פרשגן ויקרא כ"ד:י"א
וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.
וּפָרֵישׁ בַּר אִיתְּתָא בַּת יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמָא וְאַרְגֵּיז וְאֵיתִיאוּ (ח"נ: וְאֵיתִיוּ) יָתֵיהּ לְוָת מֹשֶׁה וְשׁוֹם אִמֵּיהּ שְׁלוֹמִית בַת דִּבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן.
וַיִּקֹּב – אונקלוס ותרגומי ארץ ישראל
א. לפי תרגומי ארץ ישראל "וַיִּקֹּב" הוא מעניין קללה וחירוף, לכן תרגמו "וַיִּקֹּב" – וְחָרֵיף" (ת"י), "פָּרֵישׁ וְחָרֵיף" (המיוחס ליונתן). אבל אין זו דעת אונקלוס: בפרשתנו תרגם "וַיִּקֹּב... אֶת הַשֵּׁם" – "וּפָרֵישׁ... יָת שְׁמָא", וכן "וְנֹקֵב שֵׁם ה' " (פסוק טז) "וְדִיפָרֵישׁ שְׁמָא דַּה' ". אבל בפרשת בלק תרגם גם הוא בלשון קללה: "לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ" (במדבר כב יא) "אֵיתַא לוּט לִי יָתֵיהּ", "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל" (שם כג ח) "מַה אֲלוּטֵיהּ דְּלָא לָטֵיהּ אֵל", "וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם" (שם כג כז) "וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן". מדוע שינה בתרגומיו?
כי בשונה מתרגומי ארץ-ישראל, אונקלוס מבחין בין הפעלים "נקב" ו"קבב": "וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם" והדומים לו בפרשת בלק, הם מגזרון קב"ב שעניינו קללה. לכן תרגם בהם בפועל "לט", לשון קללה. אבל "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה" או "וְנֹקֵב שֵׁם ה' " שבפרשתנו, הם משורש נק"ב כמו "נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם" (עמוס ו א). הואיל ו"נקב" משמעו קבע, ציין, הודיע במפורש – תרגומו הוא בפועל "פרש", בדומה לתרגום "נָקְבָה שְׂכָרְךָ" (בראשית ל כח) "פָּרֵישׁ אַגְרָךְ". וכמחלוקת התרגומים נחלקו גם רד"ק ורש"י.
ולשון פסוקנו שבאו בו שני פעלים "וַיִּקֹּב... אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל", מסייע לאונקלוס: הראשון – "ויקב" – משמעו: הגה ובטא את השם וזהו "וּפָרֵישׁ... יָת שְׁמָא". ואילו "ויקלל" הוא פועל נוסף: אחר שאמר את השם, גם קללו. וכן הטעים רש"י: "ויקב בן האשה – כתרגומו ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף". ועיין עוד בפסוק טז.
וַיְקַלֵּל – וְאַרְגֵּיז, לכבוד שמים
ב. לשון קללה מתורגם בכל מקום בפועל "לט" כגון "וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב ג) "וּמְלָטְטָךְ אֵילוּט", "וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כז יב) "וְאַיְתִי עֲלַי לְוָטִין וְלָא בִרְכָן", "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט יד) "לָא תְלוּט דְּלָא שָמַע". ואולם בפרשתנו שלא להסמיך קללה לשם ה', תרגם בביטוי מרוכך לכבוד שמים: "וַיְקַלֵּל" – "וְאַרְגֵּיז". וכן בהמשך: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל" (פסוק יד) "אַפֵּיק יָת דְּאַרְגֵּיז", "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו" (טו) "גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יַרְגֵּיז קֳדָם אֱלָהֵיהּ", "וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל" (כג) "וְאַפִּיקוּ יָת דְּאַרְגֵּיז". וכמוהו, לכבוד שמים, "אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף" (במדבר טו לא) "קֳדָם ה' הוּא מַרְגֵּיז", "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא כג) "עַל דְּחָב קֳדָם ה' אִצְטְלִיב". השינוי לכבוד שמים מופיע גם במשנה, ולכן אמרו "יכה יוסי את יוסי". אבל "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב כז) "דַּיָּינָא לָא תַקִיל" – אל תקל בכבודו כמבואר שם.
