וישח אדם

במה שייך "רשה בתחילתה" למעלת ארץ ישראל

בפרשת עקב נאמר "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים

היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ

אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים.

ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד

אחרית שנה".

שנינו בתחילת מסכת ראש השנה "באחד בתשרי ראש השנה לשנים", ואיתא

בגמרא (ח' ע"א) "רב נחמן בר יצחק אמר, לדין, דכתיב מראשית השנה ועד

אחרית שנה, מראשית השנה נידון מה יהא בסופה", ועוד דורשת הגמרא (ט"ז

ע"ב) על פסוק זה "ואמר רבי יצחק כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה

שנאמר מראשית השנה מרשית כתיב, ועד אחרית סופה שיש לה אחרית", היינו,

שנה שהיא רשית, שהיא רשה בתחילתה, מלשון "ולרש אין כל", מתעשרת

בסופה, סופה שיש לה אחרית, והכוונה היא שנידונים לטוב.

לכאורה אין זה מובן, שהמציאות הזו שראש השנה הוא יום דין, נאמרת

בתורה אגב כך שמדברים על ההבדל שיש בין ארץ מצרים ל"ארץ אשר אתה בא

שמה לרשתה". וכי כאן המקום לגלות שראש השנה זה יום דין, אשר כלשון

המשנה בראש השנה, ביום זה "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון", והלא

אם זה נאמר לכל באי עולם, פשוט שאין לזה שייכות למקום מסוים, ואילו כאן

הנושא הוא, הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, שהיא לא כארץ מצרים, שבה,

תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה,

שם, ממטר השמים תשתה מים, וזו ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד, עיני

ה' אלקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה. כאן, זה נתגלה, והדבר צריך

ביאור, האם כאן צריך להתגלות הגילוי הנורא הזה, וכי כאן מקומו.

הקב"ה דיבר אלינו ועלינו להבין מה אומרים לנו.

קודם שנבא לבאר, נקדים, הקב"ה דיבר אלינו השבוע בקולות רמים וברורים

מאד. הוא אמר לנו משהו, ואנו צריכים להשתדל להבין מה אמרו לנו כאן, דבר

נורא ומוזר כזה, בלתי אפשרי, אסון כבד. והרי כאשר מדברים, מדברים אלינו,

אנחנו הכתובת, הדיבורים מכוונים אלינו. אלינו פונים, ומאיתנו מבקשים,

שנשמע ונבין.

יתר על כן, הנביא יונה אמר"כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם",

מעתה, כמובן שאנו צריכים להשתדל ללמוד, לנסות להבין, מה אומרים לנו, מה

מדברים אלינו, מה זה.

אחד מעשרת הטעמים הכתובים במחזורים בשם רב סעדיה גאון לתקיעת

שופר, הוא, שנזכור את דברי הנביאים שנמשלו כשופר, והוא מביא את הפסוק,

"קרא בגרון אל תַּחְשְך כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב

חטאתם", כתוב, שתקיעת שופר, בין היתר, מחייבת אותנו גם את זה, גם בזה

אנו מחוייבים כשאנו שומעים קול שופר, לחזור ולשמוע את דברי הנביאים.

הנביאים אמרו לנו, דיברו איתנו, גילו לנו. רק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה,

נמצא, שבדברי הנביאים כתובים דברים שבורא העולם אומר לנו, הנביאים

מדברים אלינו.

נלמד עתה את אחת הנבואות ששייכות לדור שלנו, לימים האלה, לְ מַּ ה

שקרה, וננסה להבין.

נבואת ישעיהו מדברת אלינו ומוכיחה אותנו

בנביא ישעיהו (פ"ב) כתוב "הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה

וירושלם", והוא מתחיל ואומר, "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה'

בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו

ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וְ יֹרֵ נּו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא

תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם

לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה",

זה יהיה בעזרת ה' במהרה בימינו.

כאן יש הפסק פרשה, זו פרשה פתוחה, ואחריה נאמר "בית יעקב לכו ונלכה

באור ה'", רש"י מפרש זאת בשני אופנים, והאופן הראשון הוא, שהאומות

יאמרו להם כן, כלומר, הדבר הזה הוא דבר ששייך לאחרית הימים, שיבואו אל

בית יעקב, היינו, אלינו, ויגידו לנו, בית יעקב לכו ונלכה באור ה', ובינתיים, עד

שהדבר הזה יהיה, עד אחרית הימים, כאן באה תוכחתו הגדולה של ישעיהו,

כאן הנביא מוכיח, כפי שממשיכה שם הנבואה, והוא מתחיל ואומר כך "כי

נטשת עמך בית יעקב", בינתיים, לפני אחרית הימים, נטשת עמך בית יעקב,

ומפרש זאת רש"י "כי נטשת עמך בית יעקב, הנביא מסב הדיבור אל השכינה,

ואומר, כי עד הנה עזבת את עמך בשביל עוונם. דבר אחר, הנביא מוכיחם ואמר

להם כן. כי נטשת עמך בית יעקב כו', עזבת את מעשה הטוב אשר על ידו נהיית

לעם", זה פונה אל אותם בית יעקב, היינו, הנביא פונה אלינו, מדבר אלינו.

בינתיים, עד שיבואו ויאמרו לנו באחרית הימים בית יעקב לכו ונלכה באור

ה', היום, מצבנו הוא כזה. אלו הם דברי התוכחה, היום מצבנו הוא כזה, שאותו

בית יעקב נוטש, נטשת עמך בית יעקב.

בהמשך הנבואה כתובים כאן פרטים, באיזה אופן זה קורה "כי מלאו מקדם

וְ עֹ נְנִים כַּפְ לִ שְ תִ ים ובילדי נכרים יַּׂשְ פִ יקּו", המצודות מפרש "ובילדי נכרים

ישפיקו, מספיקים עצמם במחשבות ועצות פילוסופיות ואינם חוששים

למחשבת התורה ועצתה", כך כתוב גם ברמב"ם, וכן הרמח"ל חוזר על כך מספר

פעמים. ילדי נכרים, כלשון ילדי רוחי, אלו הן מחשבותי, עצותי, אותם הדברים

אשר על פיהם אני חי, וכאן, ילדי נכרים, דברים זרים, ישפיקו.

וכך מוכיחם הנביא "נטשת עמך בית יעקב, ובילדי נכרים ישפיקו. ותמלא

ארצו כסף וזהב ואין קצה לאצרתיו ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבתיו.

ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעתיו.

כל זה קרה, וכל זה נקרא "נטשת עמך בית יעקב". התמלאנו כסף, התמלאנו

זהב, התמלאנו ילדי נכרים, והם ישפיקו, הם מספיקים לנו. סוסים, מרכבות,

כסף, זהב, אלילים, מעשה ידי אדם, כל זה מלא, ותמלא ארצו.

גבהות אדם מעכבת את ו"נשגב ה' לבדו".

"בוא בצור והטמן בעפר מפני פחד ה' ומהדר גְ אֹ נוֹ ", קורה כאן משהו,

כביכול, בורא העולם מגיע לעולם, ונופל פחד ה', והוא מגיע בהדר גאונו. אלו

הם שני דברים שעליהם אנו מתפללים בראש השנה שהם יבואו, ויתגלו עלינו.

"ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך", זה פחד ה', ואנו מתפללים עוד,

 "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר

גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך", מפחד ה' ומהדר גאונו.

והנביא ממשיך ומנבא, ואומר מה עתיד להיות,"עיני גבהות אדם שפל ושח

רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", כאשר כביכול בורא העולם יגיע, עם

פחדו והדר גאונו, אז יתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ואז, מה שיקרה, זה,

שגבהות אדם תושפל, ורום אנשים ישח, היינו, ירד מטה.

"כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל", הרד"ק מסביר כי

ושפל פירושו כמו ישפל, היינו, הפסוק אומר, כי יום לה' צבאות על כל גאה

ורם, ועל כל נישא, ישפל.

וההמשך, "ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל אלוני הבשן. ועל

כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות. ועל כל מגדל גבה ועל כל חומה

בצורה. ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה. ושח גבהות האדם ושפל

רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. והאלילים כליל יחלף".

כתוב כאן, בנבואה הזאת, שישעיהו הנביא מוכיח את בית יעקב, אשר צריך

להיות זה שבאחרית הימים כל העמים כולם יבואו אליו, ויגידו לו "לכו ונלכה

באור ה' מדרכיו ונלכה באורחותיו", ואותו בית יעקב, "נטשת עמך", הגעת

למצב כזה שאין קצה לכספו ולזהבו, אין קצה למרכבותיו, אין קצה לאלילים

שהוא עושה, מעשה ידיו, וכאשר בורא העולם כביכול רוצה להגיע, יש דבר

שמקדים לכך, וכל זה, כדי שיתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".

הדבר שמקדים, כדי שיתגלה הגילוי הנורא הזה של "ונשגב ה' לבדו ביום

ההוא", הוא "עיני גבהות האדם שפל ושח רום אנשים", ואז "ונשגב ה' לבדו

ביום ההוא". יש כאן הנהגה מיוחדת. "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם, ועל

כל נישא ושפל" [היינו ישפל, כאמור].

כתובים כאן פרטים רבים, ארזי לבנון רמים ונישאים, אלוני בשן, הרים

רמים, גבעות נישאות, כל אלה הם מיני גבהות, ולשון הרד"ק "הדברים שיתגאה

אדם בהם על בני אדם, הם ההרים הרמים והגבעות הנשאות, שיהיה נשגב בהם

מפני אויביו, ויעשה הוא בהם והם לא יעשו בו", הם לא יכולים לפגוע בו, הוא

נשגב מעבר, מעל אפשרות להיות פגיע, להיות נפגע. הוא יכול לפעול בכל

מקום, אבל להיפעל הוא לא יכול, הוא נשגב מזה "וכן מי שיש לו במישור מגדל

גבוה או חומות העיר בצורה, וכן מתגאה האדם בעושר וברוב נכסים גדולים

הבאים לאדם דרך סחורת הים ברוב, ועל כן אמר ועל כל אניות תרשיש".

זאת אומרת, האדם מתגאה ורואה וחש עצמו נשגב, לא פגיע, מכח העובדה

שהוא נמצא מאד גבוה, מאד למעלה, הוא מאד חזק, הוא מאד בטוח, אין דבר

שיכול לפגוע בו, כפי שמוכיחה העובדה שמעולם לא פגע בו שום דבר, הוא

נשגב. כל מי שרואה עצמו כך, אינו מאפשר שיתגלה בעולם מה שנקרא "ונשגב

ה' לבדו ביום ההוא", זה בלתי אפשרי ב"נשגב ה' לבדו ביום ההוא", לכן, כדי

שהדבר הזה יתאפשר הגילוי הזה, הנביא מנבא "כי יום לה' צבאות על כל גאה

ורם ועל נישא ושפל", ועל כל יתר הדברים שכתובים פה.

המדובר כאן לא בכח, לא זה הנושא. הנושא הוא, שח גבהות האדם ושפל

רום אנשים. אנו צריכים לשמוע ולהבין מה הקב"ה אומר לנו. לא היה בתודעת

בני האדם כזה דבר חזק, איתן, ובטוח יותר, ובמילים אחרות, נשגב. מפורסם,

שעל אותם מקומות, שעכשיו נתקיים בהם "הרים כדונג נמסו", היה כיתוב גדול

למעלה, אתה נמצא על גג העולם, "ושח גבהות האדם, ושפל רום אנשים, ונשגב

ה' לבדו ביום ההוא".

הנביא מגלה כאן, זאת נבואה שהוצרכה לדורות, זאת נבואה שנכתבה, היא

נכתבה בסמוך לנבואת אחרית הימים, והיא אומרת תוכחה לבני ישראל, איך

אתם נראים, אתם הרי צריכים באחרית הימים, להיות אלו אשר להם יגידו "בית

יעקב לכו ונלכה באור ה' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".

כל מי שיש לו קצת אוזן שומעת, שומע את מה שבורא העולם מגלה פה.

החרפה, הלעג, הבזיון, הדבר החזק ביותר בעולם, ולא רק בעולם, אלא, מה

שנקרא החזק ביותר בהיסטוריה האנושית, הופל, חוסל, על ידי קומץ קטן של

בני אדם שהקב"ה מתחרט עליהם שבראם, כמו שכתוב בגמרא (סוכה נ"ב ע"ב),

קומץ קטן של אנשים, ללא שכל וללא כח. כביכול בורא העולם רוצה להראות

למישהו, להשפיל מישהו.

ידועים דברי הגמרא (כתובות ס"ו ע"ב) שרבי יוחנן, בזמן החורבן, ראה

ריבה אחת מלקטת שעורים מתוך גללי חמור של ערביים. ואמר, אשריכם

ישראל, כשאתם עולים אתם עולים עד לרקיע, ואין כל אומר ולשון יכולה

לשלוט בכם, וכשאתם יורדים, אתם נמסרים ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה

שפלה, אלא ביד בהמתה של אומה שפלה. אף כאן, מדובר פה באומה שפלה.

מי שרוצה לשמוע מה שכביכול בורא העולם צעק והראה פה, באופן הנורא

ביותר, "ושפל רום אנשים, ושח גבהות האדם", הנה, מראים לנו, אתה לא פגיע,

אתה לא חדיר, אתה נשגב, אתה הכח הכביר ביותר שנוצר במין האנושי. והנה

לך. זה היתוש של טיטוס, ופחות מזה.

אילו היה להם שכל, הם באמת היו קוברים עצמם באדמה מבושה, אולם

אחר שהם שוטים גמורים, הם מתאוששים מהר מאד, יום, יומיים, לא צריך

הרבה יותר. מי שמכיר את דעתם של אותם בני אדם, יודע היטב, שבעוד חודש,

יתחילו לחפור יסודות, למגדל שיהיה בכמה קומות גבוה יותר. אבל באמת, הרי

מדברים אלינו. "והצר לך בכל שעריך עד רדת חֹ מֹ תֶיָך הַּגְבֹהֹת והבצרות אשר

אתה בטח בהן" את כל זה ישפיל בורא העולם, זאת הנבואה. "כי יום לה' צבאות

על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל" כדי שיתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".

"בושת הפנים" ו"כדלים וכרשים" מעכבים הסליחה

בתחילת הנבואה כתוב, "וישח אדם וישפל איש ואל תישא להם", וכפי

שמפרש רש"י "וישח אדם, הקטנים. וישפל איש, הגדולים והגבורים אנשי

החיל. ואל תשא להם, הנביא אומר להקב"ה, וידעתי כי לא תסלח להם מלהפרע

מהם", על זה אין סליחה, אכן, על מה לא יסלחו.

יסוד הדבר הוא, כל מי שרוצה לזכות לסליחה מבורא העולם, הדבר הקודם

לכך, הדבר הראשון שהוא המאפשר את הסליחה, הוא, "לך ה' הצדקה ולנו בשת

הפנים". זו ההקדמה לאותן מידות הרחמים, שבהן בורא העולם סולח, המידות

שבהן בורא העולם מקבל שבים, וכפי שדרשו חז"ל בשמות רבה (מ"ה ו' ו') על

הפסוק וחנותי את אשר אחון, שכל מי שרוצה לזכות לאותן מידות שכתובות

בחנותי את אשר אחון, ורחמתי את אשר ארחם,אף על פי שאינו הגון ואינו כדאי

[כדאיתא בברכות ז' ע"א], יש לזה תנאי מוקדם אחד, זה ניתן למי שאין לו משלו

כלום, למי שהוא "ולרש אין כל".

"כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", איננו באים בשום תביעה אליו, לא מגיע

לנו מאומה. הדבר היחידי שיש לנו, זאת העובדה שאין לנו שום דבר. מי שבאמת

יודע, יודע בעמקי ליבו, שאין לו כלום, מאומה, ומי שכך עומד לפני ה', אז

הקב"ה נותן לו מאותו אוצר גדול של מתנת חינם, וכלשון המדרש "מי שיש לו

אני נותן לו משכרו", שכר, זה מה שמגיע, אכן, "ומי שאין לו, אני עושה לו חנם

ונותן לו מזה", האוצר הגדול של מתנת חינם, זו בפירוש נתינת חינם. חינם זה

מה שלא מגיע, אבל נותנים מה שלא מגיע, רק למי שיודע נאמנה שלא מגיע לו

מאומה.

זה המכוון בזה שבפיוטים שאומרים קודם י"ג מידות, אנו חוזרים ואומרים

"כהודעת לעניו מקדם", משה רבינו מכונה כאן בתואר עניו, וכך אנו מוצאים

בלשון הפיוט אנעים זמירות "קשר תפילין הראה לעניו", כאשר מדברים כאן על

אותו מעמד של גילוי י"ג מידות, שבו נאמר למשה רבינו "וראית את אחורי ופני

אל יראו", ולאחר מכן נאמר "ויעבור ה' על פניו ויקרא". קשר תפילין הראה

לעניו, כהודעת לעניו מקדם. כל הפרשה כולה נאמרה לעניו. פרשת חן שייכת

לענוים, כפי שנאמר במשלי (ג' ל"ד) "ולענוים יתן חן".

"ואל תישא להם". "וידעתי", כך פונה הנביא ואומר לקב"ה, "כי לא תסלח

להם". אמנם זו לשון בקשה, אבל הוא אומר את הדבר הזה בתור קביעה

מוחלטת, כאן, על דבר כזה, על גבהות אדם, על רום אנשים, אין סליחה. במצב

הזה, האדם מפקיע את עצמו מסליחה.

הנהגת "משפיל גאים" נתגלתה ביציאת מצרים

אין לנו עסק לדבר קיטרוג, אולם אם באמת זה המצב, הרי שזאת הנבואה

השייכת למה שקרה. זאת הנבואה שהוצרכה לדור הזה. זה עונש מחריד, זה

משהו נורא ואיום, האכזריות של העונש והנוראות היא, כיון שפה במקום הזה

נאמר "ואל תישא להם", על זה לא מרחמים. כל מי שמעמיד עצמו כלא פגיע,

כבטוח וחזק, כמי שהוא תמיד הגדול החזק והנשגב ביותר, הרי שהדבר הזה

חוסל לגמרי בכוח כזה, באכזריות כזאת.

נמצא, אנו לומדים את הנבואה, ובזמן ששומעים תקיעת שופר, צריכים, בין

היתר, לשמוע את דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר. "ושח גבהות האדם ושפל

רום אנשים", מי שאפילו במשהו רואה נכוחה, רואה איך האדם חזר

לפרופורציות הנכונות שלו, ושפל רום אנשים. אי אפשר לתאר השפלה נוראה,

גדולה, וקשה יותר. זאת השפלה אמיתית.

לבורא העולם, ישנה הנהגה מיוחדת, שנתחדשה ביציאת מצרים, הנקראת

משפיל גאים ומגביה שפלים, כפי שאנו מזכירים בתפילת שחרית, בברכת גאל

ישראל, "רם ונישא גדול ונורא, משפיל גאים [ובנוסח ספרד, עדי ארץ] ומגביה

שפלים [ובנוסח ספרד, עדי מרום]".

מצרים הייתה גברת ממלכות, כדברי הנביא (ישעיהו מ"ז ה'), מעולם לא ברח

עבד ממצרים. כולם רצו לבוא למצרים, איש לא העלה על דעתו לצאת משם.

על הפסוק שנאמר בשירת הים "אשירה לה' כי גאה גאה", מביא רש"י את

דברי חז"ל, שהקב"ה מתגאה על גאים. וכך גם מתפרש המשך הפסוק, "סוס

ורוכבו רמה בים", בעוד שהוא רוכב על הסוס, כביכול, בורא העולם זרק אותם

בים, כי הנה, לכאורה מה ההבדל הגדול אם זרקו אותם לים כך או כך, מה

המכוון בזה, מה מלמדים אותנו בזה. אכן, פירוש הדבר, כי זה הקיום של גאה

גאה, זה נקרא גאה על גאים, על גאים הוא גאה. האדם יכול לחשוב לרגע,

כשאהיה על הסוס אז אהיה למעלה, אולם, בעוד שהוא הרוכב על הסוס, היינו,

עם כל גאוותו, הקב"ה גאה גאה. 

שפלים. מי ששפל באמת, שפל בעיני עצמו, בורא העולם, מגביה אותו, ואם

נתגאה, הרי שכפי שדורשת הגמרא בעירובין (נ"ד ע"א) על הפסוק "ומבמות

הגיא", מי שהגביהו אותו, והוא לקח גדולה לעצמו, ומתגאה באותה הגבהה

שהגביהו אותו, משליכים אותו, משליכים אותו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

כאן קרה דבר, הוא אמנם קרה בעולם, לא אצלנו, אבל זה שייך גם אלינו,

זה גם אסון שלנו, אסון נורא ואיום, להמוני המוני בני אדם, אבל הדבר הזה זה

גילוי של הנהגה מיוחדת, שנקראת "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים", כדי

שתיפתח הדרך ל"ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".

ראש השנה - תחילת הריצוי של יום הכפורים

הארכנו כבר בעבר, ונוסיף לעסוק בסוגיא דלהלן בהקשר לעניננו,

הראשונים תמהים מה ענין החג של ראש השנה, סיבת החג סתומה, עיצומו של

חג סתום וחתום, מדוע זה יום טוב, מה קרה בו, כך מתקשים הרמב"ן והר"ן.

ובשלמא לרבי אליעזר, הסובר שבתשרי נברא העולם, הרי שיום זה הוא יום

בריאת האדם, וכדעת רבי אליעזר אנו מתפללים בראש השנה, כדאיתא בראש

השנה (כ"ז ע"א) "אמר רב שמואל בר יצחק, כמאן מצלינן האידנא זה היום

תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא

העולם", אבל, בצד מסויים, לעניין התקופה, הרי קיימא לן כרבי יהושע, שבניסן

נברא העולם, ואם בניסן נברא העולם, מה עניינו של ראש השנה, יום הדין,

באחד לחודש השביעי.

מתרץ על כך הרמב"ן בפירוש התורה (ויקרא כ"ג כ"ד), וכותב שזה תלוי

ביום הכיפורים, וז"ל "אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש

נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא

שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו", מכיון שזה בחודשו

של יום הכיפורים, לכך, בראש החודש שבו חל יום הכיפורים, חייב להיות דין

לפניו ביום הזה. זה ענין אחד.

הר"ן על הרי"ף (ר"ה ג' ע"א בדפי הרי"ף) אף הוא כותב, שעניין יום הדין

של ראש השנה הוא, מחמת שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם, לכן הוא דן

את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה, קודם יום הכפורים, ומוסיף הר"ן,

"ואפשר עוד שמראש השנה ועד יום הכפורים התחיל השם להתרצות למשה

וביום הכפורים נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקדוש ברוך הוא לדון בריותיו

בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה".

היינו, כי הרי משה רבינו עלה להר בראש חודש אלול, וכל משך חודש אלול

הוא התפלל והתחנן, אבל הריצוי, רצונו של הקב"ה וקבלת תפילתו של משה

רבינו, התחיל בראש השנה, וגמר הריצוי היה ביום הכיפורים. בראש השנה

התחיל הקב"ה להתרצות, וגמר הריצוי היה כשניתנו הלוחות, ונתגלו בפועל י"ג

מידות הרחמים.

פירוש הדבר, כי הנה, אנו יודעים שראש השנה הוא התחלה ויום הכיפורים

הוא גמר, זה סדר זמן אחד, אלו עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים,

הכל זה סדר זמן אחד. תחילתו בראש השנה וסופו ביום הכיפורים.

הר"ן מגלה, שהדבר הזה עצמו היה גם, כביכול, בריצוי של בורא העולם

מלמעלה, בזה שנתרצה הקב"ה. הוא התחיל להתרצות בראש השנה וגמר

הריצוי היה ביום הכיפורים, אמנם, לכאורה, מה ההבנה בזה, על מה זה חל, מה

הכונה בזה שהתחיל הקב"ה להתרצות, וגמר הריצוי היה ביום הכיפורים.

אפשר להינצל מכלם רק אם הוא הופך למלך

הגמרא בעבודה זרה (ד' ע"ב) אומרת על הפסוק "ויודע דעת עליון" שנאמר

בבלעם, "מאי ויודע דעת עליון שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא

כועס בה, והיינו דקאמר להו נביא עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה

אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה', אמר רבי אלעזר

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל עמי ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא

כעסתי עליכם כל אותן הימים שאם כעסתי עליכם לא נשתייר משונאיהם של

ישראל שריד ופליט, והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק, מה אקב לא קבה אל, ומה

אזעם לא זעם ה'", הגמרא אומרת זאת בכינוי, והכונה היא שאילו היה הקב"ה

כועס באותם ימים, ובלעם היה יודע לכוין לאותו כעס, חלילה, לא היה נשאר

מאתנו שריד ופליט. העצה היחידה, כדי להינצל מזה, היתה, שהקב"ה לא כעס

באותם הימים. ועל כך אומר הנביא, "עמי, זכר נא", עד היכן הדברים מגיעים,

עד כמה גדול החסד שבורא העולם לא כעס באותם ימים.

ממשיכה הגמרא "וכמה זעמו, רגע. וכמה רגע", היינו, כמה שיעור הזמן

של רגע "כמימריה", כמשך הזמן שלוקח לומר את המילה רגע, כך משך הזמן

של זעמו.

מקשים התוספות שם "ואם תאמר, מה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת",

מה כבר אפשר לומר בשעה כזו,"וי"ל היה אומר כַּלֵם, והקב"ה הפכו ואמר מלך,

כדכתיב, ותרועת מלך בו".

תוספות מגלים לנו, שהוא באמת אמר כַּלֵם. אלא שהקב"ה שהפך לנו את

הקללה לברכה, הפך את הכַּלֵם למלך. זה ההיפוך, מכַּלֵם נהיה מלך.

והנה, בכל המערכת של "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך

ה' אלקיך" (דברים כ"ג ו'), ההיפוך היה היפוך בתוכן, ומהקללות נהיו ברכות,

אם כן, על כרחנו, שההיפוך של כַּלֵם למלך, אף הוא, אינו היפוך גרידא בסדר

התיבה, לקרוא אותה משמאל, אלא זה היפוך בתוכן, זה היפוך בעצם. מהכַּלֵם

נהיה מלך.

כדי להינצל מגזירת מיתה צריך להמשיך חיים

כאן עלינו להבין. כי הנה, כאשר אדם עומד תחת גזירת כַּלֵם, והקללה

תופסת, הקללה באמת חלה ופועלת, כי הלא זה היה כוחו של בלעם, עד כדי כך,

שכדי להינצל מזה הקב"ה בעצמו היה צריך לא לכעוס, צריך היה שהכעס בכלל

לא יהיה, כי אם בלעם היה אומר כַּלֵם והיה רגע של כעס, הרי שאז, כלשון

הגמרא, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, נמצא, שיש מצב

שגזירה מסוימת חלה, ואז, אדם נעשה גברא קטילא, כי אחר שנגמר דינו, הרי

שמי שנגמר דינו, כל מי שהורגו פטור, הוא אדם הרוג.

מעתה, אדם שהוא גברא קטילא ואין לו חיים, חייו כלו, באיזה אופן הוא

יכול לחדש על עצמו חיות, מנין הוא יכול למשוך חיות חדשה אחרי שנגמר

דינו, כַּלֵם, כשנגמר דינו הרי הוא כהרוג, וכדי להמשיך לחיות הוא חייב להמשיך

חיות חדשה, הוא צריך להוריד חיים חדשים, הוא צריך כאילו להיוולד מחדש.

במידה מסויימת, זו תחית המתים, בריה חדשה.

והנה, אחר חטא העגל, הקב"ה בכבודו ובעצמו אמר למשה רבינו "ועתה

הניחה לי ויחר אפי בם ואכלם" (שמות ל"ב י'), זאת גזירה, איך אפשר להמשיך

להתקיים אחרי גמר דין כזה, אחרי גזירה כזאת.

לדעת רוב הראשונים, משה רבינו היה צריך להתפלל שמונים יום כדי לבטל

את הגזירה הזאת, "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר

התנפלתי", פעמיים התפלל משה רבינו ארבעים יום וארבעים לילה, וכל משך

הזמן הזה היה משה רבינו עסוק בלי הפסק רק בדבר אחד, להתפלל שהגזירה

הזו תבטל, שהיא לא תקרה. שמונים יום תפילה של משה רבינו עליו השלום.

האפשרות היחידה, היא, להיברא מחדש, להיוולד מחדש, היינו, להמשיך

אליו משהו מאותה הארה, מאותו מקור, שמשם תחיית המתים מגיעה.

רק בכח ההכרה של כלם זוכים למלכויות

ונוסיף להתבונן. אנו משתדלים לנסות להבין דברים שהם בעצם פיקוח נפש,

וכלשון התורה "כי לא דבר רֵ ק הוא מכם", וכפי שדרשו חז"ל "ואם ריק, מכם

הוא ריק". הדברים האלה הם דברי תורה, וכל מה שמבינים בדברי תורה, זה

הכל מציאות, נוראה, מציאות קיימת, חזקה יותר מכל מציאות אחרת. כשכל

המגדלים שבעולם יקרסו, זאת המציאות שתישאר, לעולם. "ודבר אלקינו יקום

לעולם" (ישעיהו מ' ח').

אנו חייבים להשתדל לנסות להבין את מה שבורא העולם מדבר אלינו

בתורה, ואת מה שהוא מדבר אלינו בבריאה.

הסיבה האחת והיחידה בבריאת העולם היא "כל מה שברא הקב"ה בעולמו,

לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו' י"ב). אין שום סיבה אחרת בעולם, שבורא

העולם חפץ בנבראיו.

כבוד שמים, יכול להגיע רק מנבראים, ורק מנבראים כאלה שיכולים

להחליט שהם לא רוצים בכבוד שמים, מהם יכול להגיע כבוד שמים. אדם

שאותה חרב חדה של גזירת כַּלֵם מונחת על צוארו, אם האדם הזה מקבל את

עול מלכותו, מקבל על עצמו שזה כל קיומו, כשאדם בא ואומר כביכול לבורא

העולם, אני אין לי משלי דבר, אני, מכוון כולי, כל עצמי, אך ורק כדי לגלות את

מלכותך, אני כולי חייל שלך, הרי שזה פשר הדבר איך כַּלֵם נהפך למלך. זה

היפוך אמיתי, וזה היפוך של תוכן.

והנה, אותה גזירת כליה רובצת ונמצאת על צוארו של מי ששם את עצמו

כך, במצב של "ועוזבי ה' יכלו" (ישעיה א' כ"ח). אדם שלוקח את כל מה

שנשתייר בידו, אין לו בעצם שום דבר, אבל אם הוא מקבל על עצמו את אותו

כַּלֵם, אם זה רצונך, אז אני שלך, אני כולי שלך, במצב כזה, האדם מוסר את כל

עצמו, כביכול, לבורא העולם. זה היפוך גמור. כך מתהפך כַּלֵם למלך, ואז האדם

הופך להיות עמוד שכל העולם נשען עליו. לשם כך ברא הקב"ה את העולם

כולו. אבל הדבר הזה יכול להגיע רק מכַּלֵם, כלומר, כשהאדם מקבל את עצמו

את הכַּלֵם, משום שאם זה רצונך, אז זה מה שמגיע לי, קח אותי, אני כולי שלך,

הרי שמכאן הוא מהפך את הכַּלֵם למלך.

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בם ואכלם" )שמות ל"ב י'(, כך אמר הקב"ה

למשה רבינו. ומשה רבינו התנפל לפני ה' משבעה עשר בתמוז ועד ר"ח אלול,

ומר"ח אלול עד יום הכיפורים. בראש השנה, עשרה ימים לפני יום הכיפורים,

אומר הר"ן, התחיל הקב"ה להתרצות, וגמר הריצוי היה ביום הכיפורים.

התחיל הקב"ה להתרצות, פירוש, באותו יום של ראש השנה, אז נתהפך

הכַּלֵם למלך. וכאן נתגלה ש"ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו". זה הפסוק

שמביאים התוספות -"הקב"ה הפכו למלך שנאמר ותרועת מלך בו". אנו חייבים

לדעת, כשאנו עומדים ואומרים מלכויות בראש השנה, שאין סוף העניין

באמירתם, אלא העניין הוא להפוך את הכַּלֵם למלך.

הכתיבה בספר החיים חלה רק בהיפוך הכלם למלך

סדר הדברים הוא כך. מפורש בגמרא, שהקב"ה כותב ספרי חיים וספרי

מתים בראש השנה. וכפי הנראה, ספרי חיים הם לוח, שבו, בכל יום נתלש דף,

וכשהשנה נגמרת, אין יותר ספר, וכעת צריך לכתוב ספר חיים חדש. ספר החיים

נכתב לאותה שנה, ובראש השנה הבא נכתב עוד ספר. ספר החיים הוא ספר של

חיים לשנה הזאת, דנים את האדם כולו, דנים כמה זמן הוא יחיה, דנים מה יהיה

איתו, כל עתידו נידון, אפילו העולם הבא שלו נידון. אבל כל זה חוזר ונידון בכל

שנה מחדש. האדם, כל כולו, חוזר ונידון בכל שנה מחדש.

נמצא, שכשאנחנו מגיעים ליום ראש השנה, בעצם אנחנו צריכים להיכתב

בספר חיים חדש. [בעצם, אלמלא שעולם כמנהגו נוהג, והקב"ה לא מראה

בהדיא, בעליל, הוא לא מראה בעיניים, הרי הָיִינּו רואים, שאדם שלא כתוב

בספר החיים, הוא בעצם מסתובב פה מת. זה מה שנקרא רשעים בחייהם קרויים

מתים, זאת לא מליצה, רשעים בחייהם קרויים מתים, משום שחייהם הם לא

מספר החיים. הם כתובים בספרם של מתים], כל ראש השנה, החיים נגמרו.

מכאן ואילך, צריכים להיכתב מחדש בספר החיים. כדי להיכתב מחדש בספר

החיים, חייבים להפוך את הכַּלֵם למלך. בעצם, אנו נמצאים בכל ראש השנה

במצב בסיסי של כַּלֵם, השפע הקודם נגמר, החיות הקודמת כלתה, מכאן ואילך

צריך חידוש, צריך חיים חדשים. החיות החדשה, הכתיבה החדשה בספר החיים,

חלה רק למי שהופך את הכַּלֵם למלך.

הרי מובן, שאמירת מלכויות מהשפה ולחוץ, היא חסרת ערך. אמירת

מלכויות בראש השנה, אין סוף עניינה קביעה של מלכות קיימת, קביעה של דבר

שנמצא. זה כתוב בכל הראשונים. זו היא לשון הגמרא בראש השנה (ל"ד ע"ב)

"אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם", היינו, כל מה שהיה עד עכשיו

נגמר, וכעת אנו צריכים לעמוד ולהמליך מחדש, כאן אנו אומרים, בדבר הזה

מונחת הודאה שנגמרו חיינו, ואין אפשרות להמשיך אלינו חיות חדשה, אלא

רק על ידי המלכה חדשה. רק ההיפוך למלך מבטל את הכַּלֵם, כל נסיון אחר לא

יפגע ולא יגע באותה גזירת כַּלֵם.

עלינו להבין, ראש השנה הוא באמת יום דין, והדבר הוא רציני, הרבה יותר

ממה שאנו מעלים על דעתנו. כל מי שיזכר איך הוא היה נראה בראש השנה

שעבר, הרי שעכשיו, כל מה שנכתב בראש השנה שעבר כבר פתוח לפניו. הכל

נפתח, הכל נגול כספר. כל מה שנכתב ונחתם בראש השנה ויום הכפורים

שעברו, הכל כתוב. מה שהיה כתוב אז, מועתק לאחר מכן לכותרות העיתונים.

ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. כל מה שקרה, כל השנה הזאת, כל זה

היה הדין של ראש השנה שעבר. נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכפורים, וזה

פתוח, עדיין לא גמרנו לקרוא, אבל נשארו עוד כמה דפים, מעט.

לפני מספר ימים לא ידענו שגם זה יהיה כתוב, וגם היום איננו יודעים מה

כתוב, אבל זה רק כדי להבין היטב, הכל תלוי עד כמה אנחנו הופכים את כַּלֵם

למלך. הכַּלֵם תלוי ועומד עלינו. האפשרות היחידה להימלט מזה, היא, "אמרו

לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם", אבל זו לא אמירת מלכויות בעלמא, זאת

אמירת מלכויות שבאה מתוך תחושה, שאם לא מלכויות, אז כַּלֵם, היינו,

שאמירת מלכויות היא הרבה הרבה יותר מפיקוח נפש.

אותו אדם שחיסר את אמירת מלכויות בראש השנה שעבר, או שזה אדם

בודד, או שזה ציבורים, כמה וכמה, אבל אילו היינו ממליכים אותו עלינו כראוי,

לא היו קורים אסונות נוראים כאלה.

אנחנו אלו שממליכים את הקב"ה, אין לנו על מי לסמוך, אין בעולם מי

שיעשה את המלאכה עבורנו. אנחנו חייבים להמליך אותו. והכַּלֵם, שהוא נהפך

למלך, זה רק על ידינו, ואם לא, חלילה, נשאר כַּלֵם. כך, בצורה כזו, אנו צריכים

לומר מלכויות בראש השנה. זה הדבר היחידי שמקיים אותנו. בלי מלכויות,

אנחנו חלילה תחת כַּלֵם. אותה גזירה קיימת.

כל מי שעומד בראש השנה, ולא חש עד כמה אילולא ההמלכה שהוא ממליך

אין לו זכות קיום בעולם הזה, לא זאת המלכות שאותה מבקשים מאיתנו.

מבקשים מאיתנו "שתמליכוני עליכם", תרועת מלך בו. אותה תרועת מלך, זה

פסוק של מלכויות. אותה תרועת מלך היא ההיפוך של הכַּלֵם למלך. זאת

המלכות שאנחנו צריכים להביא, חיינו תלויים בה.

הזכיה בארץ המצפה למטר השמים–רשה בתחילתה

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר תזרע את

זרעך והשקית ברגלך כגן הירק", ארץ מצרים שהיתה באותו זמן גברת ממלכות,

[עד שהקב"ה עשה אותה לממלכה שפלה. כמ"ש בנבואה יחזקאל )כ"ט י"ד(

"והיו שם ממלכה שפלה"], גם אותה, הקב"ה, משפיל גאים.

מה היתה ארץ מצרים, "תזרע זרעך, והשקית ברגלך", באיזה אופן שנפרש

זאת, הכונה היא ששם הכל מסודר, לא צריכים להסתכל למעלה, אין שום צורך

לבקש משהו, יש לנו את הכל, אנחנו משקיעים, וזה הולך ומצליח.

"והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת, למטר השמים

תשתה מים", מטר השמים לא מגיע אלא בתפילה, כמו שכתוב בפרשת בראשית,

"כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה", כפי שכותב

רש"י שלא היה אדם שמכיר בטובתם של גשמים, ולא היה מי שיתפלל עליהם,

ולכן הם לא ירדו. גשמים יורדים רק כשיש מי שמכיר בטובתם ומבקש אותם

מבורא העולם. הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, למטר השמים תשתה מים,

אם תתפלל, תהיה לך טיפת מים, ואם לא תתפלל, לא תהיה לך.

היינו, עצם קיומנו תלוי עד כמה שאנו נושאים עינינו למרום. אנו קיימים רק

עד כמה שאנו פונים למעלה. פה למטה, מיניה וביה, אין לנו שום קיום.

זאת הארץ שבורא העולם נתן לנו לרשתה. לְ שָ ם הקב"ה הוציא אותנו,

כשהוציא אותנו מארץ מצרים והביא אותנו אל הארץ אשר שם "למטר השמים

תשתה מים".

כל מקום שהקיום שלו הוא בעצם נסמך על עצמו, שמוצא בתוך עצמו את

כל סדר הקיום, את כל המערכת כולה, שאת כל מה שהוא צריך לקיומו יש לו

מיניה וביה, תזרע זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, הרי שזאת הארץ שממנה

הקב"ה הוציא אותנו, והוא מביא אותנו אל ארץ, ששם, כל הקיום שלנו תלוי עד

כמה אנו נושאים עינינו למרום "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה'

אלקיך בה", כלומר, זאת ארץ שהיא מושגחת כל הזמן, ופירוש הדבר, שאין כאן

שום מהלכים בדרך הטבע.

זאת הארץ שהקב"ה מביא אותנו אליה. לשם כך הוא הוציא אותנו ממצרים,

כדי להביא אותנו אליה, כבר ביציאת מצרים הקב"ה גילה את המידה הזאת. רם

ונישא, גדול ונורא, משפיל גאים ומגביה שפלים. כל מי שרוצה להיות שייך

ליוצאי מצרים, חייב לחיות כך, בצורה כזאת. זאת הארץ שאליה הוציא אותנו

הקב"ה ממצרים. הוציאו אותנו ממצרים כדי שנהיה בארץ הזאת, הארץ

ש"למטר השמים תשתה מים", "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה'

אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". זאת ארץ שאנו קיימים בה רק עד

כמה שזכינו בדין, ובדין זכינו רק עד כמה שאנחנו רשים וחסרי כל, באותו זמן,

בראשית השנה.

אותה ראשית שנה, שאנחנו עומדים בה כדלים וכרשים, חסרי כל, כַּלֵם, זאת

הארץ שאליה כביכול בורא העולם הוציא אותנו. זאת הארץ. שתמיד, עיני ה'

אלקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה.

שני דברים מגלים לנו כאן, מגלים לנו שמראשית השנה דנים מה יהיה

בסופה, היינו, אנו עומדים בדין, וכל מה שמתחייב מעצם העמידה בדין,

האפשרות היחידה לזכות בדין, היא אמירת מלכויות, זכרונות, ובמה בשופר.

בנוסף, התורה מגלה פה, מרשית השנה, חסר א'. כל שנה שרשה בתחילתה

מתעשרת בסופה. כדלים וכרשים אנו צריכים לעמוד, "ולרש אין כל", אנו

עומדים ומתפללים בראש השנה, ואנו מייחלים ומצפים "ובכן תן פחדך ה'

אלקינו על כל מעשיך","מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ

ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך" וכדברי הנביא "מפחד ה' ומהדר גאונו".

כביכול, בורא העולם מגיע, הוא מגיע. אש לפניו תלך, ותלהט סביב צריו.

האירו ברקיו תבל, ראתה ותחל הארץ. הרים כדונג נמסו מלפני ה'. מלפני אדון

כל הארץ. לעומת עוצמות נוראות כאלה, כל הדברים החזקים ביותר בעולם,

נשפכים, מתכלים כרגע, כמשך זמן של כילוי גפרור, הרים כדונג נמסו.

כשהדבר הזה קורה כעת, בערב ראש השנה, הרי אומרים לנו משהו, מדברים

אלינו, צועקים זאת באזנינו. זו לא אמירה כמו שמדברים אל חכימא, ברמיזא,

מדברים אלינו כמו שראוי לנו, מדברים אלינו כמו אל שוטה בכורמיזא (כלשון

המדרש במשלי כ"ב ט"ו "הוא דאמר מתלא, לחכימא ברמיזא לשטיא

בכורמיזא", היינו באגרוף), מכים לנו על הקדקד. בורא העולם מגיע, הוא מגיע,

וכל זה מ"לפני ה' כי בא כי בא לשפוט הארץ".

הזמן גרמא, לגלות לנו עד היכן הדברים מגיעים, אם לא נעמוד בדין כראוי.

והדבר הזה הוא בולט כל כך, זה מעשה אלוקי של אותה מידה שנקראת משפיל

גאים.

אם נתפוס איך אנחנו נראים באמת, אם נתפוס באמת עד היכן הדברים

מגיעים, עד כמה "לנו בושת הפנים", עד כמה אנחנו דלים ורשים. או אז, כמו

שנתגלתה המידה של משפיל גאים, כך תתגלה המידה של מגביה שפלים. "ושח

גבהות האדם ושפל רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". לזה אנו מחכים,

על זה אנו מתפללים. הפעם הקב"ה שלח לנו באותיות שאפילו אנחנו מסוגלים

להבין.

כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה. ה' יתברך יעזור לנו, שנזכה

לעמוד לפניו כראוי, ונזכה להמליך אותו, כדי שתמליכוני עליכם, ואז, הוא

יהפוך לנו, כל כַּלֵם למלך. בעזרתו יתברך נכתב ונחתם כולנו, לחיים טובים

ולשלום, בספרם של צדיקים, לשנת גאולה וישועה במהרה בימינו, אמן.