אורו של משיח כשזורח בלב, הוא מלמד לכבד את הבריות כולם. והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרשו והיתה מנוחתו כבוד.
"איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (אבות ד, א). וכפי שהתבאר בפסקאות קודמות, כבוד הבריות אינו רק הבעה של מחוות יפות ונימוס, אלא עבודה רוחנית ואינטלקטואלית שיש לעשות כדי לגלות את הצד המכובד שבכל ברייה. מה שמלמד לכבד את הבריות כולם הוא אורו של משיח כשזורח בלב. לא רק תקוות המשיח כתקווה להיגאל מן הצרות והייסורים שבעולם, שזה כמובן דבר מאוד חשוב; אלא ייחול לאורו של משיח, לתפיסה המזוככת והנעלה של המציאות שיביא עמו המשיח. תקווה לרמה נעלה של הבנה וקשר לאלוהים. בתפיסה מזוככת זו של המציאות יש כבוד לכל ברייה וברייה, שכן לאחר שהעולם נגאל מצרותיו, טעויות וחולשותיו, מה שנותר הוא העצמיות הייחודית והמכובדת של כל ברייה. כאשר אורו של משיח זורח בלב, והאדם מתכונן ופועל כדי להגיע לאותו עולם אידאלי, הוא מגיע לחיפוש נקודת הכבוד מתוך התבוננות עמוקה בעניין הייחודי והנעלה שבכל ברייה. כך אדם יכול להגיע לכבוד הבריות באופן מהותי ועמוק, שאינו רק מחווה נימוסית מן השפה ולחוץ.
וזהו חזון הנביא ישעיהו על המשיח: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ" (ישעיהו יא, י). מלכות בית דוד נחלה כישלונות רבים ונענשה בעונשים חמורים. דתות שונות הסתמכו על עונשים אלה בטענתן שעַם ישראל ננטש והוחלף, שכן אילו היה עם ישראל עדיין עם סגולה, מצבו ודאי היה מכובד יותר. בתנ"ך המוכר לנוצרים ולמוסלמים מסופר שוב ושוב על חטאי ישראל, על התכחשותם לתפקידם האלוהי ומרידתם. אולם למרות כל זאת, שֹׁרֶשׁ יִשַׁי, שורשה של מלכות בית דוד, עשוי להצמיח שוב ושוב עץ מכובד ונאה. אף שהגזע נכרת והושחת והפירות נרקבו מזמן, השורש נסתר ומוגן בעמקי האדמה ועל כן אינו בטל. וכאשר ישוב ויצמח לתפארה עץ חדש מתוך אותו השורש, כאשר עם ישראל יקום לתחייה באופן מלא, אזי אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ. למראה נס תקומתו של עם ישראל העמים ינהרו לשמוע את דברו, וכך ממילא ידעו גם לפנות לשורש העמוק של עצמם ולצמוח מחדש באופן הראוי. יתגלה שאין ייאוש מן העולם – כפי שאין ייאוש מישראל, וגם אין ייאוש מן האדם הפרטי. גילוי השורש יביא להתחדשות ותיקון לעולם, ומתוך כך "וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" (שם). המנוחה מן הסבל והייסורים שבעולם, תהיה ביניקה מתוך אותו השורש העמוק, הצד המכובד שבכל דבר. ממילא תחייתם של כל העמים ותנועות הרוח תלויה בנס תחייתו של עם ישראל, שבניגוד לכל העמים אשר גלו מארצם, נטמעו באומות אחרות ונכרתו, שמר על כבודו בכל קצוות תבל שאליהם הוגלה. כך שורשו מצמיח מחדש את עצו המפואר, שילך ויפרח עד לתחייתו המלאה וגאולת ההוויה בכללה עמו.
חזון גדול זה שיתקיים בגילוי הצד המכובד שבכל דבר, השורש הקדוש של כל ברייה, הוא גם הדרכה מעשית לימינו. אנו חיים כיום במציאות מורכבת של תרבויות, אומות, דתות ושפות שונות המתנגשות זו בזו ברעש גדול. על כן גם העבודה הרוחנית המוטלת עלינו היא מורכבת: עליה להתבסס על ביקורת נוקבת וחריפה, ללא פשרות, ויחד עם זאת – גם על חיפוש מעמיק אחר צד הכבוד שבכל תופעה, בכל ברייה ותרבות. אורו של משיח זורח כיום בלבבות, יש דרישה לתפיסה מעמיקה יותר, שתכלול בה את האמת שבכל עניין. ואף שאין לטשטש את הגבולות וההבדלים, הייעוד הוא בכבוד. שם המנוחה העיקרית, ולא בביקורת ובמלחמה. עולם מאושר הוא עולם של כבוד הדדי עמוק.
