שאלה: תקופה זו, שאנו מצויים בה, היא תקופת התשובה. החל מחודש אלול, המיוחד לתשובה, ועד לעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבהם "היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד" (הל' תשובה ב', ו)[1] - נדרש כל אדם ואדם לבחון את דרכו ולשוב בתשובה מהעבירות שבידו. כאשר הוא מפרט את דיני החזרה בתשובה, מחלק הרמב"ם את תהליך התשובה לארבעה חלקים: עזיבת החטא, וידוי, חרטה וקבלה לעתיד (ב', ב).
אולם בפרוס השנה החדשה, כאשר אנו בוחנים את דרכינו ומבקשים לשוב בתשובה לפני קוננו, מנקרת בליבנו תחושה קשה: הלא בדיוק לפני שנה, כאשר בחנו את דרכינו בשנה שחלפה, זוכרים אנו שהתוודנו בדיוק על אותם חטאים, ואף קיבלנו על עצמנו שלא לעבור עליהם שוב. והנה, רק חלפה לה שנה, ושוב אנו מגלים שחטאנו באותם חטאים ונדרשים לקבל על עצמנו שלא נעבור עליהם להבא. בימים אלו, כאשר פינו מבטיח - בכוונה מלאה! - שלא נשוב לעוונות שזה עתה נטשנו, יודעים אנו בסתר ליבנו שבעוד שנה נשוב ונעמוד בלב שבור לפני ריבון העולמים ונתוודה על אותם פשעים בדיוק. האמנם אין במעמד זה משום "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהילים ק"א, ז)? האין אנו נחשבים, חס וחלילה, כאומרים "אחטא ואשוב", שאין מספיקין בידם לעשות תשובה (משנה יומא פה:)?
תשובה: כאשר הרמב"ם מפרט את תהליך החזרה בתשובה, הוא מתאר את שלב הקבלה לעתיד במילים "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (ב', ב). מהו פירושו של הביטוי "זה החטא"? האם הכוונה היא לאותו החטא שחטא בו, ואם כך נחשב האדם לבעל תשובה גם אם עמד בכל מעשיו הרעים ונטש רק את החטא הספציפי שבו מאס? מפי הגרי"ד זצ"ל שמעתי שלא כך הדבר, ולשם הסבר העניין עלינו לעמוד על שני פניו של תהליך התשובה.
הלכות התשובה לרמב"ם מחולקות לשני חלקים: בפרקים א'-ו' דן הרמב"ם באדם המכיר בחטא שעשה ומחליט לשוב עליו בתשובה. החל מפרק ז' והלאה עוסק הרמב"ם בתשובה מסוג שונה: באדם המכיר בדרכיו הרעים - ולא רק במעשיו המקולקלים - ומבקש לשנותם. בניגוד לתשובה מהסוג הראשון, שיש לה תכלית ברורה ואדם שלא עבר השיג את מטרתו, תשובה מהסוג השני היא מפעל חיים. אין לה נקודת סיום, והיא מתווה את דרכו של האדם לאורך כל ימי חייו, "עד שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא" (ז', א). דרכו של החוטא היא כיוון חייו, הנתיב שבו הוא צועד והוא שהביא אותו לחטאיו הרבים. תשובה מקיפה זו, שבה אנו עוסקים, היא משמעותית יותר וקשה יותר מהתשובה הנקודתית, שבה עסק הרמב"ם בראשית דבריו. דרך החטאים היא פחות מוגדרת מהמעשים הרעים, וקשה יותר להכיר בה כדי לשוב ממנה, אך מאידך הדרך היא גם השורש שהוביל למעשים, ושיפורה גורם גם לתיקון המעשים.
בתחילת פרק ז' מסכם הרמב"ם את דבריו בעניין הבחירה החופשית: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה...". ממבט ראשון ניסוח זה תמוה ביותר: וכי אין התשובה מצווה אלא עצה טובה בלבד? היו שניסו להציע כך בדעת הרמב"ם, ולטעון שלדעתו התשובה אינה מצווה - אך תפיסה כזו היא בלתי אפשרית בכל משנה דתית-רוחנית ראויה לשמה. לאמיתו של דבר, במינוח זה מתייחס הרמב"ם לתשובה מהסוג השני: לתשובת המידות הכוללת, ולא לתשובת המעשים הנקודתית. לתשובה זו אין יעד, שכאשר מגיעים אליו ניתן לנוח על זרי הדפנה, והיא כרוכה ומלווה בנסיונות בלתי פוסקים: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות, ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו - לפיכך ישוב מחטאיו מיד" (ז', ב). לתשובה מסוג זה מתייחס גם הנביא ישעיהו, בדבריו "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו" (ישעיהו נ"ה, ז): דרכו של הרשע היא חוט השני המקשר בין מעשיו השונים, ומתווה את עתידו על סמך העבר וההווה. כאשר הוא חוזר בתשובה, הרשע אינו נדרש לעזוב רק את מעשיו, אלא אף לשנות את כיוון חייו ולנטוש את הדרך שהובילה אותו לעבירות שבידו: "שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו בית ישראל" (יחזקאל לג, יא).
לתשובה מסוג זה, של תיקון מידות ושינוי כיוון חיים, מתייחס הרמב"ם במונח "ישתדל", שכן בעולם הרוח המאמץ הוא קריטי ולהשתדלות יש מעמד וערך כשלעצמה. מוקד התשובה אינו התוצאה - "כדי שימות והוא בעל תשובה", אלא הדרך, השאיפה והמאמץ: "ישתדל אדם לעשות תשובה", וממילא ימות כשהוא בעל תשובה וייכנס לחיי העולם הבא.
כאן עלינו לעמוד על נקודה חשובה: אמנם החזרה בתשובה מדרך החטא היא מהפך באישיותו של האדם, אולם מהפך זה אינו מלווה בדרך כלל במהפך מקביל במעשיו. רק לעיתים רחוקות אנו נתקלים באנשים הקרויים בפי העם "בעלי תשובה", ששינו את דרכם ואת אורחות חייהם בצורה דרמטית. בדרך כלל השינויים הנראים לעין המלווים את החזרה בתשובה הם מינוריים בהרבה: אם עד כה נכנע האדם ליצרו ברמת גרוי מסויימת, הרי שמעתה הוא גובר על יצרו, ונכנע לו רק ברמת גרוי גבוהה יותר. שינוי זה בא לידי ביטוי מעשי רק כאשר האדם נתקל בגרוי השווה בעצמתו לגרוי שגרם לו לחטוא: בניגוד לדרכו בטרם החזרה בתשובה, האדם לא ידבר לשון הרע בכל פעם שהוא ירגיש רצון לעשות זאת, ונדרשת תאווה חזקה יותר כדי להביאו לדבר לשון הרע פעם נוספת.
זוהי משמעותם העמוקה של דברי הרמב"ם - "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", וכפי שהוא פותח את הגדרתו: "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה" (ב', א). אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומדרך העולם הוא שכל אדם נכשל בחטאים. הקבלה לעתיד, שהיא חלק אינטרגלי מתהליך התשובה, משמעותה התקדמות הדרגתית, הנמשכת לאורך כל החיים. אדם העומד בחיל ורעדה לפני קונו ושב לפניו בתשובה, יודע כי בשנה שחלפה לא חטא באותם חטאים שעליהם שב בשנה שלפניה, שהרי עמד בפני יצרו וגבר עליו באותן סיטואציות בהן חטא לפני שנתיים. אדם זה זוכר את חטאיו בשנה שחלפה, מתחרט ומתוודה עליהם, ומקבל על עצמו שלא להיכנע ליצרו ולגבור עליו באותן סיטואציות בהן חטא. בצורה כזו, מדי שנה בשנה מתקדש האדם בדרך העולה בית א-ל, ומתקן את דרכיו ומשפר את מעשיו, "כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא".
"כמה מעולה מעלת התשובה! אמש היה זה מובדל מה' א-לקי ישראל, שנאמר 'עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א-לקיכם', צועק ואינו נענה... והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר 'ואתם הדבקים בה' א-לקיכם', צועק ונענה מיד, שנאמר 'והיה טרם יקראו ואני אענה', ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה, שנאמר 'כי כבר רצה הא-לקים את מעשיך'. ולא עוד אלא שמתאווים להם, שנאמר 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות' ". (ז', ז)
הגרא"ל
