בין מזמורי תהילים מצויים פרקים רבים הסובבים סביב נושאים היסטוריים. אצל רובם הגדול הרקע ההיסטורי ברור, בין שאלו מאורעות שאירעו בימי המשורר האלוקי ולעיני הבשר שלו, ובין שנושאי מזמוריו הם העבר הרחוק, מימות עולם, תולדות האבות, גלות וגאולת מצרים, ימי ההתנחלות בארץ וראשית ממלכת בית דוד. ויש שהוא נושא עיניו למרחקי העתיד ונושאי התהילה הם מעולם התיקון. (על מזמורים "יתומים" ראה מאמר בכתלנו ב').
אולם יש בפרקי תהילים מספר פרקים שבהשקפה ראשונה הם נראים כפרקי תפילה, ביטחון וכמיהה לא-ל חי, אלא שהרקע הרעיוני שלהם הנעוץ במאורעות עבר, מתגלה רק לאחר עיון מדוקדק. כזה הוא אף מזמור כ"ז. דוד מלא רגשי הודאה על כי גבר על אויביו, ביטחונו הגדול בה' מסלק כל פחד, והוא מתפלל אליו כי יעמוד לצדו וידריכהו גם להבא. אולם מבינות לפסוקים שזורים קטעים המעידים על חוויה דתית עמוקה, כזו הבאה לידי ביטוי במשאלה: אחת שאלתי – שבתי בבית ה'.
המלבי"ם היה כנראה הראשון שרמז על פרשת ההתגלות למשה כרקע לחיבור מזמורנו. (ראה בפירוש המלבי"ם לתהלים כ"ז יב). שלוש פעמים שהה משה בהר ארבעים יום, ארבעים ראשונים ממתן תורה, בי"ז תמוז ירד ושבר הלוחות, לאחר המלחמה ושריפת העגל עלה שנית להתפלל, ואז פרש מן העם, ובר"ח אלול עלה בשלישית ברצון לקבלת לוחות שניים, וירד ביוהכ"פ. (על סדר המעשים ראה ב"העמק דבר" לנצי"ב, שמות ל"ב, ל')
פרשה זו (שמות ל"ג, יז-כג) היא מן הסתומות שבתורה, בקשת משה "הודיעני נא את דרכך", ותשובת ה': "פני ילכו והניחותי לך", "לא תוכל לראות פני" – כל אותו דו-שיח נעלם יש לו מעמד מיוחד בתולדות התגלות הבורא לבני-אדם: הן בתורה עצמה, הן בדברי הנביאים במיכה ז', והן במסורת הדורות – י"ג מידות. לנגד עיני רוחו של דוד בפרק כ"ז עמד אותו מחזה עילאי בנקרת הצור והוא חזר אליו וחרז מסביבו את הגיגיו ותפילתו.
הנחה זו מתאמתת הן במטבעות לשון משותפות לשתי הפרשיות והן בצדדים עיוניים משותפים. ה"מחנה", ה"מלחמה" ו"התרועה" נזכרים בשני המקומות. "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה", "ושב אל המחנה", "קול העם ברעה", "קול מלחמה במחנה", ובתפילת דוד: "אם תחנה עלי מחנה", "אם תקום עלי מלחמה", "יסתרני בסתר אהלו", "אזבחה באהלו זבחי תרועה".
הצור, נקרת הצור – מסודות ההתגלות למשה, ובפרקנו – "בצור ירוממני", "ועתה – אם נא", "ועתה – ירום ראשי". החזון והחזיון – מעיקרי בקשת אדון הנביאים: "הראני נא את כבודך", ודוד מבקש: "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ולבקר – פירש"י: לבא לבוקר, ובספר שמות "והיה נכון לבוקר, ועלית בבוקר".
למשה נאמר "ושכתי כפי עליך", ומשוררנו מתפלל "כי יצפנני בסוכה". ההבטחות למשה הן: "אני אעביר כל טובי על פניך", "פני ילכו והניחותי לך", וכאן – "נחני באורח מישור" "לראות בטוב ה'".
ראיית ה"פנים" היא תמצית בקשתו של משה, ומושג זה חוזר כשבע פעמים בפרשת הצור. "אם אין פניך הולכים", "וראית את אחורי ופני לא יראו" ועוד. ובתפילת משוררנו ראייה זו היא תמצית משאלתו: "לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש, אל תסתר פניך ממני".
בסידורו של ר' שבתי מראשקוב – יש במזמורנו י"ג פעמים שם הוי"ה, והוא המקביל לי"ג מידות. וידיעה זו, ידיעת שם השם, היא מעיקרי הפרשה: "וקראתי בשם ה' לפניך", "ויקרא בשם ה'". וכן בפתיחה: "ה' – אורי וישעי, ה' – מעוז חיי".
תלות פנימית זו, של פרק כ"ז בתהילים בפרשת חידוש הברית למשה, היא המקנה לפרקנו רקע היסטורי של תופעת התגלות, שאכן אירעה בזמן ובמקום לאחר מעשה העגל, בנקרת-הצור, אולם חורגת ממסגרת מצומצמת של נסיבות היסטוריות והופכת להיות מקור ערגה וכיסופים לאדם המאמין, המשוחרר מכבלי הזמן ומקום בשאיפתו אל המוחלט.
כל המבקש לעמוד על דרכי הנהגת ה' ועקבות צעדיו בעולם מפנה פניו אל אותו מקום: "הנה מקום אתי" (שמות ל"ג, כא). ובפירושם של חז"ל: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (בראשית רבה ס"ח, ט). דוד בתהילים כ"ז הוא בין המבקשים האלה ובתפילת עריגתו לה' באים לידי ביטוי הכיסופים האלה.
בספר "מטה אפרים" סימן תקפ"א וטעמו ב"אלף למטה", הביא על סמך המדרש ב"שוחר טוב" ובויקרא רבה פרק כ"א, שנוהגים לומר מזמור זה בימי אלול. וכבר הקשה בסידור "תורה אור" ב"שער הכללי" וב"פרי צדיק" אלול אות א' שנאמר המזמור רק בימי ראש השנה ויום הכיפורים. על פי האמור לעיל, עלה בידינו הקשר שבין "אלול" של דוד ל"אלולו" של משה באותם ימי ההתרצות בבקשו הארת פנים. יסוד הפנים – בפנימיות, שיפנים אדם את מבטו, וב"לקוטי תורה" פרשת כי תצא עמ' לו – "את פניך ה' אבקש - את פנימיותך". ריכוז מופנם זה, תולדתו – הצווי של עליית אלול "איש אל ירא בכל ההר", ופסגתו – "בקשו פני".
[מו"ר הרגחי"ה זצ"ל]
