיטות הגמור, שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה, וזהו מצד הפשיטות שבו, שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן, אבל עושה משפט אל הכל בשוה, וזהו הפשיטות הגמור, ודבר זה הוא המעלה העליונה על הכל...
ואמר ר' יהושע בן לוי, בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מקריב מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנאמר "זבחי אלקים רוח נשברה", ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". פירוש זה, כי מי שרוחו נשברה כאלו הוא מבטל עצמו מן המציאות לגמרי, ודבר זה עצמו כמו כל הקרבנות, שאין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא ית' הכל ואפס זולתו, ולפיכך שוחטין ומקריבין אליו הקרבן, וכאשר רוחו נשברה בקרבו הרי כאלו הקריב כל הקרבנות, שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כולם אינם נחשבים אפס זולתו ית', ועל זה באים כל הקרבנות על פי הוראה הזאת, כי אין קרבן אחד מורה רק על דבר מיוחד, עד שבכל הקרבנות נשלמה הוראה זאת, והאדם כאשר בעצמו רוחו נשברה בקרבו, עד שהאדם בכללו אינו נחשב לכלום, דבר זו מורה כי הכל אפס זולתו ית', כי האדם הוא הכל והוא מלך של כל הנמצאים, וכאשר האדם אינו כלום, כל הנמצאים אינם כלום. וכך אמר גם כן גדולה תפלה שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות, כמו שהתבאר.
ואמר עוד ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, ודבר זה ביארנו לך למעלה, כי השי"ת שהוא העלה פונה ראשונה אל מי שהוא עלול, וזהו שאין תפלתו נמאסת, כאשר עושה עצמו עלול אל העלה והעלה פונה אליו, והוא הפך השכור אשר תפלתו תועבה, מפני שהיא נעשית בעל גוף גשמי בלא שכל, ודבר זה תועבה אל השי"ת כמו שהתבאר. ובעל ענוה הפך זה, כי מדת הפשיטות מן הגשמיות, והוא שייך שיכנס לפני השי"ת.
...ביאור זה המחלוקת באלו שתי מדות, שהוא החסידות והענוה, איזו גדולה, ובאלו שתי מדות ראוי שיהיה המחלוקת בפרט, כי הענוה כבר ביארנו המדה הזאת שיש לה הפשיטות הגמור מן הגשמיות, כי זהו ענין בעל המדה הזאת, ודבר זה ראוי אל המעלה העליונה, כאשר תראה כי התחתונים אינם פשוטים, לכך סבר כי הענוה היא על הכל. ולמאן דאמר כי החסידות היא על הכל, רוצה לומר כי החסידות באדם במה שהוא איש טוב... רק כי ההפרש בין אלו שתי מדות למביני מדע שהוא מצד שתי בחינות מחולקות, כי החסידות מצד הטוב, ולמאן דאמר הענוה גדולה כי הענוה שהיא מדת הפשיטות... ואלו שתי מדות מדת הפשיטות כאשר הוא מסולק מן הגוף הגשמי, ומדת החסידות כאשר הוא מסולק מן הרע, לכך פליגי בהם. ועל כן בעל המדה שהוא מדת הענוה הזאת מיוחד לעולם הבא, כדאמרינן בחלק, איזה בן עולם הבא, ענותן ושפל, כי בודאי עולם הבא הוא עולם הפשוט הנבדל, ולפיכך אשר הוא מיוחד אליו הוא ענותן. (נתיב הענוה פרק א)
...ואמר קדושה מביאה לידי ענוה, דבר זה בארנו, כי הענוה היא הפשיטות הגמור, ולפיכך הקדושה שהיא מעלה נבדלת מביאה אל הענוה והוא פשיטות ביותר, ענוה מביאה לידי יראת חטא, כי כאשר הוא בעל ענוה יש לו התקרבות אל השי"ת מצד המדריגה הזאת היא הענוה, וזה שאמר עקב ענוה יראת ה'... (נתיב הפרישות פרק ב)
...ומפני שבעל מדה זו האוהב שלום ורודף שלום מדה שלו שפלות וענוה, כי הרודף שלום בין איש לחברו צריך שילך אליו, כי אין בעל המחלוקת הולך אחריו ואם אינו שפל רוח יאמר כי אין זה כבודי להשפיל עצמי ולרדוף שלום בין איש לחבירו, וכל שכן אהבת הבריות שדעתו קשורה בבריות עד שיהיה שלום בין כל הבריות, ומדה זאת הפך בעלי שררה שלא שייך בהם אהבת הבריות להיות דעתם מתקשרת עמהם, אבל דעתם נבדלת מהם כי אינם נחשבים בעיניהם, כמו שדרך כל בעלי השררה... (דרך חיים א יג)
בשכר שאמר וכו', פירוש זה גם כן, כי מפני שאמר (אברהם) ואנכי עפר ואפר, שזהו מורה על ההפלגה של הענוה, וכאשר הוא מפליג במדה שהוא מדה טובה, כמו שהיה מפליג אברהם במדת הענוה, ודבר זה קרוב אל השי"ת על ידי המדה העליונה, ולכך זכו על ידי זה המצוה שהוא קרוב אל השי"ת לגמרי, כי אין ספק, שהמצוה הוא קירוב הגמור אל השי"ת, וזכו למצוה שהוא מעין מצוה שהיה אברהם מפליג בה... ולכך זכו בניו למצות ציצית שהיא דביקות גמור אל השי"ת על ידי המצוה. (שם שם יז א)
הוי קבל וקיים. דבר זה בארנו בכמה מקומות ענין זה המעוט שממעט עצמו גורם לו הקיום, והבאנו ראיה ברורה מן הארץ שהיא יסוד הכל והפחות, ועל הארץ נאמר (קהלת א') "והארץ לעולם עומדת", מה שלא נאמר בכל היסודות, שתראה מזה כי הקטנות מביא הקיום והנצחיות. טעמו של דבר, כי מי שהוא קטון אין מתנגד לו, כי ההתנגדות הוא מצד השווי ודומה לו במעלה, אבל כאשר הוא שפל אין מתנגד לו, ודבר זה הוא קיום של דבר, שכל אשר יש לו מתנגד לו אין קיומו כל כך בעבור המתנגד אשר יש לו ומביא לו הפסד ואבוד... (שם סנהדרין צא א)
Mesillas Yesharim:
הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה.
The general matter of Humility is for a person not to attribute importance to himself for any reason whatsoever. This is the exact opposite of arrogance and the effects that result from this are the opposite of those that result from arrogance.
וכשנדקדק נמצא שתלויה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים.
When we examine closely, we will find that Humility is dependent both on thought and deed. For at first, a person needs to become humble in his thoughts and only afterwards, can he conduct himself in the ways of the Humble.
כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם. ונבאר עתה החלקים האלה.
This is because, if he is not yet humble in his thoughts and he wishes to be humble in his deeds, he will only become as one of the deceitful and evil "humble" men we mentioned earlier (ch.11), who belong to the class of hypocrites, the worst kind of evil men to be found in the world. Let us now explain these divisions.
הענוה במחשבה, הוא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהלה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו, וזה מפני מה שחסר ממנו בהכרח, וגם מפני מה שכבר יש בידו.
Humility in thought is for a person to contemplate and come to realize as truth that he is undeserving of praise and honor, and all the more so [unworthy] of being elevated over his fellow men. This is due to what he lacks and also to what [good] he has actually attained.
מפני מה שחסר ממנו: פשוט הוא כי אי אפשר לאדם באיזה מדריגה שיהיה מן השלימות שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו או מצד משפחתו וקרוביו או מצד מקרים שקרו לו, או מצד מעשיו שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז:כ), הן כל אלה מומים באדם שאין מניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר עניני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם.
Due to what he lacks: this is evident, for it is impossible for a man, whatever level of perfection he may have reached, to not have many deficiencies, whether due to his nature, or due to his family and relatives, due to certain events that happened to him, or due to his own deeds. For "there is no righteous man on earth who does good and sins not" (Kohelet 7:20). All these are blemishes on a person which allow him no room whatsoever to become haughty. Even if he has attained many virtues, nevertheless these deficiencies are enough to obscure them.
הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאוה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל.
That which most brings a person to pride and arrogance is wisdom. For wisdom is a quality in a man himself, in his most noble faculty, namely, his intellect.
והנה אין לך חכם שלא יטעה, ושלא יצטרך ללמוד מדברי חביריו, ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן איפוא איך יתנשא בחכמתו?
But, there is no sage that will not make mistakes and that will not need to learn from the words of his peers, and very often, even from his students. How then can he pride himself on his wisdom?
ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאוה וההתנשאות, כי הנה מי שהוא בעל שכל שידע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא שבחק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, השור מושך בכחו לפי שחוקו הוא כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו היה מתחכם כמו שנתחכם הוא, א"כ אין כאן להתנשא ולהתגאות.
One who possesses a straight intellect, even if he has merited to become a great sage and truly distinguished, when he looks and contemplates, will see that there is no room for haughtiness and pride. For behold, he who possesses high intelligence, who knows more than others, merely does what it is his nature to do. He is like a bird which flies upwards because of its nature, or an ox which pulls with its might because of its nature. So too for he who is wise. This is because his nature brings him to this. But for another person who is currently not as wise as him, if he had possessed natural intelligence like him, would also have become just as wise. Hence, there is no room to elevate and pride oneself in this.
אלא אם יש בו חכמה רבה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה, וכמאמר ריב"ז (אבות ב:ט): אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.
Rather, if he possess great wisdom, behold, he is under duty to teach it to those in need of it, similar to the statement of Rabbi Yochanan ben Zakai: "if you learned much Torah, do not take credit for yourself since for this you were created!" (Avot 2:8).
אם עשיר הוא ישמח בחלקו, ועליו הוא לעזור למי שאין לו, אם גבור הוא לעזור לכושלים ולהציל לעשוקים.
If he is wealthy, he may rejoice in his lot, but it is incumbent upon him to help those who do not have. If he is strong, he must help those who are weak and rescue the oppressed.
הא למה זה דומה למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה, וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאוה לפי האמת.
To what is this similar? To servants in a household where each one is charged with a matter and it is incumbent on each to stand on his appointed position to uphold the affairs and needs of the house. In truth, there is no place for pride here.
והנה זה העיון והתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה אצלו, אז יקרא עניו אמתי שבלבו ובקרבו הוא עניו, והוא כענין דוד שאמר למיכל (שמואל ב' ז:כב): והייתי שפל בעיני.
Behold, this is the type of examination and contemplation proper for every person whose intellect is straight and not perverse. When this will become clear to him, he may be called a truly humble person, for he is humble in his heart and inner being. This is as David said to Michal: "I was lowly in my own eyes" (Shmuel II 6:22).
ואז"ל (סוטה ה ב): כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נא:יט): "זבחי אלהים רוח נשברה",
Our sages, of blessed memory, said (Sotah 5b): "Rabbi Yehoshua ben Levi said: Come and see how great are the lowly of spirit, for when the Temple stood, a man brought a burnt-offering and earned the reward of a burnt-offering, a flour-offering and he earned the reward of a flour-offering; but as for him whose mind is lowly, Scripture ascribes it to him as though he had offered every one of the sacrifices; as it is said (Psalms 51:19): "The sacrifices of G-d are a broken spirit."
הרי זה שבח של נמוכי הרוח שהם ענוים בלבם ומחשבתם.
Behold, this is a praise of the lowly of spirit, who are humble in heart and in thought.
וכן אמרו עוד (חולין פ"ט א): "לא מרובכם מכל העמים" (דברים ז:ז) אמר להם הקב"ה: בני, אני חושק בכם שאפילו כשאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח:כז), נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו ונחנו מה (שמות טז:ז), נתתי גדולה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהילים כב:ז).
They further said (Chulin 89a): "'It was not because you were greater than any people that the L-rd desired in you and chose you' (Devarim 7:7) - the Holy One, blessed be He, said to Israel, 'My sons, I desire you because even when I bestow greatness upon you, you humble yourselves before Me. I bestowed greatness upon Avraham, yet he said to Me, 'I am but dust and ashes' (Gen.18:27); Upon Moses and Aharon, yet they said: 'And we are nothing' (Ex.16:7); upon David, yet he said: 'I am but a worm and no man' (Tehilim 22:7)"
כל זה ממה שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו בידעו באמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד החסרונות האחרות שאי אפשר שלא יהיו בו. ועוד שאפילו באותם המצות עצמם שהשיג לא הגיע ודאי לתכלית האחרון.
All this because the man possessing a just heart does not allow himself to become seduced by any virtue which he comes to. This is due to truly knowing that because of this virtue, he does not emerge out of his lowliness, due to other defects inevitably within him. And furthermore, even in those mitzvot themselves which he attained, he certainly has not arrived at their ultimate goal.
ועוד אפילו לא יהיה בו חסרון אחר, אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו ההנשא כלל, כי הרי כל מעלה שהוא משיג, אינו אלא חסד אל עליו, שרוצה לחון אותו עם היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאד, על כן אין לו אלא להודות למי שחננו וליכנע תמיד יותר.
Furthermore still, even if he had no other deficiency than of being flesh and blood, born of woman, this would be more than enough of a lowliness and inferiority, so that he will not find it at all befitting to pride himself. For any virtue he attains is nothing but a kindness of G-d on him, who wants to favor him despite that by his nature and physicality, he is extremely lowly and insignificant. Therefore, he must only thank He who is so gracious towards him and always humble himself more and more.
הא למה זה דומה לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה החסד שיקבל, כך ירבה הבושת שיבוש כן הדבר הזה בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו בהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך, וכענין שאמר דוד המלך (תהלים קטז:יב): "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי".
To what is this analogous? To a destitute pauper who receives gifts as a kindliness and cannot help not feeling shame. The more kindness he receives, the more shame he feels. So too is this matter analogous to every man whose eyes are opened and can see himself, when he attains virtues from G-d, blessed be He. This is as king David said: "what shall I repay G-d for all His kindliness to me?" (Tehilim 116:12).
וכבר ראינו חסידים גדולים שנענשו על שהחזיקו טובה לעצמם עם כל חסידותם:
We have already learned about some men of great piety who, despite all of their piety, were punished for attributing credit to themselves.
נחמיה בן חכליה אמרו ז"ל (סנהדרין צ"ג ב): מפני מה לא נקרא ספרו על שמו? מפני שהחזיק טובה לעצמו.
On Nechemia ben Chachalya our sages, of blessed memory, said: "why was his book not called by his name? Because he claimed credit for himself" (Sanhedrin 93b).
וכן חזקיה אמר (ישעיה לח:יז): הנה לשלום מר לי מר, לפי שענהו הקב"ה וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, וכמאמרם ז"ל (ברכות י): כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים.
Likewise Chizkiyahu said: "to peace it is bitterness for me" (Isaiah 38:17) since the Holy One, blessed be He, answered him: "I will defend this city to save it, for My sake and for the sake of My servant David" (Isaiah 37:35). This is as the statement of our sages: "whoever makes his request depend on his own merit, is shown that it was dependent on the merit of others" (Berachot 10b).
הרי לך שאין לאדם אפילו להחזיק טובה לעצמו על טובותיו, וכל שכן שלא יתנשא ויגבה בהם.
This demonstrates that a person should not even take credit on his good deeds. How much more so, should he not feel proud and haughty for them.
ואמנם כל זה הוא ממה שראוי להשיב על לבו מי שיהיה כאברהם, כמשה, כאהרן, כדוד, ושאר החסידים שזכרנו,
However, all this is what is proper to set in one's heart for he who would be like Avraham, like Moshe, like Aharon, like David, and the other Chasidim we have mentioned.
אבל אנחנו יתומי יתומים, אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבות שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו וכל חכמתנו כאין נחשבת.
But as for us who are orphans of orphans, we do not need all of this, for we have such an abundance of deficiencies. One does not need a great examination to see our lowliness and to realize that all of our wisdom is considered as nothing.
כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת, ולא יזוח עלינו לבנו חנם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאד, הסכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן ודאי שאין ראוי לנו ההנשא כלל אלא הבושת והשפלות וזה פשוט.
For the greatest sage among us is no greater than one of the disciples of the disciples of the early generations. It is proper for us to truly understand and know this, so that our hearts should not become proud for nothing. Rather, we must realize that our understanding and intellect is extremely weak. Foolishness is strong by us and error is prevalent. What knowledge we possess is but a tiny bit of a tiny bit. Hence, certainly it is not proper for us to pride ourselves in the least but rather to feel shame and lowliness. This is obvious.
והנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה, ונדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לד' חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל.
HUMILITY OF DEED: We have spoken until now on Humility of thought. We will now speak on Humility of deed. This area divides into four parts: conducting oneself in lowliness, bearing insults, hating Rabbanut (authority over others) and fleeing honor, and granting honor to everyone.
האחד הוא בהתנהג בשפלות וזה ראוי שיהיה בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו.
Conducting oneself in lowliness: it is proper for this to be in one's speaking, walking, sitting and all of one's movements.
בדבורו, אז"ל (יומא פ"ו א): לעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם הבריות, ומקרא מלא הוא (קהלת ט:יז): דברי חכמים בנחת נשמעים, צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון, וכה"א (משלי יא:יב): "בז לרעהו חסר לב", ואומר (משלי יח:ג): "בבוא רשע בא גם בוז".
In one's speaking: our sages, of blessed memory, said: "one should always speak with other people in a gentle manner" (Yomah 86a). This is stated explicitly in scripture: "the words of the wise are heeded [when spoken] gently" (Kohelet 9:17). One's words should be of honoring [others] not of belittling them. Likewise scripture says: "he who belittles his fellow lacks sense" (Mishlei 11:12), and "when the wicked comes, there also comes contempt" (Mishlei 18:3).
בהליכתו, אמרו ז"ל (סנהדרין סח ב): שלחו מתם איזהו בן עולם הבא ענותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק.
In one's walking: Our sages, of blessed memory, said: "They sent word from Israel, Who is destined for the world to come? He who is meek, humble, stooping on entering and on going out" (Sanhedrin 88b).
ולא ילך בקומה זקופה, ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו, וכן אז"ל (קידושין לא א): כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, וכתיב (ישעיה י:לג): ורמי הקומה גדועים.
One must not walk in an overly erect posture nor with excessive heaviness, heel to toe, rather as one going to his occupations. Likewise our sages, of blessed memory, said: "If one walks with an overly erect posture even for four cubits, it is as if he pushes against the feet of the Divine Presence" (Berachot 43b), and it is written: "and those of lofty height will be cut down" (Isaiah 10:33).
בשבתו, שיהא מקומו בין השפלים, ולא בין הרמים, והוא גם כן מקרא מלא (משלי כה:ו): "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו'", וכן אז"ל (בויקרא רבה פ"א): הרחק ממקומך ב' וג' מקומות ושב עד שיאמרו לך עלה ואל תעלה שיאמרו לך רד.
In one's sitting: that one's place be among the lowly and not among the prominent. This is likewise stated explicitly in scripture: "Do not glorify yourself before a king, and do not stand in the place of great men; for it is better that he say to you, 'Come up here', than to humble you before a prince..." (Mishlei 25:6-7). Likewise our sages of blessed memory said: "distance two or three places from your [proper] place and sit until you are told 'come forward!', rather than to go up until they tell you 'move back!'" (Vayikra Raba 1:5).
ועל כל המקטין עצמו אז"ל (ב"מ פ"ה ב): כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא.
Regarding those who diminish themselves, our sages of blessed memory, said: "whoever diminishes himself for the sake of Torah in this world is made great in the World to Come" (Bava Metzia 85b).
וכנגד זה אמרו (יל"ש יחזקאל שסא): "הסר המצנפת והרם העטרה" (יחזקאל כא:לא) כל מי שהוא גדול בעולם הזה קטן בעולם הבא, ומינה להפך מי שהוא קטן בעולם הזה זמן גדולתו לעולם הבא.
And corresponding to this they said (Yalkut Shimoni Yechezkel 361): "'[So said the L-rd G-d:] I shall remove the turban and lift off the crown [the humble will be uplifted, and the high will be humbled]' (Yechezkel 21:31) - whoever is great in this world will be small in the World to Come". We also learn the opposite: if one is small in this world, his time of greatness will be in the World to Come.
ואמרו (סוטה ה א): לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני וזה מפני שפלותו.
And our sages of blessed memory said: "Man should always learn from the mind of his Creator; for behold, the Holy One, blessed be He, ignored all the mountains and heights and caused His Shechinah to abide upon Mount Sinai" (Sotah 5a). This was because of Mount Sinai's lowliness.
וכן אמרו (ר"ה י"ז א): "לשארית נחלתו" (מיכה ז:יח) למי שמשים עצמו כשירים.
Likewise they said: "'for the remnant of His inheritance' (Michah 7:18) - for him who makes himself a mere remnant" (Rosh Hashana 17b).
Sfas Emes:
ברש"י עץ ארז שנתגאה... על מה שכתוב מגביה שפלים ומשפיל גאים, מאחר שמגביה השפל למה משפיל כדי להגביהם, אך שמגביה שפלים שישאר שפל אף שהוא מוגבה. וזה מי שבאמת אף שיגביה אותו ידע כי הוא ממנו ית', הרי הוא מוגבה בידיעתו זאת. וכן משפיל גאים, כי על ידי הגיאות הרי הוא שפל, כי נכרת משורש החיות, שאין אני והוא יכולין לדור וכו'. וכן איתא בזוהר הקדוש, מאן דהוא רב הוא זעיר, וכן מי שיודע שהכל מהשי"ת ודבוק בשורש החיות הרי הוא רב, כי בודאי אין המכון להיות אדם עניו על ידי דמיון שקר, כי מה שכתוב במשה רבינו ע"ה עניו מאד, אף שבודאי ידע כי הוא הדעת של כל ישראל, אך על ידי שיודע היטב כי הכל מחיות השי"ת, אם כן אף שבודאי יש בכל עבודה נקודה מן האדם בעצמו והוא הרצון, מכל מקום אין ניכר מזה לאדם כלל לידע כמה יש בעבודתו מעצמו, ורק הכל מהשי"ת, ואיך יוכל להתגאות במה שאינו שלו. והגיאות בעצמו הוא הסימן שהוא שפל באמת, וזהו הרמז בעץ ארז ואזוב כנ"ל. (תזריע תרל"א)
בפסוק ומשה עלה... וכן היה במשה רבינו עניו מאד, וכאן עלה אל האלקים, וכן מצינו בר' יוסף דאמר לא תיתני ענוה דאיכא אנא, ובעצרת אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, דבאמת כפי הענוה שנמצא בגוף כך מתעלה ומתרוממת הנפש, וזה הרמז חמץ בשתי הלחם, כי חמץ רומז על התנשאות, ובעצרת מתרומם נפשות בני ישראל, הנפש שליט על הגוף. דהתורה נקראת אש ונקראת מים שירדו למקום נמוך, רומז על גוף השפל, ואז חל עליו התלהבות התורה שנקראת אש ומתעלה למעלה. שכן צריך להיות, הנשמה ממעל צריכה להתרומם למעלה, והגוף מעפר צריך להיות שפל עד לעפר... (שבועות תרס"ב)
בפסוק לרב תרבה נחלתו... ועל זה אמר אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכון לבו לשמים, רוצה לומר אם הכונה לשמים אף המרבה טוב, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ומי שבוחר דרך הענוה הקב"ה מזמין לו הכל באופן שיומשך לו ענוה, גם מהשגת עצמו שזוכה להשיג בתורה הכל מביאו להענוה, וכן הבוחר בבחינת המרבה, הקב"ה מזמין לו לבא על ידי ההשגות להתרחבות הלב... כי משה רבינו ע"ה אמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי", והוא תימא כי היכן ענותו של משה רבינו ע"ה, אמנם כי בלי ספק לא עלה על דעת אותו צדיק שיש בדבר הזה גבהות, כי ודאי הכל יודעין כי כל השגת משה רבינו ע"ה וידיעתו מהקב"ה. ולפי מה שנחלט השפלות בעיניו לא היה יודע כלל שיש מקום גבהות בזה... (פינחס תרל"ז)
Shem Mi-Shmuel:
ונראה לפרש על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה שיש שני מיני הכנעות, יש הכנעה מחמת שיודע ומרגיש שפלות עצמו, ויש הכנעה שאף שיודע מעלתו מכל מקום לעומת שיודע ומשיג גדלות האלקות הוא בעיניו כאפס ואין, ואפילו היתה מעלתו אלפים פעמים ככה אין למציאותו נגד מציאות ה' ראויה להקרא מציאות כלל. וממין זה האחרון היה ר' יוסף, שאמר "לא תתני ענוה דאיכא אנא", דאף שיודע מעלותיו ושהוא ענו מכל מקום לא היה תופס מקום בעיניו להקרא שיש לו מציאות בצד מה. ויש לומר ששני מיני הכנעות האלו היו במשה ואהרן, משה איננו שייך לומר שלא ידע מעלתו, שהרי ידע שפיר שמעולם לא זכה שום אדם למה שזכה והוא בעצמו כתב בתורה את מעלותיו, והאיש משה ענו מאד וכו'. אבל מכל מקום באשר השיג מגדלות אלקות יותר מזולתו היה יודע שאין מציאותו ראויה להקרא מציאות יותר ממה שיודע זולתו, והיה בעיניו כאפס ואין עד התכלית, ולא מצא לעצמו שתהיה לו אפילו מציאות גרועה נגד מציאות השי"ת... אבל אהרן מדה אחרת היתה בו, שהיה רואה בשפלות עצמו והיה שפל בעיניו עד התכלית, מה גם אחר מעשה העגל שהיה החטא ההוא קבוע במחשבתו... (שמיני תרע"ד)
והנה מדת השפלות איננה להיות שפל בעיניו ויסתפק בשפלותו שאין בזה שבח, ואדרבה זה גרוע ביותר, אלא להיפוך שידע ויכיר שכל מה שיש לו אינו כלום בעיניו, ומוצא עצמו חסר ומשתוקק מאד להשלמה, וזוהי מדת ישראל, שנאמר בהם "כי אתם המעט מכל העמים", ופירשו ז"ל שממעטין עצמם. ופירושו נמי שכל המדות והמעלות הטובות שבישראל עדיין אינן כלום בעיניהם לעומת מה שצריך להיות לפי גדלות השי"ת, על היפוך ממה שנאמר בעשו שהיה עשוי כבר שנים הרבה, היינו שהיה שלם בעצמו, ולא מצא בעצמו חסרון שיהיה צריך להשלמה. ועל כן כל האומות שנדמה להם שהם הגיעו לשלימות הם מתגאים, וישראל שמשתוקקים להשלמה, ובעיניהם שהם חסרים ועדיין אין להם כלום, הם שפלים בעיניהם... (שבועות תרע"ג)
ונראה עוד לומר, דהנה להיות ענו ונכנע ושפל ברך מצורף להיות אמיץ לבו בגבורים לא ישוב מפני כל הוא כמעט חוץ לדרך הטבע. אך יש שני מיני הכנעה, יש שהוא ענו ונכנע מחמת עצמו, שהוא משכיל על מהותו שהוא בריה שפלה, עומדת בדעת מעוטה וקלה באה מטפה סרוחה וכו', ויש הכנעה מצד גדולת השי"ת... ושני מיני הכנעה אלה תרוייהו צריכי, ראשית יאחז האדם דרכו מין הכנעה הראשון להסתכל בשפלות עצמו כדי להכניע את לבבו הערל ולהשפיל את גסות רוחו, ואז רק אז ביכולתו לפקוח עיניו לראות בגדלות השי"ת, כי בעוד גסות רוחו עליו אזניו כבדות משמוע ועיניו השע מלראות, וכל מה שרואה ושומע הוא רק מקופיא ואינו נתפס בעומק הלב... והנה בעוד האדם בהכנעה ממין ההכנעה הראשון אי אפשר שיהיה אז לבו אמיץ בגבורים לא ישוב מפני כל, וכל עניני גשמיות העולם ומלואו העומדים לשטן עלי דרכו יהיו כאפס ואין בעיניו, והוא כמעט חוץ לטבע וכמעט שהם שני הפכים בנושא אחד. אך כשיזכה להכנעה מצד גדלות השי"ת, אז נקל לאחוז צדיק דרכו עם ההכנעה להגביה לבו בדרכי השי"ת, עד שכל העולם כולו כאפס וכאין בעיניו ויבטלם בלבו... והנה דוגמת שני מיני הכנעה הנ"ל היו ביהושע, תחילה היה בו מין ההכנעה הראשון, ועל כן עדיין חשש לו משה רבינו ע"ה שלא יתבטל לעצת מרגלים שהיו גדולים, וזה שהוסיף לו אות יו"ד שהיא בחינת חכמה, שהכנעתו תהיה מצד השפעת החכמה עליו הרבה מאד, ומצד זה יבא להכנעה ממין השני כח מה. (שם תרע"ו)
Rav Dessler:
יש משיג את הרוחניות ומבטל את הגשמיות באמת, אבל רואה את עצמו שמבטל את הגשמיות.
יש מבטל גם את עצמו, אבל רואה את עצמו מבטל את ישות עצמו.
ויש מבטל גם את זה, וזהו הענו באמת. (מכתב מאליהו ח"ד עמוד רצא)
Mussar Haskels:
1] Humility is INDEED thinking less of yourself.
2] If that makes you depressed or less motivated to serve Hashem - then it is not for you at this time...
3] Of course an outgrowth of humility is that you think of yourself less...
4] Humility, as described in the holy sources we quoted, is a truly rare quality.
אשרי הזוכה לענוה אמיתית!!!
