"הנה כלל ענין הגאווה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאווה תהילה. ואמנם, זה יכול לימשך מסברות רבות מתחלפות, כי יש מי שיחשיב עצמו בעל שכל, ויש מי שיחשיב עצמו נאה, ויש שיחשיב עצמו נכבד, ויש שיחשיב עצמו גדול, ויש שיחשיב עצמו חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאווה... ועל כולם נאמר (משלי טז): 'תועבת ד' כל גבה לב', ומכולם צריך שינקה הרוצה במידת הנקיות וידע ויבין כי אין הגאווה אלא עיוורון ממש אשר אין שכל האדם רואה חסרונותיו ומכיר פחיתותו, שאילו היה יכול לראות והיה מכיר האמת, היה סר ומתרחק מכל הדרכים הרעים והמקולקלים האלה הרחק גדול" ("מסילת ישרים")
הרב רומז פה שלא מספיק להתרחק מהגאווה, אלא גם מהענפים שלה. צריך פה עיון והעמקה לבחון בדיוק מהי גאווה בצורות שונות. חשוב לזכור שגאווה היא לא רק אדם שמתפאר ומשוויץ, וייתכן אדם שלמרות שכל כולו נחבא אל הכלים, בכל זאת הוא נגוע בגאווה.
אומר הרב שעיקר הגאווה היא הגאווה הפנימית ולא החיצונית. הבעיה היא עם תחושת הגאווה.
הרמח"ל קורע את המסך מעל הזייפנים - הוא רוצה להראות לנו מיהם הגאוותנים האמיתיים. ישנם כאלו אשר חושבים שהכבוד כל הזמן רודף אחריהם, והם מנסים לברוח מהכבוד בגלל שהם כבר מכובדים! יש אדם שרק רודף אחר התואר "עניו" - הוא לא באמת עניו, והוא מוכן להתנהג כך רק בשביל תואר זה.
סוג נוסף של גאווה בא לידי ביטוי באדם שחושב תמיד שהוא יותר חכם מכולם, וכל דבריו הינם אמת חקוקה בסלע.
