ו. רִבּוּיֵי הַצִּבְיוֹנִים הַשּׁוֹנִים, הַמִּתְחַלְּקִים בְּעַמִּים רַבִּים, כְּלוּלִים בְּיִשְׂרָאֵל בְּיַחַד, "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מִתּוֹךְ כָּךְ הֵם עֲלוּלִים יוֹתֵר לְפֵרוּדִים וּמַחֲלוֹקוֹת פְּנִימִיִּים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יְכוֹלִים לִהְיוֹת לְעוֹלָם עָם לְבָדָד מִבְּלִי לְהִתְעָרֵב בֵּין הָעַמִּים, בְּאֵין מַחְסוֹר כָּל הַנְּטִיּוֹת וְהַכִּשְׁרוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים, "כְּרָכָא דְּכֻלָּא בֵּיהּ, מִמֶּנּוּ כֹּהֲנָיו, מִמֶּנּוּ נְבִיאָיו, מִמֶּנּוּ שָׂרָיו, מִמֶּנּוּ מְלָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד" וְגו'. הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁמַּכְלֶלֶת, בְּעֹז עַצְמִיּוּת סְגֻלּוֹתֶיהָ, וּבְשִׁוּוּי אָרְחוֹת חַיֶּיהָ, אֶת הַכְּלָל כֻּלּוֹ וְאֶת כָּל פְּרָטָיו, הִיא הַתְּרִיס בִּפְנֵי הַפֵּרוּדִים. מִכָּל שִׁנּוּיֵי הַדֵּעוֹת וְהַטִּפּוּסִים, בְּכַמָּה עִנְיָנִים רוּחָנִיִּים וְחָמְרִיִּים, מוֹפִיעַ עַל יָדָהּ הַטּוֹב הַכְּלָלִי, שֶׁמְּאַחֵד אֶת כֻּלָּם בִּכְלָלוּת קִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה, מִלְּבַד הָרְשָׁעִים הַמֻּחְלָטִים הָעוֹקְרִים בֵּית יִשְׂרָאֵל וּפוֹרְקִים עֻלָּהּ הָעֶלְיוֹן בְּיָד רָמָה, כִּדְאָמְרָה בְּרוּרְיָה לְמִינָא: רָנִּי עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלְדָה בָּנִים לְגֵיהִנּוֹם כְּוָתַיְיכוּ, שֶׁרִבּוּי הַכֹּחוֹת יָפֶה הוּא לָאֻמָּה בְּהִתְאַחֲדָם בְּשֹׁרֶשׁ קִיּוּמָהּ בַּתּוֹרָה.
הנושא העקרוני בדברים אלה, הוא הבנת האופי המיוחד של ישראל. מצד אחד, העם הזה "לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר כג, ט). הוא שונה בגורלו ובדרכו ההיסטורית מעמים אחרים. מצד שני, יש בו הרבה מאוד פֵּרוּדִים וּמַחֲלוֹקוֹת פְּנִימִיִּים. שני כוחות אלו נראים כמתנגדים אחד לשני. הרי אם ישנן בעם הזה מחלוקות רבות, כיצד יחזיק מעמד ויתקיים בין הגויים? לכאורה היה עליו להתפרק, אבל הוא לא מתפרק. מנגד, כשרואים עם שלא מתפרק, הנטייה היא לחשוב שהם בוודאי דומים, והנה הוא מלא פירודים ומחלוקות. ישראל יכולים להתקיים לגמרי לבד, אפילו אם לא מקבלים אותם למשפחת העמים. לעומת זאת, עמים אחרים חייבים לשתף פעולה ביניהם, מפני שחלקם מוכשרים יותר בעניינים מסוימים, אבל פחות מוכשרים בעניינים אחרים, וחלקם להיפך. כל אחד תורם את תרומתו, על פי צביונו המיוחד, ומשלים בכך את השאר. בישראל יש רִבּוּי צִבְיוֹנִים, ולכן מִתּוֹךְ כָּךְ הֵם עֲלוּלִים יוֹתֵר לְפֵרוּדִים וּמַחֲלוֹקוֹת פְּנִימִיִּים, אבל – וּמִתּוֹךְ כָּךְ יְכוֹלִים לִהְיוֹת לְעוֹלָם עָם לְבָדָד מִבְּלִי לְהִתְעָרֵב בֵּין הָעַמִּים, בְּאֵין מַחְסוֹר כָּל הַנְּטִיּוֹת וְהַכִּשְׁרוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים. זה דבר שמצד אחד יכול לגרום להרבה פירודים ומחלוקות, ומצד שני יכול לגרום להשלמה הדדית, שתיצור בניין לאומי חזק עד כדי כך שכלל לא יצטרך לאחרים. הרב נותן כאן דוגמא ממאמר חז"ל: "כְּרָכָא דְּכֻלָּא בֵּיהּ, מִמֶּנּוּ כֹּהֲנָיו, מִמֶּנּוּ נְבִיאָיו, מִמֶּנּוּ שָׂרָיו, מִמֶּנּוּ מְלָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד" וְגו'. (ספרי דברים שט, ד"ה 'הוא עשך'). כפר מוקדש לעבודה חקלאית מסוימת אחת. לעומת זאת, בעיר יש פקידים, שליטים וכל בעלי המקצועות. כך, בעם ישראל ישנם כל סוגי הכישרונות השונים.
מול הריבוי הגדול ונטיית המחלוקת הקשה, עומדת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁמַּכְלֶלֶת, כוללת את כולם, מצריכה את כל הכישרונות והצביונים השונים כדי להתקיים באופן מלא ושלם. היא זו שמכלילה, יוצרת כלל. בְּעֹז עַצְמִיּוּת סְגֻלּוֹתֶיהָ, נתינתה מן השמים. היא לא סתם ספר שמישהו כתב. מעמד הר סיני היה "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות יט, ב) למרות הצדדים והאנשים השונים, ריבוי הדעות והמחשבות. סגולה נוספת היא, שהתורה נותנת דוגמאות מבני אדם גיבורי המקרא, האבות, הבנים והשבטים. יש בה משפט, מוסר וחכמה. כל סוג של כישרון בחברה היהודית יכול למצוא את הנקודה שלו. לכל סוג של צביון יש מקום וקשר לתורה, כי היא מדברת על הכל. היא אינה רק ספר חכמה, משפט, סיפורים או עלילות. הכל ביחד ויותר מזה. שילוב זה, שהוא מגוון תופעות החיים כולם, הוא הסיבה שספר אחד מדבר להמון אנשים בעלי המון סגולות ונטיות שונות. וּבְשִׁוּוּי אָרְחוֹת חַיֶּיהָ, ציווי לכלל, יצירת סדר אחד לכולם. התורה מדברת לא רק אל רוב בני האדם, אלא גם תובעת מן הרוב הזה להיות כלל, לשתף פעולה ולעמוד כולם על מינימום בסיסי אחד. סדר יום, סדר משפחה, סדר חברה ומדינה. הציווי השוויוני של התורה חשוב מאוד, ועל ידו היא מכלילה אֶת הַכְּלָל כֻּלּוֹ וְאֶת כָּל פְּרָטָיו, הִיא, התורה, הַתְּרִיס בִּפְנֵי הַפֵּרוּדִים. היא המגן מפני הפירוד הגמור של כָּל שִׁנּוּיֵי הַדֵּעוֹת וְהַטִּפּוּסִים, בְּכַמָּה עִנְיָנִים רוּחָנִיִּים וְחָמְרִיִּים, למשל, אלה הבאים לידי ביטוי בשבטי ישראל, בעלי הנטיות השונות. מלבד הדברים שדיברנו עליהם, מוֹפִיעַ עַל יָדָהּ הַטּוֹב הַכְּלָלִי, שֶׁמְּאַחֵד אֶת כֻּלָּם בִּכְלָלוּת קִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה. הטוב הכללי הוא גם חזון מאחד של הישר והטוב. ציוויי התורה הם חזון כללי של תיקון העולם, והוא מאחד את כולם.
כללות ישראל איננה טשטוש או מחיקת היחודיות והריבוי, אלא השלמה הדדית של הזרמים והכישרונות לכדי כלל אחד מאוחד. כל זה יפה, טוב ונכון, עד לגבול מסוים. כולם נכללים מִלְּבַד הָרְשָׁעִים הַמֻּחְלָטִים, שהם אלה הָעוֹקְרִים בֵּית יִשְׂרָאֵל. כשאדם עומד בתפילה, "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב – פוסק" (ברכות לג, א). הנחש מסמל את סוגי הפיתויים השונים ובזה עוד אפשר לעמוד, ואילו עקרב – עקר בית: "עקרב איהי עקר ב' דעקרת ביתא" (תיקוני זוהר, תיקונא עשרין וחד ועשרין מב, ב), זה מי שמערער את יסודות האחדות של האומה, הָעוֹקְרִים בֵּית יִשְׂרָאֵל, ואומר שאין אומה כזאת. כפי שמגדיר זאת הרמב"ם: "הפורש מדרכי צבור, אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה ג, יא). מי שאומר: "יש לי מצוות וחיובים כלפי שמים? בסדר, אני עושה. אבל אין לי עסק עם ישראל", הוא כופר בתורה כולה, כי היא ניתנה לכלל ישראל, ולא ליחידים. התכונה הנוספת של הרשעים הגמורים, שכנראה נובעת מפרישתם מן הכלל, היא שהם פּוֹרְקִים עֻלָּהּ הָעֶלְיוֹן של התורה בְּיָד רָמָה, כלומר חוטאים במזיד בפרהסיא. לא מדובר במומר לתיאבון, אפילו במומר להכעיס שפועל שלא ביד רמה, אלא במי שעושה ביד רמה, שהוא כבר נקרא רשע גמור.
לא בכדי הגמרא מביאה את בְּרוּרְיָה, שאמרה לרבי מאיר בעלה, כשרצה להתפלל על החוטאים שימותו: מדוע אתה סובר כך? בגלל שכתוב: יִתַּמּוּ חַטָּאִים? האם כתוב 'חוטאים?' לא! חַטָּאִים כתוב!… אלא בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה (ברכות י, א, בתרגום). אמנם, פשט הפסוק (על פי הניקוד) הוא שמדובר באנשים החוטאים, אבל אפשר לדרוש אותו באופן כזה. המִינָא הוא הרשע המוחלט שעוקר את בית ישראל, כפי שאומרים הנוצרים, שהתורה איננה של ישראל אלא של כל אדם בעולם שרוצה להיות עובד אלוהים על בסיס אישי. הוא מאלה הפּוֹרְקִים עֻלָּהּ הָעֶלְיוֹן של התורה, הסדר והמצוות של החיים היהודיים, בְּיָד רָמָה, בזדון, מתוך ידיעה, לא כהרגל. אָמְרָה אותה בְּרוּרְיָה לְמִינָא: רָנִּי עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלְדָה בָּנִים לְגֵיהִנּוֹם כְּוָתַיְיכוּ (ברכות שם). מוטב שתהיו עקרים ולא תמשיכו הלאה. אמנם, אם יחזרו הרשעים הגמורים בתשובה, יקבלו אותם, ככל ישראל שחוזר בתשובה. אבל בפועל, כמוֹת שהם, אין איתם שום יחס ואין אליהם כל קשר. בכלל, העובדה שההלכה מחמירה עם העובר עבירה בפרהסיא, היא בגלל הנקודה הזאת. מי שעובר בצנעה, אפשר לומר שהוא התפתה, היה חלש ונכשל. אבל עדיין יש בו בושה, והוא יעשה מאמץ לתקן. הוא לא נותן דוגמא לאחרים. אין כאן הסכמה או פשרה עם העבירה, אבל יש נסיבות מקילות. מי שעושה עבירות בזדון, בפרהסיא,[79] יודע את ריבונו ומורד בו, ביד רמה, כמכריז "סוף וקץ הגיע לתורה הזאת, אין לה תקומה ואני רומס אותה". זהו רשע גמור שאין מתפללים עליו, ואומרים שמוטב שיהיה עקר, שלא תהיה לו שום השפעה ושלא יהיה לו המשך.
אמנם אמרו חז"ל שגנב גרוע מגזלן, כי הגזלן פועל בגלוי ומראה שאין עליו אימה כלל, ואילו הגנב פועל בסתר, ומראה שיש עליו אימת בני אדם אבל לא אימת הקב"ה (בבא קמא עט, ב). בכל זאת, גם הגזלן לא פועל בפרהסיא, כלומר, הוא אינו עומד מול עשרה יהודים כשרים ומתריס כנגדם. הרב אברהם שאולי (ביק) סיפר שבשנות העשרים, כשהיה במרכז הרב, היתה סמוך לישיבה מסעדת פועלים. היא היתה שייכת להסתדרות והאוכל שם לא היה כשר, אבל לרוב הם לא פתחו בשבת. באחת השבתות התפרצו לישיבה וביקשו את הרב קוק, הרב הראשי, ואמרו לו שהמסעדה פתוחה ויש בה תזמורת ביום שבת. הוא הזדעזע ואמר שצריך ללכת למחות. הוא הסתכל מי מן התלמידים נמצא בבית המדרש (חלק כבר הלכו לחדריהם או לביתם), קרא לכמה אנשים לבוא איתו, חיכה מעט, ודאג שלא יהיה מניין, כדי שלא לחייב אותם להיות מחללי שבת בפרהסיא. הוא חיכה עד שבין המוחים, היהודים הכשרים, לא יהיו עשרה אנשים. צריך למחות על חילול השבת, אבל הוא לא רצה לחייב אותם יותר, כי הם לא מבינים כל כך את המשמעות של מעשיהם. אפילו כשהזדעזע כל כך, הוא חשב גם על זה. הגאונות ההלכתית והחשבון הריאלי המדויק, היה גם בדאגה שלא להגדיל את חומרת העבירה. מכאן ניתן ללמוד משהו על חומרת העבירה בפרהסיא.
אמנם, בימינו קשה מאוד להעביר את הגבול בין רשע למי שאיננו כזה. ישנה איגרת בה כותב תלמיד-חכם אחד לרב קוק בהתמרמרות נפשית נוראה, שבניו הפסיקו לשמור תורה ומצוות, ושואל כיצד לנהוג כלפיהם. בזמנים עברו, היו מגרשים יהודי מחלל שבת מהבית. הרב משיב לו בשאלה, האם איכפת לבנים אלו מעם ישראל ומהיהדות באופן כללי, ואומר שכל עוד זה כך, יש מקום לתקן. זה עוד לא רשע מוחלט, עוד לא מדובר בעוקרי בית ישראל (עי' אגרות הראיה ח"א, קיג; קלח). כמובן שמדובר על אנשים פרטיים. אם היו מייצגים אידאולוגיה או משליטים בכוח השררה התנגדות לתורה ולמצוות, זה בעצמו נחשב גדר של פרהסיא. לגבי ראשי התנועה הציונית, שחלקם לא שמרו מצוות בחייהם הפרטיים, השאלה היא האם זה משפיע על הרבים. חשוב היה מאוד מה היא עמדת ההסתדרות הציונית כלפי עניינים שבקדושה. הרב נמנע מלבקר בחריפות את הרצל, אבל גם לא שיבח אותו. אבל כשאחיו הצעיר של הרב, שהיה חבר בהסתדרות הציונית, שלח לו גלויה, כותב לו הרב: "…על שלחך…את התמונות של ד"ר ה. (הרצל) ונ. (נורדאו) וזה האחרון הוא תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות, ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע" (אגרות הראיה ח"א, יד). הרצל לא היה שומר שבת, אבל כיבד את היהדות ומוכן היה שבאופן רשמי לא יהיו חילולי שבת במוסדות ההסתדרות, והמאכלים יהיו כשרים. נורדאו היה פובליציסט וסופר ידוע במערב אירופה. הצטרפותו לתנועה הציונית הוסיפה לה משקל נכבד. אבל הוא היה נשוי לגויה, וזה כבר דבר קשה מאוד, תועבת נפשו של הרב. יש בזה מעבר של הגבול. לא היו לו בנים, אבל גם נישואי תערובת הם מחוץ לתחום.
ובכל זאת, לא פשוט לסמן את הגבולות. הרצי"ה קוק היה מספר שגם לנורדאו היו נצנוצי תשובה. כאשר הרצל נפטר, ברור היה שהמשרה תוצע לו. הוא היה הקרוב ביותר להרצל וגם האדם המרשים ביותר בתנועה הציונית, אבל הוא דחה בנימוס את ההצעה, בנימוק שאין זה מתאים שיהודי שנשוי ללא-יהודיה יעמוד בראש ארגון שדואג לעם היהודי. להשתתף ולעזור – כן, אבל להיות הנציג הרשמי – לא. גם זה היה הרהור תשובה מצדו, אף שלא היה לו כוח נפשי להיפרד ממנה. גם להכרה שזה לא מתאים, העובדה שהוא נשאר אדם פרטי ולא הפך את עצמו לדוגמא לרבים, ולא השליט את דרכו על אחרים, יש משמעות. גם כיום יש בעלי משרות ציבוריות המייצגות את העם היהודי שאינם שומרי מצוות. זה עדיין לא הופך אותם לרשעים. אמנם עבירה היא עבירה, אבל כל עוד הם לא משליטים את דרכם, אין לראות בהם רשעים. אבל אם הם משליטים את דרכם הלא-טובה ומנסים להפוך את דרכם לדרך הכלל, יש בזה משהו מאותה רשעות שהרב מדבר עליה (אם-כי, יש להזהר מלומר דבר מוחלט בעניין), שעניינה לא רק חייו הפרטיים של האדם ודעותיו, שלגביהם, עד גבול מסוים, ריבוי הדעות הוא בסדר. כאשר זה הופך להיות פרהסיא וזדון, בהשלטה, זה כבר עניין קשה מאוד. ביחוד כאשר מדובר לא רק על עניינים בין אדם למקום, דבר שהיהודים האלה מבינים פחות, אלא גם בדברים יותר טבעיים – בין אדם לחברו, עמו וארצו. לכן, "עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו" (יומא פה, ב). אפילו אם הוא שב בתשובה כלפי שמיים, שזה דבר נעלה מאוד, הוא עדיין נשאר רשע. בדברים שעניינם ומוסרם גלוי, החטא יותר קשה, ומושג הרשעות תופס יותר.
[79]. כמובן, לא מדובר על המצב הרווח כיום, בו אנשים רבים כלל אינם יודעים שהם עושים עבירות. אפילו מי ששמע שהדתיים לא נוסעים בשבת, חושב שזה עניין פרטי שלהם: "אתה לא רוצה להדליק את האור? אני מוכן להדליק בשבילך". אנשים אומרים זאת מתוך רצון טוב, לא כהתגרות.
