אין באדם המודרני הממוצע מספיק אהבת ה' ויראתו, תודעה דתית עמוקה ואיתנה, שתניענה אותו להקרבה עצמית. בסביבתו הקרובה ובתקשורת לה הוא מכור, מחויבות דתית, במקרה הטוב, תוחמת את גבולות פעלו אך איננה מתמקמת במרכזו. בקרבתו, את מסר עבודת ה' אבן לא תזעק וכפיס לא יגיד; ואין הוא נושם, דרך כלל אווירת יראת שמים רצינית. ובהעדר דחף פנימי חזק, אינו מציב הגשמה דתית אישית בראש מעייניו. אז הוא מתפלל; אך שברון הלב רדוד.
---
בכל פעם שאני מגיע לפסוק שבמגילת אסתר, "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים", אני מתחלחל מחדש. איזו האשמה חריפה! מי שאכפת לו באמת, מי שמושרש בעם ישראל, מי שגורלו וייעודו קשורים עם עם ישראל, מסיח את דעתו מכל החשבונות ומניח אותם בצד. באותה שעה, שבה חרב חדה מונחת על צווארה, נדרשה אסתר לתשובה הגורלית: אכפת לך או לא אכפת?
גם אנחנו, מי פחות ומי יותר, אסתר. "לכולנו לכולנו על הראש יש זר, כל אחד מאתנו הוא מלכת אסתר". בשעה ש"מעשה ידי טובעים בים", בים של התבוללות, בים של בורות, בים של ניתוק מכנסת ישראל ומשורשיה, אתה שמסוגל להירתם להוצאת העגלה מן הבוץ, לתת כתף, לרומם את רוח העם, אתה המסוגל להחדיר ערכים, אתה אומר שירה? זו השאלה שנשאל את עצמנו כשנעמוד לגורלנו לקץ הימים: יכולנו להציל. האם הצלנו? מה יהיה המענה אז, או, מה שיותר חשוב, מה יהיה המענה היום?!
---
על האדם להבין כי קיומו העכשווי תלוי על בלימה, על חוט של חסד שמשוך מאת הקדוש ברוך הוא, ושעתידו מותנה בחסדי שמים, להם מצפה ועבורם הוא משווע. אין בושה בהכרה בתלות ואין בה שמץ של כניעה למציאות אכזרית כפויה; אין לנו אלא קבלה בשמחה של חסות גואלת. תחושה שהאדם מסוגל להסתדר לבד, ואפילו הרצון להסתדר לבד, גם אם הינם עטופים מעטה דתי הנעוץ ברצון לרומם את הפן הטרנסנדנטלי שברבונו של עולם ולשחררו, כביכול, מלדאוג לנו ולזוטות שאיפותינו, אינה אלא איוולת ושחצנות. השקפה זו הינה נורמטיבית. המצליחן כנכשל אמור להיות רווי הרגשת "ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים"; ולדבק בהשתדלות ייאמר, "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
----
"עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו! הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך'. אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכייה" (יומא כג, ע"א). יש מי שמרגיש ש'העיר' זה 'הם'. 'העיר' זה אביב גפן, וה'עזרות' זה אנחנו. במידה מסוימת בוודאי שזה נכון. יש תרבות כללית המנוגדת לרוח ישראל סבא, הרואה את עצמה - והיום יותר מתמיד - במאבק לשרש מן היסוד כל דבר שבקדושה. יש מחנה של עזרות, של שומרי החומות ושל שומרי מה שבתוך החומות. אבל חס ושלום, בל נשלה את עצמנו ואל נשאף לכך שנראה את העזרות כמנותקות לגמרי מן העיר. הדם עולה לראש מדברים ששומעים וקוראים. אנשים שרואים את עצמם מחנכים בישראל ששים ושמחים על כל גילוי של שחיתות והפקרות, של אובדן דרך, של פשיטת רגל מוסרית בציבור הכללי. כשמוצאים 'אצלם' זנות וסמים, גזל ורצח, זה מאפשר לנו להתהלך בקומה זקופה, להרים את הדגל ולקרוא בקול רם 'ראו מה בין בני לבין חמי!'. ראו את התרבות הקלוקלת ההיא, חבורת דיזנגוף ויושבי שיינקין, כיצד הם נראים, עגלה ריקה ללא ערכים. 'קראו את הסטטיסטיקה!', כמה רצחו, כמה הרגו, איך נראית משפחה אצלם, תראו את החינוך שלהם. 'מה בין בני לבין חמי' נאמר במדרש על משפחת עשו. אך מי הם אותם שמסתובבים במבואות האפלים? אלו אחינו ואחיותינו, בשר מבשרנו ועצם מעצמנו, לטוב ולרע. גם אנחנו הננו, וחייבים להיות, חלק מאותה 'עיר', וממילא מה שקורה באותה עיר צריך להכאיב לנו. ועד שנראה גילויים של שמחה - "אנחנו אחרים, אנחנו שונים, אנחנו על הסוס" - עלינו להרגיש עמוק עמוק את הצער ואת הכאב שאמנם, לצערנו הרב, למגינת לבנו ולדאבת נפשנו, חלק גדול מעמנו נראה כפי שהוא נראה, עם פרצוף מוסרי מושחת, עם חוסר ערכים, עם חוסר זהות יהודית. עלינו לבכות על זה!
---
חיינו כחברה מאופיינים בתופעות מרנינות מחד גיסא, ובתופעות מקוממות ומרתיעות מאידך גיסא. אסתפק בציון שתי נקודות בלבד, שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה, אך שתיהן מטרידות ביותר ובכיוונים שונים. בין התכונות והתכנים שעומדים בסימן עליה בחברה שלנו ניתן לראות בבירור את המגמה להפיכת החברה הישראלית לחברה צרכנית יותר. אם נרצה להשתמש בפסוק שקראנו רק בשבוע שעבר: מיום ליום אנו הופכים, יותר ויותר, להיות חברה של "זוללים וסובאים". תופעה זו מטרידה גם מנקודת ראות מוסרית כללית. אחרי הכל, "אתיקה בעסקים" אינה המצאה פוריטנית אלא חלק מהווייתנו. ונאמנים עלינו דברי חז"ל במדרש (בראשית רבה לט): "אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלוואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. וכיוון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'". מדרש זה אינו רואה את מקור תשוקתו של אברהם לארץ ישראל לא במישור המטאפיזי ולא במישור המיסטי, מעין אותם דברים שנשמעים כיום בראש חוצות. המדרש רואה את תשוקתו כנובעת ממוקד אחד: הרמה המוסרית של יושבי ארץ ישראל. לו נשאל את עצמנו: מה הייתה תגובתו של אברהם אבינו לו היה מגיע היום לכמה ממקומותינו? תופעה זו מטרידה משתי בחינות: ראשית, מפני שלא כך אמורים להיראות חיינו. אינני אדם אסקטי, איני מרחף בעולמות עליונים. אך מה שניבט לעינינו - לא רק מבחינת ה"זלילה" אלא מצד השאיפה ל"זלילה" והכמיהה לה - מטריד ביותר. במיוחד כאשר תופעה זו כרוכה בהגברת הפער החברתי בין המֵאִיוֹנִים העליונים לבין עשירונים שלמים שנמצאים בתחתית הבור. תופעה זו אינה יהודית ואינה אנושית. בקצה השני אנו מוצאים תופעה נוספת: פסגת השאיפות של רבים מיושבי הארץ היא להגיע לעולם ההיי-טק, בארץ ובעולם. נאסד"ק, סטרט-אפ. חגיגה של ממש. מנקודת ראות מסוימת זו אכן חגיגה: יש כאן שילוב בין המוח היהודי, והפניית החריפות והשנינות שלו מלימוד רש"י ותוספות לפענוח ופיצוח אתגרים טכנולוגיים. כל אלה משתלבים בצרכים של העולם הנאור והמתקדם ועסקי הבורסות המתאימים. תופעה זו, עם כל התרומה שיש בה לביסוס מעמדנו בעולם, גובה אצל רבים וטובים מחיר נורא ברמה האנושית. חלקם, בייחוד אלה שנמצאים בחוד החנית, מאבדים "צלם אלוקים" והופכים להיות עבדים נרצעים. עבדים למחשב, עבדים למי שעומד מאחורי המחשב. אין יום, אף לא לילה. לא שבת ולא יום טוב. לא משפחה ולא חברה. אין כלום מלבד השעבוד הנורא למחשב והמרדף אחר הבצע שאפשר ויושג הימנו. אולי לא מדובר במספר גדול של אנשים, אך זוהי שכבה חברתית שאצל רבים מאד מהווה דוגמא להגשמת החלום. על כל אחד שיושב במקום כזה יש עוד מאה שחולמים לשבת במקומו. חלום זה אוכל אצל רבים כל חלקה טובה. איני מדבר על כך שאחת מתוצאותיו היא שהם מסיעים עצמם מלעסוק בתורה. זה מסיע אותם גם מלעסוק בחינוך ילדיהם. עלינו למצוא את הדרך כיצד לעצב לעצמנו חברה שבמרכזה התודעה הלימודית, חברה שתאופיין בהתמסרות עמוקה לתורה וליראת שמים, הגם שאין לנו אשליות ומדובר על מיעוט.
----
ההלכה בענייני חברה מבוססת פחות על זכויותיו של האדם ויותר על חובותיו. מכאן, שהתפישה הרווחת במערב, שדוגלת בעיקר בזכויותיו של הפרט, עומדת בשורשיה בניגוד לגישת היהדות. אין זאת אומרת שהיהדות שוללת זכויות מסוימות של האדם, אבל גישתה מבוססת בעיקרה על הדגשת חובותיו של אדם לזולתו, ולא על זכויותיו. האדם נדרש לפעול כמצווה, וזהו המוקד העיקרי בהשקפת עולמו של כל יהודי.
מִצְוָוה אין פירושה זכויות. היא אינה נותנת. היא רק דורשת, ודורשת הרבה. קודם לכל היא דורשת מעמד בסיסי של האדם כלפי הקב"ה. לאחר מכן יש לה דרישות ספציפיות בכל תחום ותחום שמבחינה מעשית אינן מוליכות לכיוון של התפשטות אלא דווקא לצמצום, לא לשתלטנות אלא לריסון.
הגרא"ל
