הרב חיים רפופורט
לונדון, אנגלי'
חידושו של האגרות משה בדין המחמיר למסור נפשו להריגה כשאינו מחוייב
א. ברמב"ם הל' יסודי התורה (פ"ה ה"ד) "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". וכ"כ (שם ה"ד) "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר, הר"ז מתחייב בנפשו".[1] ובכסף משנה (שם) ביאר, ש"סובר רבינו שכשאמרו בגמרא (סנהדרין עד, א) יעבור ואל יהרג, פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג".
אבל שיטת בעלי התוס' (ע"ז כז, ב סוד"ה יכול ובכ"מ) היא ש"אם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצות רשאי". וכ"כ הרא"ש (שם פ"ב סי' ט) "ואם רוצה אדם להחמיר על עצמו ליהרג על שאר עבירות בצינעא, רשאי, ולא מיקרי חובל בעצמו"[2]. וכ"כ בכס"מ (שם) ש"שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו", וביאר שהם מפרשים "יעבור ואל יהרג" ש"הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג" אבל לא שמחוייב לעבור. ובשו"ע (יו"ד סי' קנז ס"א) פסק המחבר כשיטת התוס'[3].
והנה בסוגיית הגמרא (חולין לז, ב) שקו"ט להוכיח שאם שחטו בהמה מסוכנת, "והיא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת" (רמב"ם הל' מאכא"ס פ"ד הי"ג), אם פרכסה הבהמה לאחרי השחיטה, הרי בשרה מותר באכילה. וז"ל הגמרא שם: ואיבעית אימא מהכא (יחזקאל ד, יד), ואומר אהה ה' אלקים נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול, הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי כו', ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי שלא אכלתי בשר כוס כוס [שחוט שחוט, שלא תמות לפי שמסוכנת היא. רש"י] מעולם, ולא בא בפי בשר פגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם; משום רבי נתן אמרו, שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותי'; אי אמרת בשלמא שריא [מסוכנת. רש"י], היינו רבותי' [דאע"ג דשריא כיון דמאיסה לא אכלתי'. רש"י] אלא אי אמרת אסירא, מאי רבותי' דיחזקאל. עכ"ל הגמרא.
והקשה חכ"א, לשיטת התוס' ודעימי', מנ"ל שנבלה וטרפה פירושן בהמה שנשחטה כשהיא מסוכנת, ורבותי' דיחזקאל הוא שלא אכל מסוכנת אף שמן הדין מותרת היא, שמא נו"ט ממש קאמר, ובאנסוהו לאכול נו"ט הכתוב מדבר, והחידוש בהנהגת יחזקאל הוא שהחמיר למסור עצמו למיתה כדי שלא לאכול מאכא"ס, וא"כ אין מכתוב זה ראי' שמסוכנת מותר מעיקר הדין.
ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' ח) נזקק למעניתו[4] וכתב לחדש, "דאף להמתירין להחמיר, הוא רק באם הי' מחמיר ליהרג גם על כל איסור שהיו אונסין אותו, אבל אם על שאר איסורין שאינו מחוייב [למסור את נפשו] לא הי' מחמיר באנסוהו, רק מחמת שחמיר לו איסור נבלה, יהי' אסור לכולי עלמא" למסור את נפשו להריגה, ובכה"ג יודו כולם לשיטת הרמב"ם שאסור למסור נפשו על זה, ואם נהרג ולא עבר הרי הוא מתחייב בנפשו, ע"ש.
ונימוקו עמו, דיסוד וטעם ה'רשות' למסור את נפשו על איסורים שנאמר עליהם יעבור ואל יהרג, אינו כדי שלא יעבור על האיסור מצ"ע, דהלא קיי"ל פקו"נ דוחה כה"ת כולה, "ובחולה הא לכו"ע הוא אסור ומתחייב בנפשו כשלא ירצה להתרפא באיסורים", אלא דיסוד הדין הוא משום מצות קידוש השם, וכדמוכח ממ"ש בשו"ע (יו"ד סי' קנז ס"א) ש"אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי" רק "אם הגוי מכוין להעבירו על דת", ובזה שהוא מסרב להכנע לאנס המשתדל להכריחו לעבור על איסור ולהעבירו על דתו, ה"ה מקדש שם שמים[5].
ונמצא שמי שלא הי' מחמיר למסור נפשו על שאר איסורים, ורק על נו"ט וכיו"ב ה"ה מוכן למסור את נפשו, הרי מוכח שאינו עושה כן מחמת קידוש השם, אלא או "מצד טענתו שיש חומר בנו"ט", או "מצד שרצונו להחמיר לא מדין קדוה"ש אלא להחמיר בנבלה וטרפה", ובכה"ג אסור ליהרג "כמו שאסור להחמיר בחולה" שיש בו סכנה להמנע מאכילת איסור המוכרחת לו לצורך חייו.
ולפי חידוש זה נמצא, ד"אף אם אירע מעשה כזה ליחזקאל" שאנסוהו לאכול נו"ט, והחמיר שלא לאכלן עד כדי מסירת נפשו, עכצ"ל שלא היתה חומרתו מצד איסור אכילת נו"ט כשלעצמו, אלא משום שרצה לקיים מצות קידוש השם, ואם כן לא הי' במעשה זה כדי להורות "שלא רצה לאכול דבר נמאס ומתועב", ["נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי, ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול"], ועכצ"ל דמה שנאמר "נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי" מיירי במסוכנת, וכוונתו היתה "להחמיר באיסור נבלה", ומוכח מזה שבשר מסוכנת מותר מן הדין, וכמסקנת הגמרא. עכת"ד האגרות משה.
והמורם מדבריו לענין מעשה הוא: שישראל שאנסו גוי בצינעא לעבור על מצוה חמורה האמורה בתורה, אסור לו להחמיר על עצמו ולמסור נפשו על קדושת השם, אא"כ הי' מוכן למסור נפשו כשנאנס על כל מצוה אחרת, איזו שתהי', ואפילו שלא לשוח בין תפילה לתפילה (סוטה מד, ב), כדי לקדש ש"ש. ואם מסר נפשו כשנאנס בגלל שהמצוה חמורה היא לו, ולדוגמא, כדי שלא לאכול מאכלות אסורות, אז לא מיבעיא שאינו עולה למעלת קדוש, אלא עוד זאת, שהוא מתחייב בנפשו!
תוספת ביאור לדברי האגרות משה
ב. והנה באג"מ ביסס את יסודו על מה שפסק המחבר בשולחנו שאינו רשאי להחמיר בשאר מצות אא"כ "הגוי מכוין להעבירו על דת". ומקורו של השו"ע הוא ברבינו ירוחם (תא"ו ני"ח ח"ג) הו"ד בב"י (יו"ד שם) ובש"ך (שם סק"ב) שכתב "אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג בצנעא על שאר מצות רשאי", אבל "דוקא שהגוי מתכוין להעבירו, אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו". אבל נראה שיסוד האגרות משה אינו תלוי בשיטת רבינו ירוחם דוקא, ודבריו ניתנים להאמר גם לפי החולקים עליו.
דהנה מדברי הסמ"ק (מ"ע ג) מפורש יוצא שגם אם הגוי נתכוין להנאתו רשאי למסור נפשו, שהרי הסמ"ק שם סובר דמ"ש שבצנעה יעבור ואל יהרג, "הני מילי כשהגוי עושה בשביל הנאת עצמו, אבל במתכוין להעבירו על דת יהרג ואל יעבור" מעיקר הדין, ואעפ"כ כתב (שם) שאפילו בצנעא "מדת חסידות שלא יעבור", ועכצ"ל דמיירי כשהאנס מתכוין להנאתו, ומוכח מדבריו שסובר שגם בכה"ג "צדקה תחשב לו" אם ימסור נפשו, ובלבד שיתכוין לש"ש.
וכ"מ בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' רעב) ש"בכל שאר העבירות שא"ל עבור ואי לא קטילנא לך, עובר הוא אם ירצה ואינו מביא עצמו לידי סכנה אם מכוין הכותי להנאת עצמו".
וכ"כ בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' צב), שאפילו במקום שאמרו יעבור ואך יהרג, אפילו אם הגוי מתכוין להנאתו, מדת חסידות היא שלא יעבור, "וכן דעתי נוטה, אפילו בצנעא, דסוף סוף מתקדש השם לעיני העמים והכופרים".
[ויש אומרים שכ"מ מדברי ר"ת. דהנה איתא בגמרא (פסחים נג, ב): עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנני' מישאל ועזרי' שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך, אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדוה"ש עאכו"כ. ובתוס' (פסחים שם ד"ה מה ראו) הקשו למה הוצרכו ללמוד ק"ו מן הצפרדעים "הא בפרהסיא הוה, ומסקינן בסנהדרין (עד, סע"א) דלכו"ע בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה". ותירצו בזה"ל: ומפרש ר"ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו, ולכך קאמר מה ראו. וכן משמע מדכתיב (דניאל ג, יח) לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע דאלהא דידי' וצלמא תרי מילי נינהו. ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג, רע"ב) אלמלי נגדו לחנני' מישאל ועזרי' פלחו לצלמא ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו. ומיהו לשון פלחו לא אתי שפיר. ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק שלשה היו באותה עצה. עכ"ל התוס'. והנה לפי פירוש ר"ת שצלם זה שהעמיד נבוכדנצר הי' אינדרטא שעשה לכבוד עצמו, הרי הי' להנאתו, ואעפ"כ מסרו חמ"ו נפשם שלא להשתחוות, ומזה הוכיחו כמה אחרונים דעכצ"ל דס"ל לר"ת שגם בכה"ג רשאי להחמיר על עצמו למסור נפשו כדי שלא לעבור[6]].
אבל גם לפי שיטת הסמ"ק ודעימי' נראה שיתכן לומר שהמסנ"פ בתורת רשות צ"ל אך ורק משום מצות קדוה"ש, והוא מפני שגם כשאנסו הגוי להנאתו והוא מסרב להכנע יש בזה משום קדוה"ש וכמ"ש בשו"ת אור גדול (סי' א), דאף היכא דאין כוונת האנס להעביר רק להנאת עצמו, אפ"ה כיון דהוא ע"י אנס איכא קצת קדוה"ש וקצת חה"ש בדבר ומש"ה רשאי להחמיר על עצמו, אף דליכא קדוה"ש וחה"ש גמור שיהא מחוייב למסור עצמו . . משא"כ בפקו"נ שלא ע"י אנס [כמו במקום חולי] דליכא קדוה"ש וחה"ש כלל" אינו רשאי להחמיר על עצמו.
דברי האגרות משה צע"ק מסברא
ג. והנה באגרות משה מיירי לכאורה, לא ב'חסיד שוטה' שהי' מוסר נפשו שלא לאכול מאכא"ס במקום חולי, כי אם במי שעמד עליו אנס שניסה להכריחו לאכול מאכא"ס, ובגלל האנס הוא שמסר את נפשו - כדי שלא להיכנע אליו, ועל כרחך שכיון בדעתו לקדש שם שמים במסירת נפשו. אלא שהתעוררותו למסור את נפשו היתה מחמת חומר איסור מאכלות אסורות, כי טעה בהגיונו וחשב שיותר ראוי לקדש ש"ש על מצוה זו החמורה דוקא, אף שגם בשאר מצות הרשות בידו לעשות כן[7].
ולפענ"ד דבריו צ"ע, כי אף שיסוד ה'היתר' למסור נפשו במקום שאינו מחוייב ע"פ דין הוא, כמ"ש האג"מ, משום מצות קידוש השם, יש לומר, דכיון שקידש שכיוון לקדש ש"ש במסירות נפשו, וגם למעשה קידש שם שמים עי"ז שלא נכנע להאנס שרצה להעבירו על דתו, לא עבר על שום איסור, ואדרבה, צדקה תחשב לו.
הוכחה מהאו"ז - דלא כשיטת האגרות משה
ד. והנה בתוס' ורא"ש ודעימייהו הביאו ראי' לשיטתם מהא דאיתא בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ג): "רבי אבא בר זמינא הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי, אייתי לי' בשר דנבילה, א"ל אכול, אמר לי' לינא אכיל, א"ל אכול דלכן אנא קטילנא לך, א"ל אין בעית מיקטל קטיל, דאנא לינא מיכל בשר דנבילה, א"ל מהן מודע לך דאילו אכלת הוינא קטיל לך, או יהודיי יהודיי או ארמאי ארמאי". ומבואר שרבי אבא מסר נפשו כדי שלא לאכול נו"ט, וע"כ דס"ל שמותר להחמיר למסור נפשו על שאר שעבירות.
ויעויין באור זרוע (ח"ב סי' קח) שהביא תשובת ריצב"א לענין חולה שיש בן סכנה, דאע"ג דקיי"ל (יומא פג, א) שמאכילים אותו הקל, אין זה אלא כשצריך לאכול מאכל האסור, אבל אם אפשר לשחוט עבורו בשר כשר, אף ששחיטה חמורה מנבילה, אפשר "שמוטב שיחללו השבת כיון שניתן לידחות מפני פקו"נ ויאכילוהו היתר משיאכילוהו איסור, אע"פ שהוא איסור לאו, כיון שתקנה מגונה היא, והא אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים באכילת איסור (גיטין ז, א) ומביא תקלה על ידו באיסור סקילה כדאשכחן ברבי ישמעאל שקרא והטה (שבת יב, א) וביהודה בן טבאי שהרג עד זומם (מכות ה, ב), ואמרינן בירושלמי רבי זעירא הוה מחייט גבי עכו"ם [וכו'] א"ל ואי בעית מיקטל קטול דנבילה לא בעינא מיכלא, הרי שאכילה אסורה חמורה להם ביותר וראוי למסור להם בעצמו על כך אם לא תאמר שבשעת השמד הי'", ע"ש. [וראה שו"ע ונו"כ או"ח סי' שכח סי"ד. ועוד].
מבואר לכאורה מדברי האור זרוע: חדא, שרבי אבא בר זמינא לא הי' מוסר נפשו כי אם על איסור חמור כ"אכילה אסורה"; ועוד, שזה אכן טעם נכון, דמחמת חומר האיסור "ראוי למסור להם בעצמו על כך".
ועכצ"ל בדעת האור זרוע שמותר למסור נפשו על מאכלות אסורות החמורה אצלו אפילו אם לא הי' מוסר נפשו על שאר עבירות שאינן נחשבות חמורות כ"כ אצלו, ודלא כמ"ש האגרות משה.
ומ"ש האג"מ דכיון דיסוד ההיתר למסור נפשו אינו אלא משום קידוש השם בפני האנס המתכוין להעבירו על דתו, אין לחלק בין מאכלות אסורות לשאר עבירות, י"ל דס"ל להאו"ז דכל שהעבירה חמורה יותר מתחללת שם שמים יותר כאשר הישראל נכנע לאנס ועובר על דתו, וכיון שבמצוה שברשות עסקינן, שפיר יתכן שדוקא כאשר הגוי מאנס אותו לעבור על איסור חמור, ה"ה מתעורר ובוחר למסור נפשו על מנת לקדש שם שמים, משא"כ בעבירה הקלה ממנה.
[אמנם בתוס' וברא"ש שהביאו דברי הירושלמי (הנ"ל) לא חילקו בין איסורי אכילה לשאר איסורים, ומסתימת דבריהם מבואר שרבי אבא זמינא לא ללמד על איסורי אכילה בלבד יצא, כי אם להורות בא שמותר למסור נפשו לפנים משוה"ד על כל עבירות שבתורה. ומ"מ נראה שלא לאפושי בפלוגתא ולומר שלדידהו אסור למסור נפשו על איסורי אכילה בלבד ודלא כמ"ש האו"ז].
מדברי החתם סופר משמע שחולק על חידושו של האגרות משה
ה. בסוגיית הש"ס ריש מס' כתובות (כתובות ג, ב) תניא: "ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים". ואיתא בגמרא "מאי סכנה כו' אמר רבה, דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה. [ומקשה הגמרא] האי סכנה, אונס הוא. [ומתרצת] משום דאיכא צנועות, דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה. [ומקשה הגמרא] ולידרוש להו דאונס שרי [דנבעלת באונס אינה נאסרת על בעלה דילפינן לקמן בפ"ד (נא, ב) מוהיא לא נתפשה, ולא לימסרו נפשייהו למיתה. רש"י]. [ומתרצת] איכא פרוצות [דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרות על בעליהן. רש"י] ואיכא נמי כהנות. [ומקשה הגמרא] וליעקרי' [הואיל וזמנין דאיכא סכנה. רש"י]. [ומתרצת] גזירה עבידא דבטלא, ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן. ע"כ.
והקשו התוס', "הא אמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, ב) על כל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד". ותירצו בשם ר"ת דאין חייבין מיתה ואין האשה נאסרת על בעלה ע"י בעילת גוי, ובשם ריב"ם תירצו "לפי שהאשה היא קרקע עולם", ואינה מחוייבת למסור נפשה שלא להיבעל.
ובחי' חת"ס הוסיף בזה"ל: נ"ל אפי' להפוסקים דס"ל דהיכי שא"צ למסור נפשו מ"מ זכור לטוב אם יחמיר על עצמו כו', מ"מ פריך הכי שפיר, כיון דעי"ז מיעקרא תקנתא דרבנן, לית להו להחמיר לכו"ע. ועוד נ"ל, דעיקר קושיית הש"ס היא איך הניחו אותם בטעותם דצריך למסור נפש על זה, הא קיי"ל [טושו"ע או"ח ריש סי' שכח] בפקו"נ הנשאל ה"ז מגונה כו', משו"ה פריך לדרוש להו דאונס שריא, עכ"ל.
ומבואר מדברי החת"ס, [גם לפי תירוצו הראשון, אילולי הטעם המיוחד בנדו"ד "דעי"ז מיעקרא תקנתא דרבנן"], שאלו הבתולות דמסרן נפשייהו לקטלא, לא עברו על שום איסור לפי הפוסקים דס"ל ש"אם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצות רשאי". ולפי תירוצו השני, קושיית הגמרא אינה אלא למה אין אנו מודיעים להן שאינן מחוייבות למסור נפשותיהן.
והנה מדברי הגמרא ופי' רש"י מפורש יוצא, דאלו הצנועות לא מסרו נפשם מפני מצות קידוש השם, כי אם בגלל טעותן, שבאם תבעלנה יאסרו על בעליהן. ובחי' הריטב"א פירש להדיא "דאיכא צנועות שסבורות שנאסרות לבעליהן בכך ותופשות הדבר לפגם ומסרן נפשייהו לקטלא כו' דמפני צניעותא בלבד הם עושות ולא מפני קידוש השם".
ואם כן, לפי דברי האג"מ, אף לפי הפוסקים דס"ל ש"אם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצות רשאי", פשוט שאלו הבתולות לא היו רשאות למסור נפשייהו לקטלא "מפני צניעותא", ואדרבה, ה"ה מתחייבות בנפשותן על זה.
וכיון שכתב החת"ס שגם בכה"ג ש"מפני צניעותו בלבד הן עושות" היו רשאות להחמיר על עצמן, מבואר לכאורה דלא שמיע לי' ולא ס"ל כשיטת האג"מ שאסור להחמיר למסור נפשו אא"כ הי' מוסר נפשו על כל מצוה לשם קידוש ש"ש בלבד. ועצ"ע.
חולה שמוסר נפשו שלא להציל נפשו במאכא"ס ושאר עבירות
ו. באמצע דבריו כתב האג"מ, "בחולה הא לכו"ע הוא אסור ומתחייב בנפשו כשלא ירצה להתרפא באיסורים". ומקור דבריו הוא בתורת האדם להרמב"ן (שער המיחוש ענין הסכנה) שכתב "וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת מדת חסידות היא לו שימנע עצמו מלחלל, אינו אלא שופך דמים כדאמרן (ירושלמי פ"ח ה"ה) הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו".
אבל נראה דיש מקום לבע"ד לחלוק ולומר, דעד כאן לא דיבר הרמב"ן אלא לשיטתי' (במלחמות סנהדרין עד, א) דס"ל כהרמב"ם שהמוסר נפשו לאנס, כשנאמר עליו יעבור ואל יהרג, ה"ה מתחייב בנפשו, או עכ"פ לשיטת רבינו ירוחם הנ"ל שאסור להחמיר על עצמו אא"כ האנס מתכוין להעבירו על דתו, אבל להשיטות הנ"ל שרשאי להחמיר על עצמו וגם כשהגוי מתכוין להנאתו, אולי י"ל, 'כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחולאים', וגם חולה רשאי להחמיר על עצמו שלא להתרפאות באיסורים.
ויעויין בשפת אמת עה"ת בליקוטים לפ' תשא (עז, א) שכתב שאף "דאיתא בפוסקים בדברים שא"צ למסור נפש עליהם, מ"מ חסיד המוסר נפשו אין עליו חטא", מ"מ "יש לחקור אי גם בחולה שצריכין לחלל השבת או יוהכ"פ שייך זה, די"ל דדוקא בבא ע"י אונס עכו"ם וכדומה" מותר להחמיר, משא"כ במקום שניתן לדחות מפני פקו"נ "אסור לסכן נפשו". וסיים השפת אמת: "ולמעשה צ"ע". ומאי דמספקא לי' להשפת אמת מסתברא לי' להגאון בעל עונג יו"ט (סי' מא בהגהה) שכתב שלפי שיטת התוס' ש"אם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצות רשאי" – "מסתברא דאף בביטול מ"ע ובאונס דחולי" רשאי להחמיר, ע"ש.
ובפסקי הריקאנטי (סי' קסו) מצינו שהעיד בזה"ל: ושמעתי כי ריב"א חלה חוליו שמת בו וחל יוהכ"פ באותם הימים וא"ל הרופאים אם לא תאכלו ודאי תמות ואם תאכל שמא לא תחי' והוא ז"ל אמר ברי ושמא ברי עדיף, ולא רצה לאכול ומת תנצב"ה. עכ"ל. ורבים ראו מעשה וגם תמהו, דלכאורה איך החמיר הריב"א לצום במקום סכנת נפשות.
ובספר לחם שמים להיעב"ץ (ברכות פ"א מ"ג) ביאר "דאע"ג דקיי"ל ספק נפשות להקל, היינו מדינא, מ"מ אינה משנת חסידים", וכתב שהוא ע"ד מה ששנינו (עירובין כא, ב) שרבי עקיבא העמיד עצמו בסכנה כדי שלא לאכול בלי נט"י, ואמר "מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי", וכתבו התוס' שם (ד"ה ) ש"מחמיר על עצמו הי'"[8], ואם בנטילת ידים דרבנן החמיר ר"ע, ביוהכ"פ דאורייתא עאכו"כ. עכתו"ד היעב"ץ.
והנה לכאורה נקטו הפוסקים שבמקום חולי אסור להחמיר, וכמ"ש המג"א (סי' שכח סק"ו) בשם הרדב"ז, ש"אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו". ובשו"ע רבינו הרב (שם סי"א): "אם לא רצה החולה לקבל התרופה שאינו רוצה שיחללו עליו שבת כופין אותו, שהיא חסידות של שטות". ועד"ז כתב בהל' יוהכ"פ (או"ח סי' תריח סי"א): "אם החולה יודע בעצמו שצריך לאכול ומחמיר על עצמו ואינו אוכל עליו הכתוב (בראית ט, ו) אומר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו'". ומקורו מאיסור והיתר הארוך (שער ס) שכתב "אם החולה עצמו רוצה להחמיר עליו אחרי שיודע שצריך לכך עליו נאמר (בראשית ט, ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואל תהי צדיק הרבה (לשון הכתוב קהלת ז, טז)"[9].
אבל המעיין בדברי הרדב"ז, שהוא מקורו של המג"א, יראה שאין הדבר פשוט כ"כ, כי בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' סז) נשאל בענין "מי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת, והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות, היש בזה חסידות ושומעין לו או אין שומעין לו". והשיב בזה"ל: הר"ז חסיד שוטה והאלקים את דמו מידו יבקש והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהל' יסוה"ת . . הר"ז מתחייב בנפשו, אלא אפילו לדעת האומרים שמי ש . . נהרג ולא עבר ה"ה במחיצת הצדיקים ומדת חסידות הוא, ולזה דעתי נוטה, אפ"ה בנדו"ד כו"ע מודו שמתחייב בנפשו, דבשלמא התם [א] איכא קדוה"ש וגדולה בדת הקדושה שמסר נפשו עלי' כאשר מפורסם במעשה דדניאל שמסר את נפשו על התפלה וחמ"ו וכמה חסידים שמסרו נפשם ונתקדש השם על ידם, ואפילו בצנעא יש קדוה"ש שהוא פרהסיא אצל העכו"ם. אבל בנדו"ד אין כאן קדוה"ש כלל כי מי יודע מה עושה בתוך ביתו. [ב] ותו, דבשלמא התם הוא עובר העבירה, אבל הכא אחרים מחללין את השבת והוא אוכל או מתרפא. [ג] ותו, דבשלמא התם יש גדר וסייג שלא יעברו על התורה ועל מצותי' שהרי אומרים ראו כמה חשובה מצוה זו שפלוני מסר נפשו עלי' והוא כעין סייג למצות כו', אבל בנדו"ד אין שום גדר דהא כו"ע ידעי דניתנה שבת לידחות אצל מי שיש בו סכנה למה שהוא צריך. עכ"ל. ועפ"ז סיים הרדב"ז שם: "כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות אלא איבוד נשמה, הלכך מלעיטין אותו בע"כ או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו"[10].
ומדברי הרדב"ז משמע שבעצם גם במקום חולי יתכן שיתקדש ש"ש עי"ז שימנע מלהתרפאות באיסורים, אלא שלמעשה לא משכח"ל שיהי' קדוה"ש בדבר "כי מי יודע מה עושה בתוך ביתו", ואין קדה"ש אלא בכה"ג שהוא בעצמו נמנע מלעבור על איסור [ואם כי סברתו צ"ב, מ"מ הרי תלה דינו גם בזה], או משום שבנידון חילול שבת (וכיו"ב) אין בדבר משום גדר וסייג כו'. ואילו יצוייר מצב שבו הי' קדוה"ש ממניעה להתרפאות ע"י איסורים, אכן הי' רשאי להחמיר, ועצ"ע.
ויעויין בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תמד) שנשאל בדבר עובדא דהריב"א הנ"ל, והשיב ש"לגבי הדין אין ראוי ללמוד ממנו כלל דהא קיי"ל ס"ס של פקו"נ דוחה את השבת ואת יוהכ"פ . . ואפילו לפי דעת האחרונים שאמרו דמי ש . . נהרג ולא עבר ה"ה במחיצת הצדיקים כו', וכן הוא דעתי, מ"מ הני מילי במקום דאיכא קדוה"ש, שמסר עצמו על דתו ית', אבל מי שהוא חולה שיש בו סכנה ואמדוהו לאכול יש לו לאכול ואפילו על הספק, לפיכך אין ראוי ללמוד ממנו"[11]. וסיים: "וכבר נשאלתי על כיו"ב פעם אחרת, והעליתי דאין זו מדת חסידות, והנראה לענ"ד כתבתי". ומשמע קצת דקא פסיק ותני שלעולם אין להחמיר במקום פקו"נ שלא להתרפאות באיסורים, ודלא כדשמע בתשובה דלעיל. ועצ"ע בכ"ז[12].
[1]) ובאגרת קדוה"ש כתב הרמב"ם שכאשר "אמרו חז"ל יעבר ואל יהרג, וראה זה האיש" לפי דעתו "להיות יותר יקר מהחכמים ויותר מדקדק במצוות והתיר עצמו למיתה" ה"ה "חוטא ומורד במעשיו, והוא מתחייב בנפשו לפי דברי השי"ת אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם", ע"ש. וראה גם: (א) רמב"ן במלחמות סנהדרין עד, ב: "ולא מצית למימר לפנים משוה"ד דודאי לא הוה קטיל נפשי' אי לאו דינא הואי שהרי מקרא צווח ואומר ואך את דמכם לנפשותיכם". (ב) נימוקי יוסף שם: "כל היכא דאמרינן יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם, ואם מסר הר"ז מתחייב בנפשו". (ג) חי' הריטב"א פסחים כה, א: "וליכא למימר דמשום מדת חסידות הוא דעבדי, דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים". חי' הריטב"א ע"ז נד, א: "אי בדהויא קרקע עולם פשיטא דאפילו לכתחילה תעבור ואל תהרג ואם לא עשתה כן מתחייבת בנפשה היא". וראה גם חי' הריטב"א קידושין לט, סע"ב: "בצינעא לית בה אסורא דאורייתא כו' ודינו שיעבור ואל יהרג ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו".
[2]) וראה גם: (א) חי' הרשב"א ע"ז שם: "ואם רוצה להחמיר על עצמו ויהרג בצינעא על שאר עבירות רשאי ולא מיקרי חובל נפשו". וראה גם שו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן הו"ד לקמן בפנים ס"ב. (ב) ספר ערוגת הבשם (לרבינו אברהם בן ר' עזריאל מגדולי חסידי אשכנז) ח"ג ריש עמ' 195: "ומורי הר"ב [בעל ספר התרומה] ז"ל וכל רבותיי שוין ואומ' תבא עליו ברכה שמחמיר על עצמו, ונראין דבריהם", והביא ראי' מר"ע "שהי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה" (ברכות סא, ב), ובסנהדרין (קי, ב) דרשו הכתוב (תהלים נ, ה) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח על "ר"ע וחבריו שמסרו עצמן לשחיטה על ד"ת", ע"ש בארוכה. (ג) בית הבחירה להמאירי סנהדרין שם: "מדת חסידות היתה". ובספרו מגן אבות (ענין יט): "דכל שבקדוה"ש אין עבירה בעשיית לפנים משוה"ד אע"פ שאינו מחוייב בכך, אדרבה יש לו בכך שבח מרובה . . וכן בר"ע מצינו (עירובין כא, ב) שאמר מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי, וכן כמה גדולים וקדושים שמסרו עצמם על קדושת השם אשריהם ואשרי חלקם".
[3]) ובשו"ת תרומת הדשן סי' קצט (הו"ד בש"ך יו"ד סי' קנז סק"א): והי' נראה והואיל דפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור בסכ"נכו' אמנם י"ל הכא דלענין קדוה"ש שלא הקפידה תורה על אבוד נפשות מישראל, ואמרה מסור עצמך על קדוה"ש לא ילפינן לה משאר ספיקא דלית בהו משום קדוה"ש. ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו. עכ"ל.
[4]) בפשטות י"ל דמילתא דלא שכיחא הוא שיכריחוהו אנס כו"כ פעמים (מנעורי ועד עתה) לאכול נו"ט וימסור עצמו למיתה, ובכל פעם ינצל מידו.
[5] ) ראה גם לבוש יו"ד סי' קנז ס"א: "אם ירצה להחמיר כו' רשאי כו', כיון שכוונתו לש"ש, שהגוי מכוין להעבירו על הדת והוא מוסר עצמו לשמים, ה"ה בכלל חסידי ישראל".
[6]) ראה ביאור הגר"א יו"ד סי' קנז סק"ג. שו"ת אור גדול סי' א (ג, ב) בדעתו: "למה שהוכיח הגר"א ביו"ד משיטת ר"ת גבי חמ"ו דלא הוי ע"ז רק אנדרטא לכבודו, וא"כ הי' להנאת עצמו, ומוכח משיטת ר"ת דאף בכה"ג רשאי להחמיר". ויש לפלפל בדבריהם. ואכ"מ.
[7]) ודוחק לומר דלא איירי האג"מ כי אם במי שלא כיון כלל לקיים מצות קדוה"ש, אלא שטעה וחשב שאיסור מאכא"ס חמור כ"כ שדינו ביהרג ואל יעבור, ואפילו חולה שיש בו סכנה אסור להתרפאות בהם, דאם כן: (א) הי' לו להעמיד דינו אך ורק בכה"ג; (ב) הדרא קושיית השואל מסוגיא דמסוכנת, דאולי י"ל שרבותי' דיחזקאל הי' שהחמיר רק במקום אנס אבל מפני חומר מאכא"ס.
[8] ) ראה מגן אבות להמאירי (הנ"ל הערה 2) דכל שבקדוה"ש אין עבירה בעשיית לפנים משוה"ד והביא ראי' ממ"ש ר"ע "מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי".
[9] ) ויעויין גם מור וקציעה להיעב"ץ (או"ח ר"ס שכח) ש"עושין כל הצריך לפקו"נ נגד רצונו של חולה, וכל אדם מוזהר על כך משום ולא תעמוד על דם רעך, ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו".
[10] ) ושוב הביא דברי הר"ן הנ"ל [בשם התוה"א], ע"ש.
[11] ) וע"ש ד"אפשר דריב"א ז"ל הרגיש בעצמו דאפי' שיאכל ימות דלב יודע מרת נפשו והיינו דקאמר ברי ושמא ברי עדיף כלומר הברי שלי עדיף משמא שלכם ולפיכך לא רצה לאכול".
[12] ) וראה שו"ת הצ"צ (יו"ד סי' שמו) לענין מתו אחיו מחמת מילה "שי"ל שאע"פ שאינו חייב למול עצמו מ"מ אם ירצה למול עצמו כשיגדיל רשאי הגם שיש סכנה כדמוכח בסי' קנ"ז שאם ירצה להחמיר ע"ע ליהרג במקום שאמרו יעבור ואל יהרג רשאי אפי' במקום מ"ע", ושוב כתב לחלק "דקדוה"ש שאני", ובסו"ד הוסיף ש"אפילו לענין קדוה"ש דעת הרמב"ם [הנ"ל רס"א] והש"ך [הנ"ל ס"ב] שאין להחמיר ע"ע במקום שא' יעבור ואל יהרג, וא"כ כ"ש בזה", ע"ש שאין ולאו ורפיא בידי'. וראה לקוטי שיחות חל"ה עמ' 170 ואילך ובהערות לשם.
[קובץ הערות מטות מסעי תשע"ט]
