. כשהאדם מתכבד בעולם, ולבו דואב בקרבו על מה שהעולם מוטעים בו, יגנוז אותו הדאבון וישתמש בו לשמוח בעת אשר יזדמן שיקבל איזה עלבון. הנעלבים ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
בדברים אלה פונה הרב לאנשים בעלי מודעות עצמית, שאינם גאוותנים, המרגישים שלא בנוח כאשר מכבדים אותם. בשונה מן האנשים שמעניקים להם כבוד, הם מכירים את חסרונותיהם שאינם גלויים כלפי חוץ.
כשהאדם מתכבד בעולם, ולבו דואב בקרבו על מה שהעולם מוטעים בו. ההכרה בכך שהמציאות שקרית, שלא ראוי לאדם לקבל את הכבוד שמוענק לו, היא מטרידה ולעיתים ממש מייסרת (ראו מידת גאווה פסקה ג). הרב קוק אומר שאין די בצער על קבלת הכבוד המפוקפק. יש לדעת להשתמש בו בחכמה: יגנוז אותו הדאבון וישתמש בו לשמוח בעת אשר יזדמן שיקבל איזה עלבון. כל אדם במהלך חייו נאלץ להתמודד גם עם מציאות הפוכה מן הכבוד, כאשר עולבים בו ומשפילים את כבודו. כדי להתמודד עם עלבון, יש להיזכר בכבוד המופרז שקיבל. כך הרגשות מתאזנים. זהו לא שימוש בשקר אחד על מנת להתגונן משקר אחר, שכן בכל אדם באמת יש חוזקות וחולשות, דברים שראוי להעריך ודברים שראוי לבקר – על כן יש לדעת להפנות כלפי מה שצריך ביקורת את חיצי הביקורת, ולהפנות את הכבוד כלפי מה שראוי לו. כך האדם לא מאבד את עשתונותיו במציאות של עודף כבוד מחד גיסא, וגם לא מתמוטט בגלל עודף של עלבון מאידך גיסא.
הרב קוק מסיים בדברי חז"ל על מעלתם של "הנעלבים ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין" (שבת פח, ב) – שבניגוד לנטייה האנושית האינסטינקטיבית הם אינם מגיבים כלפי הפוגעים בכבודם בעלבון חוזר. יכולתם להתגבר על הנטייה הטבעית להגיב נובעת מכך שהם "עושים מאהבה" (שם), פועלים לא לשם כבוד או אינטרס אחר, אלא מתוך אהבת הטוב מצד עצמו. ועל כן הם גם "שמחים ביסורים" (שם). שכן הם מודעים לעצמם ומכירים בחטאיהם, שכדי להיטהר מהם לגמרי נדרש מירוק של ייסורים.[135] "עליהם הכתוב אומר וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא). לשמש אין כל אינטרס לחמם ולהאיר את העולם. כביכול, היא לא תחוש כל קושי גם אם העולם יפסיק להתקיים. ולמרות שבני האדם עולבים בה, לעיתים מתאוננים על כך שהיא מחממת מדי, לעיתים שהיא אינה מחממת מספיק ולעיתים שהיא מציקה ומסנוורת – השמש אינה נפגעת וממשיכה כל יום מחדש להאיר ולחמם, להצמיח ולשמח. אדם צריך להיות כמו השמש, עם נכונות להאיר ולהיטיב גם מבלי לבקש תמורה. וגם כאשר במקום תמורה הוא מקבל עלבון – אל לו להרפות מן ההטבה, שצריכה להיות נחשקת בעיניו מצד עצמה. לרמה מוסרית כזו יכולים להגיע רק אֹהֲבָיו של הקב"ה, שיחסם עם הקב"ה הוא עצמי ופנימי ולא נתון לתנאי המציאות ותגובות הזולת.
[135] ברכות ה, א, ראו מידת יראה ז. וכתב רש"י בפירושו לדברים כט, יב: "…כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם. והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו…"
