כבוד אלוהים, תחת מושג זה מונח הגבורה והרפיון. הנטיה לתן כבוד לשם ד' היא מולדת גבורת האדם, הכרת הממשלה של הטוב היותר עליון בעולם, שהיא מתפשטת והולכת באותה מידה שדעת אלוהים בתכונתה העליונה, הגוררת אחריה את רחשי הכבוד היותר עליונים, מתגברת בעולם. אבל בני אדם הנפחדים ונרעשים, ומתוך פחדם אינם שמים על לב ואינם מעיזים לחקור בגודל הציור האלוהי ובחקר כבודו, והציור עצמו נהפך להם לרועץ, וחובת הכבוד לאלוהים מתגלמת אצלם בתור תביעה אכזרית מעצם שואף כבוד לאין חקר, שהיא משפלת בקרבם רגש עדין וטוב, ומהפכת אותם לעבדים עצובים ואכזרים, שונאים זה את זה ושונאים את אלוהים באמת בתוכיות לבם, אף על פי שיאמרו תמיד דברי אהבה וכבוד כשמזכירים את השם, בפיו ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחק ממנו.
המושג כבוד אלוהים תלוי בדעת אלוהים, משום שאין כבוד ללא דעת: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). אם ישנה דעת אלוהים, מה שמביא לכבוד אלוהים הוא מידות נעלות כאהבה וגבורה, וללא דעת אלוהים דווקא רפיון או רשעה הם המביאים לכבוד אלוהים.
הנטייה לתן כבוד לשם ד' היא מולדת גבורת האדם. גבורת כיבוש היצרים הרעים, הרשלנות והעצלנות, והגבורה לתקן ולהיטיב, נוצרות באדם כתוצאה מן הנטייה לתן כבוד לשם ד'. המושג האלוהי מרומם את מבטו של האדם מעל ומעבר לגבולות הקיום המוכרים לו, ועל כן הנטייה לכבד אותו גורמת לאדם להתפתח ולהשתנות לטובה, להתגבר על חולשותיו ולתקן את פגמי המציאות. כבוד ה' מתממש כאשר האדם מצטרף למגמתו ומוביל את העולם אל התכלית האלוהית שלו, על ידי התגברות על החולשות, הרוע וטומאה. וכמו שכבודו של אדם אחר מתממש כאשר מכירים ברצונו ומתגברים על דברים שהוא מתנגד אליהם.
גבורת האדם להיטיב ולתקן נובעת מכך שלא מייחסים לאלוהים רק תכונות אובייקטיביות, כמו כל־יכולוּת ואינסופיות, אלא גם תכונות מוסריות: הכרת הממשלה של הטוב היותר עליון בעולם. כאשר מודיע אלוהים לאברהם אבינו על הפיכת סדום, פונה אליו אברהם אבינו בטענה מוסרית: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח, כה) – תהייתו של אברהם היא מוסרית; ודאי שאלוהים לא יפעל באופן שאינו צודק ואמיתי, ועל כן אברהם שואל כיצד יוטל על העיר עונש קולקטיבי, שנראה כחסר מוסריות. דבריו של אברהם אבינו יכולים להיראות כהתרסה, אך למעשה אנו למדים מהם שזהו הרצון האלוהי, שהאדם יפתח את החוש המוסרי שלו ביחס לכל תופעות המציאות. אלוהים מציב לפני אברהם עובדות משפטיות־מוסריות – "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (שם, כ), ועובדות מוסריות האדם נדרש לבחון, דווקא כתוצאה מן המוסריות שאדם מייחס לאלוהים (וראו לעיל מידת אמונה יב). זהו ההבדל העצום בין התפיסה האלילית לאמונת ישראל. בדומה לכך, במחקר הדתות קיימת הבחנה בין המונח 'מונותאיזם' – אחדות האלוהים, לבין 'מונותאיזם מוסרי' שמתגלה בתנ"ך.
הנטייה לתת כבוד לאלוהים, שנובעת מייחוס תכונות מוסריות לאלוהים, מתפשטת והולכת באותה מידה שדעת אלוהים בתכונתה העליונה, הגוררת אחריה את רחשי הכבוד היותר עליונים, מתגברת בעולם. ככל שבני האדם חוקרים ומעמיקים יותר בדעת אלוהים, בהבנת ההנהגה והמגמה האלוהית, מתפשט יותר כבוד אלוהים בעולם. ההעמקה בדעת אלוהים מגלה בפני האדם שהעולם וכל הבריות נבראו ברצון אלוהים, ועל כן יש להם ערך עצמי וראוי לכבדם ולפעול כדי להיטיב עמם, לתקן ולהתגבר על הפגמים והרוע שבעולם. יכולה להיות דעת אלוהים בתכונה ראשונית יותר, בוסרית, של חוויית נוכחות אלוהים והשגחתו. אך לא די בה עבור כבוד אלוהים ותיקון המוסר האנושי. נדרשת דווקא דעת אלוהים בתכונתה העליונה, של הכרה עמוקה ומזוככת המביאה את האדם לחקור עוד ועוד מתוך תחושת יראת רוממות שרק מתגברת ככל שהאדם מוסיף דעת.
אבל בני אדם הנפחדים ונרעשים, ומתוך פחדם אינם שמים על לב ואינם מעיזים לחקור בגודל הציור האלוהי ובחקר כבודו. הם חוששים לעסוק בדעת אלוהים מחשש לטעות בה, וטעות בנושא זה היא הרת גורל. אך ביטול גמור של החקירה בדעת אלוהים הוא פגם בפני עצמו. אמנם בעצמוּת האלוהים אכן לא צריך לחקור, כי אי אפשר לחקור; אך גם בהופעתו על ידי פעולותיו ודברו הם אינם עוסקים. בזה ראוי וצריך לחקור, אחרת, יחסו של האדם לאלוהים מבוסס על הציור האלוהי הבוסרי והגס שנותר בהכרתו מתקופת הילדות. אם בילדותו הוא הבין שאלוהים גדול וחזק, ושהוא לעומתו חלוש ועלוב – ללא עבודה רוחנית של זיכוך תפיסת האלוהות זהו הציור שיהיה בהכרתו, ועל פיו הוא יעצב את אישיותו ואת חייו.
מתוך בערות בתחום זה של דעת אלוהים, חוסר זיכוך מושגי האמונה, הציור עצמו נהפך להם לרועץ. שכן המושגים הילדותיים שנותרים בהכרת האדם ללא זיכוך ושכלול, מעוותים את כל תפיסת העולם שלו. שיקול הדעת המוטעה גורם לו לצער מתמשך. זוהי אינפנטיליות קשה. וחובת הכבוד לאלוהים מתגלמת אצלם, מתגלה ומתגשמת, בתור תביעה אכזרית מעצם שואף כבוד לאין חקר, שלעולם לא די לו בשבחים, בתפילות ובברכות שאדם מברך כל יום.[133] על כן אותה חובת הכבוד משפלת בקרבם רגש עדין וטוב. כל עדינות, רגישות והתחשבות בטלות לעומת ציור המושל האכזרי שיש בהכרתם. הוא דורש מעבדיו חנופה ללא גבול ואוסר עליהם לנסות להבין אותו – אחרת יעניש אותם בחומרה. ומהפכת אותם לעבדים עצובים ואכזרים, שונאים זה את זה ושונאים את אלוהים באמת בתוכיות לבם. כאשר התפיסה שחייבים תמיד להעניק לאלוהים כבוד באופן ריק מתוכן, לומר שהוא טוב וצדיק אף שהתחושה היא כשל עבדים אומללים לעריץ אכזר, מתחילים לשנוא את אלוהים – תוך פחד נורא שמא הוא יגלה זאת, ואז גורלם יהיה רע ומר. זוהי תפיסה מעוותת שיוצרת קיום נורא. אף על פי שיאמרו תמיד דברי אהבה וכבוד כשמזכירים את השם, בפיו ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחק ממנו (ע"פ ישעיהו כט, יג). את אהבתו וכבודו צורחים בפה מלא מעל כל צריח, אך ללא כל הזדהות. אם אין דעת אלוהים, ודאי שהלב ירחק מאלוהים. זוהי תופעה אוניברסלית שאופיינית לכל מערכת דתית: ככל שהדת עצמה אינה מעודדת את המאמינים לחקר ודעת אלוהים עליונה, אלא רק לצייתנות, כניעה ושבח מופרז, כך יש יותר גילוי עוצמתי של פחדנות, אכזריות, צביעות ושנאה. בתחילה רק בין האדם לאלוהים, אך במשך הזמן הדבר משפיע על כלל האישיות ועל כל מערכות היחסים של האדם. תולדות הדתות מלאות בדוגמאות מסוג זה. הדבר עלול להתרחש גם באמונת ישראל, אולם בהיקף קטן באופן משמעותי, שכן מצוות תלמוד תורה מצריכה כל אדם ללמוד ולהבין ככל יכולתו, לעבוד את אלוהים מתוך דעת, הזדהות וקרבה.
[133] ניתן גם להסביר שבתפיסתם של אותם הנפחדים אין חקר במושג האלוהות, במשמעות של איסור לחקור ולהבין אותו, שכן חקירה כזו היא פגיעה כבודו.
