תפילה בחוצות[1]
הרב יהושע אברהם הכהן דובינסקי
תושב פסיעק נ"דז
בדין מנין שעשים אנשים בימים אלו בחוצות, מחמת מגיפת הקרונה ר"ל. ויש אלו העושים מנין בחצרות מאחורי הבתים, ויש שעושים על המרפסות כשרואים אחד את השני. ולפעמים אחד בבית זה ורואה מחלון, ואחד נמצא בחצר. ולפעמים יש כביש ביניהם או כביש צדדי הנקרא alleyway המפריד. ויש לברר האם מצטרפים למנין או לאו. ואכתוב מילין מה שנראה לענ"ד להלכה ולא למעשה.
הנה בגמרא ברכות דף ל"ד ע"ב איתא "ואמר רב כהנה חציף עלי מאן דמצלי בבקתא". ומפרש רש"י ד"ה בבקעה. "שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר".
ובתוס' הקשה והכתיב "וילך יצחק לשוח בשדה". ובתי' א' דתוס'[2]: התם איירי בהר המוריה. ובתי' ב' כתב בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים. והנה הנפק"מ בין שני התירוצים הוא האם מותר להתפלל בשדה במקום שאין הולכי דרכים. לתי' א' של תוס' ופי' רש"י, אסור. ולתי' ב' דתוס' מותר. וכן מפורש בפמ"ג א"א ס' צ' סק"ו.
ועיין בחידושי הרש"ש דף ל"ד ע"ב (ובמעדני יו"ט פ"ה ס"ק פ') דהרא"ש והרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה. וכתב הרש"ש דאפשר דדחהו משום דס"ל כסוגיין דברכות דף ג' ע"א, ממה שאמר אליהו לר' יוסי "הוי ליה להתפלל בדרך", וסיים שם "למדתי שמתפללים בדרך". וא"כ חזינן שאף בדרך )שיש הולכי דרכים) מותר להתפלל. ועיין שם ברש"ש שמתרץ קושית התוס' באופן אחר דבקתא היינו בית צר.
וכד עיינת ברא"ש פ"א ס"ג מביא גמרא דא דדף ג' שאם הוא בדרך מותר להתפלל בשדה, וכשיש הפסק דעוברי דרכים מותר להתפלל תפילה קצרה והיינו תפילת הבינינו. וכן משמע במעדני יו"ט סק"ט דמותר להאריך בתפילה בשדה. וכך פסק הרי"ף דף ח' בדפי הרי"ף. משמע שמדינא מותר להתפלל בשדה, ורק אם יש הפסק דעוברי דרכים מותר להתפלל תפילה קצרה.
ועיין עוד בדברי רבינו יונה דף ג' ע"ב "ונראה שאם עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקנו, או שלא יוכל להתפלל בכונה תפלה ארוכה כל כך, שאפילו בעיר מתפלל הביננו בימות החמה". ויש לעיין דלכאורה משמע מדברי הר"י שאם אינו ירא שיפסיקנו ויוכל לכוין להתפלל תפילה ארוכה, מותר לו להתפלל תפלה ארוכה. ועד"ז הוא הלשון במג"א סי' נ"ה סק"ז "ואם מתירא שיפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפלה קצרה עסי' ק"י". וכן הלשון בשו"ע רבינו. ואף שיש לחלוק דהכוונה שעוברי דרכים ממילא יפסיקוהו, מכל מקום פשטות דברי אליהו בגמ' שם ובדברי הפוסקים משמע שאם יוכל לכוון מותר. אמנם עיין מש"כ בכף החיים סי' צ' ס"ק כ"ז שכתב "ומיהו צריכין להתפלל חוץ מהדרך בשדה במקום שלא יפסיקונו עוברי דרכים". ועיין לקמן דלכאורה דברי רבינו בשוע"ר לדיוקא קאתי.
ובב"י סי' צ' מביא הטעם של רש"י לעיקר, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. והקשה על תי' הב' של תוס' דאי טעמא הוי משום עוברי דרכים, לכאורה אין זה טעם לקוראו חצוף (ועיין ט"ז סק"ב). ובשו"ע סי' צ' סעיף ה' פסק כן "לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר". וא"כ לדעת המחבר מצד חשש הפסק של הולכי דרכים לכאורה היה צריך להיות מותר להתפלל בשדה. וכשנקטה הגמרא איסור להתפלל בבקתא הוא מצד איסור דחציפות שאינו מתפלל במקום צנוע.
וכד עיינת במג"א סק"ו ובשו"ע דבעל התניא שם ס"ה וז"ל "לא יתפלל אלא בבית ולא במקום פרוץ כמו בשדה אלא א"כ הוא בדרך, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר וכו'. ואם מתיירא שלא יפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפילה קצרה". וכ"כ בבאר היטב. משמע דנקט טעמא דרש"י ותוס' בתי' א' לעיקר (עיין פמ"ג סק"ג).
ולכאורה עפ"ז מובן מה שיש להקשות דבגמרא דף ל"ד משמע שלא יתפלל בשדה, ובדף ג' משמע שאליהו תמה מדוע לא התפלל בדרך בשדה (ואי לאו משום דעוברי דרכים היה מותר) משמע שמותר להתפלל. וע"ז מתרץ דבשעת הדחק שהוא בדרך מותר. דהנה רבינו מביא טעמא דהמחבר לעיקר, ומ"מ מבאר שמותר במקום שא"א באופן אחר. ועיין לשון רבינו בסי' ק"י ס"א "בשעת הדחק שאי אפשר לו להתפלל שמונה עשרה ברכות וכו', או שעומד במקום שהוא טרוד וירא שמא יפסיקוהו וכו'." לכאורה משמע מהלשון כאן בסוגיין וממה שכתב רבינו בסי' ק"י ס"א שכשהוא בדרך מותר לעמוד במקום שהוא טרוד אם אינו ירא שמא יפסיקוהו.
בכל אופן בנידון דידן ג"כ הוי שעת הדחק שהרי א"א להתפלל במנין בביהכ"נ, וא"כ לכאורה (לכו"ע) היה צריך להיות מותר להתפלל בחוצות.
(ועוד מובא בפסקי תשבות סי' צ' ס"ה. בשם אחרונים שיש להקל כשהמקום צר מהכיל את כולם בביה"כ דמותר להתפלל ברחוב. ובלבד שלא יופרע על ידי עוברים ושבים).
ועוד מבואר בפוסקים (עיין פסקי תשובות שם) דכשיש מנין בשדה, יש הרבה ראשונים דמותר להתפלל בחוצות. ועיין בכף החיים כתב סימן ד' אות ל"א כתב בשם הריטב"א שכשמתפללים עשרה אנשים במקום פרוץ אין בזה משום חציפות, וא"כ גם לדעת המחבר לכאורה היה צריך להיות מותר. וכ"כ בתורת חיים סק"ז שכשיש עשרה יש אימת מלך ולבם נכנע.
ב) אבל עדיין צריך עיון כשיש מחיצות בין חצר לחצר, האם המחיצות נחשבים הפסק כדי לצרף ב' החצרות למנין. והנה בב"י סי' נ"ה ד"ה תנן. מביא מחלוקת ראשונים, דלדעת ר' ירוחם כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית, אז מצטרף למנין. אבל מהר"י אבוהב בשם גאון מביא שמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהן. וכ"כ באורחות חיים וז"ל: כתב רבינו האי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד', ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה עכ"ל[3].
ועיין בפרי חדש סי' נ"ה (ומג"א סקי"ב) שמבאר דברי רבינו האי גאון דהיינו שהוא במקום גבוה שוה לחלון בית הכנסת, דאי לאו הכי הוי כגגין ועליות דלא מצטרפי. אבל צריך להבין דא"כ מאי קמ"ל רבינו האי גאון דאף שהוא גבוה כמה קומות. וראיתי שמביאים בשם הבית מאיר דהו"א דרק אם אינו גבוה כ"כ נתקדש עם ביהכ"נ, קמ"ל דגם בגבוה מצטרף. והיינו כשהחלון גבוה כל כך הו"א דהוי רשות נפרד ואינו בד' אמות של הביהכ"נ, קמ"ל דהוי כמו שהוא בתוך בית הכנסת.
אבל עדיין צ"ל בשיטת מהר"י אבוהב, דפשטות לשונו משמע דס"ל כר' ירוחם שצריך להכניס ראשו ממש ולא סגי במראה פנים. ואולי י"ל משום שמהר"י אבוהב מביא בשם גאון, בפשטות היינו כדעת רבינו האי גאון. או י"ל משום דלא הצריך ראשו ורובו כדעת רי"ו, משמע שהעיקר הוא שמראה פנים. והפירוש "כשמכניס ראשו בחלון" אין הכוונה בפנים בתוך החלון אלא שפניו כנגד החלון. ובמחזיק ברכה סי' נ"ה פירש דברי הב"י דאיירי שאי אפשר להראות פנים לביהכנ"ס בלא הכנסת פנים לתוך החלון, הא בלאו הכי מראה פנים סגי עיי"ש.
ובשו"ע סי' נ"ה סעיף י"ד פסק כדברי רבינו האי גאון וז"ל "מי שעומד אחורי ביהכנ"ס וביניהם חלון אפי' גבוה כמה קומות, אפי' אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה. רמ"א גגין ועליות אינן בכלל בית והעומד עליהם אינו מצטרף". וכ"כ המג"א סקי"ב. שו"ע רבינו סי' נ"ה סט"ז. פמ"ג סקי"ב. וכ"כ בפר"ח סקי"ג בשם הרשב"א סי' צ"ו כל שרואים זא"ז הרי אלו מצטרפים אפי' בב' בתים דומיא דזימון. ועדיפא מזימון, דבבית אחד אינן צריכים לראות זא"ז, משא"כ בזימון צריכים לראות זא"ז.
ג. והנה באמת מצינו מחלוקת ראשונים וגדולי האחרונים בדין הפסק מחיצות. דבשו"ת הרשב"א סי' צ"ו דן בדין תיבה גבוה עשרה ורחבה ד' ויש מחיצות גבוהות שהחזן מוציא את הרבים יד"ח. והביא ב' טעמים א' משום שהוא תשמיש ביכנ"ס והוי רגלי ביהכנ"ס "ותיבה זו ששליח צבור עומד לתשמיש בית הכנסת עושין אותה גבוהה כדי להשמיע הצבור, ומכלל בית הכנסת היא. ולפיכך עונין אחריו אפילו אותן שבעזרות בין בעזרת אנשים בין בעזרת נשים". וטעם ב' משום שרואים זא"ז והוי כמו זימון של ביהמ"ז. ובשו"ע סעיף י"ט כתב כטעם הא'. ועיין בפר"ח שם שכתב דהמחבר חידש דאפי' באינם רואים זא"ז מצטרפים, ולהכי צריך טעמא דהיא בטילה. ובמג"א סקי"ד ובשו"ע רבינו סעיף כ"ד מביאים נמי טעם ב' דכיון שרואים זא"ז מצטרפים.
ובשו"ת הרשב"ש סי' ל"ז כתב בדין מקצת העשרה בעזרה ומקצת בבהיכנ"ס למטה, דאינן מצטרפין למנין. ואין ראיה מגמרא ברכות דף נ' ע"א דרואים אלו את אלו דמצטרפי, דהתם איירי שבכל בית יש שלושה או עשרה, ולא איירי מדין צירוף למנין אלא מדין צירוף ב' חבורות שיש בכל אחד כדי זימון, ואחד מברך לכולם. משא"כ בתפילה דדיינינן לדין צירוף, אז מראה פנים אינו מועיל.
ובחידושי הגר"א משניות דברכות שם פסק כהרשב"ש וז"ל : "אבל היו רק א' בזה וב' בזה, או ב' וב', אין מצטרפין אפילו ברואין".
ובמחזיק ברכה סי' נ"ה ס' ז-ח ג"כ הביא הרבה פוסקים המחמירים וביניהם המהרקי"ש, והרב מלכי בקודש, ושיירי כנסת הגדולה, והאליה רבא, ושו"ת זרע אמת, וס"ל כהרשב"ש. ולמסקנה דמליתא פסק כן, דאף הרשב"א לא כתב טעם רואים זא"ז אלא בדרך אפשר.
ובמשנה ברורה סי' נ"ה ס"ק נ"ב ג"כ פסק דמהני לצרף כשרואים זא"ז. ומ"מ סיים "ואעפ"כ יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבהכנ"ס שירד, דיש מהאחרונים שחולקין על עיקר הדין וסוברין דענינינו אינו דומה לזימון כלל". והטעם מבואר בביאור הלכה שמקור ההיתר הוא משו"ת הרשב"א סי' צ"ו ושם כתב היתר של מראה פנים רק בדרך אפשר. אבל לכאורה המשנ"ב סותר עצמו במש"כ בסי' קצ"ה בביאור הלכה דמשמע שם דס"ל כדעת הרשב"ש "ובאמת יותר מסתבר כדבריהם (רשב"ש והגר"א)". ועיי"ש שמביא שכן הוא דעת הרא"ה דס"ל דאיירי שיש בכל חבורה כדי זימון. והוא נמצא ברא"ה דף נ' ע"ב שכתב דוקא אם הם רחוקים זמ"ז, אז צריך שישבו מתחילה על דעת כן. אבל אם כל חבורה היו קרובים, כיון שבכל חדא איכא חבורה ראויה לזימון ה"ה מצטרפים אף אם לא ישבו מתחילה על דעת כן.
ואולי יש לומר שלענין תפילה יש להקל טפי, שמצינו כמה דינים שאנו מקילין בו. אבל באמת קשה לומר כן שאדרבה לדעת הרשב"ש דין צירוף עשרה לתפילה שצריך ליצור ולצרפן למנין חמור טפי מזימון, ומשום שנראה שמחמיר שם כדעת הרשב"ש א"כ מאי שנא הכא בסוגיין סי' נ"ה (ועיין בשו"ת הרשב"ש שם, שמביא כמה דינים בתפילה דקיל טפי מזימון).
ובערוך השולחן סי' נ"ה סעיף י"ז ג"כ ס"ל שאין מצטרפין למנין כשהם בשני מקומות : "והיינו בחדר אחד, אבל לצרף עשרה משני מקומות אין מצטרפין. ובהכרח לומר כן דהרי אכל בי עשרה שכניתא שריא, וזה לא שייך אלא שמקובצין במקום אחד, דאל"כ הא לעולם יש עשרה בעיר ומה לי שני מקומות או עשרה מקומות". ועוד הביא בסעיף י"ט מחלוקת אם העומדים בעליות מצטרפות וכו', אבל ודאי העומדים בעזרת נשים אינם מצטרפין אף שיש חלונות. ולא דמי לעומד אחורי בהכנ"ס דמצטרף בראיית פנים, דהתם אינו עומד בבית בפ"ע אלא בחצר או ברחוב, ולכן חשבינן ליה כאלו עומד בבהכנ"ס. אבל בעומד בבית בפ"ע לא. ובסוגריים מביא שגם העומד אחורי הביהכנ"ס אינו מצטרף אלא אחד ולא יותר.
ועיין בשו"ת משכנות יעקב ס' ע"ה שמחמיר ג"כ כהרשב"ש.
וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' כ' שכתב דעזרת נשים הוי רשות בפני עצמו, כיון שיש מחיצות גמורות מפרידות. וכל המחלוקת דקדמונים היינו בבימת ביהכנ"ס אם נחשב רשות לעצמו, אבל דין עזרת נשים כב' בתים דמחמירים לענין צירוף. והביא שכן כתב הערוך השולחן סעיף כ' עיי"ש.
וא"כ לדעת הפוסקים הנ"ל ממרפסת למרפסת לכאורה הוי כמו מבית לבית שאי אפשר לצרפן למנין.
אמנם בשו"ת שרגא המאיר ח"ג סי' ס' הביא דברי הערוך השולחן שם, וכתב בד"א דיש מקום להסתפק אי מצטרפי דוקא בביהכנ"ס ובשני בתים, אבל בשדה לכו"ע אינו מפריד, ולא נחשב לב' בתים שאינם מצטרפים (ולענין סריגה שם מביא דיש מחמירים). וא"כ י"ל דשכולם מתפללים בחוץ (ולא במרפסות) גם המחמירים היו מתירים.
ד. לאידך מצינו הרבה ראשונים וגדולי האחרונים הסוברים דראיית פנים מצרפן להשלים מנין.
דהנה בחידושי המאירי סוגיין דף נ' ע"א מבואר "או שמצטרפין לברך בשם אם הם י' בין כולם כו'. ובתלמוד המערב אמרו פירשו שלא שהיו בבית אחד לבד, אלא אף בב' בתים הואיל ורואים זא"ז". מפורש מדברי המאירי דלדין צירוף למנין קמיירי (לברך בשם).
וכן הוא בנימוקי יוסף "מצטרפין הן לזימון הן לעשרה הן למאה".
ובתוס' ברכות נ' ע"ב ד"ה מביא. דהוא הדין ב' בתים מצטרפי. ומקשה "והא דנקט במתני' בית אחד משום חדוש דסיפא דאפי' בבית אחד אם לאו (אינו רואים זא"ז) אין מזמנין". ולכאורה היה לו לתוס' לתרץ דנקט בית אחד משום כדי לצרף לי' צריך שיהיו בבית אחד, אבל בב' בתים אינם מצטרפין. אלא ודאי אף בב' בתים מצטרפים, ומשום הכי לא תי' התוס' כן. וכן מבואר בראש יוסף בסוגיין.
וכן בחידושי הרמב"ן דף מ"ה ע"א "לפיכך אני אומר בשתי חבורות שהם בבית אחד שאפי' רואין אלו את אלו, או שיש שמש ביניהם אינן מצטרפין לברכה דהמוציא, שחובת זימון קובעתן. ואפי' יש בכל חבורה כדי זימון מתוך שאינן רשאין ליחלק קבועין הם אפי' מחבורה לחבורה שאם רצו לזמן ביחד מזמנין" מבואר מדבריו דמפרש "שתי חבורות" לאו דוקא כשיש כדי שיעור זימון בכל חבורה, אלא אף כשאין שיעור זימון ה"ה מצטרפין, ולכן ממשיך בדבריו אח"כ "ואפי' יש בכל חבורה כדי זימון" משמע דבראשית דבריו איירי אף אם אין בכל חבורה כדי שיעור זימון וכו' (לכאורה זהו כוונת הביאור הלכה סי' קצ"ה שם).
וכן מצינו בחידושי ראבי"א סי' קל"ד מפורש שאם רואים אלו את אלו בשני בתים, הוי כאלו הם בבית אחד. והא דעירובין דחצר קטנה שנפרצה לגדולה איירי שאינם רואים אלו את אלו, אבל אם רואים זא"ז ה"ה מצטרפין (ממש כדברי הפר"ח).
ועיין בחידושי רע"א סי' קצ"ה סק"א דכתב דיש מחלוקת הראשונים אם שתי חבורות מצטרפות, לדעת הרשב"ש סי' ל"ז דוקא כשיש זימון לכל חבורה בפ"ע בזה מצטרפים יחד. אבל לצרף שני בתים לעשות שיעור זימון לא. אבל לדעת הב"י סי' נ"ה שהביא דדעת הרא"ש שהחזן מצרף ב' בתים נלמד מדין זימון, א"כ כן הוא הדין בזימון דסגי לצרף שיעור זימון אף מב' בתים. וכך משמע מדברי הרשב"א מג"א ופר"ח.
ולכאורה לפי זה נפסק הלכתא כדעת ר' יהושע בפסחים דף פ"ה, וכפי' רש"י שכל המחלוקת רב ורישב"ל היינו לדין צירוף, ולא כדעת התוס' שם החולק וסובר דדוקא לענין לצרף ב' צדדין שיש להם שיעור זימון, אבל לעשות שיעור זימון ע"י שרואים אלו את אלו, לא. אבל באמת אינו די"ל בפשטות דס"ל כדעת התוס' דלאו לענין צירוף איירי, והוא משום שאינם רואים זא"ז לכן אינם מצטרפים, והל' כתוס' וכפירוש ר' יהושע בן לוי, ואיירי שאינם רואים זה את זה כנ"ל לכן אינם מצטרפים, אבל אם רואים זא"ז אף ר' יהושע ס"ל דמצטרפים.
ואף שרע"א הביא זאת בדעת הרא"ש לפי הבנת הב"י. אולי י"ל שכן מוכח בדעת הרא"ש שהביא הטור גופא, דס"ל דהש"ץ מחשיב ב' הצדדים לרואים אלו את אלו דמצטרפים, דאל"כ היאך שליח ציבור מצרפם, והרי כל סברת הרשב"ש הוא שצירוף של זימון ברואין זא"ז הוי צירוף כל שהוא, אבל צירוף של תפילה צריך שיהא צירוף אמיתי, היינו שכולם במקום אחד ממש, (וכאן רק החזן נמצא במקום אחד (בב"א) ושאר הצדדין נמצאים במקום אחד). אמנם באמת הרשב"ש בסוף התשובה מבאר דלא למדו הרא"ש מדין זימון (והטור שמע זאת מאביו הרא"ש כחידוש בפ"ע). והטעם דהרא"ש הוא משום שהוא עומד באמצע הרי זה מצטפן לאלו שבפנים, והוי כאלו הש"ץ נמצא בשתי מקומות בב"א ולכן מצרפן (ובפרישה סי' נ"ה סק"ז ג"כ הביא סברא זו) ולא מטעם רואים זא"ז. ועיין לקמן. אבל לענ"ד עדיין צ"ל דהרי הטור הביא בדבריו שלפנ"ז דהעומד תוך הפתח מן המשקוף ולפנים כלפנים, ממנו ולחוץ כלחוץ. וא"כ בשלמא אי אמרינן שהוא רואה ב' הצדדין ועי"ז הוי כאלו רואים זא"ז, שפיר. אלא אי אמרינן דהוי בב' מקומות בב"א הרי כשעומד בפתח אין ראשו ורובו בב' מקומות, אלא במקום אחד, והאיך מצרף ב' הצצדים בב"א.
והיוצא מכל הנ"ל שיסוד המחלוקת בין הרשב"א וסיעתו ובין לדעת הרשב"ש וסייעתם, הוא מה גדר צירוף, כגון חזן המצרף ב' צדדין למנין לדעת הרשב"א השמש עושה אותם כאלו הם חבורה אחת ע"י צירוף שמראה פנים לכולם כנ"ל ובלשון הט"ז סי' קצ"ה ס"ק ג' "דהוא רואה אלו ואלו וה"ל כמקצתן רואים זא"ז", וממילא נעשים חבורא אחת. ולדעת הרשב"ש דין צירוף ברואים זא"ז הוא צירוף כל שהוא ואינו צירוף אמיתי, ולכן אי אפשר להצטרף לתפילה או לזימון רק כשיש בפועל עשרה במקום אחד (חוץ מחזן העומד בפתח כנ"ל), והא דאיתא במתני' דמצטרפי בזימון, היינו משום שיש כדי זימון בכל חבורה ואז סגי בצירוף כל שהוא.
ואם כנים הדברים א"כ יש לנו לצרף אף דעת רבינו יונה דף נ' ע"ב שכתב "דכיון שרואין אלו לאלו כמו אם היו אוכלים כולם בחבורא אחת דיינינן להו". הרי דין צירוף דינו כמו שהוא נמצא באותו חבורה. משא"כ לדעת הרשב"ש לא צריך שיהיו בחבורא אחת ממש בזימון, אלא צירוף כל שהוא סגי. ע"ד כשיש מנין בתפילה במקום אחד בביהכנ"ס, ואנשים שמבחוץ לבית הכנסת עונים אחר הש"ץ דסגי אף כשאינם רואים זא"ז (אף שלענין זימון חמיר בדין זה) ואינם צריכים להיות במקום אחד ממש בבחי' רואים זא"ז[4].
ובשו"ת התשב"ץ ח"ד (מהדורת ירושלים) בשו"ת נופך סי' מ"ח, משמע ג"כ דחולק על דברי זקנו הרשב"ש, וס"ל דשני חבורות דגמרא ברכות שם, היינו כשאין שיעור זימון בכל חבורה, דאל"ה מ"ט צריכים צירוף הלא בכל א' יש כדי זימון. ועיין שם דפסקינן כר' יהושע בן לוי בפסחים, ואף מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכו'.
ועיין בספר חדש האביב (לבעל הפלא יועץ) שדייק כן מלשון הגמרא "בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין". משמע שמדין צירוף קאתינן, ובסיפא דמילתא "אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמו" משמע דלאו מדין צירוף קאתינן. ותי' דקמ"ל דאם יש זימון בכל חבורה אינם צריכים להצטרף, אבל אי ליכא זימון אית להו להסב במקום שרואים אלו את אלו כדי שיצטרפו. א"נ אשמועינן שאינם מחיובין להצטרף כדי לזמן בשם או משום ברוב עם.
ולאור האמור מצינו דדעת המחבר אינו כדעת המיעוט, דהרבה ראשונים ס"ל הכי. וכן ס"ל הרמ"א ושו"ע רבינו, מג"א, ט"ז, פר"ח, וכן במ"ב סי' נ"ה (ורק אם בנקל הוא לירד לביהכנ"ס כתב שירד) ושאר גדולי האחרונים, (אף דעת המחזיק ברכה מתיר בשעת הדחק) דמראה פנים מועיל אף ברשות אחרת.
ה. אבל אם כל הנ"ל יש לעיין כשיש דרך הרבים או דרך היחיד בין שתי רשויות, האם הוי הפסק לדין צירוף למנין. דהנה הובא ברבינו יונה ברכות דף נ' ד"ה אם היה- (שמש המשמש שתי חבורות כחבורא אחת דיינינן להו. וכתב בה"ג שאפי' אוכלות בשני בתים השמש מצרפן ומביא שם סיוע מהירושלמי, וסיים) ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה שאינם מצטרפות בשום ענין. וכ"כ הכל בו סי' כ"ה. וכן נפסק בשו"ע סי' קצ"ה ס"א דרה"ר מפסקת. ובפמ"ג סי' נ"ה סקי"ב דס"ל דכן הדין בתפילה. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' מ"ד דאף שיש מלוקת הפוסקים בדין רואים זא"ז, מכל מקום בשדה יש להקל. אבל אם יש שביל להילוך בני אדם אז אינם מצטרפים ולמד כן מברכת המזון עיי"ש. וכן הוא בשו"ת משנה שכיר סי' ל"ד.
ובפסקי תשובות סי' נ"ה סי' כ"ב "וראוי ליזהר שגם לא יהיה רשות אחרת או גדר מפסיק ביניהם, ואפי' לא שביל להילוך בני אדם". ובהערה 156 כתב אבל קיל טפי ענין זה, דהרי אם רואים זה את זה מעיקר הדין מצטרפים אפי' עומדים ברשות אחרת. וכדלקמיה בהמשך הסימן. ואלא לכתחילה ראוי להחמיר בזה וכ"כ בהדיא לענינו בשו"ת שרגא המאיר. ולא זכיתי להבין חדא דהפוסקים המתירים אפי' רשות אחרת כגון אחד מראה פנים לחלון דבית הכנסת, מכל מקום מודים שכשיש הפסק רשות הרבים מפסיק ביניהם הוי הפסק כמש"כ הפמ"ג סי' נ"ה סקי"ב. וכן בשו"ע רבינו סי' נ"ה ציין לסי' קצ"ה, היינו שכל דין רואים זא"ז הוא חידוש עצום הנלמד מדין זימון. ומשם מביאים ראיה להכא להקל והבו דלא להקל יותר ממה שהקלנו התם בזימון. וגם מה שהביא משו"ת שרגא המאיר (הבאנו לעיל דבריו) איני מבין שהרי מש"כ בשו"ת הנ"ל היינו רק היתר בשדות וכו' אבל לא מדין רשות המפסיק.
ו. אבל באמת צריך להבין מאי שנא בכגון כשאדם נמצא בחצר ומראה פנים לביהכנ"ס שמצטרף ואין חלון בית הכנסת מחלקו לב' רשויות וכן הדין בב' בתים דמצטרפי, דמאי שנא מדרך הרבים העובר דמפסקי.
ואולי יש לומר שהטעם שמקום שהרבים עוברים שם הוי הפסק הוא, משום דאמרינן שרשות היחיד אחת יכולה להצטרף לרשות היחיד אחרת כל זמן שאין הפסק רשות דאורייתא ביניהם, אף שיש הפסק מחיצה משום שרואים זא"ז. אבל כשיש הפסק רשות דאורייתא אינן מצטרפים לרשות אחת משום שאין בכוח רשות אחר דאורייתא לצרף. וכן מבואר בגמרא בבא בתרא דף נ"ו ע"א לדעת רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם (רה"ר) אבל כרמלית לא. וכן פסק הרמב"ם הלכות שבת פי"ח כ"ד. ואם הדברים כנים לכאורה אם הוא למעלה מעשרה טפחים שאין רשות אחרת עוברת ביניהם יש להקל אף לדעת אביי בגמרא שם המחמיר בכרמלית ומתיר במקום פטור. וצ"ע.
ז. איברא לכאורה יש להביא מקור להקל ביש דרך היחיד המפסיק ביניהם (ואפשר אף בדרך הרבים שאינו ט"ז אמות) והוא ממש"כ רבינו בשו"ע סי' קצ"ה ס"א "ב' חבורות שאוכלות בבית אחד או בב' בתים שאין דרך הרבים מפסקת ביניהם". ואיתא בגמרא בבא בתרא דף נ"ה (ציינו הט"ז) "ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך הרבים ודרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד". לכאורה משמע מדברי רבינו שנקט בדוקא לישנא "דרך הרבים" דמתני', ולא כלשון דרבינו יונה הנ"ל. ובפשטות לדיוקא אתי דדוקא דרך הרבים מפסיק ודרך היחיד אינו מפסיק, דאל"ה הל"ל למינקט דרך היחיד וכ"ש דרך הרבים. ועיין רש"י שמפרש דרך הרבים היינו ט"ז אמה ודרך היחיד ד' אמות (ועיין שוע"ר או"ח סי' שמ"ה סעיף י"א). שביל הרבים, שהולכים רבים ברגליהם, אבל דרך הרבים מקום הילוך העגלות והסוסים. ועוד דהט"ז בשו"ע נקט לישנא דמתני' "שביל היחיד" להחמיר, ורבינו לא הזכיר שביל היחיד. ואי סבירא לך דלאו לדיוקא אתי, הוי ליה לרבינו למינקט לישנא דמחבר או רבינו יונה - רה"ר. ועיין בקצות השולחן סי' מ"ה שהביא ג"כ לשון רבינו "שאין דרך הרבים מפסקת ביניהם". ודרכו של הקצות השולחן להביא דברי האחרונים[5].
ונראה דהטעם הוא משום שבגמרא ב"ב דף פ"ו ע"א מבואר לדעת רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם (רש"י שיש רה"י בין שתי רה"ר) אבל כרמלית לא. וכן נפסק ברמב"ם הלכות שבת שם[6]. וא"כ י"ל דרבינו הקיל בדין זימון ותפילה כמו לדין שבת (ולא החמיר כבפאה). ואולי לפי זה יש יותר צד להקל למעלה מעשרה טפחים כגון מרפסאות דהוי מקום פטור דסגי אף לאביי בגמרא שם, שאינם מפסיקים לענין שבת וכמו"כ לענין תפילה.
ח. ואחרי שכתבתי הנ"ל ראיתי שהרה"ג ר' אשר וייס שליט"א (בעל מנחת אשר) כתב תשובה בנידון, וכתב שיש מקום להקל אף בדרך הרבים המפסקת בין רשות לרשות. ומביא שכן המשמעות מכמה אחרונים שו"ת מטה יוסף ח"ב סי' י"ג והשערי תשובה בשם החיד"א במחזיק ברכה בבני אדם שלא יכלו לצאת מביתם בגזירת המושל מחמת עיפוש האויר וכתב דכל כה"ג מסתבר יותר דמצטרפין לכו"ע, כיון שהם מראין פניהם זל"ז ואינם יכולים להתקבץ יחד אף שיש דרך הרבים המפסיקה. וסיים "וכל הגדולים הנ"ל כנסת הגדולה מטה יוסף והחיד"א לא טרחו להדגיש שאם שביל מפסיק ביניהם אינם מצטרפין. וכבר כתב הפרי מגדים סי' נ"ה א"א סקי"ב דצירוף למנין קיל טפי מזימון שהרי בזימון צריך רואין זא"ז אפי' בחדר אחד ובתפילה לא צריך" (ועיי"ש דדוקא רשות הרבים מפסיק ודלא כהט"ז).
ולעניות דעתי צריך עיון במש"כ הגאון הנ"ל, דכד עיינת בשו"ת מטה יוסף הנ"ל מפורש דאיירי בדין חצר מחוץ לבית הכנסת ואין שום מחיצה המפסקת, אבל אם יש מחיצה המפסקת אז לכו"ע אינו מועיל אף אם מראה פנים. וז"ל "ודוקא במראה פניו מצטרף אע"ג שהיא רשות בפני עצמו, אבל בבית בפני עצמו אם יש מחיצה המועלת לכלאים ולשבת אין מצטרפין כשהן רואין זא"ז".
וגם מה שהביא ראיה מהמחזיק ברכה לענ"ד הוא ראיה קלושה, חדא דדבריו במחזיק ברכה אינם מבוארים כלל. וגם יש לפרש דברי המחזיק ברכה באופן אחר מדמשמע ליה להגאון הנ"ל. וז"ל המחזיק ברכה: "בלאזאריטו שנוהגים בערים האל אם יש ב' כתות שם שאינם יכולים ליגע זב"ז, ויש ששה בבית אחד, וד' בבית אחר, והם חלוקים במספקם כמשפט. שמעתי מרב אחד אהובינו נר"ו שנסתפק בו בעודנו שם, אם הד' יכולים להיות לפני פתח הבית ויצטרפו לעשרה כיון שרואים זא"ז או אינם מצטרפים. ולי ההדיוט נראה לפי מה דכתבנו דמצטרפים, דהרי אלו אינם יכולים לבא בבית, והשומר עמם בשדה לפני הפתח. וגם אשר בבית לא יוכלו לצאת חוץ כי המקום צר בחוץ, וגם הוא מעבר לרבים, ובכי האי גונא דאינם יכולים להיות ביחד מטעם המלך ושרי המדינות, וכבר השתדלו אלו הד' לבא נגד הפתח ומראים להם פניהם הו"ל כמראה פניו דרך חלון דמצטרף. וכ"ש הוא כל לא אפשר בשום פנים להיות יחד ולא קרב זא"ז וכו'."
ובפשטות דברי המחזיק ברכה איירי שהד' שעומדים בחוץ יצאו מביתם והם לפני פתח הבית של אלו הששה העומדים בפנים, כמו שכתב "הד' יכולים להיות לפני פתח" "והשומר עמם בשדה לפני הפתח" "השתדלו אלו הד' לבא נגד הפתח" (ולא כמו שהבין הגאון הנ"ל שאלו הד' עומדים בביתם לפני הפתח ויש דרך הרבים המפסקת), ואין שום הפסק בין הד' לששה שבבית אלא שדה. ומה שנקט דרך הרבים היינו שאם יצאו אלו הששה מבתיהם (שהשומר אינו מרשה לד' לבוא תוך הבית שיש שם ששה, אבל משמע דכולם יכולים לצאת מביתם, אי היה מקום רחב בשביל כולם לעמוד מרוחקים זמ"ז) לא היה מספיק מקום לפני הדלת ויצטרכו לצאת למקום שהרבים עוברים שם, וזה א"א מחמת שצר בחוץ. ודו"ק.
וגם מה שהביא בשם הפמ"ג נעלם מדברי הגאון הנ"ל מש"כ הפמ"ג שם סקי"ב ואף הוא ציינו שאם יש רה"ר המפסקת הוא הדין כאן הרי שדין זימון ודין תפלה הוי להו אותו דינא. וכמו שבסי' קצ"ה לא מצינו מפורש שהפמ"ג חלק (דרה"ר בדוקא). ובפרט דדינא דהכא נלמד מדין דהתם סי' קצ"ה. ובשו"ע רבינו בציונים (וכן בב"י ובמג"א) שם כתב שכל ההיתר של צירוף בתפילה נלמד מסי' קצ"ה, וא"כ מנלן להקל יותר ממה שהקלנו שם.
וגם מה שהביא מהמגן גבורים אלף המגן סי' קצ"ה סק"ב, לענ"ד צע"ג שהרי המגן גיבורים הקשה על מה שהאליה רבא כתב, שאם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק. (אבל אם הוא קבוע מפסיק). וע"ז כתב המגן גבורים דאינו מובן מה שכתב הא"ר דאין ענייננו לשם, דכאן הקפידה בשביל שהוא רשות אחרת. משמע דס"ל דרה"ר הוי הפסק. וברור כחמה שלא דחה דברי הט"ז, אדרבא הסכים אם הט"ז, וא"כ דעת הט"ז אינו דעת יחיד כמו שסבר הג' הנ"ל.
וראיתי בקובץ הערות וביאורים מיום י"א ניסן תש"פ, שכתב הרה"ג הרב ברוך א. ג"כ להקל כשיש דרך הרבים מפסיק בשעת הדחק גדול עיי"ש. ולענ"ד אין שום מקור להקל כשיש דרך הרבים מפסיק. ובפרט ע"פ מה שציין רבינו להקל מסי' קצ"ה וכו' והוא דוקא כשאין דרך הרבים עוברת. והבו דלא נוסיף עלה וד"ל. וגם מה שהביא טעם לחלק בין תפילה לזימון שאין דרך לאכול ברה"ר משא"כ תפילה מותר להתפלל בדרך. לא זכיתי להבין כלל, שהרי רק בשעת הדחק מותר להתפלל בדרך, וגם לכאורה מותר לאכול כשנמצאים בדרך, וממילא מותר לזמן. וגם קשה ללמוד הלכה מסברה בלא שום ראיות מהפוסקים, ובפרט שמצינו פוסקים האומרים להיפך. וגם מה שהביא ראיה מהמרגלים שבפשטות עמדו ברה"ר. לא זכיתי להבין שהרי לא התפללו אז לפני משה, וכל הלימוד שם הוא שנקראים עדה וד"ל.
אבל כנ"ל בדברי רבינו סי' קצ"ה שם, לכאורה יש לדייק דיש להקל כל שאינו דרך ושביל הרבים.
קיצור להלכה ולא למעשה: כשמתפללים בחצר מאחורי הבתים וכולם רואים אלו את אלו. וכן מנינים במרפסאות יש מקום להקל. אבל אם יש דרך הרבים המפסיק כגון רחוב שרבים עוברים שם, לכאורה קשה למצוא היתר לצרף מנין מב' צדדי הרחוב.
דרך היחיד ושביל היחיד לכאורה יש להתיר ע"פ מש"כ רבינו בשו"ע. ודין כביש צדדי הנקרא alleyway לכאורה יש להקל דאינו מפסיק מחמת שאינו רחב ט"ז אמה[7].
אבל פשוט במקומות שהרבנים אוסרים להתפלל בחוצות, מצד גדר וסייג ושמירה יתירה, אסור להתפלל בחוצות.
[1] ) לזכות הרב חיים שניאור זלמן יהודה בן הינדא יוכבד שיחי'. וכל החולים הצריכים רפו"ש תומ"י ממש.
[2] ) עיין בכף החיים סי' צ' ס"ק כ"ו שמביא ב' פירושים בדברי התוס' : א' משום שבאמת מקום המקדש היה מוקף מחיצות, ומ"מ נקרא שדה כו'. ב' מחמת שהוא מקום קדוש לבו נכנע עיי"ש.
[3] ) והקשה המחזיק ברכה סי' נ"ה סעיף ח' דכד עיינת באורחות חיים כתב מי שביתו קרוב לבהכנ"ס אעפ"י שחלונו פתוח לבהכנ"ס ושומע קול ש"ץ אינו מצטרף עמהם". וראיתי במאמר של הרה"ג הרב ברוך אבערלאנדער שליט"א בקובץ א"ת י"א ניסן שבמהדורת מכון ירושלים מביא כת"י ב' שבו הוסיף האורחות חיים הרבה חידושים ובו נמצא כמו שכתוב בב"י.
[4] ) אבל לכאורה יש לחלק ע"פ מש"כ הלבוש סי' נ"ה סעיף כ' "וכל הני מילי מילי אינם נאמרים אלא להצטרף לעשרה במקום אחד, אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה ואחד או יותר במקום אחר, יכולים לענות עמהם, שכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם, ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה" (עיין שוע"ר שם כ"ב). והיינו כשנוצר מנין, אז בכח השכינה השוכנת אתם לצרף אף אלו שאינם רואים אלו את אלו, ואף אם הם אחורי המחיצה והוי כאלו הם במקום אחד. אבל מכל מקום החילוק שחילקנו בפנים עדיין קיים לפי דברי הרשב"ש.
[5] ובמ"ב סי' קצ"ה מהדורת בלום ציינו ג"כ שבשו"ע הרב חלק על דברי המ"ב עיי"ש.
[6] אבל צ"ע ממש"כ הלכות זכיה ומתנה פ"א ה' י"א וכל המפסיק רשיות שבת מפסיק בנכסי הגר כגון שהיה בין שתי השדות רשות היחיד או כרמלית". ולכאורה זה סותר למש"כ הכא בסוגיין. ועיין בלח"מ שהעיקר כמו שכתב הרמב"ם בהל' שבת, ועיי"ש איך שמיישב דברי הרמב"ם.
[7] ) אלא א"כ אינו י"ו אמה. ויש לעיין בדין רה"ר שאין ששים רבוא עוברים שכתב רבינו בסי' שמ"ה סעיף י"א שיר"ש יחמיר לעצמו, ולכאורה הכא נמי יש להחמיר. וצ"ע.
