הקושיא על נמצא אחד מהם קרוב מצד ממה נפשך. - עוד קשה מצד הודאת בעל דין. - הא לא קשיא, דהוי הודאות הסותרות. - חקירת המנחת חנוך. - זו היא חקירה כללית אם הכשרות סבה להנאמנות או דהפסול סבה לשלילת הנאמנות. - ראיה להצד השני מתירוץ הראשונים על עדות. - בזה מובנת שיטת הרז"ה דאין בשטר הזמה. - ובזה יובנו דברי הרמב"ם דשטר הוא רק מדברי סופרים. - באמת אין מוכרח דאין בנידון דידן הזמה. - ומובן דלפ"ז במקום דע"י הנאמנות המה פסולים דאינם נאמנים. - וזהו ג"כ בנמצא אחד מהם קרוב. - ידיעה לא הויא רק כשהיא בעצם הדבר:
מקשים על הא דקי"ל, דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותם בטלה אף בדיני ממונות כמבואר במכות (ו, א), הלא בדיני ממונות הנה כל עיקרו של הגדר עדות הוא רק כדי לברר את האמת, כמובן, א"כ הרי אפשר לבוא בזה מצד ממ"נ; דאם האמת כדברי התובע, למשל, האומר שבפני עדים אלו הלוה לו כך וכך, הרי לא בעינן כלל בזה עדות, דאף המלוה בלי עדים הוא מחוייב באמת, ד"לא איברי סהדי אלא לשקרי", ואלא מאי שאין האמת כדברי המלוה, ואם לא הלוה כלל הרי מאליו מובן, דלא נצטרפו כלל בראיה, דלא היה מה לראות, וא"כ הרי שוב העדים הנותרים כשרים?
וכמו כן מקשים, דנבוא בזה מצד הודאת בע"ד, דהא הנתבע מכחיש ואומר דלא לוה כלל, א"כ הרי הוא מודה, דאין כלל בזה הדין של נמצא אחד מהם קרוב או פסול; ואע"ג דלפי דבריו גם העדים הכשירים גופא המה משקרים, אך ע"ז הלא אינו נאמן, דאינו נאמן רק לחובתו ולא לזכות, והוה כאומר לא לויתי ואתי סהדי דלוה ופרע, דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, כמבואר בב"ב (ו, א) ובשבועות (מא, ב). ופלגינן את דבורו, שאמר לא לוה, דע"ז אין אנו מאמינים אותו, כיון דלזכותו הוא, אך אנו מאמינים אותו על הדבר המסתעף מזה שלא פרע כיון דלחובתו הוא. וה"נ נחלק את דברי הלוה שאומר לא לויתי לשנים, דע"ז הוא נאמן שהפסולים לא ראו, אבל אינו נאמן לפסול עדות הכשירים?
אכן הקושיא האחרונה, מובן דיש להסירה בנקל, דהרי להיפך יש הודאת בע"ד מצד התובע דהעדים הפסולים נצטרפו בראיית המעשה; ואם כי לפי דבריו הוא חייב לו מצד ההלואה בעצמה, ע"ז שוב אינו נאמן, דהא אינו נאמן לזכותו אך לחובתו. ובמקום שיש הודאות בע"ד, גם מצד התובע וגם מצד הנתבע, הסותרות זו את זו, הנה, כמובן, נחשבות ההודאות מצד שניהם כמאן דליתא, וכמו בטענו לו חטין והודה לו בשעורים דפטור, ועי' בחו"מ (סי' פח סעיף יב): "יש מי שאומר (שהטעם), משום דחשיב כאילו הודה התובע שאינו חייב לו שעורים", ועי' בקצוה"ח שם (ס"ק ט), וגם שם יש הודאות הסותרות זו את זו, הודאה מצד התובע שאינו חייב לו שעורים והודאה מצד הנתבע דחייב לו ואעפ"כ פטור. וכן בגיטין (מ, ב) גבי "האומר נתתי שדה פלונית לפלוני", והוא אומר לא נתן לי, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמיא, שהקשו שם בתוס' (ד"ה הודאת) מאי חזית למיזל בתר הודאת המקבל ולא בתר הודאת הנותן? ומתרץ ע"ז הרשב"א, דכיון שיש הודאות הסותרות מוקמינן השדה בחזקת הבעלים הראשונים. וה"נ בכל נמצא אחד מהם קרוב או פסול יש הודאות המתנגדות, והדבר נשאר כמו בלי הודאה כלל.
אבל הקושיא הראשונה מצד הממ"נ, עדיין נשארה כנ"ל?
והנ"ל בזה, דהנה בספר מנחת חינוך (מצוה ד אות יד מהד' מכון י-ם) מסתפק בקטנים שהעידו על קידוש החודש, והמה נעשים גדולים בראש חודש, באופן דאם נאמין אותם הרי המה גדולים וכשירים לעדות ואם לא נאמין אותם הרי המה קטנים, איך נורה ונדון בזה.
אמנם הספק הזה הוא "לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו". כלומר, דבאמת הספק הזה מסתעף מחקירה כללית בהמושג עדות, דיש בזה הרבה פרטים המכשירים את העדות שהמה לעיכובא, כמו למשל, שיהיו גדולים, ושלא יהיו קרובים ורשעים וכדומה. ויש לחקור אם הפרטים המכשירים האלה המה בגדר סבה להנאמנות, או להיפך, דשלילת הפרטים האלה המה סבה לזה שלא נאמינם. וכאשר מושכל ראשון הוא, דהסבה צריכה להיות קודם המסובב, א"כ מאליו מובן, דלהצד הראשון רק אז נוכל להאמין את העדות כשהפרטים המעכבים הנ"ל המה ברורים וידועים גם טרם התהוות הנאמנות, וא"כ יש סבה ברורה להנאמנות; משא"כ בנ"ד, דטרם שנקבע את הנאמנות, הרי אין אנו יודעים כלל שהמה גדולים, ואי אפשר להמסובב שנשמשו בתור סיבה. אבל להצד השני הוא להיפך, דרק אז אנו פוסלים את העדות, במקום כשהפרטים הפוסלים המה ברורים גם אחרי הנאמנות, וממילא ישמשו בתור סבה לשלילת הנאמנות, משא"כ בנ"ד, דאם נאמינם אינם פסולים כלל, א"כ הרי אין סבה לזה שלא נאמינם.
ונראה לי להביא ראיה להצד השני מתירוץ הראשונים על הקושיא הידועה, דאיך מועיל עדות שבשטר, הא הלכה פסוקה דבעינן בעדות מפיהם ולא מפי כתבם? ומתרצים, דכיון דאין כותבים השטר אלא מדעת המתחייב לא הוי מפי כתבם אלא מפי כתבו, היינו מפי כתב המתחייב, והדברים עתיקים. אבל הגע עצמך, הלא "מפיהם" הוא אחד הפרטים המעכבים בעדות ככל שאר הפרטים, כמו, למשל, גדולים ורחוקים וכדומה; ובקושיתם הלא מקשים, דכיון דכל שטר הוי מפי כתבם א"כ לא נאמין כלל להעדות שראובן לוה משמעון, וא"כ מאי מתרצים שהוא מפי כתב המתחייב, הלא ע"ז גופא אנו דנים, שאולי אין כלל מתחייב, כי אם אין הלואה מתחייב מנא לן? אלא ודאי, דהדבר הוא להיפך דאין ה"מפיהם", וכמו כן כל הפרטים המעכבים, סבה להנאמנות, אלא להיפך דה"מפי כתבם" הוא סבה לשלילת הנאמנות; וא"כ רק אז אפשר לבוא מצד הפסול של מפי כתבם, במקום דגם אם נאמין להם עדיין הוא בכלל של מפי כתבם, משא"כ בנ"ד דאם רק נאמינם על מציאות המעשה של הלואה בשטר, הרי הוא מפי כתב המתחייב שוב אין כלל סבה בזה לבלי להאמינם.
וממילא הוא הדין בכל הפרטים המעכבים, דהוא כהצד השני, דלא הדברים המכשירים המה סבה לנאמנות העדות, אלא להיפך דהדברים הפוסלים הם סבה לשלילת הנאמנות כנ"ל.
הגרמא"ע ז"ל
