כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה, כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ. רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים, בין במה שיש בו בין במה שאין בו. ועל כן חייב האדם להגדיל את רושם השלמות הפנימית, ודבריו ביחושו להכרת עצמו לאחרים יהיו תמיד במשקל הראוי.
יש להקפיד על איזון בין העולם הפנימי של האדם לבין העולם החיצוני והחברתי. אחרת, נוצרת תסבוכת נפשית. כאשר אדם מרגיש נחיתות לעומת הזולת, הדבר גורם לו לרצון עז להראות דווקא את עליונותו – בכדי לחפות על רגשי הנחיתות הקשים: כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה, ואדם אינו מכיר בצדדים הטובים שבו מצד עצמם, כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ. טבע האדם מחפש להראות את שלמותו כלפי חוץ, על מנת לזכות בכבוד מהחברה, כבוד שאינו מרגיש מצד עצמו. אולם כאשר הוא מעצים את העליונות החיצונית ומקבל מן הבריות יותר כבוד ויקר, אף שבכך הוא יכול להתגבר על רגשי הנחיתות המעיקים – למעשה הוא נהיה תלותי וחלש. הוא חייב לשמוע את דברי השבח, אחרת הוא סובל מדיכאון. מישהו אחר צריך לאשר כל פעם מחדש שיש בו ערך, ולא די לו בהכרת ערך עצמו. לעיתים גם אנשים מאוד כישרוניים ומוצלחים עוסקים בעיקר בהאדרת שמם בעיני הבריות. זו השפלה נוראה, אך מבחינתם שפלות נמדדת רק על פי תגובות הזולת. ממילא מערכת היחסים עם החברה מסתבכת אצלם, ובמקום ליהנות מכישרונותיהם, לפתח אותם ולהוסיף ברכה בעולם על ידם, הם רק עוסקים בשיווק עצמי מתמיד. על כן פעמים רבות הם מפסידים מעצמם ומהעולם את הטוב שיכלו להביא, לוּ לא היו חושבים כל העת רק על נראוּתם בעיני הזולת.
על כן רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים, רק כשהאדם לא מכיר במעלותיו באופן נכון. בין במה שיש בו, באותן המעלות המעטות שיש בו שהוא עדיין מכיר בהן, בין במה שאין בו. ישנם אנשים שהצורך לקבל הערכה מצד הסביבה כה חזק ודומיננטי אצלם, עד שהוא גובר על ערכי היושר והאמת הבסיסיים שלהם. הם מספרים לחבריהם סיפורי מעשיות על עצמם שלא התרחשו מעולם, מתוך שאיפה לזכות בכבוד – אף שהדבר נעשה בדרך שקרית. ועל כן חייב האדם להגדיל את רושם השלמות הפנימית. שיהיו לאדם ביטחון והכרה בערך עצמו, כך שלא יהיה תלוי בדעתם של אחרים. באופן זה דבריו ביחושו להכרת עצמו לאחרים יהיו תמיד במשקל הראוי. הוא לא יגזים בשבחי עצמו באוזני אחרים, וגם לא יגרע מהם. רק כך יוכל להשיג את מידת הענווה שתאפשר לו גם ללמוד מאחרים בשלווה ושמחה, ללא רגשי נחיתות. אדם שחי בחברה לא טובה צריך להכיר במגרעותיה ולא להעתיק אותן לעצמו כדי להיראות טוב בעיני הבריות. מנגד, מי שחי בחברה של אנשי מעלה, אל לו להיות אכול קנאה אלא לשמוח בחלקו, תוך שאיפה מעשית להתעלות תמיד בהתאם לאישיותו ויכולותיו.
כבוד הוא מצבו העצמי של האדם. ככל שהוא פחות תלוי בזולת (גם אם הוא קשור לזולת, כחבר או אפילו יריב) – כך כבודו עולה. הוא יכול להתפתח באופן אובייקטיבי ומאוזן. לעיתים נדרשת קצת אירוניה עצמית לשם כך, להיזהר שלא להתלהב מדי מהישגיו. אַנרי ברגסון[134] היה פילוסוף ממוצא יהודי שקיבל פרס נובל לספרות. הוא היה נואם בחסד עליון, המונים נהרו להרצאותיו והעריצו אותו. בצעירותו, כמו כל אדם בריא בנפשו, הוא מאוד נהנה מכך. אך בשלב מסוים, כאשר נעשה מבוגר יותר, הדבר תסכל אותו – אנשים באו ליהנות מן השפה היפה, מן ההברקות וכושר ההרצאה המעולים; אך הוא היה פילוסוף, לא בדרן. רבים מן הבאים לא הבינו דבר מן הרעיונות הפילוסופיים שרצה לתאר. על כן החליט ברגסון שהוא מוכן להרצות רק כאשר האולם יהיה חצי ריק, ושכל שומעי ההרצאה יהיו אלמונים שאין לו עניין בכבוד שיעניקו לו. כך ההערכה החיצונית מהקהל, שפחתה מאוד, פחות נגעה לו. מי שיודע להוקיר את מעלותיו וערכו הפנימי מואס בתועלת החיצונית והחברתית שלהם. לפעמים זו עבודה מוסרית ונפשית קשה, אך האדם צריך לחתור תמיד לכוון לערכם העצמי של הדברים.
[134] אַנרי לואי בֶּרגסון, ה'תר"כ-ה'תש"א (1859-1941). חי בצרפת. באורות הקודש ח"ב עמ' תקלג מתייחס הרב קוק להגותו, בנושא אחר.
