Every Politician Must Read This

כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהי' עבד לעם הזה וגו', לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבנו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו יראה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'. 

[רמב"ם מלכים ב' ו'] 

במש"כ הרמב"ם כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וכו' כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וכו', צ"ב מהו כדרך שכ' הרמב"ם דמשמע שאותו ענין שחייב נתינת כבוד גדול למלך מחייב שיהי' לבו שפל בקרבו ומה ענינם זל"ז, ומה קמ"ל הרמב"ם בזה, ונראה עפימשנ"ת לעיל בה"ה אות ב' דין אימת מלכות מצד התפקיד והמשרה ולא מצד גדלותו של הגברא, עיי"ש, ונפק"מ בהטלת אימה יותר מדאי, שאם הוא מצד המשרה אינו אלא לפי"מ שמתחייב מצד תפקידו, אבל אם הוא מצד הגברא עצמו ל"ש כאן יותר מדאי והכל לפי רצונו וראות עיניו, וזהו המבואר בר"ה דף יז. בעונשו של פרנס המטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים שכ' שם המהרש"א שהיינו אימה יותר מדאי, וכמוש"כ כאן הרמב"ם שלא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי, אבל צ"ב מ"ט תלי לה בשלא לשם שמים והו"ל למימר שאסור ביותר מדאי, ועיי"ש במאירי בר"ה שם, אכן כנ"ל הנידון אם ההנהגה הזו מחמת חשיבותו העצמית שאז אין כאן יותר מדאי, וע"ז כ' כאן הרמב"ם שאדרבה יחשיב שפל וחלל, והנהגת הכבוד תהי' נגד רצונו משום חיוב תפקידו, והיינו אימה לשם שמים נגד רצונו, ובמילא לא תהא האימה יותר מדאי אחרי שהיא נגד דעתו ורצונו ואינו עושה אלא המוכרח, וכל שהוא יותר מדאי גם האימה המותרת בע"כ היא שלא לש"ש ונענש על כל הטלת האימה שלא הותרה אלא מצד חיובו בע"כ, ולא מצד רצונו וכבוד עצמו.

והן הן דברי המאירי בחיבור התשובה מאמר א' פ"ה בביאור המין השני, עיי"ש באריכות וז"ל שם בתוך דבריו, ואל זה הצד ר"ל להעמיד האמת על מכונו ולקיים היישוב, יכונו בעלי זאת המדה להעמיד דבריהם ולהמשיך הכבוד לעצמם והגדלת העם להם, לא שיהי' עיקר כונתם בזה מצד רצונם בכבוד, כי ממה שצריך להם להשתפל בתוך לבם נגד ה' ית' ושוותם אותו נגדו תמיד כמו שהוזהרו מלכינו בקריאת התורה תמיד לבלתי רום לבבם, אבל שתהי' כונתם במדה הזאת להעמיד האמת ולקיים היישוב וכו', כי אלו ישוו המלך והמושל כבודם לכבוד שאר העם אולי יקל מוראו עליהם ויהרסו מצב המלכות ויפרצו גדר האדנות בסור אימתו מעליהם, והיתה ענותו ושפלות רוחו סבת היות כל הארץ חרם אלה וכחש רצוח וגנוב ואין מחריד, ואל זה כוונו ז"ל באמרם שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכו' עכ"ד, והן הן הדברים, וזה י"ל בביאור דברי הספרי בפ' שפטים על קרא דלבלתי רום לבבו, ולא משל הקדש, וכבר האריכו בכונת הספרי עיי"ש בעמק הנצי"ב ובמשך חכמה פ' שפטים שם ועוד, ולהנ"ל הכונה שאסור ברום לבבו מצד עצמו, אבל מצד המצוה ולשם שמים אדרבה זהו כל מהות המלכות וכמוש"כ המאירי הנ"ל, וזהו משל הקדש היינו לקודש ולמצוה דשרי, ושו"ר בהגהות וביאורים מכת"י שבספרי עם פירוש רבנו הלל, שכ' כעין הנ"ל עיי"ש.

ולפי"ז נראה במש"כ הרמב"ם כדרך וכו' שצ"ב כנ"ל מה הקשר בין חיוב הכבוד למה שיהי' לבו חלל בקרבו, דלמש"כ עיקר כונת הרמב"ם לאשמעינן שאיסור מלך בקרא דלבלתי רום לבבו אינו ענין נפרד ממצות מוראו שיש על המלך, ונימא דכשרם לבבו אמנם עבר על איסור דלבלתי רום לבבו אבל לא ביטל קיום מצות כבודו מקרא דשום תשים, אלא שאינו כן, דעיקר מצות מוראו הוא לא היתר להדגיש חשיבותו העצמית בניגוד לכל אדם שאסור בזה, אלא כל עצמו אינה אלא מצוה של כבוד לש"ש וכנ"ל, וכשיש רום לבבו אין כאן כלל קיום של חיוב כבוד דמלך, שלא על כבוד כזה נצטוה, וזהו שכ' הרמב"ם כדרך וכו' היינו שקיום מצות כבוד הוא רק בגדר זה שאינו סתירה לאיסור דלבלתי רום לבבו, ומשום שבאותו דין של כבוד עצמו נצטוה על אותו כבוד שיהא זה כבוד שיש בו משום לבלתי רום לבבו, ונפק"מ כנ"ל עפ"י דברי הגמ' בר"ה שכל שהוא שלא לש"ש גם מה שמותר לו נענש ע"ז מחמת שאין בכה"ג כלל קיום דין של מצות מורא מלך, וכמושנ"ת.

ונמצא לפי"ז כל דין אימת מלך אינו מחמת רצונו אלא כנ"ל נגד רצונו, שאדרבה הוא עצמו לבו חלל בקרבו, אלא עושה לש"ש לקיום מצוה גם מה שהוא נגד רצונו, ועיי"ש במאירי בחיבור התשובה שם כ' דלשון שררה והתנשאות באות על הרוב בלשון התפעל עיי"ש, שהוא כנ"ל לא מחמת טבעו אלא פעולה נגד טבעו מצד המצוה, וזה י"ל בדברי הגמ' ביומא דף כ"ג. כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, דצ"ב מ"ט לשון זה של כנחש, עיי"ש במהרש"א, אכן למש"כ שם המאירי (ע' 127) שעיקר הענין בזה הוא שלא להקל בפני כל אדם בזלזול כבודו שלא תמעט מוראו מעליהם ויהי' סיבה לפרוק עול תוכחותיו, עיי"ש, א"כ בע"כ לא לצורך עצמו וכנ"ל, וזה דמי לנחש דאיתא בגמ' תענית דף ח. לעת"ל מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, עיי"ש, ובתוס' ב"ק דף טז. בד"ה והנחש, דמה"ט נחש הו"ל רגל ולא שן (ולא כן כ' הרשב"א בב"ק דף ג. עיי"ש), וזהו שיהיה הת"ח כנחש היינו בלא הנאת עצמו כלל דאל"כ אסור, ושו"ר בענף יוסף בע"י ביומא שם שכ' כעי"ז עיי"ש *).

[באר מרים]