העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש. רזי הרזים של עת לעשות לד' הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול. אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המץ, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. [ש"ק ז' קפ"ב]
נושא הפסקה - סיבות למה האדם לא מוצא את בניינו הרוחני האישי.
ביאור הפסקה -
העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו - הרב בפסקה זאת מבאר את החשיבות שכל אדם ימצא את מקומו המיוחד בתוך עבודת ה'. לכל אדם יש בחינה אישית אינדיבידואלית שאותו עליו למצוא ולפתח. האדם צריך להבין שלכל אחד יש עולם שונה משל חברו. כל אחד יש לו הבנה שהוא שונה מחברו לכן תפקידו שונה.
עבודת ה' האישית היא לא דבר פרטי, היא עולם רוחני שלם. לכן הרב לא מכנה את החיפוש הזה כנקודה קטנה אלא מסביר שזה עולם, היינו מציאות שלמה. כמו כן לשון עולם זה בחינת העלם, היינו על האדם לערוך חיפוש עד שהוא יגלה את העולם הרוחני הנמצא בתוך ההעלם. מצאנו בחז"ל ביטויים שונים למיוחדות של כל פרט ופרט.
וכך מובא בגמ' ברכות. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד א - תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה. חז"ל מבטאים את העניין הזה גם בעבודת ה'. בגמ' במסכת מגילה (דף כז:) ישנה רשימה גדולה של תנאים ואמוראים שכל אחד אומר על עצמו במה הוא זכה להאריך ימים. אם כן רואים שכל תנא ואמורא היה לו בעבודת ה' איזה מסלול ומצוה מיוחדת שהייתה מתאימה בבניין האישי והרוחני של עצמו.
כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד - כאן הרב מסביר מה היחס בין מה שהאדם שומע ומקבל מבחוץ, לבין הבניין האישי של עצמו. לכאורה אם המטרה שהאדם ימצא את המסלול המיוחד שלו אם כן אין צורך לאדם להקשיב לעצות שהוא מבקל מן הסביבה. אין צורך להסתכל וללמוד ממעשה של צדיקים. בכל זאת הרב נותן מקום ומסביר שהאדם צריך להשתמש בתכונת ההקשבה. אלא שהאדם צריך לדעת מה הצורך בהקשבה. מטרת ההקשבה וקבלת העצות היא חייבת להיות כהכשר לקראת המטרה. המטרה היא הכרת האני האישי, הבניין האישי. שביל שהאדם יוכל להכיר יותר טוב צריך להקשיב לסביבה. על ידי הקשבה נכונה האדם יוכל יותר להכיר את האישיות האישית שלו. אם כן ההקשבה היא לא מטרה אלא רק הכשר לקראת הכרת האישיות של האדם. ההקשבה היא מעין כלי עזר לקראת המטרה.
ההבנה כיצד ההקשבה יכולה לחזור ולפתח את כוחותיו של האדם, מובא גם בדברי הרב בעין איה. עין איה שבת פ"ו פסקה סג - אב"א אמר רשב"ל, שני ת"ח המקשיבים זה לזה בהלכה הקב"ה שומע לקולם, שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמעיני" ואם אין עושין כן גורמים לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ברח דודי:
ההופעה האלוקית בהנהגת העולם, מתגלה היא על ידי ההקשבה לכל מהלכי הדעות, באופן שאע"פ שכל אדם יש לו מהלך דעת שלו, שאי אפשר לפעמים שישנה אותו, מכל מקום הוא צריך להקשיב גם כן מהלך דעת חברו, וידע שגם הוא יש לדבריו מקום. בזה תפעל דעת חבירו על דעתו לבסם אותה, כפי אותה המדה שהוכנו הדעות לפעול כל אחת על חברתה... ואז בין שהוא מקבל אותה, בין שהוא דוחה אותה, פועלת היא את פעולתה על ההגיון המיוחד של כל אחד ...
לפי דברי הרב בעין איה רואים את היסוד המופיע כאן, האדם המקשיב לחברו יוכל לשכלל את עולמו הרוחני הפרטי. על ידי הקשבה נכונה, למרות שהיא תדחה את דעתו של חברו, בסופו של דבר גם על ידי הדחיה האדם משכלל את עולמו האישי.
כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי - כאן הרב מוסיף חידוש יותר גדול, לכל אחד יש מרכז אחר של תורה. לכל אחד יש מרכז רוחני סביב אותו מרכז הוא בונה את כלל התורה שלו. מציאת התחום הרוחני המתאים לאדם מצאנו גם בחז"ל.
ונראה שדברי הרב מתבססים בעיקר על הגמ' במסכת עבודה זרה, וכך כותבת הגמ'. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א - אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו. ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. על פי גמרא זאת מתבאר שישנם שני שלבים. בתחילה האדם צריך לחפש מה החפץ האמיתי שלו בתורה. היכן הוא נוטה, התוצאה של לימוד כזה שפתאום התורה תקרא על שמו. היינו האדם ימצא את השם המיוחד השייך אליו. עד כדי כך שכביכול הקב"ה יקרא את התורה על שמו של האדם.
ביטוי נוסף לחשיבות שהאדם ימצא את הלימוד המתאים לנשמתו מצאנו בדברי הרב באורות התורה וכך כותב הרב. אורות התורה פרק ט' פסקה ו. - ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו ניגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי...
בפסקה זאת הרב מסביר את הסכנה שהאדם לא מחפש את הלימוד המתאים לאישיותו. אם האדם לא יחפש מה תכונת נפשו הוא ירגיש ניגוד. מתוך אותו ניגוד האדם יכול לצאת לתרבות רעה.
זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר - כיון שתפקידו של האדם למצוא את ייעודו הפרטי ממילא דווקא על זה ידונו את האדם. את האדם לא ישאלו למה הוא לא הגיע לדרגה של חבר שלו, אלא עיקר עומק הדין והשאלה לאחר מאה עשרים שנה למה לא היית מה שאתה היית אמור להיות. זה האיום והצער הגדול של האדם לאחר פטירתו כשהוא יגלה שהוא שכח את שמו, שהוא יגלה שהוא לא יודע מה התפקיד המיוחד שהוא היה צריך לעשות בעולם.
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע - ישנם אנשים שאוהבים לשמוע דעות מאחרים. כמו אדם שמקבל עצות מהמון אנשים. מקבל הרבה מידע מכוונים שונים, אבל מרוב מידע הוא לא מסוגל להתבונן אל עצמו פנימה. הוא לא מסוגל לבחון מה מתאים לנשמה שלו. הרב מכנה אדם כזה בעל הקשבה מפולשה. באופן המתוקן מטרת ההקשבה שהיא לא תעבור סתם אצל האדם. מטרת ההקשבה הנכונה שהדברים יכנסו אל האדם וישפיעו עליו. הקשבה שהיא יוצרת חור בלי סיום לחור, כשנוצר נקב מפולש יש כאן חסרון. נקב מפולש מרמז על אדם שמקבל את הדברים אבל לא בוחן מה מתאים לנפשו. הקשבה נכונה היא הקשבה שהאדם מקשיב הדברים נכנסים ונתקעים באישיות של האדם. היינו האדם בוחן את הדברים מה מתאים לאישיות שלו. הוא לא מעביר את הדברים שקיבל סתם דרכו אלא האדם כשמקשיב לשמועות הוא בוחן את הדברים שבאו מבחוץ, הוא בוחן אותם דרך נפשו הפנימית. כאן מדובר באדם שלא מצליח לעשות בדיקה מה מתאים לו, הוא שומע ומעביר הכל דרכו בלי יכולת של הבחנה אישית. אדם כזה הוא נראה אדם כללי, אבל בפועל מרוב כלליות הוא מאבד את האישיות הפרטית שלו, האדם הזה יכול לצטט הרבה דברים מאנשים אחרים, אבל הוא לא מצליח לצטט להבין את עצמו.
אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה - הדרך לתקן את האדם הזה נעשה על ידי שהאדם יצטרך להתנתק מכל ההקשבות המבלבלות אותו. ברגע בו האדם מתבודד פתאום האדם מתחיל להקשיב לעצמו. בדור שלנו הרבה אנשים לא מסוגלים לשבת עם עצמם בשקט. כשדורשים מהאדם להשתיק את הרעשים שמסביבו האדם מתחיל להרגיש לא נעים, כיון שהוא מתחיל להרגיש את הנשמה האישית שלו. רוב האנשים אוהבים להעסיק את עצמם בדברים חיצוניים אליהם, העיקר לא להיות לבד, לא להקשיב לנשמה האישית שלהם. הדור שלנו מלא ידע, ברוב נתונים וידע שאנחנו כל הזמן מקבלים אנו מאבדים את האישיות שלנו.
ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו - הצורך להתנתק והצורך להתבודד, לא להקשיב לסביבה זה מעין איבוד כללי. כשהאדם הולך ומתנתק מכח ההקשבה זה דבר הנחשב כהירוס. האדם מטבעו הוא חברתי, והנה כאן דורשים ממנו לאבד כח משמעותי ממנו, כח מיוחד של ההקשבה. הרב מדגיש כמה כח ההקשבה הוא חשוב על פי הגמ' שאומרת אם אדם חרש את חברו משלם דמי כולו.
הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש - על ידי שהאדם עובר תהליך של חרשות, הוא כביכול עובר בריאה חדשה. התחדשות אישית. בשלב הזה של אותה התחדשות הוא מסוגל לחזור לכוחות החיים ולגלות מה האישיות החדשה הקיימת בו.
דברי הרב מבוססים על פסוק בספר איוב. איוב פרק לח פסוק יד - תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ.
רזי הרזים של עת לעשות לד' הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם - הרב מתייחס כאן לשאלה אמונית בהנהגתו של הקב"ה בעולם. השאלה עוסקת בשלב בו הקב"ה סגר בפני פרעה את האפשרות לחזור בתשובה, השלב בו הקב"ה הכביד את ליבו. לכאורה השלב הזה הוא סותר את ההנהגה הרגילה של הבחירה החופשית. השלב הזה נוגד את ההנהגה האלוקית, כביכול שלב זה הוא נחשב כמו שלב של הפרו תורתך, הוא לא מתאים לתהליך הרגיל. לכן ביטול זה נחשב מתאים לדברי הפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך.
דברי הרב תואמים לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בברכות פרק ט' וכך כותב הרמב"ם. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ט משנה ז - אבל מי שמניח הכתוב כמו שהוא ומבארו ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך, יאמר, שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזירה כשהם חייבים, וענין זה ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא מזה לשאלת השכר והעונש. ואל תבקש ממני בענין שאנחנו עכשיו בו זולתי ביאור הדברים בלבד, כלומר ביאור פשטי הדברים, לפי שיש סתירות הרבה במקראות בענין זה, וכן במאמרי חכמים. אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק כי כל דרכיו משפט וכו'. ונקודת הצדק בזה אין כח באדם להשיגה, כמו שאין בכח השכל האנושי להשיג הקיף ידיעתו יתעלה, וכבר הודיענו יתעלה שאין בכח תבונתנו להשיג חכמתו וצדקו בכל מה שעשה ויעשה והוא אמרו כי כאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם.
דברי הרמב"ם מבוססים על השאלה כיצד הקב"ה מעניש את הרשעים על דברים שהם כביכול מוכרחים לעשות, שאלה זאת עסק הרמב"ם גם בהקדמתו לפרקי אבות בשמונה פרקים. שמונה פרקים לרמב"ם פרק ח - אבל אומרו: (שמות יד, ד) "וחזקתי את לב פרעה", ואחר כן ענשו והמיתו. הנה יש בו מקום דיבור, ויושג ממנו עיקר גדול. והתבונן בדברי בזה הענין, ושים לבך אליהם, וערוך אותם אל דברי כל מי שדיבר בו, ובחר לך היותר טוב... הרי שאין הענין כן, אלא שפרעה וסיעתו מרו בבחירתם, מבלי כפיה ומבלי הכרח, ועשקו הגרים אשר היו ביניהם, ועשו להם עוול גמור, כמו שאמר וביאר: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וכו' הבה נתחכמה לו". וזה המעשה היה מהם בבחירתם וברוע עצתם, ולא היה להם בזה הכרח. והיה עונש ה' להם על כך למונעם מן התשובה, עד שיחול בהם מן העונש מה שחייב צדקו שהוא עונשם. ומניעתם מן התשובה היא שלא ישלחום. וכבר באר לו ה' זה, והודיעו שאילו רצה להוציאם בלבד כבר היה מאבדו הוא וסיעתו והיו יוצאים, ואמנם רצה עם הוצאתם לעונשם על עושקם הקודם, כמו שאמר בתחלת הדבר: (בראשית טו, יד) "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי". ואי אפשר לעונשם אם שבו, ועל כן נמנעה מהם התשובה, והיו מחזיקים בהם. והוא אומרו: (שמות ט, טו - טז) "כי עתה שלחתי את ידי וכו' ואולם בעבור זאת" וכו'. אם כן רואים לפי הרמב"ם שמניעת הבחירה שהקב"ה מנע מפרעה תלויה בהחלטה אלוקית לבטל את הנקודה החשובה של הבריאה והיא נקודת הבחירה. ביטול זה הוא לצורך העונש שמגיע לפרעה, אומנם ביטול זה נקרא מעין זמן בו צריך להפר תורתך.
זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול - הרב מסביר שדווקא הביטול של הבחירה הוא מגלה את החסד האלוקי. מטרת הבריאה היא לגלות את חסד ה' על העולם, החסד יופיע על ידי הבחירה של האדם. אבל לפעמים יש צורך לבטל את הבחירה בשביל לגלות חסד יותר עמוק. כשאין ברירה צריך לגלות חסד השייך אל הרחמים הגדולים. [ספירת החסד היא נתינה בלי גבול, אבל רחמים זה שילוב של חסד ודין, לכן הרב מסביר שבפועל יש כאן גילוי של חסד המשולב ברחמים, כיון שביטול הבחירה גורם עונש לרשעים.]
אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות - כמו שביטול הבחירה הוא רק במקרה הצורך בשביל עונש, כך גם ביטול הכרת האישיות הפרטית של האדם. כשאדם מגיע לשלב בו הוא לא מצליח לגלות מה האישיות שלו. ביטול הבחירה מבטא מציאות שאיננה אידיאלית. גם כאן ברגע שהבריאה צריכה להתגלגל בצורה בה האדם לא יכול להכיר את האישיות שלו, זה יוצר צער גדול בעולם. זה לא מתאים לתוכנית האלוקית.
הרב משתמש כאן בלשון של 'צער גלגול יצירה זה' נראה שהרב מרמז על עונש של האדם להתגלגל בדברים שאינם מתאימים לנשמתו. ישנו עונש בו מלבישים את נשמתו של האדם לא עלינו בנבראים נמוכים מן האדם. אותה הלבשה היא נקראת גלגול, הגלגול הזה הוא לא מתאים לאישיותו של האדם. גלגול זה לא מתאים לתהליך בריאת העולם. לכן תהליך זה מלא בצער גדול, תהליך זה לא מתאים למהלך הכללי של התוכנית האלוקית בא נברא העולם.
אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום - הרב מוסיף אפילו המצב של הרשעים שהם צריכים להיות אפר לצדיקים. זה שלב שאינו מתאים לתוכנית האלוקית. התוכנית האלוקית שלא יהיה מצב בו האדם יאבד את האישיות שלו, אפילו כלפי הצדיקים. דברי הרב מבוססים על המדרש בסדר עולם רבה שהמדרש מתאם את עונשם של הרשעים. סדר עולם רבה פרק ג - ... לאחר י"ב חודש פושעי ישראל שעברו על התורה ועל המצות נפשן כלה וגופן כלה והן נעשין אפר וגיהנם פולטתן והרוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר ועסותם רשעים וגו' (מלאכי ג כא) ...
וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן - מטרת הביטול של הרשעים הוא בשביל לחדש את העולם מחדש. להחזיר לאדם את האישיות שלו. זה הוא צער זמני בשביל להחזיר את העולם לצורתו המקורית. תהליך ההפיכה להפך הוא מעין תהליך של זיכוך בשביל חידוש העולם.
אפס המץ, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור- דברי הרב לקוחים מפסוקים בספר ישעיה, הפסוקים מתארים את הביטול, ומתוך אותו ביטול חזרה לתחיה מחודשת. ישעיהו פרק טז פסוק ד - יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי, מוֹאָב הֱוִי-סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד: כִּי-אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד, תַּמּוּ רֹמֵס מִן-הָאָרֶץ. ישעיהו פרק יט פסוק כה - אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה צְבָאוֹת, לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי, יִשְׂרָאֵל. על פי פסוקים אלו מתבאר ששינוי המציאות הטבעית יגרום לעם ישראל לחזור להיות נחלתו של הקב"ה.
מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק - תהליך הזיכוך הזה יכול להוביל שאפילו זרעו של עמלק, זרע שתפקידו להתבטל מן העולם יכול להגיע לידי תיקון. התיקון יעשה על ידי שהם יקבלו צורה חדשה. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב - ... נבוזראדן גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.
[הרב נריה פופר שליט"א- אורות הקודש המבואר]
