All of us are connected to Israel whether we are zocheh to live here or not. THE hot-button topic in Israel is who serves in the army. The non-charedi and irreligious world fumes at the Charedi world for not serving in the army. Why should we risk our lives and give 3 three of our lives to the army while you sit in your comfortable batei medrash and learn?
Sounds like a strong argument - and it is.
And - cry the Dati-Leumi - What about the mitzva of serving? How can you not fulfill this great mitzva?? Learn Tanach and see that the Jews didn't sit and learn all day. Tanach is filled with wars fought by religious [we can even call them "Charedi"] soldiers.
Another strong argument.
Rav Aharon Feldman [Rosh Yeshiva of Ner Yisrael] and Rav Shlomo Miller [a well respected Rosh Kollel in Tornoto] wrote a letter telling American boys learning in Israel how to get their draft exemption. What aroused the ire of many is that they had the "chutzpah" to conclude by saying that the army constitutes a spiritual hazard:
That cuts to the crux of the issue: There is no argument between the Charedim and non-Charedim as to whether the army is spiritual hazard. EVERYONE agrees that it is. Anyone who says otherwise clearly doesn't know anything about either the army, avodas Hashem or both. There are tzniyus problems, kashrus problems, negative influences on young impressionable kids, Shabbos problems and the list goes on. I was in a Hesder yeshiva for 13 years and that was a very big issue for the boys: Remaining religiously strong despite the formidable challenges of the army. Today there are many מכינות קדם צבאיות which are less yeshivos and more spiritual preparation to remain religious in the army. So there is no question that serving in Tzahal is a religious challenge. [And despite the name, the Nachal Hacharedi is very very far from being Charedi. Some of the soldiers aren't religious at all but just came from religious homes].
The Charedim say that the value of being in a strong spiritual envoronment and learning Torah is greater than the value of serving in the army and the Dat-Leumi world holds that the value of serving overrides the potential hazards.
Anybody who says that the Charedim are all sinners because they are not going to the army [BTW - many do but most serve shorter terms because they are already much older when they go] is saying that the Chazon Ish and just about all of the gedolim since the birth of the State don't know what they are talking about when they discouraged boys from serving. Only the bloggers and pundits really perceive the true will of Hashem. Quite a tenuous argument.
Here is an article from this weeks "Olam-Katan" pamphlet which is VERY far from the Charedi world view but they cite an article from the army magazine המחנה which features a picture of a boy with a yarmulke shaking hands warmly with a חיילת and interviews with the girls talking about how wonderful it is that the boys and girls are in the same unit and live in such close proximity "like brothers and sisters". It goes without saying that גילוי עריות is an aveirah that one must die before transgressing.
So let us not be so critical of those who avoid the framework of Tzahal in keeping with the command of the Torah והיה מחניך קדוש.
[Of course we still have tremendous love and gratitude for those who do serve. This is not meant to divide us or convince anyone whether or not to serve but to explain the position most of us were educated against and dispel the hostility many feel towards Charedim. Halevai that someone reading this should care enough to try to do something to remedy the situation].
בעוד לדתיים די נמאס מהשיח הלא נעים עם הצבא, ובזמן האחרון הם הניחו לסוגיית השירות המשותף – בצבא דוהרים קדימה * ראו את הליהוק המופלא שנבחר לכתבה בעיתון 'במחנה' הפונה למתגייסים החדשים: גבעתי – פאסה, מעורב בנים-בנות – הדבר הבא! אבל זו רק ההתחלה: כוכב הכתבה חבוש הכיפה מצולם בלחיצת ידיים מחויכת במיוחד עם חיילות * כמשיחות לפי תומן, המרואיינות בכתבה מספרות על חיילות שסוחבות חיילים באלונקה, על הווי חברתי צפוף גם מחוץ לבסיס ועל זוגות רומנטיים בגדוד * לפי דובר צה"ל מדובר בבחירה אקראית והכתבה שלנו "נועדה לפלג את תפיסת צבא העם ולפגוע בצה״ל ובמשרתיו" * אתם הבנתם? מי שזה לא מוצא חן בעיניו כל הסיפור המעורבב הזה של הצבא, פוגע בצבא ומפלג
רועי אהרוני
כששלחו לי את הכתבה שהתפרסמה בגיליון האחרון של עיתון 'במחנה' הבנתי שהמערכה על השירות המשותף ממשיכה להתנהל הרחק מעין הציבור. בגיליון פורסמה כתבה עם מועמד לגיוס (להלן: מלש"ב) המגיע ליום אחד לבסיסו העתידי כדי לגלות איך ייראה שירותו הצבאי. המועמד שנבחר, חובש כיפה, עומד להתגייס לגדוד המעורב 'אריות הירדן'.
הכתבה, שמצורפים אליה תצלומים של דובר צה"ל שבהם נראה המלש"ב לוחץ יד לאחת החיילות בקורס, היא שיר הלל לשירות המשותף. הגדוד שנבחר הוא גדוד מעורב, והחייל חובש הכיפה מעביר מסר סמוי שאפשר להיות נאמן לתורת משה וגם להסתחבק עם חיילות ולסחוב אותן על אלונקה. המרואיינות כולן חיילות בגדוד שבפיהן ציטוטים המתמודדים עם הביקורות מבחוץ על השירות הזה – עמדה שכמובן לא הובאה בכתבה אפילו ברמז.
בכתבה מרואיינת מ"מית בגדוד המספרת בגאווה שהגדוד עתיד "לתפוס קו גם בגזרת חברון – וזה רק בזכותנו, כי הוכחנו שאנחנו יכולים". בריאיון נשזרות אמירותיה על טיב השירות המשותף: "יש פה לוחמות שהן פשוט מעולות", מצוטטת הסג"מ. "כשהייתי בקורס קצינים, וראיתי לוחמים מכל היחידות הקרביות – הבנתי שהלוחמות שלנו ברמה עוד יותר גבוהה ממה שחשבתי, והרמה שלהן לא נופלת מהרמה של לוחמים ביחידות אחרות[...] אם אני אעשה בוחן כזה או אחר, אני יכולה לא פחות מכל לוחם. כל מי שאמר שנשים לא יכולות, פשוט לא היה בגדוד 'אריות הירדן'". גם המלש"ב מציין שקשה לו להאמין שבקרוב יהיה כמו "הלוחמות והלוחמים שמרימים את הווסט ואומרים לי 'זה כלום'".
אחת הלוחמות בגדוד משווה בכתבה בין הגדוד של בן זוגה, לוחם בגבעתי, לגדוד שלה: "כשזה רק גברים יש הווי גברי מאוד, וכאן יש אווירה של משפחה, אחים ואחיות. זה מיוחד בעיניי, כי אם בגדוד רגיל זה ארבעה גברים שסוחבים אלונקה, אצלנו זה יכול להיות גם ארבע נשים. שיתוף הפעולה בין הגברים לנשים הוא מה שנותן לנו את הכוח להצליח במשימות". לדבריה, "הנשים מוסיפות הרבה צבע ושמחת חיים" – אמירה שבעולם לא צבוע הייתה מקוטלגת כסקסיסטית.
החיילת מעידה ש"יש גברים שבהתחלה לא מרוצים מהשיבוץ ובטוחים שיצטרכו 'לחפות' על הנשים החלשות בשירות, אך כשהם מגיעים, ורואים לוחמות שסוחבות גברים במסעות ומפגינות יכולות פיזיות מרשימות – הם חוזרים בהם".
כשחשפנו מעל דפי עיתון זה את פקודת השירות המשותף ומשמעותה מרחיקת הלכת, טענה בפניי אישיות בכירה מאוד בצה"ל כי העובדה שבגדודים המעורבים "שכולם לוחמים וכולם נמצאים באותו חול ומתלכלכים באותה המידה", מנטרלת מתחים על רקע מגדרי, כי הם לא נתפסים כמושא רומנטי. אולם נראה שהלוחמת אינה מאשררת בדבריה טענה זו: "אצלנו בגדוד אנחנו באמת חברים טובים, ואנחנו נפגשים גם בסופי השבוע והרגילות", מספרת הלוחמת. "יש אפילו כמה זוגות בגדוד, ואם שני אנשים הצליחו להתאהב אחרי שהם ראו אחד את השנייה סוחבים אלונקות ומזיעים – זאת כנראה אהבה".אפילו אם נאמין לדובר צה"ל שכל הכתבה הזו נעשתה בתמימות, שבמקרה המלש"ב שנבחר היה דתי ובמקרה בחרו מעשרות גדודי צה"ל דווקא גדוד מעורב, הרי שנורה אדומה הייתה אמורה להידלק בחדר העריכה של 'במחנה' ולא נדלקה. אילו הרשו לנו לדבר עם העורכים, אולי גם יכולנו לברר זאת
פנינו לדובר צה"ל כדי להבין מדוע הם ממשיכים בקמפיין האגרסיבי של עידוד הערבוב בין לוחמים ללוחמות, כפי שאפשר לראות בתקשורת המודפסת והמקוונת, באופן פורמלי ובלתי פורמלי. הסברנו שלדעתנו נחצה כאן גבול, ולמרות ההתנגדות הגורפת כל רבני ישראל לשירות בגדודים מעורבים, מכינים כתבה עם בחור בכיפה המתגייס לגדוד כזה. טענו שחוסר הרגישות המשווע הזה תוך המשך הקמפיין היחצ"ני של שירות הלוחמות מכריח אותנו לעסוק שוב בנושאים שחשבנו שנוכל לפתור באמצעות הידברות.
אקראיות מחשידה
בדו"צ טענו שאנחנו נטפלים לקטנות וכי הם חשבו שהטענות שלנו על הקמפיין הצה"לי כבר מאחורינו. ביקשנו לדבר עם העורכת האחראית של 'במחנה' רס"ן מרב סטולר או עם העורך בפועל סרן ניב דימור כדי לנסות להבין את השקפת עולמם. חיילים מהגדודים המעורבים, ממג"דים ועד טוראים ומלש"בים, מתראיינים ללא הרף בכל אמצעי התקשורת. כך גם יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר. לכן, לכאורה, מדובר בבקשה פשוטה ולגיטימית לשוחח עם עורכי העיתון, שהרי אפילו לא מדובר בקצינים בכירים.
לא הגבנו בתדהמה כשנענינו בשלילה. כבר כמעט שנתיים שאנו מבקשים מדובר צה"ל לראיין אנשים בצבא, אך נראה שכאשר מדובר בכתבה שלא מתאימה לאג'נדה שלהם – הם לא מאפשרים זאת. לא רק שלא מאפשרים לנו לראיין את הרמטכ"ל, את הרב הראשי לצה"ל (הקודם והנוכחי) ואפילו לא את היוהל"ם, גם תפקידים זוטרים יותר כעורכי עיתון 'במחנה' חסומים בפנינו. תחשבו לבד מדוע.
דובר צה"ל הסכים לתת רק את התגובה הכתובה הזאת: "לטובת הפקת הכתבה בוצעה פנייה יזומה לכלל מתגייסי גדוד 'אריות הירדן', המציעה להם להשתתף בכתבה. המלש״ב המדובר אמר כי מעוניין להתראיין לכתבה, ועל כן נבחר. שיוכו המגזרי לא היווה שיקול או נבדק בשום שלב ואף אין לכך אזכור בכתבה .צר לנו שבחרתם לקחת אירוע זה המבוסס על רצון החייל והפכתם אותו לכתבה נוספת שנועדה לפלג את תפיסת צבא העם ולפגוע בצה״ל ובמשרתיו".הכתבה, שמצורפים אליה תצלומים של דובר צה"ל שבהם נראה המלש"ב לוחץ יד לאחת החיילות בקורס, היא שיר הלל לשירות המשותף. הגדוד שנבחר הוא גדוד מעורב, והחייל חובש הכיפה מעביר מסר סמוי שאפשר להיות נאמן לתורת משה וגם להסתחבק עם חיילות ולסחוב אותן על אלונקה
לצערנו ניסיון העבר מלמד אותנו שלא להאמין מהר כל כך לתמימות המשתמעת מתגובות דו"צ. ואולם אפילו אם נאמין להם שכל הכתבה הזו נעשתה בתמימות, שבמקרה המלש"ב שנבחר היה דתי ובמקרה בחרו מעשרות גדודי צה"ל דווקא גדוד מעורב, הרי שנורה אדומה הייתה אמורה להידלק בחדר העריכה של 'במחנה' ולא נדלקה. אם היו לוקחים דווקא חייל חובש כיפה להצטלם בשבת או להכין מתכונים לא כשרים, היינו מרגישים שיש פה התרסה. כנראה שהעורכים לא מרגישים שמדובר בהתרסה כאשר הם לוקחים חייל חובש כיפה להצטלם בתוך גדוד מעורב. אילו הרשו לנו לדבר עם העורכים, אולי גם יכולנו לברר זאת.
בינתיים מה שברור הוא שמלש"ב שהולך לגדוד מעורב נעשה שותף לקמפיין התקשורתי בעד השירות המשותף גם אם אינו מצטלם בבסיס 'אריות הירדן'. הצבא כבר אינו סטרילי מהוויכוחים התרבותיים של עם ישראל, ואולי בעצם הוא מעולם לא היה אך רק עכשיו זה צף על פני השטח. החלטה ללכת לגדוד מעורב בכיפה על הראש, בלי קשר להקפדות ההלכתיות שהאדם בוחר בחייו הפרטיים, היא החלטה תרבותית ובחירה בצד מסוים במאבק על דמות החברה הישראלית.
כל חייל שקורא את זה עכשיו – אם אתה בוגר דייך כדי להחזיק נשק, נראה שאתה גם בוגר מספיק כדי להכריע במחלוקת הזאת ולבחור באיזה צד אתה: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" או עריות הירדן.
