וזה י"ל בקרא דשמואל א' ט"ו י"ז, ויאמר שמואל אל שאול אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל, דצ"ב מה הוסיף במש"כ וימשחך וכו' וכבר אמר לעיל ראש שבטי ישראל אתה, וכן הו"ל להקדים וימשחך לראש שבטי ישראל אתה, כיון שע"י המשיחה נעשה לראש שבטי ישראל, ולמש"כ י"ל שאצל שאול הי' חסר ביכולת ההפרדה בין מהותו למתחייב מתפקידו, וכיון שכנ"ל בע"כ מהותו של ענוה לא יכל להתנהג בתקיפות והטלת מורא המתחייב מתפקידו כמלך, ועיין יומא דף כב: מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו וכו', ואח"כ מייתי ההיא דת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, שעיקרו כנ"ל שחסרה לשאול הנהגת כבוד ואימה כיון שהיתה נגד מהותו, ועיין קהלת רבה פ"ז ט"ז כל המרחם על האכזרים סופו להיות אכזרי על הרחמנים מנא לן משאול, עיי"ש, והוא ג"כ כנ"ל שאע"פ שאדם רחמן מ"מ מחמת תפקידו מתחייב לפעמים להיות אכזרי, וכל שאינו מסוגל לפעול בתפקידו עפ"י המתחייב מזה אלא פועל לפי מהותו סופו שמהותו משתנית ונעשה אכזרי על הרחמנים, ונמצא במה שלא קיים שאול דבר ה' שהי' משום אשר חמל העם כמבואר שם בקרא ט' ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן וכו', ואח"כ בקרא ט"ו אשר חמל העם על מיטב הצאן וכו', והיינו מיטב הצאן משום חמלת העם ואי יכלתו של שאול לפעול נגד רצון העם, ואגג משום חמלתו של שאול עצמו שע"ז אמרו במד"ר הנ"ל כל המרחם על האכזרים וכו', וע"ז אמר לו שמואל אם קטן אתה וכו' שאתה ראש עליהם ולפי התפקיד שעליך לא הי' לך לעשות לפי העם, ומצד חמלת שאול על אגג אמר לו וימשחך וכו' והיינו למש"כ בשמואל א' י' ט' והי' כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל ויהפוך לו אלוקים לב אחר וכו', וברש"י רוח גבורת מלכות עיי"ש, והיינו דלהתחשב ברצון העם הוא מופרך מצד עצמו ע"י קבלת מלכות שהיא ראש לשבטי ישראל שהראש מנהיג השאר ולא השאר את הראש, אבל מצד מדת רחמנות הרי קיבל מאת ה' רוח גבורת מלכות, וזה מתייחס לשמן המשחה, כמוש"כ הרמב"ן בפי' עה"ת פ' כי תשא ל' ל"ג שמשיחה היא לאשוויי לה', וזהו שמן משחת קודש יהי' שהיינו יהי' לי, עיי"ש, ומש"ה רוח גבורת מלכות דכתיב בי' ויהפוך לו אלוקים היינו ע"י חלות המשיחה שהוא לה', ועי"ז הי' לו לקבל הנהגת מלכות להיות אכזרי על האכזרים, ומש"ה ב' טענות מב' טעמים, או י"ל עפימש"כ המאירי בחיבור התשובה שם (ע' 125) שמשיחה בשמן רומז עליונות ורוממות עם היותו רומז מדת הענוה, על הצד שהענוה מחליקה ומרככת מדות האדם בהיות השמן מחליק ומרכך הדבר הנמשך בו, עכ"ד, וזהו שאמר לו שמואל שכיון שאתה ראש שבטי ישראל אע"פ שאתה עניו מצד עצמך מ"מ וימשחך וכו' להורות שצריך גם התנשאות עם הענוה בעצם שקיימת במלך, וא"כ מדוע לא קיימת את דבר ה'.
ובזה י"ל בהא דמבואר בגמ' ר"ה יז. שם, וברמב"ם בפכ"ה מסנהדרין ה"א ובשו"ע חו"מ סי' ח' סעי' ד' שפרנס המטיל אימה על הציבור שלא לש"ש אינו רואה בן ת"ח שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב, והמאירי בחיבור התשובה שם (ע' 125) כ' שכן ראוי לו מידה כנגד מידה, ולא ביאר מהי המידה כנגד מידה שיש בעונש זה, וכן מ"ט דווקא בפרנס ולא בסתם מטיל אימה על הציבור, ולמש"כ י"ל במשנ"ת דענין אימה שלא לש"ש הוא בזה שיש לו דין אימה אלא דצריך שתהי' מחמת מצות התורה ולא מצד רצון עצמו למלאות תאותו, ונמצא פרנס המטיל אימה שלא לש"ש משתמש במצות התורה לצורך עצמו ועונשו הוא שלא תהא אצלו תורה אחרי שלקח דברי ה' ועשאם לשימוש פחות של עצמו, ושם בגמ' ג"כ שהוא בכלל הנהו שאין להם חלק לעוה"ב, והובא ברמב"ם פ"ג מתשובה הי"ג, ושם לא הביא פרנס דווקא, עיי"ש, ולמש"כ נראה דהגדר שאין לו חלק לעוה"ב הוא מצד פורש מדרכי ציבור שהובא בגמ' שם וברמב"ם פ"ג מתשובה הי"ג, שהוא אע"פ שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן וכו', והיינו דעוה"ב רק כחלק מישראל, וכל שפירש עצמו מהכלל אינו בכלל ישראל שיהי' לו עוה"ב מצד חלק מישראל, ובמילא נראה דבאמת שררה היא הבדלה מהכלל והעמדת עצמו מחוצה להם ע"י שהוא מעליהם, אלא שכל שהוא מחמת תועלת הציבור וכנ"ל מדברי המאירי שזו התועלת במה שהוא משתרר עליהם כדי שיהיו תחת שלטון ולא כצאן בלא רועה, הוי זה מצד הציבור ובכלל הציבור, אבל כשאינן לש"ש הרי אינו מצד הציבור ושוב יש בעצם השררה והטלת המורא משום פרישה מדרכי ציבור ומש"ה אין לו חלק לעה"ב, ומש"ה פשיטא דה"ה כן בכל מטיל חיתתו בארץ חיים שיש בזה משום פרישה מדרכי ציבור, והגמ' דמייתי לה על פרנס ומייתי ע"ז הא דפרנס המטיל וכו' אינו רואה בן ת"ח, לאשמעינן אתי דס"ד כיון שסו"ס יש בו מצות מורא לא איכפת לן במה שעושהו שלא לש"ש, וע"ז מייתי דאינו רואה בן ת"ח וכנ"ל, שבכה"ג אין כלל קיום של מצות אימתו, ובמילא ה"ה שאין לו חלק לעוה"ב דשוב הו"ל כפורש מדרכי ציבור, אבל לענין בן ת"ח הרי כנ"ל עונשו משום עיוות דברי תורה לצורך עצמו שמשו"ז לא יזכה לתורה, וזהו אינו אלא במי שיש לו דין אימה כפרנס, ומש"ה לא הביאו הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל אלא לגבי פרנס.
אכן נראה שהרמב"ם בהלכה זו לא בא רק לשלול שהאימה לא תהא מצד עצמו, אלא קמ"ל דין מיוחד ונוסף של ענוה במלך וכמבואר במש"כ בסוף ההלכה, לעולם יתנהג בענוה יתירה וכו' מכל הנהו קראי, ומש"כ ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וע"ז הוסיף דכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, קמ"ל בזה שאפילו לגבי קטן שבקטנים שאין צריך למעלת המלך כדי שייחשב גדול ממנו, מ"מ מחמת שהוא מלך לא ירגיש גדלותו אלא יחוס על כבודו, ומשום שמלך הוא מלך על הכלל והרבים, וכל חלק מהרבים ראוי לכבוד מחמת חלק מהכלל, שכך היא התיחסותו של מלך לאלו שהם תחת מלכותו לא כיחידים אלא כחלק מהכלל, ומה"ט כ' ע"ז הרמב"ם שכשמדבר אל כל הקהל ידבר בלשון רכה, כיון שכלפי מלך יש חלות מיוחד של כל הקהל, ובמילא יש לזה התיחסות נפרדת מהתיחסות אל כך וכך יחידים, שכלפי יחיד הרי מבואר ברמב"ם בה"ה שלא ידבר רכות, ומש"ה ענוה מיוחדת במלך שכנ"ל בתורת כלל, לעולם צריך להיות בענוה מיוחדת, ועיין חסדי דוד לתוספתא דפ"ד דסנהדרין שעמד באמת מה ענין ענוה יתירא למש"כ הרמב"ם איך לדבר אל כל הקהל והרי ענוה יתירא היא כלפי כל אדם ומ"מ לא ידבר רכות, ומהיכ"ת ענוה יתירה מחייבת כלפי ציבור דווקא לדבר רכות, עיי"ש, ולמש"כ מבואר, וכנ"ל שענוה יתירא מצד שכל יחיד הוא חלק מהכלל, ומזה שייך שתהי' התייחסות מיוחדת לכלל ככלל, שהרי זהו המצב של מלך, ומש"ה שייך דין ציבור מיוחד לכלל, וכמושנ"ת.
[באר מרים]
ובזה י"ל בהא דמבואר בגמ' ר"ה יז. שם, וברמב"ם בפכ"ה מסנהדרין ה"א ובשו"ע חו"מ סי' ח' סעי' ד' שפרנס המטיל אימה על הציבור שלא לש"ש אינו רואה בן ת"ח שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב, והמאירי בחיבור התשובה שם (ע' 125) כ' שכן ראוי לו מידה כנגד מידה, ולא ביאר מהי המידה כנגד מידה שיש בעונש זה, וכן מ"ט דווקא בפרנס ולא בסתם מטיל אימה על הציבור, ולמש"כ י"ל במשנ"ת דענין אימה שלא לש"ש הוא בזה שיש לו דין אימה אלא דצריך שתהי' מחמת מצות התורה ולא מצד רצון עצמו למלאות תאותו, ונמצא פרנס המטיל אימה שלא לש"ש משתמש במצות התורה לצורך עצמו ועונשו הוא שלא תהא אצלו תורה אחרי שלקח דברי ה' ועשאם לשימוש פחות של עצמו, ושם בגמ' ג"כ שהוא בכלל הנהו שאין להם חלק לעוה"ב, והובא ברמב"ם פ"ג מתשובה הי"ג, ושם לא הביא פרנס דווקא, עיי"ש, ולמש"כ נראה דהגדר שאין לו חלק לעוה"ב הוא מצד פורש מדרכי ציבור שהובא בגמ' שם וברמב"ם פ"ג מתשובה הי"ג, שהוא אע"פ שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן וכו', והיינו דעוה"ב רק כחלק מישראל, וכל שפירש עצמו מהכלל אינו בכלל ישראל שיהי' לו עוה"ב מצד חלק מישראל, ובמילא נראה דבאמת שררה היא הבדלה מהכלל והעמדת עצמו מחוצה להם ע"י שהוא מעליהם, אלא שכל שהוא מחמת תועלת הציבור וכנ"ל מדברי המאירי שזו התועלת במה שהוא משתרר עליהם כדי שיהיו תחת שלטון ולא כצאן בלא רועה, הוי זה מצד הציבור ובכלל הציבור, אבל כשאינן לש"ש הרי אינו מצד הציבור ושוב יש בעצם השררה והטלת המורא משום פרישה מדרכי ציבור ומש"ה אין לו חלק לעה"ב, ומש"ה פשיטא דה"ה כן בכל מטיל חיתתו בארץ חיים שיש בזה משום פרישה מדרכי ציבור, והגמ' דמייתי לה על פרנס ומייתי ע"ז הא דפרנס המטיל וכו' אינו רואה בן ת"ח, לאשמעינן אתי דס"ד כיון שסו"ס יש בו מצות מורא לא איכפת לן במה שעושהו שלא לש"ש, וע"ז מייתי דאינו רואה בן ת"ח וכנ"ל, שבכה"ג אין כלל קיום של מצות אימתו, ובמילא ה"ה שאין לו חלק לעוה"ב דשוב הו"ל כפורש מדרכי ציבור, אבל לענין בן ת"ח הרי כנ"ל עונשו משום עיוות דברי תורה לצורך עצמו שמשו"ז לא יזכה לתורה, וזהו אינו אלא במי שיש לו דין אימה כפרנס, ומש"ה לא הביאו הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל אלא לגבי פרנס.
אכן נראה שהרמב"ם בהלכה זו לא בא רק לשלול שהאימה לא תהא מצד עצמו, אלא קמ"ל דין מיוחד ונוסף של ענוה במלך וכמבואר במש"כ בסוף ההלכה, לעולם יתנהג בענוה יתירה וכו' מכל הנהו קראי, ומש"כ ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וע"ז הוסיף דכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, קמ"ל בזה שאפילו לגבי קטן שבקטנים שאין צריך למעלת המלך כדי שייחשב גדול ממנו, מ"מ מחמת שהוא מלך לא ירגיש גדלותו אלא יחוס על כבודו, ומשום שמלך הוא מלך על הכלל והרבים, וכל חלק מהרבים ראוי לכבוד מחמת חלק מהכלל, שכך היא התיחסותו של מלך לאלו שהם תחת מלכותו לא כיחידים אלא כחלק מהכלל, ומה"ט כ' ע"ז הרמב"ם שכשמדבר אל כל הקהל ידבר בלשון רכה, כיון שכלפי מלך יש חלות מיוחד של כל הקהל, ובמילא יש לזה התיחסות נפרדת מהתיחסות אל כך וכך יחידים, שכלפי יחיד הרי מבואר ברמב"ם בה"ה שלא ידבר רכות, ומש"ה ענוה מיוחדת במלך שכנ"ל בתורת כלל, לעולם צריך להיות בענוה מיוחדת, ועיין חסדי דוד לתוספתא דפ"ד דסנהדרין שעמד באמת מה ענין ענוה יתירא למש"כ הרמב"ם איך לדבר אל כל הקהל והרי ענוה יתירא היא כלפי כל אדם ומ"מ לא ידבר רכות, ומהיכ"ת ענוה יתירה מחייבת כלפי ציבור דווקא לדבר רכות, עיי"ש, ולמש"כ מבואר, וכנ"ל שענוה יתירא מצד שכל יחיד הוא חלק מהכלל, ומזה שייך שתהי' התייחסות מיוחדת לכלל ככלל, שהרי זהו המצב של מלך, ומש"ה שייך דין ציבור מיוחד לכלל, וכמושנ"ת.
[באר מרים]
