מוצש”ק פרשת חיי שרה התשפ”א. פעיה”ק ירושלם ת”ו.
כבוד ידיד ה’ וידיד בית ישראל מזכה הרבים וגומל חסדים טובים
הר”ר שלום סעדון שליט”א, ידיד ותיק ואהוב של מר אבי ר’ מרדכי שליט”א.
באתי בזה לכתוב איזה שורות על אודות ספרו הנכבד “מלך שהשלום שלו”, שבא לידי לפי שעה, ומאד נהניתי מהרצאתו הטבעית והמיוחדת, ובעיקר מהאמת הצרופה בלא כחל ופירכוס, וניכרים הדברים שדבר אמת בא בקולמוסו ועוולה לא עלתה עליו, ורק בכזאת יש חיזוק אמיתי לאורך זמן, ובאתי לומר יישר כח על כמה וכמה פעמים שהתחזקתי מאד מסיפוריו, שיש בהם גילויים נפלאים על שיקול דעת עמוק, השקפה בריאה ורחבת אופקים, אהבת ישראל, רוח הקודש, ועוד ועוד. דמעות של רגש ירדו מעיני כמה פעמים בקוראי את דבריו.
שם הספר נאה לו, והוא ר”ת “שמש”, על שם “גדולה שימושה” (ברכות ז ע”ב) של מעלתו, שזכה לשמש באמת את מרן הגרע”י זיע”א. וגם על שם השמש שמאירה את כל העולם, והצדיק הוא כמו שמש לעולם כי מאיר בתורתו ובצדקותו כמבואר בקידושין (עב ע”ב), וע’ בספר מתת אלהים (זולקווא תקצ”ה, דל”ח ע”א), ודו”ק.
אמנם ידוע שאי אפשר ללמוד הלכה מספרים הנכתבים בצורה כזאת, ובפרט אם המחבר אינו בעל הוראה, אבל נראה לי שבמדה מסויימת יש בספר הזה דברים השופכים אור על ההלכה הידועה, ורק בספר שכזה נוכל לראותם ולא בספר אחר, והמשכיל ידע לברור אוכל ולאכול לפי דעת התורה, והעיקר שהכותב נאמן כמו כבודו שידוע בנאמנותו ודיוקו הנכון, והיא תהלתו.
בעיקר אני זוכר אותך כשהיית בא לקבוע עתים לתורה בבית הכנסת ברוכוב שהיה בראשות מורינו הרב יעקב יוסף זצוק”ל, וכאן אני שמח להדגיש את מעלתך המיוחדת, מעלה שראיתי גם אצל מר אבי ידידך מזה שנים רבות, שבכל השנים היתה לכם אהבה והכנעה מיוחדת לאב הגדול מרן זיע”א, ולבנו הגאון חכם יעקב זצוק”ל, ולא ערבתם שיקולים זרים בעניני תורה וכבוד חכמים. וכבר רמזת על זה בספרך הנחמד (עמ’ 430) בפולמוס הגדול שהיה כשדיבר חכם יעקב נגד אינשי דלא מעלו מש”ס, והתקשורת ניסתה לעשות מזה להבות וכו’, ולבסוף נפגשו האב והבן בברוכוב ובעבור פעילותך הברוכה לא דיבר מרן מאומה… [אגב, כתבתי ספר על הרב יעקב בשם “קדוש יעקב”, באם אין לך אותו, נא תפנה לאבי ידידך ר’ מרדכי שליט”א, ותקח בעבורך].
עתה באתי לרשום איזה ענינים שעלו ברעיוני להוסיף ולהאיר מידי שוטטי בספרו הנחמד
למה לא הסכים הרב בתחילה לשידורי הלויין
א. את המעמד של פרישת כבודו מחברת “דר וסוחרת”, [שהוזכר בספר כמה פעמים], אני זוכר בהיותי ילד צעיר, ולא אשכח את המחזה איך שכבודו הוריד דמעות של התרגשות ומסר לידי רבינו הגדול את הגלובוס שיש בו את כל הנקודות בעולם אשר שומעים בהם את שיעורו של מרן זיע”א, ורציתי להוסיף כי אז באותו מעמד אמר רבינו זיע”א, כי היו לו התחבטויות רבות אם להסכים ללויין, [וזה כאשר כבודו מספר בדבריו שהרב דחה אותו ולא אבה בתחילה לשמוע על הרעיון הזה], רק שהמסקנא היתה שזיכוי הרבים והפצת התורה גוברים על כל השיקולים האחרים. [כמדומה שאחד משיקולי ההמנעות היה, שבזה יש אפשרות לגויים לשמוע תורה וידוע איסור לימוד תורה לגוי (חגיגה יג ע”א), והיותר גרוע מגויים הוא יהודים המתנכרים לתורה שעוקבים אחרי הדברי תורה במטרה לנגח את התורה ולעשות ממנה ליצנות ח”ו, והמסקנא היא דכיון דהמטרה חיובית ועלינו ללמד תורה לכל דורש, לא איכפ”ל מגויים ואנשי שוליים, והו”ל כפסיק רישא דלא ניח”ל. ואכמ”ל].
ב. עמ’ 217. כתבת על היחס והערכה המיוחדת שהיה בין מרן להגר”י זילברשטיין שליט”א, הנני להוסיף לך מה שהעיד לי הגאון ר’ אליעזר רוט שליט”א [חתנו של הגרי”ז הנ”ל], שפעם אחת בעת שביקרו הוא וחמיו בבית מדרשו של מרן זיע”א, הגר”י זילברשטיין בירך על מרן ברכת שחלק מחכמתו ליראיו בשם ומלכות.
נידוי לכבוד התורה
ג. עמוד 237. אודות הבחור שהתריס כנגד ר”י צדקה ורב”צ א”ש והגרע”י, ומרן הפטיר לעברו “מנודה מנודה מנודה”, אם הלשון בסיפור מדוקדקת, יש לומר שהרב אמר לו לשון נידוי כנגד ג’ חכמים שביזה את כבודם. אגב, כל ימיו של הרב לא ידוע לנו שנידה לכבודו כי אם פעמים בודדות בלבד, למרות שהיו עוד המון מקרים של בזיון. ולכולם מחל הרב כשבאו לבקש מחילה כידוע לקרובים.
האם לענות בשבת לבעל רכב ששואל על יעדו
ד. עמוד 247. על מכונית שעצרה בשבת ושאל הנהג את הרב איך מגיעים וכו’, פעם כשחזר הרב מתפלת שחרית של שבת בביהכ”נ הגדול עצר עז פנים ושאל כנ”ל, והרב היה עטוף בטלית וסביבו המון אנשים, והרב השיבו “מכאן ישר לגיהנם”… כנראה מחמת עזות פניו של הנהג השיבו הרב כמידתו. [בעיקר הענין יש שאלה בספרי רבני דורינו, אם לענות כדי להציל את הנהג מסיבובים מיותרים שכרוכים באיסור סקילה, או שיש להשתמט, כיון שלענות לו ולהדריכו למחוז חפצו, זה כמו מתן לגיטימציה לחילול השבת, ולא איכפ”ל ממה שיסתובב עוד, דע”ז נאמר הלעיטהו לרשע וימות, ומהמעשה שהבאת רואים שהרב סובר כצד שני שלא לענות, אך לא ברור שאפשר ללמוד הלכה למעשה ממעשה כגון דא. ודו”ק].
הבריונים שמפריעים לרבנים
ה. עמוד 281. בענין איומים של אנשי העדה החרדית על רבניהם. ראה מה שכתב רבינו הגדול זיע”א בחזון עובדיה סוכות (עמוד ה) שהביא מה שכתב הגרא”ד הורוויץ (שהיה מגדולי הדיינים בעדה החרדית) בספרו שו”ת קנין תורה (ח”ד סי’ ע) מכתב אל מרן ז”ל, וכתב הרב ז”ל, “אלא שמשום מה לא נתקבל מכתבו כלל, ואולי היה ירא לשלוח מכתבו אלי, מפני בריוני מתא, פן ידעו שהוא נושא ונותן עמי בדברי הלכה”.
מעלת הסנדק כשמברך את ברכות הברית
מתי מעלת הסנדק בשלימות
ו. מה שכתבת בעמ’ 384 שהרב אמר על הקפדתו בהיותו סנדק לברך אשר קידש, שכן כתב הגר”א, גם אני שמעתי כן מפי הרב זיע”א, אך לא בשם הגר”א, ובאמת שלא נזכר דבר זה בגר”א בשום מקום, אלא אמר כן בשם הגאון ר’ חיים אלעזר שפירא האדמו”ר ממונקאטש זצוק”ל. [וכבר כתב הרמ”א ביו”ד (סימן רסה ס”ד) שהסנדק שותה מן היין, וביאר הגרע”א בשם ה”תורת חיים” שהסנדק הוי כמזבח ושתיית היין הויא כניסוך יין ע”ג המזבח. אכן לא נזכר בדבריהם ענין הברכה שהסנדק בדוקא יברך]. וידיעה זו הגיעה אלינו ע”י רב אחאי הגרי”ח אוהב ציון שליט”א ששאל פעם ממרן זיע”א למה הוא מקפיד כ”כ לברך על הכוס כשיושב סנדק והשיבו כנ”ל. אכן בינתיים חיפשנו ולא מצאנו בכל כתבי הגאון ממונקאטש דבר זה.
היכן העשירות של הסנדק
ז. שם. לגבי עשירות מסנדקאות, ידוע שהסטייפלר המון פעמים היה סנדק ושאלוהו היכן העשירות, והיה מצביע על ספריו קהלות יעקב ואמר וכי זה לא עשירות לחבר כ”כ הרבה ספרים. ומי לנו עשיר ממרן זיע”א שחיבר למעלה מחמשים ספרים בכל מקצועות התורה … אגב, המילה סנדק לא מוזכרת כלל בתלמוד בבלי או ירושלמי, אבל יש לה מקור אחד במדרש תהלים על פסוק כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך, שם מתוארים איברי הגוף שנעשים בהם מצות, ועל הרגלים אמר דוד אני עושה סנדקוס, ומילה זו מקורה בשפה היונית, ופירושה “פטרון”, ועד היום קורים לעשיר שדואג לכל ענין בשם הסנדק, ולפי”ז אמר הגר”ח קרייזוירט זצ”ל שכל מעלת הסנדק היא דוקא אם הוא משלם את כל דמי סעודת הברית.
ברכת שהכל על כל כוס מחדש
ח. מה שהבאת בעמוד 384 שהרב אמר לך לברך בורא נפשות אחרי כל שתיה, ושוב בשתיה הבאה לברך שהכל, כדי לצאת מהמחלוקת הידועה לגבי ברכת השתיה כמה פעמים בכל יום כשנמצא באותו מקום, וחשוב מאד כל הדו שיח שהבאת מה שהיה בינך לבין הרב, כי בזה רואים כמה חשש הרב לענין זה, שלמעשה עדיף כן לברך בכל פעם, ולא כהחושבים שזה בשופי ממש לברך בבוקר ולפטור את כל היום. וכבר מבואר בהדיא בשו”ת הגאונים (סי’ של) שיש לברך בכל פעם שהכל [ונפשות] מחדש, כיון שיש היסח הדעת. [ושם מיירי אפי’ בתוך סעודה, ומכ”ש בנידון דידן]. וזה לא מספיק שיודע שישתה כל היום, כי לא ב”ידיעה” תליא מילתא אלא ב“דעת”, ודעת היינו חיבור והמשכיות רצופה, [כמאי דכתיב “וידע האדם את חוה אשתו”], וזה שייך בשותה כוס שלא מסיח דעת עד ששותה את כל תכולתה, אך ברגע שנעשה רווי, שוב אין דעתו על הכוס הבאה, אלא עוסק בלימודו או בעבודתו ומסיח דעתו, וכשיתעורר שוב צמאון ישתה שתיה נוספת.
וכבר ידועה דעת הגרח”א גאגין בתשו’ חקי חיים (סי’ א) שיש לברך לכתחילה על כל כוס בפנ”ע, ושכך נהגו משנים קדמוניות בירושלים עיר קדשינו ובפרט בישיבת בית אל, אשר שם נקבצו גאוני ומקובלי קדישי דארעא דישראל. וכן מורה ובא בפשיטות מורינו הגר”ד קוק שליט”א, ונוהג כן למעשה, שמברך שהכל ונפשות בכל פעם מחדש. וכן נוהגים כל תלמידיו, ואפי’ אם שותים פחות מכשיעור שאין ברכת נפשות, כל שבאה השתיה הבאה לאחר היסח דעת, כיון שנעשה רווי ממעט מים, שוב כשמתעורר רצון חדש גם מברך מחדש. ואצלינו כן עיקר ברור לדינא. וכן היה נוהג הגה”ק רבי מצליח מאזוז הי”ד בעל “איש מצליח” (כמ”ש בנו שליט”א בהגהותיו לשו”ת אחימלך הכהן סי’ ו). וראה בשו”ת אור לציון ח”ב (פי”ב סימן יז), ובשו”ת יביע אומר ח”ו (חאו”ח סי’ כז), ושו”ת ציץ אליעזר (חי”ב סי’ א), ושו”ת דברות יעקב (ח”ב סי’ יב).
ומש”כ בתשו’ סבא קדישא הגרש”א אלפנדרי (ח”א סו”ס ו) אשר מקורה במכתבו הניצב בראש הספר “קומי רוני” לברך פעם אחת על כל מה ששותה בלימוד הלילה, נראה שהוא מדבר ששותים ברציפות כמה כוסות, כמ”ש שם שאינם יכולים בלא שתיית הקפה מחמת חלישותם, ואין זו שתיית מים לרוייה ששותה כוס או שתיים, ואחרי שהוא רווי כבר מסיח דעתו עד הפעם הבאה שיתעורר צמאון, אלא זו שתיה של חיזוק הגוף, ואין ממנה היסח הדעת. ולפי”ז יתכן שגם הוא יודה ביושב במשרד ושותה מים בכל שעה שעתיים שמברך שהכל. וצע”ע, כי זה נראה דחוק לומר כן בדעת הגרש”א אלפנדרי זיע”א.
ט. עמוד 385 לענין גלידה בסוף הסעודה. כמדומה שרבינו זיע”א חזר בו והורה לברך, כי אינה בגדר משקה השייך לסעודה, ולא גרע גלידה מפירות שמברכין עליהם. וכן שמעתי מכמה גדולי עולם לדינא.
י. עמוד 414 מסיבה שעשו לרב לכבוד גיל שבעים. יש תיעוד של מסיבה זו ורואים שם את כבודו, את ר’ עזרא בר שלום, רבי דוד יוסף, והרבנית והרב במרכז יושבים על הספה, בעיקר נראה שם רבינו יעקב יוסף זצ”ל עם אשתו וילדיו, וגם חתנו רבי אברהם בן חיים שליט”א נוכח שם. רואים איך מרן מסרב ללבוש את הגלימה הלבנה, וגם שומעים את הדברים הנפלאים איך כל העולם הזה הבל, וכל הכבוד שעושים לו הוא הבל ורעות רוח, והעיקר זה כמה שיותר ללמוד תורה ולחבר ספרים … זו לשונו ממש כפי הרשום בזכרוני.
טבעת לאיש
יא. שם. בענין טבעת של גבר. ידוע שמבואר מתוך דברי הגרי”ח מבבל בשו”ת תורה לשמה (סי’ ריד) שאין בזה חשש, כיון שיש מושג של טבעת לגבר כמפורש בסוגיא דשבת (סב ע”א) ובעירובין (ד ע”א). ואכמ”ל. וכ”כ הגאון אדמו”ר מליובאויטש בשו”ת שלחן מנחם (חיו”ד סי’ לט) שאם כך נהגו הגברים אין בזה חשש. ע”ש. ומפורסמת תמונה של הגאון ר’ יצחק בן וואליד מגדולי רבני מרוקו ובעל שו”ת “ויאמר יצחק” כשעל ידו ענודה טבעת. וכן הסכים לדינא מורינו הגר”ד קוק שליט”א, ובפרט שבציבור ההמוני יש בזה כעין סייג לעבירה. ודבר גדול למדתנו בסיפור זה שאמר רבינו זיע”א כיון שלרבנית יש הנאה מזה למה לא להשאיר אותה עלי … זהו שיעור בשלום בית מחדריהם של גדולי ישראל.
המועמדים לרבנות בקהיר
יב. עמוד 438. הנני להוסיף לך מה שסיפר ידידו של מרן זיע”א הרה”ג הצדיק והחסיד רבי אברהם מונסא זצ”ל, שהגרב”צ עזיאל ביקש מרבי עזרא רב בשביל קהיר, ורבי עזרא הציע את ר”א מונסא [שהיה מבוגר מרבינו] ואשתו של ר”א מונסא לא הסכימה, ואז אמר ר’ עזרא כי רבינו עובדיה מצויין להצעה זו. וממילא מה שכתבת שהרב הלך להיוועץ ברבי עזרא עטיה וכו’, הרי שיוזם הרעיון [הנסתר] היה רבי עזרא. [זה שמעתי מדודי ר’ מנחם הי”ו שהיה יד ימינו של ר”א מונסא ושמע זאת ממנו]. אגב, ר”א מונסא מוזכר ביביע אומר וכותב עליו בתארים “נז”י”, והוא ר”ת נעים זמירות ישראל, כי היה בקי בשירה.
על מהר”ר אליהו לופס זצ”ל
יג. עמוד 445. כתבת שהעבירו את הרב לכיתתו של ר”א לופס. יש להדגיש כי עיקר הנחת רוח שהיה לרב בפורת יוסף זו תקופת לימודו לפני הרב לופס, כי הוא היה מלמד עם הרבה הספק וגם מביא מדברי גדולי האחרונים, וסגנון לימוד זה מצא חן מאד בעיני הרב. והעד על זה כי לספרו הראשון “יביע אומר” על הוריות שהוציא בהיותו עלם צעיר, לקח מכתב הסכמה וברכה רק מר”א לופס. גם יש להדגיש כי הסיפור המפורסם על רבי עזרא שהלך לביתו הוריו של רבינו מפני שלא נראה בישיבה כמה ימים, ואז הלך לחנות וכו’, ואמר אני יעבוד במקומו, חסר בסיפור זה נקודה חשובה, כי הראשון שהתעורר על חסרונו של הנער הוא ר”א לופס, והוא הלך עם רבי עזרא לבית הוריו של רבינו וכו’. כך סיפר רבי שלום לופס מעכו, כמובא בספר על תולדותיו.
על הגאון הנורא ר’ חיים קרוייזוירט זצ”ל
יד. עמוד 448. הזכרת את הגאונות של ר’ חיים קרוייזוירט זצ”ל. בדידי הוה עובדא שהבאתי לרבינו זיע”א ספר “שבילי ציון” של רב מאמריקא ששלח אלי כדי ליתנו לרב במתנה, ובעמודים הראשונים היה שם דברי זכרון לע”נ רבי חיים הנ”ל, והרב חשב לרגע שזו הסכמה ממנו לספר, והתפעל מאד, אמרתי לרב שאין כאן הסכמה אלא דברי זכרון, ואז אמר לי הרב זיע”א, אין כמוהו בכל העולם בידיעת התורה … מר אבי שליט”א אמר לי שחכם יעקב בירך עליו ברכת שחלק מחכמתו ליראיו, ידוע שהיה בקי בכל הש”ס עם כל שמות התנאים והאמוראים ובכל מימרא היה אומר על פה מי הוא בעל שמועה, והדבר נורא למתבונן, כי בבקיאות בעצם המשניות והברייתות שהם דבר של הגיון וסברא, אז הלב נוצר דבר המתיישב עליו, אבל לזכור מאות ואלפי שמות שונים המפוזרים בלא שום סדר והגיון, הרי שאין כאן תכונת זכרון הטבעית, אלא חיבור נשמתי קדוש ועליון …
וסיפר לי הגאב”ד דטבריה מהר”ר אברהם דב אוירבך שליט”א שבא פעם אחת להספד על אחד מגדולי ישראל, ובאותו זמן היה מספיד הגר”ח, וכשנכנס שמע את הגר”ח מצטט מימרא “אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא” … וכמובן הציטוט בעל פה, והיא מימרא במסכת שבת (קיב סע”ב), ואמר הגרא”ד לזה שבא עמו, אפשר כבר ללכת, כי קבלנו את החיזוק מן ההספד, עומד כאן בן אדם ומזכיר לך שם של אמורא שמעולם לא שמענו עליו, והכל שגור על פיו, אז קדימה בא נלך ללמוד.
טו. עמוד 450 הבאת ביאור נפלא בשם הרב על מה שאומרים בסליחות עננו אלהא דמאיר, כי בכל מקום הלכה כר”י כשנחלק עם ר”מ, אבל בסוגיא של מה נחשבים ישראל כשאינם עושים רצונו של מקום, הלכה כרבי מאיר שנקראים בנים מכל מקום. ועל זה אנו מבקשים להיות כבנים ולהרבות רחמים. כדאי לציין מראה מקומות, שהסוגיא היא בקידושין (לו ע”א), ולהוסיף דרבו של ר”מ הוא רבי עקיבא, וס”ל הכי בב”ב (י ע”א). וזה שההכרעה כאן היא כרבי מאיר, כן כתב בשו”ת הרשב”א (סי’ רמב). ע”ש. [ועיקר פירוש זה, כבר כתבו מהר”י ענתבי מארם צובא בדרוש כתב יד ונדפס בס’ יעטה מורה (ח”ד עמ’ מא). וכ”כ בס’ יהודה יעלה הכהן מדמשק (דקפ”ד ע”ג). וכ”כ בשו”ת ויצבור יוסף שווארץ (סי’ עג). ע”ש].
פאת הנכרית
טז. עמוד 459. בחריפות הנוראה של הרב אודות פאה נכרית. איני יודע אם היה כדאי לפרסם את המילים הקשות, כיון שכבר ידוע המשפט, לא כל מה שאומרים בצנעה אומרים ברבים, ולא כל מה שמדברים כותבים, ולא כל מה שכותבים מדפיסים וכו’. [וכן בעוד כמה מקומות בודדים, היה ראוי להשמיט איזה מילים או לשנותם בזהירות, ועכ”פ להיוועץ בת”ח אובייקטיבי בניסוח הדברים ובפרסומם, ואני את שלי אמרתי מתוך אהבה כנה, ואם תרצה לקבל, קבל. וסליחה מראש על ההערה כי אתה גדול ממני בשנים ובנסיון].
והנני להוסיף מעשה שראיתי בעיני בבר מצוה של ידידי יעקב עמיאל הי”ו בן ידידך הטוב שמואל הי”ו מדר וסוחרת, שרבינו הגיע לבר המצוה באולמי נוף [גם אתה היית שם], וכשירד לרכב קודם שנכנס ביקשו הנהג המסור אברהם שלומי לברך איזה אשה, ובאמצע הברכה בקשה פרי בטן, ואז אמר הרב, מה ??? היא נשואה ??? עצר את הברכה ונכנס לרכב. הוא חשב בתחלה כי היא רווקה, מרוב שהפאה מטעה ומכשילה כנודע. זהו סיפור על חריפותו של הרב בגנות הפאה שלדעתי מצוה לפרסם. וגם למדנו שאפשר להוכיח בלי דיבורים, עוצרים את הדיבור, נכנסים לרכב בצער, והכל מובן.
רבים שואלים הרי הגרע”י זיע”א היה ראש הדור בכחא דהיתרא, ולפניו נגלו כל הפוסקים, וידע היטב שיש הרבה פוסקים גדולי עולם המתירים את הפאה, ואם כן מה ראה על ככה להחמיר כל כך בשצף קצף על איסור הפאה, והרי כחא דהיתרא עדיף, וגם הרי זה כמו גזירה קשה על הציבור, ובפרט שהרבה אומרים שזה מועיל להם לשלום הבית וכו’ וכו’. והנה מלבד שהספרדים מדורי דורות לא התירו שום פאה, כמו שלא יתיר אף פוסק את הנכרית, עוד בה דבר חשוב להדגיש, כי עצם סוגיית הפאה הקדומה אינה עיקר הבעיה, אלא המכשול שעל גבי הפאה בדורינו הוא עיקר הזוהמה, שהרי רואים בפועל כמה וכמה הרהורי עבירה ופריצותא יש על ידי ההילוך באורחות פרי”ז הללו, והפאה שהיתה פעם לא ראויה היום אפי’ לשפחה, ואין פאה בלא יפוי וטבעיות וצבעים וכו’, ואם כן דל מהכא האם פאה כיסוי או לא, אלא האם פאה פריצות או לא, וכמו שלכו”ע אין לאשה ללכת בבגד צמוד מאד וצבעו רועש וכיו”ב, הגם שיש כאן כיסוי לגוף, אבל הבלטה ופריצותא איכא טובא, וזו היתה סיבת החריפות של הרב, כי קדושת המחנה עמדה מול עיניו תמיד. וכמו שאמר פעם, שאינו רוצה שיעשו לכבודו הקבלת פני רבו ברגל, כי שמע שבחור אחד נתן סיגריה לבחורה וכו’, ואמר הרב לא שוה כלום אם יש עוון בקדושה מחמת זה …
ושמעתי ממרן הגר”ד קוק שליט”א בענין בחורה יראת שמים שנפגשה עם בחור והוא מתעקש מאד שרוצה פאה נכרית, שכדאי לה לבטל את השידוך. כי אדם שמבקש פאה מאשתו זה מגלה על חסרון מסויים … עוד אמר לי הגר”ד קוק שהגם שמצד ההלכה יש בזה מקום היתרא [כמו שכתבנו לעיל], מ”מ כיום נוצר חשש חדש וחמור של עבודה זרה.
נוסח “שגמלנו כל טוב” כשמוציא אחרים בהגומל
יז. עמוד 494. הבאת שמרן זיע”א אמר לך שאם מברך הגומל ופוטר אחרים יאמר “שגמלנו” כל טוב. יש לציין שלפני מאות שנים בטבריה היו פרעות וסכנות גדולות על כל הקהלה, וכאשר ניצלו בניסי נסים וכולם היו בריאים, נתאספו כולם בדרשת שבת של חודש כסליו שנת התק”ג, ובירך הגאון רבי חיים אבולעפייה זיע”א ברכת הגומל בנוסח הנ”ל “שגמלנו” כל טוב, וגמרו יחדיו את ההלל וכו’. כן העיד חתנו של מהרח”א הוא ר’ יעקב בירב זצ”ל, ובספר “זמרת הארץ” (דפוס ליוורנו ת”פ, דכ”ג ע”ב), אשר בו מגולל את כל המאורעות והנסים הגלויים שהיו בטבריה. [ומה שכתב נר בריה דרבינא ר’ יצחק שליט”א בהערה, שאביו רק רצה ליישב הנוהגים לשנות, לא הבנתי, הלא זה לא מצוי השינוי הזה, ואדרבה הרב זיע”א גילה אותו ואמר שיותר טוב לומר כן, ועתה מצאנו לו חבר קדמון הוא ר”ח אבולעפייה זיע”א. וכן פסק מדנפשיה הגאון נאמ”ן שליט”א. וכמדומני שאם יראה הראשל”צ רבי יצחק את ד’ זמרת הארץ, יחזור בו].
ברכת המצה “המוציא”
יח. עמוד 463. ברכת המצה המוציא. הנה בספריו כתב הרב לברך מזונות, ושטוב לאכול מעט לחם לפני זה ועליו לברך המוציא. ואמנם הרב עצמו בירך כל השנה המוציא על המצה כידוע, וכפי שהעיד כבודו, וכן העיד גם ר’ אליהו שטרית בספר “רבינו”. אלא שהיה לרב קושי לפסוק כן כי החיד”א כתב שנהגו ישראל לברך כל השנה מזונות, וידוע כמה גדול כח המנהג, ולכן היה לרב הסתייגות מלפסוק ברבים לברך המוציא. והוא כשלעצמו לא חשש לברך כן. וכן העיד על הדילמה הזאת הגרי”מ יונה שליט”א. והאמת כי בזמן החיד”א היו הספרדים עושים את המצות רכות, וממילא היו מתקשות לאחר יום יומיים, ובמוצאי פסח היו נשארות כמה מצות קשות כמו קרקר, והיו אוכלים אותם להנאה [כמו שאומרים היום “נשנוש”], ועל כן נהגו לברך מזונות, אבל היום שעושים מצות לרבבי רבבות וישנם כל השנה, לא בתורת נשנוש והנאה, אלא בתורת ארוחת בוקר או ערב וכיו”ב, נראה דלכו”ע יש לברך המוציא, ואין זה קשור למנהג שהזכיר החיד”א. ותחזינה עיניך בכל הלשונות שהביא בס’ “פקודת אלעזר” בן טובו (סי’ קסח, דכ”ג ע”ב והלאה), ותראה שכן האמת. ולפי”ז יש לפרסם בכל אתר לברך על המצה המוציא. ויהיה זה דברך מבורך לזכרו של מרן הגדול זיע”א. ואצל האשכנזים הדבר ברור כביעתא בכותחא לברך על המצה כל השנה המוציא. וכבר ידוע דגדרי פת כיסנין אינם סיבה אלא סימן, והכל לפי הענין. ואכמ”ל.
יט. עמ’ 616. יש לתקן, הולך “את” חכמים יחכם, כמ”ש במשלי (יג כ)
כ. עמ’ 617. יש לתקן תיכף “לתלמיד חכם” ברכה כמ”ש בברכות (מב ע”א)
כא. עמ’ 631. אודות השתדלותך לנישואי מרן זיע”א בשנית. ידוע שהיה מאן דהוא שלא היה לו נח מזה, וכבר רמזתי מזה בספרי “קדוש יעקב” בלשון של זהורית, ושמעתי לאחרונה מידידי ראב”ג שליט”א שהיה נוכח בבית מרן זיע”א שאמר לאותו אחד שהפריע בענין זה, תדע לך שעכשיו אתה עובר יסורים מפני שמנעת אותי להנשא בשנית …
והנני מסיים את מכתבי אליך באהבה ובהערכה רבה, ומכיר לך טובה על כמה ידיעות מיוחדות שנחשפתי אליהם בזכות ספרך הנחמד, וגם על חיזוק מיוחד שקבלתי בעברי בין בתרי הספר, כה לחי.
בברכה ובערכה רבה
יקותיאל אוהב ציון
